פרשת דברים – השראת השכינה בבית הדין

משה רבינו מינה דיינים על ישראל וציוה אותם לדון בצדק ולא לשׂאת פנים לאף אדם שנאמר "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א, טז - יז). וישראל הצטווּ ללכת ולהישפט אצל אותם הדיינים שנאמר "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, ח – יא).

ויש להבין, מדוע עם ישראל הצטווּ להביא את דיניהם דווקא לבית הדין בו יושבים דיינים הדנים על פי חוקי התורה הקדוֹשה?

השכינה הקדושה נמצאת עם הדיינים בשעה שהם יושבים בדין

בזמן שהיה בית המקדש עומד על מקומו בירושלים, היתה השכינה שֹׁורה על גבי חכמי הסנהדרין ומאירה את עיניהם בתורה, ו'רוח הקוֹדש' היתה מתנוצצת מתוך פיהם. לכן כשם שהשכינה נקראת בשם "שׁוֹשַׁנָּה" שנאמר "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" (שיר השירים ב, ב) וחמישה עלים שבה הם כנגד חמש אותיות שם 'אלקים' (ראה הקדמת הזוהר דף א ע"א ד"ה רבי חזקיה פתח), כך גם הסנהדרין נקראים בשם 'שוֹשנה' שנאמר "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת" (תהלים ס, א) (ראה 'מדרש תנחומא' דברים ג, וכן זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה פתח ואמר רבי פנחס), והם גם נקראים בשם "אֱלֹהִים" שנאמר "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָֽאֱלֹהִים" (שמות כב, ז) (ראה גמ' סנהדרין דף ג ע"ב) כי ה' יתברך שֹׁורה על דייני הסנהדרין, על מנת להאיר את עיניהם ולדון דין אמת לאמיתה. וזה פירוש מה שנאמר "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת" (תהלים ס, א) כלומר שיש "עֵדוּת" כי שֵם 'אלקים' שֹׁורה עליהם והם משִׂיחִים בלשונו בעוד רוח קודשו מתנוצץ מתוך פיהם ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה פרשה עד סימן יג ד"ה למנצח על שושן עדות).

ואף על פי שנחרב בית המקדש הרי ש'רוּח קוֹדשוֹ' של האלקים אשר היה שוֹרה על הדיינים אנשי הסנהדרין והביא להם את חכמתם, לא ניטלה משאר הדיינים (ראה גמ' בבא בתרא דף יב ע"א בשם רבי אבדימי דמן חיפה) והיא המשיכה להתנוצץ בפיהם גם אחרי החורבן, וכעין מה שאמר דוד המלך "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב' כג, ב) ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עד סימן יג ד"ה למנצח על שושן עדות). וכך הוא עד היום שכאשר יושבים שלשה דיינים לדוּן (עפ"י גמ' ברכות דף ו ע"א) דין אמת לאמיתו ('רבינו אפרים על התורה' פרשת יתרו על הפסוק 'וכל הדבר הקטן') אז באה השכינה לשרות עמהם ומתקיים בהם "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א) (גמ' ברכות דף ו ע"א), "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" – אלו הם בית דין של שלושה דיינים הנקראים בשם "אֱלֹהִים" (רש"י ברכות דף ו ע"א ד"ה בקרב. ראה גמ' סנהדרין דף ג ע"ב). ונרמז הדבר בפסוק "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח, כו), "וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ" – ראשי תיבות שם הוי"ה, ללמד ששׁוֹרה עמהם השכינה ('רבינו אפרים על התורה' פרשת יתרו על הפסוק 'וכל הדבר הקטן').

השכינה מגיעה אל שלושת הדיינים רק לאחר שהם מתיישבים בדין (ראה גמ' ברכות דף ו ע"א בלשון 'תלתא עד דיתבי') כי אם השכינה תקדים לבוא לפני כן אל מקום בית הדין, אז יהיה אסור לדיינים לשבת שם מפני כבודה של השכינה שכבר נמצאת שהרי נאמר "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (ישעיה ו, ב). על כן השכינה באה רק אחרי שהדיינים יושבים ואז נמצא כי השכינה היא זו שבאה בגבולם. ובדומה לאדם שנמצא יושב ובא אדם אחר להתפלל תפילת עמידה בגבולו, שאז היושב לא צריך לעמוד (ראה שו"ע או"ח סימן קב, ג) וכך הוא עם הדיינים. וזה הטעם שמצות העדוּת של העדים נעשית בעמידה וכן שני בעלי הדין בשעת גמר הדין בעמידה, לפי שדרך הדיינים להוציא את העדים ואת בעלי הדין לחוץ שלא יידעו מי חייב ומי זכאי, וכשהם חוזרים למושב בית הדין הרי השכינה כבר נמצאת שם שהיא באה בשעה שהדיינים נתנו בדין, על כן העדים ושני בעלי הדין חייבים אז לעמוד מפני כבודה של השכינה ('מטעם המלך' לר' חיים עמרם חלק חמישי סימן תרנו בשם 'יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ).

הדיינים ובעלי הדין צריכים להיות ביראה וכובד ראש מפני השכינה

השכינה הקדושה נמצאת יחד עם כל בית דין שהוא הגון ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה בנושא 'עתה נדבר בענין נר מצוה' ד"ה 'אלקים אין' בשם הטור בחושן משפט) כי הוא יתברך שמו מניח את שמי השמים ויורד ושׁוֹרה בצד הדיינים וכפי שנאמר על ימיהם של השופטים "וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט" (שופטים ב, יח) ('שמות רבה' פרשת משפטים ל, כד, 'משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קניני התורה בהקדמה לספרו דף ה ע"א סוף ד"ה ועוד א"ר יוחנן), והשכינה לא זזה מאותם הדיינים ('מדרש תנחומא' פרשת משפטים ד). לכן מצוה על בעל דין ללכת ולהיות נידון בבית דין שהוא מעולה יותר (ראה גמ' סנהדרין דף לב ע"ב) שכל ההולך אחר בית דין מעולה כאילו נידון בבית דין העליון. והיות שהקב"ה שׁורה על בתי הדינים התחתונים שדנים דין אמת לאמיתה, הרי בזה מתקיים שיווין בהנהגה של מטה ושל מעלה (הרמ"ד וואלי פרשת שופטים פרק טז על הפסוק 'צדק צדק תרדוף') ומושלם הדין למטה כפי שהוא הדין למעלה (זוהר פרשת קדושים דף פה ע"ב ד"ה וכל כך למה).

הדיינים צריכים לדעת כי בשעה שהם יושבים בבית הדין הקב"ה נמצא שם עמהם ('רקנאטי' על התורה פרשת משפטים על הפסוק 'אשר תשים לפניהם') ועומד עליהם בעת הדין, כעין מה שהיה עם אברהם אבינו שישב בפתח האוהל בשעה שבא אליו הקב"ה שנאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א) (עפ"י רש"י בראשית יח, א ד"ה 'ישב' ועיי"ש שהקב"ה אמר זאת לאברהם אבינו). לפיכך הם צריכים ליישב באימה וביראה ובכובד ראש, ואסור להם להקל ראש וליישב ולספר בדבורי בטלה אלא בדברי תורה וחכמה ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה בנושא 'עתה נדבר בענין נר מצוה' ד"ה 'אלקים אין' בשם הטור בחושן משפט). וכל שכן שאסור להם לספר בדברי צחוק או לטעום ולאכול ולשתות מאומה, אלא צריכים להיות באימה וביראה כפי שהם בשעה שמתפללים תפילה. כי אם הדיינים דנים דין אמת אך מפסיקים בטעימת איזה מאכל או משקה או בסיפור דברים – הרי שהם מסלקים את השכינה מעליהם ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה בנושא 'עתה נדבר בענין נר מצוה' ד"ה 'אלקים אין').

השכינה שֹׁורה על הדיינים ('תיקוני זוהר' תקונא חמשאה דף קמג ע"א ד"ה ואינון צריכין) בעת הויכוח והטענות והעדויות שנאמר "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהלים פב, א), ואחר כך היא נעשית 'שופט' עמהם שנאמר "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א) ('כלי יקר' בראשית יח, א סוף ד"ה ומה שפירש"י). לכן בעלי הדינים העומדים שם לדין צריכים לעמוד לפני הדיינים ביראה, ולשתוק עד שהדיין ישאל להם וייתן להם רשות לדבר ('תיקוני זוהר' תקונא חמשאה דף קמג ע"א ד"ה ואינון צריכין). וכן מצוה על בעלי הדין לשמוע לבית דין שמוֹרה דין אמת ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי המצווה עשה אות רה) כי השכינה שנמצאת עמהם מסכימה איתם שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (דברים א, יז) ('רקנאטי' פרשת משפטים על הפסוק 'אשר תשים לפניהם'). ואפילו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל צריך לשמוע להם מחמת אור ה' שחופף עליהם במקום הקדוֹש שנאמר "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי המצווה עשה אות רה).

השכינה מסייעת לכוח השׂכל האנושי של הדיינים לפסוק את הדין כהלכה

אי אפשר לכוון את ההלכה לאמיתה ואת עומק הדין במשפטי בני אדם בין איש לרעהו אם לא שיהיה ה' יתברך עם השופט בשעת המשפט. לכן "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א), כלומר שהוא ניצב בעדת הדיינים ללמדם דעת ועומק הדין. על כן מהראוי לדיין להרהר בתשובה קודם הדין כדי שיהיה ה' יתברך ניצב עמו ואז הוא יכוון הדין לאמיתו. ומטעם זה מצוה על הדיינים לשבת בשעת הדין, כדי להורות שכוח האנושי קצר מלכוון הלכה לאמיתה זולת על ידי עזר אלקי, כאשר ה' יתברך עומד ניצב שם ומעמידם על האמת לאמיתה ('אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות קעז) ומאיר את עיניהם גם בדינים הקשים ('חוזה דוד' על התהלים מזמור פב ד"ה והנה בזה נראה לי לתת טוב) כאשר אינם יודעים. וזה יתכן על ידי איש אחר או שימצא הדיין בעצמו את מקום מוצא הדין, וכל כיוצא בזה ('אגרא דפרקא' אות קעז).

וכך היה עם דוד המלך שה' היה תמיד עמו כפי שנאמר "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ" (שמואל א טז, יח). לכן ההלכה היתה כמו דוד המלך בכל מקום (ראה 'במדבר רבה' יג, י), שאם הוא היה פוסק על אדם שהוא חייב זה היה האמת, ואם היה פוסק עליו שהוא זכאי אז זה היה האמת – ודבר כזה אפשרי רק כי ה' היה עמו. ועל זה התקנא שאול המלך בדוד עליו השלום ('תפארת שלמה' חלק ליקוטים במגלת רות ד"ה ויהי בימי שפוט). וכן הוא אצל שאר הדיינים בישראל, שאם כוונתם לשם שמים אין דבר מקולקל יוצא אצלם לפי שהשכינה עמהם ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת שופטים אות ט ד"ה וענין עדים זוממין). ואפילו אם הם לא בקיאים כל כך בדינים אך הם צדיקים, הרי שה' יַרְאֶה להם את ההלכה לאמיתה שלא יכשלו בדין ('אגרא דפרקא' אות קעז).

ואף אם יבואו עדי שקר החושבים לרמות את הדיינים של מטה בעדות השקר שלהם – הרי ש'הדיין של מעלה' עומד על גבי הדיינים להאיר את עיניהם ולברר את האמת. רק שעל הדיינים החובה לדרוש בדקדוק ובתכלית העיון כפי שנאמר "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּֽהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּֽׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו" (דברים יט, יז – יח) כי על ידי החקירה יתגלה עליהם אורו של הקב"ה המברר את האמת, והוא יגלה את דעתם של הדיינים להבין ולהשׂכיל שכוח טמא מצד השקר התלבש בעדים הזוממים האלו והביאם להעיד עדות שקר בדין (הרמ"ד וואלי פרשת שופטים פרק יז על הפסוק 'ועמדו שני אנשים'). ואם בכל אופן נהרג אדם על ידי עדות עדי השקר בבית דין, הרי בוודאי שאותו האדם חטא כיוצא בזה, ועל כן היה ראוי לעונש ('רקנאטי' על התורה פרשת שופטים ד"ה ודרשו השופטים היטב).

אם הדיין עושה דין על האמת ומפשפש ועושה חיקור דין אז הקב"ה מאיר את עיניו, ואף אם הדין מרוּמה הוא מוציאו לאמיתו ('תורת חכם' על התורה למחבר ספר 'מקור חיים' על שו"ע פרשת משפטים דף קסז ע"א טור ב ד"ה יהיה ע"ד משחז"ל). לכן אם בעל דין יצא חייב בבית דין הוא מצוּוה שלא לקלל את הדיינים שנאמר "אֱלֹקִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז), כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואת הראוּת הוא מושך מלמעלה – וכך הראוהו לחייב. ואם האדם מקלל את הדיין חלילה, אזי נמצא כי הוא מקלל כלפי מעלה. מטעם זה הפסוק העוסק באיסור קללה לדיין, קרא לדיין בשם "אֱלֹקִים" ולא בשמו 'דיין' שנאמר "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז) כי הדיינים הולכים בדרכי ה"אֱלֹקִים" ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת משפטים ד"ה עוד נראה סמך) שבפעולותיהם בבית הדין הם דומים לאלוֹהַ יתברך, אף שאין הם שווים למציאותו ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש ארבעה ושלושים ליום שני של שבועות דף קסג ע"א ד"ה לכל הדברים המסודרים).

השכינה הקדושה מסתלקת מבית הדין אם הדיינים מעוותים את הדין

כשהדיין דן דין אמת אז ה' מניח את שמי השמים ושֹׁורה לצדו ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קניני התורה בהקדמה לספרו דף ה ע"א סוף ד"ה ועוד א"ר יוחנן). אך אם הדיינים פוגמים ומעוותים את הדין (זוהר פרשת קדושים דף פה ע"ב ד"ה 'ותא חזי קדשא בריך הוא' רעיא מהימנא) ומקלקלים אותו על ידי שנושׂאים פנים ('שמות רבה' פרשת משפטים ל אות כד, 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד) ולא דנים דין אמת לאמיתה ('ראשית חכמה' פרק הדינין ד"ה לעולם יהיה הדיין) אזי הקב"ה ששׁורה בין הדיינים לא עומד עוד בדיניהם ומסתלק למעלה שנאמר "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹקִים" (תהלים נז, ו) (זוהר פרשת קדושים דף פה ע"ב ד"ה 'ותא חזי קדשא בריך הוא' רעיא מהימנא, 'שמות רבה' משפטים ל אות כד, 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד) ושָׁם המלאכים שואלים את הקב"ה "מה יש לך?" והוא עונה להם כי עלה למרומים בגלל שראה את הדיין נושׂא פנים בדין שנאמר "מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ" (תהלים יב, ו) ('שמות רבה' משפטים ל אות כד, 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד).

וכן הוא אם הדיינים לוקחים שוחד, שמסתלק מִשָּׁם ה' יתברך וממילא הם אינם מכוונים אל האמת. כי רק ה' יתברך שיודע את האמת הוא זה שנותן בלב הדיין את האמת. לכן גם לקיחת שוחד על מנת לשפוט בצדק אסורה (ראה רש"י דברים טז, יט), כי אי אפשר שהשוחד לא יטה את לבבם של הדיינים ('תפארת שלמה' בחלק לקוטים מגלת רות ד"ה ויהי בימי שפוט) שנאמר "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט) (עפ"י רש"י דברים טז, יט) ודבר זה קורה גם אם הדיינים לא יודעים על קיומו של השוחד אשר ניתן בכיסם, כי עצם מציאות השוחד משפיע עליהם להטות את דעתם לטובת נותן השוחד (על פי מעשה שהביא 'היכל הברכה' לאדמו"ר מקומרנא פרשת משפטים ד"ה 'צדיקים דין לחוד' על ר' אברהם יהושע מאפטא). ואם ה' שמכוון אל האמת לא עומד עם הדיין, אז גם דיין שהוא למדן גדול מַטֵּה את הדין וטועה בלא מתכוון אפילו בדברים קלים שתינוקות של בית רבן יודעים ('אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות קעז).

בשעה שהדיין דן את הדין הוא צריך לחשוב שיש חרב תלויה מעל ראשו (זוהר פרשת בראשית דף מד ע"א היכלות ד"ה האי רוחא) והגהינום פתוח לו מתחתיו (גמ' יבמות דף קט ע"ב, גמ' סנהדרין דף ז ע"א). ואם הוא נוֹשֵא פנים בדין ('שמות רבה' משפטים ל, כד) ומראה לבריות שהוא דן דין אמת אך למעשה גוֹזל וחוֹמס ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת יתרו דף פ ע"א טור א), אז הקב"ה שולף ממש את חרבו כנגדו על מנת להודיע לו ('שמות רבה' משפטים ל, כד) שכאשר אין דין למטה יש דין למעלה ('שמות רבה' משפטים ל, כד, 'דברים רבה' ה, ה) שנאמר "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שֵׁדִין" (איוב יט, כט לפי הכתיב), "לְמַעַן תֵּדְעוּן שֵׁדִין' – נוטריקון 'למען תדעו שיש דין' ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קניני התורה בהקדמה לספרו דף ה ע"א סוף ד"ה ועוד א"ר יוחנן). ואז תכף ומיד עולה השכינה כדי לעשות את הדין למעלה ולהציל עשׁוּק מיד עושׁקוֹ. ו'מדת הדין' רותחת על הדיין אשר הטה את הדין ('חוזה דוד' על התהלים לר' דוד חזן מזמור יב ד"ה או אפשר שידוע). ומטעם זה החרב מונחת 'בין ירכותיו' של הדיין במקום הָהֶסְתֵּר של ערוותו, כי היא כנגד מה שהוא היטה את הדין בַּסֵּתֶר ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת יתרו דף פ ע"א טור א).

בעוון עיוות הדין נפרעים מנפשותיהם של הדיינים ובני ביתם

אין עונש כעונשו של דיין המעוות את הדין, לפי שכל דיין ודיין בכל דור ודור נרשם למעלה לפני המקטרג, ובשעה שמתעורר הדין על העולם הוא נידוֹן תחילה. כך היה בזמן רות המואביה שהיה דין בעולם ונידונו הדיינים, וכפי שנאמר בתחילת מגילת רות "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (מגילת רות א, א) כלומר שהשופטים נשפטו. וגם אלימלך שהיה דיין צדיק נתפס אז, כי לא היה רודף אחרי מעשי בני דורו על מנת לתקנם. אמנם בתחילה רצה הקב"ה לכסות על אלימלך ולא לגלות את שמו על מנת שלא יפגע, ולכן הוא נקרא בפסוק רק בשם "אִישׁ" שנאמר "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו" (מגילת רות א, א) אך מיד קם המקטרג ואמר את שׁמו של אלימלך ונודעו גם כל שאר בני ביתו שנאמר "וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן" (מגילת רות א, ב) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צה ע"ב).

כאשר בית הדין של מטה הולך בעוולה וּמַטֶּה משפט חס ושלום, ונושא פנים לחייבים לזכות אותם שלא על פי דין, ואילו הזכאים יוצאים משם בפחי נפש כשהם חייבים – אוֹי לאותה שעה וְוַי לאותה כנופיה. וזה גורם שה'סטרא אחרא' גובר וגזירות מתחדשות בעולם ('יסוד יוסף' תחילת פרק מב ד"ה צדק ומשפט). ואז מלאך המוות שולט בדיין שדן דין של שקר (זוהר פרשת משפטים דף קיז ע"א ד"ה אי דן דינא) ונוטל את נפשו על שנטל מזה ונתן לזה שלא כהוגן (גמ' סנהדרין דף ז ע"א), ויחד עם הדיין נענשים גם בני ביתו בעוון עִווּת הדין. כך היה עם אלימלך שכיוון שהתחיל בו המקטרג והרגו, פגע גם בבניו ('זוהר חדש' מדרש רות דף צה ע"ב ד"ה מה כתיב) שנאמר "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ: וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ" (מגילת רות א, ג – ה).

עיוות הדין של דייני ישראל מביא פורענויות וצרות רבות לעולם (גמ' שבת דף קלט ע"א בשם ר' יוסי בן אלישע) כי כשאין דין למטה יש דין למעלה, ואז נגזרים פורענויות. כנגד זה מבקשים בתפילה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (מתוך תפילת עמידה) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ב דרוש כב דף קס ע"ב טור א ד"ה יעשה המשפט והדין השופט). ובשעה שהקב"ה דן את העולם הוא דן תחילה את הדיינים. ואם הם קלקלו ('זוהר חדש' מדרש רות דף צד ע"ב ד"ה פתח ההוא) כגון שזיכו את הרשע על ידי שדקדקו בדין ומצאו לו זכות – אותו הדיין נתפס על כך ומסתלק מן העולם קודם זמנו, ואם הוא לא נתפס הרי ייתפס זרעו ולא יישארו לו בנים ובני בנים בעולם ('זוהר חדש' מדרש רות דף צד ע"ב ד"ה יש מי שדן). ועל זה אמר משה רבינו "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט) כי נוטל הקב"ה את העונש מבעלי הדין ונותן אותו על הדיינים. וכן אמר שלמה המלך "מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (מלכים א' ג, ט), שהרי אם הדיין מחייב שלא כדין אפילו רק בממון של בעל הדין, הרי שהקב"ה נוטל תמורת זה נפשות מהדיין (רש"י דברים פרק א, ט ד"ה 'לא אוכל לבדי', רש"י מלכים א' פרק ג, ט).

דיין שאינו הגון בין דיינים הגונים זה טומאה וקדושה במקום אחד

כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע עץ אֲשֵׁרָה לעבודה זרה בישראל. לכן מעט סמוך לאחר הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח) נאמר "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים טז, כא) (גמ' עבודה זרה דף נב ע"א, גמ' סנהדרין דף ז ע"ב). וגם "אֲשֵׁרָה" גמטריא 'דיין שאינו הגון' עם הכולל ('הרוקח על התורה' פרשת שופטים על הפסוק לא תטע לך אשרה). ואם אותו דיין שאינו הגון נמצא בין תלמידי חכמים, זה כאילו נטעו את האשרה אצל המזבח כפי שנאמר בפסוק "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ" (גמ' עבודה זרה דף נב ע"א, גמ' סנהדרין דף ז ע"ב). ורמז לכך כי התיבות 'רשע אצל צדיק' הם גמטריא "אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח" עם הכולל ('הרוקח על התורה' פרשת שופטים על הפסוק 'לא תטע לך אשרה').

והטעם בזה, לפי שהשכינה שוֹרה והשפעתה קבועה אצל דיין הגון שנאמר "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א), אבל בדיין שאינו הגון תמורת השראת השכינה שׁורה שם הסטרא אחרא. וזהו גם עניין 'האשרה' שהיו הגוים עושים על מנת להשרות עליה רוחות טמאות ולהיות מרכבה לסטרא אחרא. לכן דיין שאינו הגון נחשב כנטיעת אשרה לעבודה זרה כי גם הוא וגם האשׁרה הם משכן לסטרא אחרא, ושם נחה הלילי"ת אשת הס"מ והכת שלה. ואם הם נמצאים במקום אחד – תלמידי חכמים דיינים שהופיעה עליהם רוח הקודש מהשכינה הקדושה והדיין הלא הגון שיש עליו רוח הטומאה – אזי נמצאים קדוּשה וטוּמאה במעמד אחד וזה כמו נוטע אשׁרה במזבח, לפי שקדושת המזבח וטומאת אשׁרה נמצאים יחד ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש יא ד"ה באפן זה יובן).

ונרמז הקלקול של הדיין שלא דן כדין בפסוק "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵֽאלֹקִים הוּא" (דברים א, יז), "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" – ראשי תיבות 'לאמת', שהרי כל מגמתם של הדיינים להוציא הדין לאמת. וסופי תיבות "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי" יוצא 'אוֹי', כלומר אוֹי לשופט שלא ידון כדין. וסופי תיבות "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵֽאלֹקִים הוּא" יוצא 'יטמא', כי הדיין שמטה את הדין מטמא את הארץ ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת דברים אות ד). וכל דיין שלא דן דין אמת לאמיתו ובמקומו מעמיד את השקר, הרי הוא משליט את הס"מ בעולם (זוהר פרשת משפטים דף קיז ע"א ד"ה לא תהיה). והתורה כבר רמזה לאסור את מינויים של דיינים לא הגונים שאין בהם כל רוּח ומתמנים רק בעבור כסף וזהב בפסוק "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵֽאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, כ) (ראה גמ' ירושלמי מסכת בכורים פרק ג הלכה ג בשם ר' אמי) ('כלי יקר' שמות כ, כב סוף ד"ה ואם מזבח אבנים) שהרי הדיינים נקראים בשם 'אֱלֹהִים' (עפ"י רש"י ברכות דף ו ע"א ד"ה בקרב).

איסור חמור מאוד להתדיין בפני דיינים שאינם דנים לפי חוקי התורה

אסור לבן ישראל ללכת להתדיין בערכאותיהם של הגויים כלומר בבתי המשפט שלהם (זוהר פרשת פקודי דף רנז ע"א ד"ה ודא איהו דישראל) ובכלל זה גם לא בפני דייניהם אפילו אם הם דנים כפי דיני ישראל (שו"ע חושן משפט סימן כו, א). ותסמר שׂערות אנוֹש מגוֹדל חומרת הדבר ('פלא יועץ' פרק משפט ודין ד"ה והנה כדי), שכל המניח את דייני ישראל והולך להתדיין לפני אחרים הרי הוא כופר בקב"ה וכופר בתורה ('מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ג) והוא רשע מחרף ומגדף ומרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום (שו"ע חושן משפט סימן כו, א) ומחלל את ה', וזהו דבר חמור אשר אין כמוהו. וזה נכון גם למי שהולך להיות נידון לפני דיין ישראלי אשר דן את בעלי הדין לפי הישר בעיניו, במקום ללכת ולהיות נידון לפני דייני ישראל הדנים לפי דין תורה ('ערבי נחל' על התורה לר' דוד שלמה איבשיץ פרשת וילך דרוש ג ד"ה ויש עון חמור).

וטעם חומרת הדבר, לפי שכאשר דייני ישראל דנים על פי התורה הרי שיש עליהם השראת הקדוּשה של הקב"ה (הרמ"ד וואלי פרשת שופטים פרק טז על הפסוק 'שופטים ושוטרים') והם דנים לפי חוקים ומשפטים שהם מצד הקדוּשה כפי הראוי להם לפי שוֹרשם הקדוֹש (הרמ"ד וואלי פרשת ואתחנן פרק ד על הפסוק 'ומי גוי גדול'). אך על שופטי הגויים יש רק את השראת 'הקליפה' (הרמ"ד וואלי פרשת שופטים פרק טז על הפסוק 'שופטים ושוטרים') והם דנים לפי חוקים ומשפטים מצד הטומאה ממש כפי הראוי לשורשם הטמא (הרמ"ד וואלי פרשת ואתחנן פרק ד על הפסוק 'ומי גוי גדול') לכן הכל אצלם הוא עינוי הדין ועיווּת הדין (הרמ"ד וואלי פרשת שופטים פרק טז על הפסוק 'שופטים ושוטרים'), ויש בערכאותיהם עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות, שהם נרמזים בראשי התיבות 'ערכאות של גוים' ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' סוף פרשת משפטים ד"ה ואלה המשפטים לבא לענין). לכן עיקר כבוד התורה הוא שלא להביא את דין ישראל בבתי המשפט של הגוים (ספר 'מתתי-ה' על התורה פרשת משפטים דף כט ע"א טור א ד"ה ואלך אל המאמר).

ההולך לבתי המשפט שלהם הרי הוא נדבק בסטרא אחרא, לפי שמראה בזה שהוא מחבבה (הרמ"ד וואל' פרשת שופטים פרק טז על הפסוק 'צדק צדק תרדוף'). ובמעשיו הוא לוקח את הכסא של מלך הכבוד ומוכר אותו לשׂוֹנֵא שלו, ויושב השׂוֹנֵא על כסא המשפט ונעשה 'מלך' חס וחלילה. ויש בזה חילול השם ('ערבי נחל' פרשת וילך דרוש ג ד"ה אכן ברוב הימים) ונתינת כוח ל'קליפה' ('ילקוט מנחם' לר' מנחם מרימנוב לקט הליכות ומנהגים אות יג). ואותו בן ישראל שהביא דינו בבתי המשפט שלהם בוודאי קלקל את נשמתו, וכיוון שאינו מרגיש בכך קלקולו הולך ומתרבה עד לאין מרפא (הרמ"ד וואלי פרשת ואתחנן פרק ד על הפסוק 'ומי גוי גדול'). והוא גם מביא על עצמו ועל כלל ישראל גזירות קשות וצרות צרורות המתחדשות בכל יום ויום שאי אפשר לסבול אותן כלל (עפ"י 'ערבי נחל' פרשת וילך דרוש ג ד"ה והנה בתוך כך). ואם הוציא על ידיהם ממון מחברו, הרי עשה בזה גזל גמור ('רבינו בחיי' פרשת משפטים פרק כא על הפסוק 'ואלה המשפטים'). והוא גם לא הרוויח בזה כלום, שהרי אם היה מגיע לו אין חקר ליכולתו של ה' יתברך להוציא מחברו ולתת לו, וכל מה ש"הרוויח" כעת זה רק את החטא שנשאר בידו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן אלף ריג ד"ה ישעיה סי' מ').

כל הטובות שמגיעות לאדם שלא על פי תורה הם טובות כזב שאינן נצחיות, ורק לפי שעה נדמה בעיניו שטובה היא לו על ידם. כי רק טובות שהם על פי התורה ובהסכמת ה' יתברך הם טובות נצחיות ומתקיימות ('אמרי נועם' לר' מדז'יקוב פרשת אחרי מות על הפסוק 'שמרתם את משמרתי' ד"ה בפסוק ושמרתם). וזה נרמז בפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה), "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי" דווקא, ואילו המשפט של הגוים הגם "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" כלומר שמדמה בנפשו שנתנו לו חיוּת על ידי משפטם הנקראים "אֹתָם הָאָדָם" היות שהגוים מכונים 'האדם' (ראה תוס' על גמ' עבודה זרה דף ג ע"א ד"ה כהנים), עם כל זאת יזכור כי "אֲנִי ה' " שאני נצחי וטובתי נצחית, מה שאין כן הגוים שהם נאבדים וטובתם הוא לריק. על כן יזהר כל אדם בזה מאוד ('אמרי נועם' לר' מדז'יקוב פרשת אחרי מות על הפסוק 'שמרתם את משמרתי' ד"ה בפסוק ושמרתם) ויתרצה להיות נידון רק בדיני ישראל ובזה ייצא ידי חובת שמים. ואם אחר הדין לדעתו בית הדין של ישראל הוציא ממנו ממון שלא כדין וזה אמת – הרי שבורא עולם יישלם לו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן אלף ריג ד"ה ישעיה סי' מ').

לפני חורבן בית המקדש היו בירושלים דיינים שאינם מהוגנים והמשפט היה מעוות שנאמר "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיה א, כא) כי אותם דיינים לא היו לנים לילה להמתין בדיני נפשות ועל ידי כן יצא הדין מעוקם והרגו דם נקי. וגם בדיני ממונות הוציאו מעוֹת מזה ונתנו לזה בלי טעם וכאילו לקחו את נפשם ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו על ישעיה פרק א דף י ע"א – ע"ב ד"ה איכה וד"ה כספך היה). לכן לעתיד לבוא כאשר יגיע עת הגאולה יְמַנֶּה הקב"ה דיינים כשרים והגונים בירושלים וזה יהיה סימן לגאולה שנאמר "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א, כו). "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה" – הם דיינים כשרים והגונים כמו הראשונים משה רבינו ושמואל הנביא, "וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה" – הם הממנים את הדיינים ובוחרים את הטובים והכשרים שבישראל כמו שיתרו יעץ למשה במינוי הדיינים, ואחר כך "יִקָּרֵא לָךְ" ירושלים "עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" היפך מה שנקראת בזמן החורבן "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א, כא) ('מסכנות יעקב' על ישעיה פרק א דף י ע"ב טור א) במהרה בימינו, אמן.