פרשת ראה – מעלת נתינת צדקה לעניים

התורה מְצַוָּה לתת צדקה לעניים שנאמר "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז- ח), וכן מוסיפה לצוות "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, יא).

יש להתבונן, מהי המעלה הגדולה שזוכה לה כל אדם מישראל אשר מקיים את ציווי התורה ונותן מכספו צדקה לעניים ולאביונים?

על ידי נתינת הצדקה אדם משלים ומייחד את שם יהו"ה

בעת הגלוּת נפרדו אותיות י"ה מאותיות ו"ה אשר בשם יהו"ה ברוך הוא, והעושה מצות צדקה מקשר אותם. כי הפרוטה שנותן לצדקה היא כנגד אות י' ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לב על הפסוק 'והיה מעשה הצדקה') שהיא עגולה כדמותה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ג סימן ב ד"ה עוד באתי), וחמש אצבעות הנותן הם כנגד אות ה' ראשונה, וזרוע האדם הנותן היא כנגד אות ו', וחמש אצבעות המקבל הם כנגד אות ה' אחרונה בשם הוי"ה ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לב על הפסוק 'והיה מעשה הצדקה', 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ראה סימן טו ד"ה ענין הצדקה והתפילה, 'זרע שמשון' פרשת בראשית דף ה ע"ב ד"ה 'תענית' בשם המקובלים, 'בן איש חי' שנה א פרשת ויגש אות יג). ונכון שהאדם יכוון את יחוּד אותיות שם יהו"ה בעת נתינת הצדקה ('נגיד ומצוה' דף נד ד"ה והיה מעשה הצדקה שלום, 'בן איש חי' שנה א' פרשת ויגש אות יג), וטוב שגם יאמר בפיו קודם עשיית המצוה שהוא מחבר אותיות י"ה עם ו"ה ('נגיד ומצוה' דף נב ד"ה ענין הצדקה). לכן אמרו רבותינו על הצדקה "גָדוֹל הַמְעַשֶה יוֹתֵר מִן העוֹשֶה" (ראה גמ' בבא בתרא דף ט ע"א בשם ר' אלעזר) כלומר גדול מה שגורם העני, שהוא 'הַמְעַשֶה', לנותן הצדקה שהוא 'העוֹשֶה' – כי מזכה אותו להשלים שלוש אותיות 'יהו' שבשם יהו"ה, וזה יותר ממה שנותן הצדקה גורם לעני שרק משלים את האות ה' האחרונה שבשם יהו"ה ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א דרוש נג דף קב ע"ב ד"ה עוד בב"א פ"א).

נותן הצדקה צריך להקדים ולהושיט את ידו לעני לפני שהעני יפשוט את ידו על מנת שיהיה שֵם יהו"ה כסדר. שבתחילה נפשטת היד והזרוע של הנותן עם הפרוטה שהם כנגד אותיות 'יהו' הראשונות שבשם יהו"ה ואחר כך פושט העני את ידו שהיא כנגד האות ה' האחרונה בשם יהו"ה ('ימלט נפשו' לר' אברהם חמוי סימן ג אות ב). ולזה רָמַז הכתוב "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז) כלומר שייתן האדם "צְּדָקָה" כסדר "וְהָיָה" – קודם אותיות וה"י של הנותן ואחר כך אות ה' של המקבל ('זכר דוד' מאמר שלישי על פורים דף שדמ ע"א ד"ה ולכאורה יש לדקדק), ונכון לכוון בפסוק זה בעת נתינת הצדקה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת ויקהל דף צא ע"ב ד"ה פסוק והנשאים). וזה גם מה שנאמר "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז, טו), "אֲנִי בְּצֶדֶק" – כלומר אם האדם מושיט את הצדקה בידו טרם יפשוט העני את ידו אזי "אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" – שֶׁיְּרֵאָה שם ה' כתיקונו וכסדרו. אך אם לא יעשה כסדר הזה, אזי יש רק "בְהָקִיץ" את "תְּמוּנָתֶךָ" שהוא תמונת שם ה' ('ימלט נפשו' לר' אברהם חמוי סימן ג אות ב). וטוב לומר את הפסוק "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז, טו) בשעת נתינת הצדקה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש תיקון התפילה אות א עיי"ש).

צירוף שם ה' נרמז גם בפסוקים "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו, ז – ח), "לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" אלא "פָתֹחַ תִּפְתַּח", כלומר תפתח את כף ידיך שיהיה כנגד האות ה' וגם תפשוט את זרועך שיהיה כמו האות ו' ואחר כך העני יפשוט את ידו (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק כ ד"ה זרוע הנותן). אך אם לא תעשה כך אלא העני קודם יקיים "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה'" (דברים טו, ט) אזי יש בזה חסרון לנותן (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק כ ד"ה זרוע הנותן). לכן יזדרז האדם לתת צדקה וגם ייתן אותה ביד ימין ויפשׁוֹט את זרועו בעת הנתינה ('אור צדיקים' תיקון התפילה אות א). ואם הוא נותן מטבע לעני דרך גבאי הצדקה אז הוא גורם יחוד שם ה' פעמיים, פעם אחת על ידי ידו עם יד הגבאי צדקה, ופעם שניה על ידי ידו של גבאי הצדקה עם יד העני. מטעם זה אדם הנותן צדקה בסתר כך שהוא לא יודע מי קיבל והמקבל לא יודע מי נתן, מעלתו גדולה ושכרו כפול, כי גורם פעמיים יחוד בשם הוי"ה ('זרע שמשון' על מגילת רות ד"ה ויאמר לקוצרים ה' עמכם). ואם בשעה שרוצה לתת צדקה אין שם עני או גבאי צדקה, אז יכוון שידו השמאלית תהיה במקום יד הגבאי וייתן את המטבע מידו הימנית לידו השמאלית בסוד יחוד שם הוי"ה. וכך היו עושים אנשי מעשה ('כף החיים' לר' יעקב חיים סופר או"ח סימן נא אות מה. וראה 'בן איש חי' שנה א' פרשת ויגש אות יג).

כאשר יוסף היה שליט במצרים הוא נהג עִם העם המצרי בקמצנות, ולקח מהם את כל כספם ומקניהם ואדמתם תמורת אוכל, ולא נתן להם אפילו מעט מזונות ופרנסה לחיוּתם בתורת צדקה וחסד, אף שהיה נראה ככפיוּת טובה מצדו שהרי כל מה שהוא התגדל להיות מלך במצרים ובעושר רב, היה מהארץ הזו. והטעם שיוסף עשה כך, לפי שאסור ליהודי לתת צדקה לגוי (ראה שו"ע יו"ד סימן קנא, יב ורמ"א על שו"ע יו"ד סימן רנא סעיף א שהתירו רק משום דרכי שלום), כי על ידי כן נחסר מייחוד שם ה' שהרי חסרה האות ה' האחרונה בכוונת קבלת הצדקה מצד חסרון הגוי, ואדרבא נעשה בזה פירוד באותיות יהו"ה. לכן יוסף הצדיק שהיה שליט במצרים לא עשה נדיבות לתת למצריים מידו לידם משום שלא רצה להפריד יחוד ה' על ידו. ומשום כך אפילו את חֻקָּם של הכהנים במצרים יוסף לא רצה לתת מידו לידם ורק מסר להם אותו על ידי פרעה שנאמר "רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּֽהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מז, כב) ('ויוסף אברהם' לר' אברהם פלאג'י אות צ סעיף יג דף עה ע"א ד"ה 'ג'וקריל נר"ו באופן אחר' וראה שם איך לא היה אז בעיה של דרכי שלום ואכמ"ל). 

עשיית מצות הצדקה בכוונה שלימה היא כאשר יכוון הנותן והמקבל להשלים את שם יהו"ה. ולזה כיוונו רבותינו במתק לשונם כשאמרו "מי מעמיד העליונים והתחתונים – הצדקה שעושים ביד" (ראה 'ויקרא רבה' כו, ח), כי תכלית הצדקה לעשותה הוא ביד דווקא, כדי להשלים שם יהו"ה ברוך הוא ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת שמות דף מד ע"ב ד"ה והנה לפי פשוטן). והוא מה שאמרו רבותינו "אם אדם זוכה לעשות צדקה הקב"ה כותבה כנגדו" (ראה 'ילקוט שמעוני' תהלים נ, ח רמז תשס) וכוונתם כי על ידי מעשה הצדקה שם הוי"ה ברוך הוא נכתב, ומתייחדים ארבע אותיותיו ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת שמות דף מד ע"ב ד"ה גם בזה יתיישב). וכן מטעם זה אמרו רבותינו "אם בִּקַּשְׁתָּ לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה" (ראה 'קהלת רבה' יא, א), כלומר אף שבוודאי צריך לתת צדקה גם לעניים ואביונים שאינם עמלי תורה, אך אם רוצה האדם לעשות צדקה כתיקנה לייחד אותיות הוי"ה ברוך הוא אזי שיעשה אותה עם עמלי תורה כי הם יודעים לכוון יחוד שם יהו"ה בנתינת הצדקה, וכך על ידי הנותן והמקבל מתייחד שם שמים ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת שמות דף מד ע"ב ד"ה ואל זה סובב).

והנה על ידי מעשה הצדקה מתרבה השלום שנאמר "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז) לפי ש"מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה" גורם חיבור אותיות "וְהָיָה", ואז נהיה "שָׁלוֹם" ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לב על הפסוק 'והיה מעשה הצדקה') בין למעלה ובין למטה ('אלה המצות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תעט, 'זכר דוד' מאמר שלישי על פורים דף שדמ ע"א ד"ה ולכאורה יש לדקדק), וגם שמו של ה' יתברך שרמוז בתיבה "וְהָיָה" נהיה שלם ('קרבן שבת' פרק ג סימן ב ד"ה 'ובזה תבין' בביאור דברי הזוהר פרשת בחוקותי דף קיג ע"ב, הקדמת ספר 'ווי העמודים' לבן השל"ה דף כג ע"א טור א בשם עשרה מאמרות). וזהו מה שנאמר על ידי שלמה המלך "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יהו"ה " (משלי כב, ב) כלומר שבכוח עשיית מצות הצדקה של העשיר והעני יחד נעשה שמו של ה' שלם ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ד' דף יז ע"א טור ב' ד"ה ואל קוטב זה). ועל זה ביקש דוד המלך "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים כג, ג). "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק" – ינחה אותי ה' במעגל הצדקה, "לְמַעַן שְׁמוֹ" – כדי שעל ידי נתינת הצדקה אזכה שיתייחד שם יהו"ה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ג סימן ב ד"ה ובזה תבין. וראה ב'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש חלק תיקון התפלה אות כ"ג רמז נפלא שהביא בזה בתוך המשנה הראשונה במסכת שבת).

'צלם אלקים' לא מסתלק מאדם שנתן צדקה וחיוֹת השדה פוחדות ממנו

לכל אדם יש 'צלם אלקים' שנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" )בראשית א, כז). צלם זה הוא לבוש לנשמה ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק ה ד"ה עוד אפשר לפרש) שבו האדם הולך בעולם הזה שנאמר "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים לט, ז) (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה כדין רוחא נחת). והוא גורם לחַיוֹת ולבהמוֹת מוֹרא ופחד ('ארץ החיים' על התהלים מזמור מא, ב), שנאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב) (עפ"י 'ארץ החיים' על התהלים מזמור מא, ב, 'באר מים חיים' פרשת נח ד"ה או יאמר כי בצלם אלקים). כי הטביע ה' בלב הנבראים מוֹרא מפני 'צלם אלקים' ('באר מים חיים' פרשת נח ד"ה או יאמר כי בצלם אלקים) שעל פניו של האדם ('האלשיך הקדוש' בראשית ט, א ד"ה אמנם לזה נשית לב). וזה הטעם שאמרו רבותינו כי לא צריך לשמור את התינוק החי מפני העכברים (ראה גמ' שבת דף קנא ע"ב בשם ר' שמעון בן אלעזר) ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש טז ד"ה אבל הטעם לאיסור). אמנם אם מסתלק מהאיש דמוּת אדם של 'צלם אלקים' – אזי חיוֹת השדה והבהמות יכולות לשלוט בו (עפ"י 'תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה 'והואיל דבאה').

מצות הצדקה מועילה מאוד להביא על האיש את 'דמות האדם' של 'צלם האלקים' יותר מכל שאר המצוות ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה 'והואיל דבאה' מתוך ספר 'חכמה רבתי' של שלמה המלך). לכן אם נגזר על האדם שיאבד את 'צלם אלקים' שעליו אך הוא נותן צדקה ('ארץ החיים' על התהלים מזמור מא, ב) ברצון הלב – אין דמותו משתנה מדמותו של אדם ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה 'והואיל דבאה' מתוך ספר 'חכמה רבתי' של שלמה המלך) ו'צלם אלקים' לא מסתלק ממנו ('ארץ החיים' על התהלים מזמור מא, ב), ועל ידי צלם זה הוא שולט על נפשם ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נג ע"ב מספר 'מעיל צדקה' אות כ) של בעלי החיים בעולם, והם זעים ויראים ממנו ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה 'והואיל דבאה' מתוך ספר 'חכמה רבתי' של שלמה המלך), ואין הוא צריך להתיירא מהם ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נג ע"ב מספר 'מעיל צדקה' אות כ). ודומה לזה הוא ב'כסא הכבוד', לפי שפני השור פני האריה ופני הנשר שסביב הכסא, פונים אל מראה 'דמות אדם' שעל גבי הכסא שבו נאמר "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו), והם חולקים לו כבוד. כך גם מי שמרחם על העני על ידי כן יש לו 'צלם אדם' והוא שולט על כל הבריות ('כתם פז' לר' שמעון לביא על הקדמת הזוהר דף יג ע"ב ד"ה 'וביאר הנמשך מן הכתוב' עפ"י ספרו של שלמה המלך).

כאשר ישראל היו עדיין בארץ מצרים, אחד המכות שהביא ה' יתברך על העם המצרי היה 'מכת ערוֹב' שבה באה תערובת של חיוֹת טרף על ארץ מצרים. אז גם ישראל היו ראויים ללקות במכה זו והחיוֹת היו צריכות לשלוט בהם, היות שהם היו צרי עין ולא נתנו צדקה ועל ידי כך 'צלם דמות' תבניתם סר מהם. אך למעשה העם המצרי בא במקומם והם אלו שסבלו את מכת הערוב, משום שמהם למדו ישראל להיות צרי עין שנאמר "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו, לה) ('שמחת הרגל' להחיד"א דף יב ע"ב ד"ה ובאופן אחר נראה לי). וכאשר נבוכדנצר הרשע ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה והואיל דבאה) חלם חלום שהיה סתום, אז דניאל פתר לו את חלומו ואמר שהוא עתיד לִגְלוֹת ממלכותו ויהיה שבע שנים בין חיות השדה. מיד אחר כך דניאל נתן למלך עצה איך לכפר על חטאיו ולבטל את הגזירה שנגזרה על נפשו – על ידי שֶׁיְּחַיֶּה את העניים בצדקה שנאמר "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק" (דניאל ד, כד) (ראה דניאל פרק ד' טז- כד) ('מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד, רש"י דניאל ד, כד), כי יש בכוח הצדקה לכפר לאומות העולם בעולם הזה (הקדמת ספר ווי העמודים לבן השל"ה עמוד גמילות חסד פרק חמשה עשר דף כב ע"א טור ב ד"ה תניא אמר להם).

מטרתו של דניאל היתה להחיוֹת את לב העניים הרעבים והמרוּדים בישראל ('מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד, רש"י דניאל ד, כד) שבאו ערומים לבבל ולא היה בידיהם פרוטה ('זכר דוד' מאמר א פרק צד דף רסב ד"ה ותועלת הצדק). ונבוכדנצר אכן שמע לעצתו של דניאל והחיה את היהודים העניים במשך שניים עשר חודש, ובזה דחה מעליו את הגזר דין במשך שנה שלימה (דניאל ד, כו) ('מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ד). כי כל עוד שהוא היה חונן דלים לא חל עליו פתרון החלום ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה והואיל דבאה) ולא השתנו פניו משאר בני האדם ('ארץ החיים' תהלים   מא, ב). אך כאשר הוא קפץ את ידו מהצדקה והפסיק את תמיכתו בעניי ישראל, מיד השתנתה דמותו והוטלה אימת הבריוֹת עליו ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"א ד"ה והואיל דבאה) וכלתה אליו הרעה, והוא גוּרשׁ מבין בני האדם. וכך במשך שבע שנים היה נבוכדנצר אוֹכל עשׂב כשׁוורים וגדל בין חיוֹת השדה, עד אשר גדלו ציפורניו כציפורני החיות ושׂערוֹ הפך להיות כנוצות הנשרים (עפ"י ספר דניאל פרק ד, ל).

מצות הצדקה מאירה במצחו של האדם ומצילה אותו ממוות 

על ידי מתן צדקה בא הכסף תחת נפש האדם הנותן וזה מוציאו ממיתה לחיים שנאמר "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל משלי סימן יא), כאשר הצדקה מצילה את האדם ממוות בין אם נתן את הצדקה לשמה ובין אם לא. לכן נכתבה התיבה "צְדָקָה" עם האות ו' שנאמר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד) וכאילו נכתב פעמיים "צְדָקָה וּצְדָקָה" כנגד שני סוגי הצדקה, כי כל אות ו' בתחילת תיבה מוֹלדת כיוצא בה ('חומת אנך' להחידא משלי פרק יא ד"ה 'צדקה תציל ממות'). וכן פעמיים כתוב "מָּוֶת" בפסוק "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד), פעם אחת בתיבה עצמה "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" – כדי ללמד שהצדקה מצילה את האדם ממות ממש, ופעם שניה בראשי תיבות "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" – ללמד שמצילה אותו גם מעוני לפי שהעני חשוב כמת. נמצא שעל ידי שהאדם מחיה את העני בכספו, הוא זוכה להינצל ממוות וגם מעוֹני השקול כמו מוות ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל משלי סימן יא). ונכון שייתן האדם את הצדקה מדעתו ורצונו בלב שלם, ואז יש בה גם סגולה להצילו ממיתה משוּנה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער העבודה דף נב ע"ב טור א מהחסד לאברהם).

והנה גם אם ייתן איש את כל הון ביתו וממונו אינו יכול להציל את עצמו מיום המיתה ולהוסיף רגע אחד על ימיו. ואם כן היה יכול, אז היה מבזבז את כל ממונו על מנת להציל את נפשו. אך לא כך במצות הצדקה ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בסוף מוסר לצדקה ד"ה ועוד מרויח ימים) שסגולתה להציל את בעליה ממוות ('כתם פז' על זוהר פרשת מקץ דף קצט ע"א ד"ה צדקה ממש), כי אם אדם הֶחֱיָה עני על ידי ממונו (זוהר פרשת קדושים בסוף דף פד ע"ב ד"ה 'מהכא אוליפנא' רעיא מהימנא) אז מדה כנגד מדה ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"ב ד"ה גדול מעשה הצדקה) הקב"ה מוסיף לו חיים כשם שהוא הוסיף חיים לעני (זוהר פרשת קדושים בסוף דף פד ע"ב ד"ה 'מהכא אוליפנא' רעיא מהימנא) והשיב אליו את נפשו ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' עניני צדקה דף נא ע"ב ד"ה גדול מעשה הצדקה), וזה אפילו אם כבר הגיע העת של נותן הצדקה להסתלק לעולמו (זוהר פרשת קדושים בסוף דף פד ע"ב ד"ה 'מהכא אוליפנא' רעיא מהימנא). ולא עוד אלא גם אם התארכו ימיו של אדם בזכות מצות הצדקה והוא הגיע לגיל ששים, הקב"ה יוסיף וייתן לו גם להגיע לגיל שׂיבה שהוא גיל שבעים כדי שיהיה ניכר שזכות המצוה הצילה אותו ממוות ('זרע שמשון' פרשת חיי שרה דף כו תחילת ע"א ד"ה י"ל).

ולפעמים נגזר דין קשה על האדם (זוהר פרשת בהר דף קיא ע"א ד"ה אמר רבי חייא) או על העולם (זוהר פרשת וירא דף קד ע"א ד"ה רבי אלעזר אמר) ובשביל להסיר מהאדם את הדין, מְזַמֵּן לו הקב"ה עני אחד (זוהר פרשת בהר דף קיא ע"א ד"ה אמר רבי חייא) שהוא בחינת "דוֹרוֹן" ממנו יתברך (זוהר פרשת וירא דף קד ע"א ד"ה רבי אלעזר אמר) על מנת שכשיבוא לפניו הוא ייתן לו צדקה ומאכל ומיד יסוּר הדין מהאדם (זוהר פרשת בהר דף קיא ע"א ד"ה 'אמר רבי חייא' והלאה) ומלאך המשחית יסתלק מלפניו (זוהר פרשת וירא דף קד ע"א ד"ה רבי אלעזר אמר). לכן מי שהולך בדרך ובהתחלת הליכתו פגע בו עני בדרכו, אל ישיב את העני ריקם, כי על הרוב ה' יתברך מזמין אליו עני כדי שיזכה בו בנתינת הצדקה וזה יציל אותו בלכתו בדרך. והרבה כאלה מצינו שאירע לקדמונים זיכרונם לברכה, והוא כלל גדול תמיד אף לאדם היושב בביתו ('יסוד יוסף' פרק סב ד"ה ויזהר מאוד ההולך לדרך).

בכל מצוה שאדם עושה יש אות אחת מכ"ב אותיות התורה הקדושה אשר היא כנגד אותה המצוה, והיא מאירה במצחו במשך כל היום ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל דרוש א' ד"ה גם א"ל כי כל, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים קיב). ואם עשה עוד מצוה שנרמזת באותה האות, אזי הארת המצוה הראשונה נבלעת בפניו והארת המצוה השניה בולטת ומתנוצצת ('נגיד ומצוה' בהקדמה ד"ה אמר מורי זלה"ה, 'יסוד יוסף' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י ז"ל). אך אם אדם עשה מצות צדקה אזי האות שלה ממשיכה להאיר במצחו במשך כל אותו השבוע ('שער רוח הקודש' דרוש א' ד"ה גם א"ל כי כל, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים קיב) ולא נבלעת כשאר האותיות ('נגיד ומצוה' בהקדמה ד"ה אמר מורי זלה"ה, 'יסוד יוסף' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י ז"ל) בעבור מה שהחייה את כל רמ"ח אבריו של העני ('תולדות יצחק' לר' יצחק מנעשכיז תחילת פרשת במדבר ד"ה ולא יבואו לראות). ורמז לכך שנאמר "הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיא, ג) ('שער רוח הקודש' דרוש א' ד"ה גם א"ל כי כל, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים קיב). לכן היה מנהג שאם נעשה לאדם נס הוא מיד נותן צדקה לעניים, כי המקטרג מוצא מקום להתגולל עליו לרעה היות שניכוּ לו מזכויותיו בעבור הנס שנעשה. אך על ידי הצדקה שהוא נותן מתנוצץ במצחו אוֹר, וכשהמזיקים רואים את האור הם תיכף בורחים ממנו ('זכר דוד' מאמר שלישי ד רפב ע"א ד"ה ויש מפזר נוסף).

ויש רמז על כך שהאות של מצות הצדקה מאירה במצח האדם ועומדת במקומה ולא זזה משם, שאם יחליפו את אותיות 'צדקה' לפי כללי א"ת ב"ש ייצא האותיות 'הקדצ' שהם שוב פעם אותיות 'צדקה' למפרע – להראות שמצוה זו לא זזה ממקומה (עפ"י 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים סימן קיב, עפ"י 'נגיד ומצוה' דף נג ד"ה 'אמר מורי' בשם האר"י ז"ל). והאות הזאת שמאירה את פניו של האדם גורמת שכל העוונות שהיו רשומים עד כה על מצחו נמחקים, ורמז לכך בפסוק "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק" (דניאל ד, כד) ('ארץ החיים' לר' חיים הכהן על התהלים מזמור לד, ו). ולכן נכון להרבות מאוד מאוד בצדקה ביום 'הושענא רבא' שהוא היום בו יוצאים שלוּחי הדינים הרוחניים למעלה, כשנמסרו בידיהם הפתקים לקיום הגזירות על האדם, כי כשהצדקה מאירה במצחו של האדם יש בה כוח לבטל את הגזירה של השלוחים שנאמר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד) ('בית שמחה' לר' אברהם חמוי דיני הושענא רבא סימן ב אות יב). שכך הוא כוח מצות הצדקה לסלק מהאדם את 'המזיקים' ולהביא לו את השלום שנאמר "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא, יד) ('זרע שמשון' פרשת בלק דף קכג ע"א טור ב).

מצות הצדקה מְגִנָּה ושומרת על נשמת האדם בחייו ואחרי מותו

כל איש שאוהב ומרבה לתת צדקה, אפילו אם הוא חי בחוץ לארץ אינו רואה 'חיבוט הקבר' במותו ('ספר חסידים' סימן לב), כי מידת הדין מתהפכת לו למידת הרחמים על ידי הצדקה שעשה ('פירוש החיד"א' על ספר חסידים סימן לב). והנה יש כתות כתות של מלאכי חבלה ואף וחימה ומשחית אשר כל האויר מלא מהם מן הרקיע עד לארץ, ובהכרח צריכה הנשמה של הנפטר לעבור בין כל אותן חיילות וכוחות הטומאה אשר פוגעים בה ומעכבים עליה את הדרך ומצערים אותה בכל מיני צער ועינוי רחמנא ליצלן. אך האם האדם פיזר ממונו לצדקה בטרם מותו, צדקתו הולכת לפניו לשומרו בדרך שנאמר "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" (תהלים פה, יד). לכן אדם יכול לקנות עולמו בשעה אחת, אם כמו שהוא דואג להשאיר ממון לנפשות בני משפחתו אחרי מותו כך הוא גם דואג לנפשו ומרבה בצדקה לפני מותו. שהרי אין לו לדחות את הנפש שלו מפני נפשם של בני ביתו ו'חייו' קודמים לחייהם. וכך יבחר האדם חלק יפה לנשמתו בראש ממוֹנוֹ והשאר יניח לבניו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק שער העבודה דף נב ע"ב טור א מ'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א).

המלאך הנברא מן הצדקות שהיה האדם עושה בחייו, נמצא עמו בקבר ואינו מניח לשום מלאך ממלאכי החבלה לגעת בו ולהזיקו, וחוֹפֶה עליו ('פדה את אברהם' לר' אברהם פאלג'י בנו של ר' חיים פאלג'י מערכת צד'י דף צו ע"ב ד"ה 'והנה המלאך'). ואם האדם נתן בחייו צדקה לעניי ארץ ישראל, אז כאשר הוא מת בא המלאך שנוצר ממצות הצדקה שלו ומוליך את נשמתו לתוך ארץ ישראל ששׁם הוא 'שער השמים' על מנת שיוכל לעלות למעלה. ואף אם יש נשמות אחרות שנדחות ולא נכנסות לתוך גבולות הארץ – הרי שנשמתו תיכנס פנימה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש חלק 'ליקוטים' ד"ה 'הנה נודע שכל הנשמות' בשם ר' נתן שפירא). ואחר כך המלאך הזה של הצדקה גם נהיה מליץ יושר על נשמת האדם להציל אותו מהמקטרג בשעה ששופטים אותו למעלה. ועליו נאמר "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר" (איוב לג, כג – כד), "כֹפֶר" – הוא המלאך שנוצר ממצות הצדקה, ומהווה כופר נפש לאדם (ר' נתן שפירא ז"ל במכתב יד ישן כפי בסוף חומש בראשית של 'רקנאטי', 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש חלק 'ליקוטים' ד"ה 'הנה נודע שכל הנשמות' בשם ר' נתן שפירא).

כל נשמה צריכה בשעת פטירתה לטבול ב'נהר דינור' שהוא נהר של אש, על מנת להיטהר מכל תענוגי העולם הזה. אך נשמה שהשתדלה ונתנה מממונה לצדקה בעולם הזה עוברת ב'נהר דינור' בלי פחד וחשש, וללא 'דין' כלל (זוהר פרשת מקץ דף רא ע"א ד"ה דבר אחר וכן נגוזו). וכן כאשר אדם שנתן צדקות בעולם הזה נפטר לבית עולמו, באה מצות הצדקה שעשה ומלווה את נשמתו עד למקום 'כבוד העליון' להיות שם צרורה בצרור החיים אצל ה' שנאמר "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח). ומוליכה את הנשמה עד מתחת ל'כיסא הכבוד' ('תנא דבי אליהו' זוטא פרק א, יב), למעט אם היא ראויה להיות נידונת בגהינום (עפ"י 'דעת חכמה' שער העבודה דף נב ע"ב טור א מהחסד לאברהם). וכן הוא בכל לילה, שאם האדם נתן ביום ההוא צדקה כתיקנה לעני הגון, כך שלא ידע למי נתן והמקבל לא ידע ממי קיבל, אז אפילו שהוא איננו צדיק ושלם בכל מעשיו הרי שנשמתו תעלה למעלה בעת השינה בסוד 'פיקדון הנפש' ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל דרוש ג' ד"ה 'גם שמעתי ממורי').

הצדקה מועילה מאוד להעלות את התפילות על החיים והמתים

הצדקה מתישה את כוחם של 'הקליפות', לכן נותנים צדקה קודם התפילה ('דבר בעתו' לר' ששון מרדכי יום השישי ד"ה והנה טעם אחר למצות), ובפרט בעת אמירת 'ויברך דוד' בשחרית וכן קודם תפילת מנחה – כי בזה נפדית התפילה מידי 'החיצונים' שלא יקטרגו על האדם ('אור צדיקים' סימן כה אות ד) ושלא יאחזו בתפילה, ושלא יעכבו את המתפלל מלראות פני שכינה שנאמר "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז, טו) ('דבר בעתו' יום השישי ד"ה והנה טעם אחר למצות), שהצדקה מטהרת את האויר מפניהם ('תולדות יצחק' לר' יצחק נעשכיז פרשת ויחי דף כו ע"ב ד"ה גד גדוד יגודנו). ונכון לכוון אז בעת נתינת הצדקה על הפדייה מידי 'החיצונים' ('מדרש תלפיות' ערך 'בית הכנסת' ד"ה כשבא). וכמו שתבלין ממתיק את התבשיל כך הצדקה היא 'תבלין' לכל התפילות ('יסוד יוסף' פרק פג ד"ה ובהיות כי צדקה) שכאשר מקדים צדקה לתפילה, אין מי שיוכל לעכב את התפילה בקטרוגים על עוונות האדם, כי מלאך הצדקה מליץ עליו לפני המקום ומעלה אותה ('עיני העדה' פרשת משפטים דף קכא ע"א ד"ה רז"ל צריך). ובכוח מצות הצדקה אפילו התפילות שבחוץ לארץ עולות נקיות וטהורות מתערובת ה'קליפה הרעה', ואויר 'טומאת ארץ העמים' לא מתלבשות באותן התפילות ('מעשה הצדקה' לר' יעקב ישראליג'ה בפרק תיקוני הצדקה בביהכנ"ס חלק ד' ד"ה מעתה שפר).

ואם יש חלילה לוויה, כל האנשים המלווים את הנפטר צריכים לשים צדקה בקופה כפי השגת ידם – למטרת 'פדיון נפשו' של הנפטר הצריך רחמים. ויגידו אז בפיהם "הריני נותן פרוטה זו לצדקה על כל ישראל ועל פלוני זה הנפטר למנוחת נפשו בגן עדן" ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק ב). כי מה שנאמר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד) הוא גם על העולם הבא ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כח ד"ה בצדקה שנא', 'מדרש אליהו' למחבר ה'שבט מוסר' דרוש ו דף לז ע"א ד"ה 'וכמו שכתב' בשם ספר נשמת חיים), שהמתים הנמצאים שם צריכים כפרה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כח ד"ה 'בצדקה שנא'' בשם בעל הלבושים). ויכול האדם בכוונת נתינת הצדקה לפדות נשמות שנידונות באיזה מדור ממדורי גיהנום ובכל מיני דינים שבידי 'הקליפות'. וגם יכול האדם בצדקה לפדות את הנשמות המגולגלות בדומם בצומח בחי ובמדבר, ולהעלות אותן למנוחה נכונה לשורשם עם שאר הצדיקים והחסידים שבגן עדן (עפ"י סדר הפדיון במעות לרש"ש שהובא בתחילת 'מעשה הצדקה' לספרו של ר' יעקב ישראליג'ה ד"ה והריני מכון לפדות).

ונכון לתת צדקה כאשר מתפללים על נשמות שנפטרו, כי כאשר התפילה מעורבת בצדקה היא מסוגלת ('יסוד יוסף' פרק פג ד"ה ובהיות כי צדקה). והצדקה מועילה אפילו לנפטרים שנפטרו לפני זמן רב וכבר מקבלים את דינם ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כח ד"ה 'בצדקה שנא'' בשם בעל הלבושים), כי על ידה מקלים מעליהם את צערם ('בית א-ל' לר' אברהם חמוי דיני תפלת בית עלמין אות טו"ב) ומביאים אותם אל מנוחתם (עפ"י סדר הפדיון במעות לרש"ש שהובא בתחילת 'מעשה הצדקה' לספרו של ר' יעקב ישראליג'ה ד"ה והריני מכון לפדות). כי לא 'השׁכבוֹת' שאומרים על המתים הם העיקר, אלא הצדקה שנותנים החיים בעבור המתים. וטוב וישר גם לתת צדקה לעניים קודם שהולכים לבית הקברות על מנת להתפלל על קברי הצדיקים בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, כדי שהתפילה תתקבל ברצון על ידי הצדקה ('בית א-ל' לר' אברהם חמוי דיני תפלת בית עלמין אות טו"ב).

צריך לרדוף אחרי מצות הצדקה ולעשותה בשמחה שמעלתה גדולה 

מי שמעלים עיניו מן הצדקה גורם רעה לעצמו בעולם הזה ('אור צדיקים' עמוד התורה פרק טו). שאין הברכה מצויה אצלו ומה שיש לו בידו מסריח. וגם יש קללה אצלו שעל ידי כן מתכלים מעותיו בקטטות ומריבות ובלבולים וחוֹלאים רעים ('עבודת ישראל' לר' מקוזני'ץ על פרקי אבות משנה ה ד"ה יוסי בן יוחנן), ואותו האדם מת קודם זמנו ('אור צדיקים' עמוד התורה פרק טו). ומי שיש לו 'חוּש ריח' רוחני וְעֵינֵי שֵּׂכֶל ולא עיני בשר, יראה שהמעות של אותם בני אדם שאינם נותנים צדקה כראוי הוא מסריח כמו דבר שלא נמלח ('מאור עיניים' פרשת מטות ד"ה ועפ"ז נבאר פסוקי). וכן יזהר האדם לא להתפאר בצדקה שהוא נותן, כי אם יתפאר אז לא רק שלא יקבל שכר אלא עוד יענישו אותו על כך. מטעם זה צדקה של גוים היא חטא שנאמר "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד) כי הם עושים אותה על מנת להתייהר בה ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער תשעה ועשרים ד"ה וטעם מצוה).

ישמח האדם מאוד בנתינת הצדקה, לפי שעיקר קבלת השכר על הצדקה בעולם הבא הוא על השמחה בעת נתינתה. ועתיד האדם לקבל שכר על השמחה יותר מאשר על הצדקה עצמה ('דבק מא"ח' לר' אברהם חמוי מערכת צ אות ב) וכך היה גם הנהגתו של האר"י ז"ל, שכאשר היה נותן צדקה היה נותנה בשמחה גדולה ובטוב לב וביד פשוטה, ולפעמים גם לא היה מסתכל אם בכלל נשארו לעצמו עוד מעוֹת ('נגיד ומצוה' דף נד ד"ה 'אמר מורי' מהאר"י ז"ל). וכן יהיה לאדם לב רחום וחנון לעניים ולא ידקדק עמהם, וכל הפושט יד ייתן לו ולא יבייש חס ושלום את העני ('יסוד יוסף' פרק ט ד"ה אלא מי ד"ה אמרו. וראה שם מעשים בזה). ואם נותן צדקה לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה, אז מעלתו גדולה כי עבודת הקוֹדש עליהם. וכבודם של תלמידי חכמים הוא כבודו של הקב"ה, לכן כל המכבדם עתיד הקב"ה לכבדו שנאמר "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" (שמואל א' ב, ל) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער תשעה ועשרים ד"ה וטעם מצוה). רק היזהר לתת לכל עני את הצדקה בצנעה שלא לביישו (ראה גמ' חגיגה דף ה ע"א בשם דבי רבי ינאי) ('אלה המצות' לר' משה חאגיז סימן תעט דף כט ע"א).

לא יחשוש האדם שיגיע לו נזק כלשהו בעשיית מצות הצדקה כי לעולם אין דבר רע יוצא מהצדקה שנאמר "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז) ('פלא יועץ' סוף ערך צדקה) ואין הסטרא אחרא שולט במצוה זו של הצדקה ('שמחת הרגל' להחיד"א לימוד ג' דף ח טור ב ד"ה ועוד יש לרמוז). ולא יחשוב אדם שכסף הצדקה שנותן לעניים הולך לאבדון, כי הכל עתיד להיות מְשוּלַם לו שנאמר "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת יא, א) ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא דף מה ע"ב טור א ד"ה על פי הדברים האלה). וטוב שייתן את הצדקה בעמידה ('שער הכוונות' דרושי תפילת שחרית דרוש א ד"ה גם צריך ליתן צדקה, 'נגיד ומצוה' דף נג ד"ה צריך ליתן הצדקה, 'בן איש חי' שנה א' פרשת ויגש אות יג) כי יש סוד בדבר ('בן איש חי' שנה א' פרשת ויגש אות יג, עפ"י 'שער הכוונות' דרושי תפילת שחרית דרוש א ד"ה גם צריך ליתן צדקה). ואז על ידי מצות הצדקה זוכה האדם להידבק במידותיו של הקב"ה אשר חפץ בצדקה שנאמר "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיה ט, כג) (עפ"י ירמיה ט, כג). ובכוחה של מצוה זו עתידה להיות הגאולה השלימה ויבוא בה המשיח ('חומת אנך' להחיד"א פרשת משפטים פרק כב אות יג ד"ה אם כסף תלוה. וראה שם פרשת שופטים אות א ד"ה 'צדק צדק תרדוף') במהרה בימינו, אמן.