פרשת וילך – מותו וקבורתו של משה רבינו

משה רבינו הודיע לבני ישראל שהגיע יום פטירתו שנאמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, א). והתורה תיארה את מותו שנאמר "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ה- ו). וכמו שכל ענייני חייו של משה היו פלא, כך גם ענייני מותו היה מנפלאות תמים דעים, דבר סתר מסתרי התורה. וכן היה קברו שעל אף שהתורה נתנה סימנים על מיקומו שנאמר "בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר", לא נמצא קברו ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וזאת הברכה לד, ו ד"ה ואמר ולא ידע איש) עד היום הזה, בדרך נס ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת זאת הברכה לד, ו ד"ה ולפי שהיה על פי). וגם זה הוא דבר סתר ושֵּׂכֶל אדם לא ישיגהו "וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז, כד) ('צרור המור' פרשת וזאת הברכה לד, ו ד"ה ואמר ולא ידע איש).

ויש להתבונן, מה הם מקצת מאותם דברים נפלאים מסתרי התורה אשר היו בעת מיתתו וקבורתו של משה רבינו אבי כל הנביאים?

נשמתו של משה רבינו הסתלקה ביום שישי וגופו נקבר ביום שבת

נשמתו של משה רבינו עזבה אותו ביום שישי ו' באדר, אך גופו ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב תחילת פרשת וילך עפ"י הרמ"ע מפאנו ב'עשרה מאמרות' מאמר חקור דין ב, יג, 'יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב' דרוש יא ד"ה 'אבל העניין' מהמגלה עמוקות) כולל חלק 'הנפש' שבו ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב' דרוש יא ד"ה 'אבל העניין כי בעל מגלה עמוקות' מהמגלה עמוקות) לא נקברו עד למחרת ביום שבת ('אגרא דכלה' תחילת פרשת וילך ד"ה והנה לפי"ז יוצדק) היום בו מלאו לו בדיוק מאה ועשרים שנה (עפ"י דברים לא, ב). וכך נמצא כי היו למשה רבינו שתי מיתות אחת של אסיפת נשמתו בערב שבת והשנייה של סילוק גופו ביום שבת, לכן נאמרו שתי תיבות מיותרות בפסוקים "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב – יג), כי התיבות הראשונות "וְנֶֽאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" עוסקות באסיפת נשמתו בערב שבת, והתיבות המיותרות "גַּם אָתָּה" עוסקות במיתת גופו הטהור ביום שבת ('אגרא דכלה' פרשת פינחס על הפסוק 'וראיתה אותה ונאספת'). וישראל שהבינו כי כבר נסתלק פנימיותו ביום שישי, התחילו כבר אז לבכות על מותו ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב פרק י"ג, 'אגרא דכלה' תחילת פרשת וילך ד"ה וילך משה).

באותה שבת משה רבינו דיבר עִם בני ישראל שנאמר "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא א- ב), והיה יכול לדבר עִם ישראל באמצעות השכינה הקדושה שהיא זו שאמרה את הדברים האלה. וכך נמצא כי במשך כל חייו של משה רבינו כאשר נשמתו היתה עדיין בעולם, השכינה דיברה מתוך גרונו באמצעות התלבשות בנשמתו, ואילו ביום שבת האחרון אחרי שנשמתו כבר נגנזה, אז השכינה עצמה היא זו שדיברה בעדו את כל הדברים אל עם ישראל וליהושע ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב תחילת פרשת וילך ד"ה והנה לפי זה יוצדק הדבר). וזה מה שנאמר בתחילת הפסוקים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" (דברים לא, א) כלומר שהלכה כבר נשמתו הנקראת בשם "מֹשֶׁה" ונשאר רק גופו ('אגרא דכלה' תחילת פרשת וילך ד"ה וילך משה וכו') ונפשו (עפ"י 'יערות דבש' חלק ב' דרוש יא ד"ה 'אבל העניין כי בעל מגלה עמוקות' מהמגלה עמוקות) (אמנם ב'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת וזאת הברכה ד"ה 'וימת' כתב כי צלמו היא זו שהסתלקה ממנו לפני כן ועליה נאמר "וימת משה" ועיי"ש).

הנפש של משה רבינו המשיכה להתקיים עד לשעת המנחה ביום שבת קודש, וכך היה יכול משה רבינו לכתוב בדמע את שמונה הפסוקים האחרונים של התורה שהם "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, ה- יב) ('אגרא דכלה' פרשת לך לך ד"ה והנה). ומטעם זה משה רבינו כתב על עצמו "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים לד, ה) והיה זה אמת ולא שקר, לפי שפרחה כבר נשמתו שהיא הנקראת 'משה' ביום שישי שלפני אותה השבת ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב מחבר ספר 'בני יששכר' פרשת לך לך ד"ה והנה).

מותו של משה רבינו היה בשעת המנחה של יום שבת קודש, שהוא 'עת רצון' (זוהר פרשת תרומה דף קנו ע"א ד"ה משה אסתלק). וכאשר נקבר אז גופו עלתה גם נשמתו (הב"ח בחלק 'אורח חיים' סימן רצב), כי אין הנשמה עולה עד שהגוף נקבר למטה (הב"ח בחלק 'אורח חיים' סימן רצב בשם הזוהר). ועל ידי שנפטר משה רבינו בשעת המנחה של שבת נודע לכל ישראל כי הוא לא הסתלק בדין ולא שלט בו הדין (זוהר פרשת יתרו דף פט ע"א ד"ה ובהאי רצון). וזה הטעם שֶׁתִּקְּנוּ לומר ביום שבת לפני פתיחת ההיכל של ספר התורה את הפסוק "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהלים סט, יד) על שעתה הוא עת רצון בשמים. ויש רמז על פטירתו של משה רבינו באותה העת, כי התיבות "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" (יהושע א, ב) יוצאות בגמטריא 'אני עת רצון' ('בני יששכר' מאמר ח' מנחת שבת אות יט ד"ה 'בתשבץ סימן תמח' בשם התשב"ץ).

לכן אומרים במנחה של שבת 'צידוק הדין' בפסוק "וְצִדְקָתְךָ אֱלֹקִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹקִים מִי כָמוֹךָ" (תהלים עא, יט), כנגד פטירת משה רבינו שהיתה באותה העת (זוהר פרשת תרומה דף קנו ע"א ד"ה וחד משה נביאה, תוספות גמ' מנחות דף ל ע"א ד"ה מכאן ואילך). וכן נוהגים לומר בשעת המנחה את מזמור כ"ג בתהלים הוא "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג, א) וזה כדרך המנחמים, כי הכוונה לומר שעל אף שנפטר הרועה הנאמן באותו יום השבת, עם כל זה כיון שהשם יתברך הוא רוֹעֵנוּ והוא חי וקיים לעד על כן "לֹא אֶחְסָר" ('בני יששכר' מאמר י מאמרי שבתות מאמר ח' מנחת שבת אות יט ד"ה וכיון שהרעיא). וכן היה עם משה רבינו בעצמו, שכאשר הגיע השעה שהיה צריך להיפטר ביקש מחילה מכל ישראל ('מדרש תנחומא' פרשת ואתחנן אות ו). ואז אמרו לו כי נשאר רק רגע לפטירתו והוא מיד פתח ואמר "ברוך שמו חי וקיים לעולם ועד!" ('דברים רבה' פרשת ואתחנן סוף אות ו) וממנו ילמד כל אדם ('מעבר יבק' בחלק תפילה לעת יציאת נשמה בהערות ד"ה כשאמרו למשה, 'מעבר יבק' בחלק אמרי נועם פרק ארבעה ועשרים ד"ה כתב מהרר"י קארו).

ונרמז יום מותו של משה רבינו בציווי ה' ליהושע שנאמר "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע א, ב), "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" – אותיות השניות 'שבת' כי נפטר ביום שבת ('בני יששכר' מאמר ח אות יט ד"ה 'בתשבץ סימן תמח' בשם התשב"ץ, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת מ, מג). שהרי היו שתי מיתות למשה רבינו, המיתה הראשונה לנשמתו היתה ביום שישי, היום בו הוא כתב שלוש עשרה ספרי תורה ('דבש לפי' להחיד"א מערכת מ, מג, והובא בקיצור ב'בני יששכר' מאמרי השבתות מאמר ח' אות יט ד"ה 'בתשבץ' בשם החיד"א) אחד לכל שבט משנים עשר השבטים ועוד אחד למשמרת ('דברים רבה' אות ט, ט). והמיתה השנייה היתה למחרת ביום שבת קודש בשעת המנחה, שאז מתה גם נפשו של משה רבינו, והרמז בפסוק הוא כנגד מיתתו השנייה שהיתה ביום שבת קודש ('דבש לפי' להחיד"א מערכת מ, מג, והובא בקיצור ב'בני יששכר' מאמרי השבתות מאמר ח אות יט ד"ה 'בתשבץ' בשם החיד"א). וכן זה נרמז בתיבות "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים לד, ה) שעִם הכולל זה גימטריא 'שבת מת' ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת פנחס דף קו ע"ב ד"ה והביאור).

משה רבינו מת ונקבר בהר העברים ונחשב שמת ונקבר בארץ ישראל

משה רבינו עלה בשעת מותו אל הר העברים שהוא הר נבו כפי שנאמר "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (דברים לב, מט). הר זה לא נחלק לנחלה לאף אחד משרי מעלה הרוחניים של אומות העולם, ולא נמסר בידי ממונה ושליט אחר. וזה על אף ששׂרי האומות רצו את המקום ונחלקו עליו משני עברי הצדדים למי הוא שייך, ועל שם כך נקרא הר 'העברים'. וכשבא משה רבינו העבד הנאמן הוא קיבל לשלוט לבדו על הר העברים ולא אף אחד אחר (זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה ואי תימא והא משה), ושם הוא מת ונקבר (זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה ואי תימא והא משה, 'אבן עזרא' לר' אברהם אבן עזרא ספר דברים פרק לד, ו). והר העברים שהוא הר נבו זה מקום הגיא בו נקבר משה רבינו שעליו נאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (דברים לד, ו). וכפי ששניהם נקראו "רֹאשׁ הַפִּסְגָּה", הגיא בפסוק שבשירת הבאר "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (במדבר כא, כ) והר נבו בפסוק בו עלה משה רבינו אל ההר "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (דברים לד, א) ('אבן עזרא' לר' אברהם אבן עזרא ספר דברים לד, ו) (אמנם ראה גמ' סוטה דף יג ע"ב ששם נאמר כי הר נבו והגיא אשר בשדה מואב הם שני מקומות נפרדים ויש ארבע מיל מרחק ביניהם, ואחרי שמשה רבינו נפטר על גבי הר נבו אז השכינה העבירה על כנפיה את משה מההר שהיה בחלקו של שבט ראובן אל הגיא שבשדה מואב אשר היה בחלקו של גד. וצ"ע).

הר העברים היה נקרא "הַר נְבוֹ" (דברים לב, מט) שהוא מלשון נבוּאה לרמוז ששם מת 'הנביא' שהוא משה רבינו ('בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת זאת הברכה דף נב ע"ב וטור א'). ומקום זה היה קדוש מאוד, לכן שמו נחלק לשניים 'נְ-בוֹ' על שיש בּוֹ שער הנ' שבקדוּשה אף שהוא בחוץ לארץ. ונאמר על משה רבינו "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ו) כאשר התיבה "בַגַּי" רומזת על י"ג אורות הקוֹדש שמשה רבינו משך שם כדי להכניע את פעור שהיה קבור מולו ('זוהר חי' לר' יצחק יהודה יחיאל מקומרנא על זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה הר נבו) והם י"ג מדות הרחמים שבאים מפלא עליון ('תולדות יצחק' על התורה לר יצחק מנעשכיז פרשת ואתחנן דף מט ע"א טור א ועיי"ש עוד רמז בזה). ועוד התיבה "בַגַּי" היא ראשי תיבות "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'" (משלי טו, כה), כי על ידי קבורתו של משה יסח ה' ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן בחלק א דרוש מג הפטרת ואתחנן דף פא ע"ב ד"ה ונלע"ד לומר) כלומר יעקור ה' ('מצודת ציון' משלי טו, כה) את פעוֹר המתגאה לנשוף ברוחו ולהשחית את ישראל ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן בחלק א דרוש מג הפטרת ואתחנן דף פא ע"ב ד"ה ונלע"ד לומר). וכן הוא בפסוק שאמר משה רבינו לעם ישראל "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים ג, כט) שהתיבה "בַּגָּיְא" ראשי תיבות "בֵּית גֵּאִים יִסַּח אדנ-י" (משלי טו, כה עפ"י הקרי), עבור מה שהסית 'בעל פעור' את ישראל לעבודה זרה ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן רנב ד"ה אבל אתה עלה).

השכינה שהיא 'ארץ החיים' ('אלשיך הקדוש' וזאת הברכה לד, ה ד"ה או יהיה נותן) עסקה בקבורתו של משה רבינו ('דברים רבה' פרשת ואתחנן סוף אות ו, 'אלשיך הקדוש' וזאת הברכה לד, ה ד"ה או יהיה נותן) לכן לא שלטו 'החיצונים' בגופו וגם לא שלט בו מלאך המוות שאחראי להוציא את הנשמות של המתים בחוץ לארץ על ידי 'סכין פגומה' ('אלשיך הקדוש' וזאת הברכה לד, ו ד"ה ושמא תאמר הלא). לפי שבכל מקום שהיה צריך למות משה רבינו הרי שם היה נמצא ה' ושכינתו, ומקום זה נחשב לאיכות ארץ ישראל באמת גם אם לא היה אדמת ארץ ישראל ממש. ועל כך נאמר "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (דברים לד, ה), "שָׁם" היא הארץ הנזכרת שעליו אמר ה' "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב, נב). ועל ידי כן נחשב כי משה רבינו מת בארץ ישראל, ולא היה עוד אדם הדומה לו בזה. לכן גם נשמתו לא היתה צריכה ללכת דרך האויר הטמא של ארץ העמים עד עלותה למקומה כפי שנעשה עם מֵתֵי חוץ לארץ ('אלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה לד, ה ד"ה או יהיה וד"ה ושמא תאמר).

משה רבינו נקבר מול בית פעור כדי להכניע את קליפת פעור

בשעה שחטאו בני ישראל בעגל ואמר הקב"ה למשה רבינו "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז – ח) ('תורת חכם' על התורה למחבר 'טור ברקת' חלק ב' פרשת וילך דף תנ ע"א טור ב) אז ירדו חמשה מלאכי חבלה לפגוע בישראל ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס סוף פרק מה, 'תורת חכם' על התורה חלק ב' פרשת וילך דף תנ ע"א טור ב). שלשה מהם הסתלקו בזכות אברהם יצחק ויעקב כאשר התפלל משה רבינו "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם" (שמות לב, יג). אחר כך משה סילק את המלאך הרביעי הנקרא 'חימה' שנאמר "לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהלים קו, כג). והוסיף לבקש כי הקב"ה יסלק את המלאך החמישי הנקרא 'חרון אף' שנאמר "קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ" (תהלים ז, ז). ומכיון שה'אף' עלה בחלקו של הקב"ה לכן מלאך החבלה הזה חוזר ותובע מישראל דין בעניינו, שהוא עניין 'עבודה זרה'. וכנגדו יש בתורה לשונות של חרון על ישראל כגון "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יז) כי לא יכול הקב"ה למנוע את מלאך חרון לפי שזה חלקו ('תורת חכם' על התורה למחבר 'טור ברקת' חלק ב' פרשת וילך דף תנ ע"א טור ב).

משה רבינו התפלל על מלאך החבלה "חֲרוֹן אף" ואמר "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב). ואחר תפילתו הוא חפר בתוך האדמה, והכניס את מלאך "חֲרוֹן אף" לתוך החפירה עד שנעשה כמו אסיר בבית האסורים. ובכל עת שהיו בני ישראל חוטאים, היה עולה מלאך "חֲרוֹן" ופוֹער פיו לנשוֹך ולהשחית את ישראל. לכן הוא גם נקרא "פְּעוֹר" ועל שמו נקרא מקומו "בֵּית פְּעוֹר" ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק מה). ובפרט כשמגיע בכל שנה אותה העת בה חטאו עַם ישראל בבנות מואב ('ילקוט ראובני' פרשת זאת הברכה ד"ה מפני מה, תוספות גמ' סוטה דף יד ע"א ד"ה מפני) ועבדו שם עבודה זרה שנאמר "וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במדבר כה, ב) (עפ"י במדבר כה, ב) וכן כשישראל חלילה חוזרים וחוטאים באותו קלקול עריות לעין כל ('תורת חכם' למחבר 'טור ברקת' פרשת וזאת הברכה דף תעא ע"ב טור א ד"ה וימת), שאז עולה 'פְּעוֹר' לקטרג ולהזכיר את אותו עוון ('ילקוט ראובני' פרשת זאת הברכה ד"ה מפני מה, 'תורת חיים' למחבר 'טור ברקת' פרשת וזאת הברכה דף תעא ע"ב טור א ד"ה וימת, 'תוספות' גמ' סוטה דף יד ע"א ד"ה מפני).

וכשפעור היה פוער פיו בכדי להשמיד את ישראל, משה רבינו שהיה חי הכניע אותו באמצעות שם ה' ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק מה). ואחרי שמשה רבינו נפטר היה קברו של משה רבינו מול בית פעור, וכשהיה עולה שוב פעור על מנת לפגוע בישראל היה רואה את קברו של משה רבינו ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק מה, 'תרגום יונתן' המיוחס ליונתן בן עוזיאל דברים לד, ו), מְפַחֵד מפניו וחוזר לאחוריו ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק מה) ונשקע עד חוטמו (תוספות בגמ' סוטה דף יד ע"א ד"ה מפני). ומטעם זה משה רבינו נקבר דווקא מול בית פעור שנאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ו) ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק מה) ומשה רבינו הסכים לקבל זאת על עצמו בשביל להציל את ישראל מפני הקליפה הקשה מאוד הנקראת 'בית פעור', שאם היא תתגבר יכולה חלילה להרע מאוד לישראל ('מאור ושמש' לר' קלמן קלונימוס פרשת ואתחנן ד"ה ונראה בזה). ובפרט יכולה להזיק בתוככי ארץ ישראל, ששם כבר לא היו מוגנים על ידי 'עמוד אש' ו'עמוד ענן' כפי שהיו במדבר סיני ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ואתחנן ד"ה ולעד"ן ידוע).

מקום קבורתו של משה רבינו היה בתכלית הטהרה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג' סוף פרק ה') וניתן כנגד בית פעור על מנת להכניע 'קליפה' זו ('האלשיך הקדוש' על התורה פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו ד"ה ושמא עתה) שישראל לא היו יכולים לעמוד כנגדה ('מגלה עמוקות' פרשת מטות דרוש ג ד"ה ולכן באו בני גד), שהיא תכלית הזוהמה והטומאה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג' סוף פרק ה') ונחשבת ל'רב החוֹבל' של הקליפות ('מגלה עמוקות' פרשת מטות דרוש ג ד"ה הטעם הד' שהוצרך). לכן נאמר למשה "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו) כי אתה צריך להיקבר כנגד 'בעל פעור' שהוא רב החובל ('מגלה עמוקות' רנב אופנים אופן כא ד"ה טעם ג'). ומטעם זה נאמר על משה רבינו גם אחרי מותו שהוא עבד ה' שנאמר "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ה - ו), כי משה המשיך לעבוד את ה' בזה שנקבר גופו מול בית פעור על מנת להתיש את כוח הטומאה והרוגז של בעל פעור מלקטרג על ישראל ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו ד"ה ושמא עתה). וְרֶמֶז לכך בהר העברים בו נקבר משה רבינו, כי השם 'עברים' הוא בגמטריא 'מרכבה טמאה' ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' באופן רנב ד"ה אבל אתה עלה).

ועוד משה רבינו אחרי מותו הכניע לגמרי את קליפת פעור בזה שנקבר מולו על אף שבחייו לא הכניעו לגמרי, וזה מטעם ש'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן' (ראה גמ' חולין דף ז ע"ב בשם ר' חמא בר חנינא) ואחרי מותו הוא פעל כל זאת ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף מה ע"א ד"ה ונ"ל דזה הסימן מול, 'מגלה עמוקות' רנב אופנים אופן כא ד"ה טעם ג'). וכמו שמשה היה רועה נאמן והטיב לישראל בחייו, כן הטיב להם אחרי המוות לסתום פי השטן הוא פי פעור שהיה פתוח לבלוע את ישראל חיים ('צרור המור' פרשת זאת הברכה פרק לד, ו ד"ה ואמר ויקבר אתו בגיא). ואם משה רבינו לא היה נקבר מחוץ לארץ ישראל הקדוֹשה אז ישראל לא היו יכולים לצאת מהגלות (זוהר פרשת כי תצא דף רפ ע"א ד"ה 'דהא אנת' מהרעיא מהימנא) כי 'הקליפות' היו מתגברות עליהם מצד בית פעור, ורק קבורתו שם מכניעתן ('אור החמה' על זוהר פרשת כי תצא דף רפ ע"א ד"ה 'ויקבור' מהרמ"ק). ומשום כך נאמר על משה רבינו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיה נג, ה) כי הוא נעשה 'חוֹל' מצד קבורתו בגלל החוֹב והפשע של ישראל (זוהר פרשת כי תצא דף רפ ע"א ד"ה 'דהא אנת' מהרעיא מהימנא).

עוון משה לא היה כל כך חמור להענישו עונש גדול כזה להישאר בחוצה לארץ, אלא שבסיבת חטאם של ישראל בבעל פעור 'נענש' גם הוא להישאר כדי לסתום פי השטן אשר פער פיו בלא חוֹק כנגד כל ישראל, ולולי כך היה משה עובר לארץ ('צרור המור' פרשת ואתחנן ד"ה ונשב בגיא מול בית פעור) ומה שהתורה תלתה למשה שלא נכנס לארץ בעבור חטא מי מריבה שהכה בסלע, לא היה אלא בשביל כבודם של ישראל להעלים הסיבה האמיתית ('חוזה דוד' לר' דוד חזן על התהלים מזמור ה' דף יד ע"ב ד"ה למנצח אל הנחילות). ועל כך אמר משה רבינו לישראל "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים ג, כט) שכלל עצמו עמהם, אף שהיה לו לומר 'ותשבו בגיא' כפי שאמר קודם לכן על מקום אחר "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ" (דברים א, מו) כי בזה שנענש להישאר בחוצה לארץ להיקבר מול בית פעור נעשה כאילו הוא בעצמו חטא בחטא פעור יחד עִם ישראל ('צרור המור' פרשת ואתחנן ד"ה ונשב בגיא מול בית פעור, וכעין זה הובא בקיצור בספר 'גבול בנימין לר' בנימין הכהן בחלק א דרוש מג הפטרת ואתחנן דף פא ע"א ד"ה ולכן היטב).

וזה מה שאמר משה רבינו לישראל כי הוא התחנן לה' שיכניסוֹ לארץ אך בשבילם הוא לא מכניסוֹ שנאמר "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כה – כו) ('צרור המור' פרשת ואתחנן ד"ה ונשב בגיא מול בית פעור, וכעין זה הובא בקיצור ב'גבול בנימין לר' בנימין הכהן בחלק א דרוש מג הפטרת ואתחנן דף פא ע"א ד"ה ולכן היטב). כי אין תקנה לקליפת המקטרג על חטאי עבודה זרה של ישראל אלא על ידי קברו של משה רבינו, ובזה יהיה הרחקת הנזק. וזה מה שרמז לו הקב"ה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם" (דברים לא, טז) כלומר הוא עתיד לשכב עם אבותיו ויהיה בזה הקרבת התועלת לישראל, כי המשחית עתיד לקום ולהתעורר על ישראל ברוחו ולשׂרוֹף את כל העולם, וכנגדו גם אתה תקום ותעמוד לעומתו והוא יתבטל ויחזור למקומו ('תורת חכם' על התורה למחבר 'טור ברקת' חלק ב' פרשת וילך דף תנ ע"א טור ב).

קברו של משה רבינו היה זך וקדוֹש ומקומו לא נודע לאיש

קִבְרוֹ של משה נברא בערב שבת בראשית בין השמשות (פרקי אבות ה, ו, גמ' פסחים דף נד ע"א) כך שקברו לא היה עפר גשמי אלא עפר רוחני שנברא בין השמשות בזמן שפע קדושת שבת בראשית, והיה משוּלל עכירוּת זך ונקי. ואחר כך חיכה אלפיים שנה עד שנקבר בו משה רבינו. ונקרא קִבְרוֹ 'עפר שתחת כיסא הכבוד' והוא דבר רוחני שעין אדם לא שולטת בו ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו), והיה בו קדוּשה כמו ארון הברית והכרובים במקדש. וכשם שהם היו עומדים בנס ולא תפסו מקום בקודש הקודשים (ראה גמ' יומא דף כא ע"א ורש"י שם) כך גם קברו של משה רבינו לא תפס מקום בעולם ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף יד ע"א ד"ה אף משה) שהיה טמון בתוך עפר שהוא רוחני. ובזה מובן מדוע נאמר "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו) ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו) וכמה שחיפשו את קברו לא מצאו, שנעלם מהם (עפ"י גמ' סוטה דף יד ע"א). ובתיבות "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" הכוונה עד יום הגאולה שאז יראו עיני ישראל דברים רוחניים שלא השיגו קודם לכן בעולם הזה ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו).

כיון שהקב"ה עסק בקברו של משה רבינו, לא יתכן שקבורתו תהיה פעולה בעפר גשמי. וגם לא יתכן שקדוש כמו משה רבינו יקבר בתוך העפר הטמא של ארץ מואב. לכן מה שנאמר עליו "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ה- ז), אין הכוונה שמשה הוא זה שנטמן בגיא, אלא משה נקבר בעפר רוחני שנאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ" והפסוק מוסיף לתאר בנפרד את מיקום הגיא שהוא "בְּאֶרֶץ מוֹאָב" אך לא משה ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ו ד"ה ושמא תאמר הלא). והסיבה שנקבר בתוך 'קדוּשה רוחנית' ולא בתוך העפר הגשמי של ארץ ישראל שהיא טובה לקבורה, משום שגופו כל כך התקדש בחייו עד שהיה נחשב גופו לחי גם אחרי מותו ולא היה זקוק לקבורת ארץ ישראל. ולכן נאמר על שנות חייו של משה בלשון הווה ולא בלשון עבר אף אחרי שכבר נפטר שנאמר "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז) ('האלשיך הקדוש' פרשת וזאת הברכה דברים לד, ז ד"ה ושמא תאמר).

מלאכים לקחו את גופו של משה רבינו והעבירו אותו למערת המכפלה

נאמר על משה רבינו "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו), אמנם המלאכים הרוחניים שהם לא נקראים "אִישׁ" כן ידעו על מקום קבורתו (ביאור המיוחס למקובל גדול על ספר 'התמונה' תמונה ג' אות ר דף ס ע"ב בביאור, 'פירושי רבינו אלעזר מגרמייזא על התורה' פרשת זאת הברכה ד"ה ולא ידע, 'ילקוט ראובני' פרשת זאת הברכה ד"ה 'ה' זוגות' בשם ספר התמונה), כמו שהיו מעורבים בהכנת המיטה עליה שכב משה רבינו במותו (ראה 'דעת זקנים' דברים לד, ה). ומלאכים אלו העבירו את משה רבינו מהמערה בה הוא נקבר בגיא, אל מערת המכפלה בארץ ישראל ('פירושי רבינו אלעזר מגרמייזא על התורה' פרשת זאת הברכה ד"ה ולא ידע, 'ילקוט ראובני' פרשת זאת הברכה ד"ה 'ה' זוגות' בשם ספר התמונה, 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת זאת הברכה על הפסוק 'ויקבור אותו בגי' בשם ילקוט חדש) כי ה' יתברך פתח לו מחילה מקבורתו עד קבורת האבות ('ספרי' פרשת זאת הברכה אות טו) כדי שילך אליהם (פירוש 'הרוקח' על התורה פרשת וזאת הברכה לד, ה ד"ה שם). וזה מה שנאמר למשה "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב, נג) כלומר 'לא תבוא' בעצמך אלא יביאוך מלאכים במהרה (ביאור המיוחס למקובל גדול על ספר 'התמונה' תמונה ג' אות ר דף ס ע"ב בביאור) אחרי מותך ('ילקוט חדש' ערך משה אות לז בשם ספר התמונה).

משה רבינו ביקש מהקב"ה לפני מותו שיכניסוּ ישראל את עצמותיו אפילו לאחר מותו, אך הקב"ה סירב לו. וכוונתו יתברך היתה שלא יתעסקו בו ישראל כמו עִם עצמותיו של יוסף, אך כן עשה את בקשתו להכניסו לאחר מותו על ידי המלאכים למערת המכפלה. לכן יש רק שני מקומות בכל התורה הנביאים והכתובים שכתוב בהם התיבה "וַיִּקְבֹּר", אחד אצל משה רבינו שנאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ו) והשני אצל אָמוֹן אביו של יאשיהו שנאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בִּקְבֻרָתוֹ" (מלכים ב' כא, כו) וזה כדי לרמוז על משה רבינו שאף על פי שהקב"ה קבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, הרי שאחרי כן לקחו מלאכים את גופו וקברו אותו "בִּקְבֻרָתוֹ" אשר חשק בו שהיא ארץ ישראל ('עיני העדה' על התורה למחבר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן האיתמרי פרשת זאת הברכה על הפסוק 'ויקבור אותו בגי') במערת המכפלה. וכך נמצא כי קבורים במערת המכפלה שלושה זוגות ידועים ושני זוגות נסתרים (ספר 'התמונה' לר' נחוניה בן הקנה ור' ישמעאל כהן גדול תמונה ג אות ר דף ס ע"ב), השלושה הגלויים הם אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. והשניים הנסתרים הם אדם הראשון וחוה, משה וצפורה (ביאור המיוחס למקובל הקדמון על ספר 'התמונה' לר' נחוניה בן הקנה ור' ישמעאל כהן גדול בחלק תמונה ג' אות ר' דף ס ע"ב) (להרחבה על עניין מערת המכפלה ראה מאמרינו לפרשת חיי שרה – 'סודה של מערת המכפלה').

גם משה עצמו לא ידע את מקום קבורתו, לכן נאמר "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (דברים לד, ו) (גמ' סוטה דף יג ע"ב) כנגד משה רבינו שנקרא "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה" (במדבר יב, ג) ('מגלה צפונות' למחבר שבט מוסר חלק ג פרשת זאת הברכה ד"ה ויקבר אותו) וכן שנאמר "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים" (דברים לג, א) ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג, פרק ו' ד"ה ואמרו). וְרֶמֶז לכך בפסוק "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ו), שהתיבה "בַגַּיְ" נכתבה חסרה אות א' ללמד שאין איש יודע את מקום קבורתו, אלא רק יחידו של עולם ברוך וברוך שמו ('בעל הטורים' דברים לד, ו). והכוונה במה שמשה רבינו לא יודע את מקום קבורתו, היא שלא ברור לו היכן עיקר מקום הקבורה, האם היכן שנטמן מול בית פעור או היכן שהוא רואה את עצמו כרגע במערת המכפלה ('מגלה צפונות' חלק ג' פרשת זאת הברכה ד"ה ובילקוט). וזה לבד מעצם קדושת הקבר ורוחניותו, שאף משה רבינו הקבור בו לא זיהה את מיקומו ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג' פרק ו' ד"ה ואמרו).

ואף שגופו של משה הועבר למערת המכפלה עדיין 'קִבְרוֹ' נשאר בגיא להכניע את פעור. וכך בכל פעם שפעור עולה להחריב את העולם הוא אינו יכול להזיק כיון שרואה את קברו של משה. וזה על אף שגופו של משה רבינו כבר לא בקבר, כי 'הקליפה' חושבת שעדיין משה קבור שם ומפחדת ויורדת למקומה ('עיני העדה' על התורה למחבר ספר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן האיתמרי פרשת וזאת הברכה על פסוק 'ויקבור אותו בגי"). כך גם היה קודם מותו של משה רבינו, כי כאשר משה רבינו טמן את המקטרג בארץ, אזי היתה הכנעה למקטרג מעצם היותו רואה את קברו של משה רבינו לפניו שהיה מוכן לו מששת ימי בראשית. וזה כוונת רבותינו שאמרו כי "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור" (ראה רש"י דברים לד, ו ד"ה מול בית פעור) ('לב אריה' על התורה לר' יהודה לייב האשקי פרשת זאת הברכה אות ז) שאין הכוונה שהוא נקבר שם על מנת לכפר על מעשה חטא העריות של פעור שהיה במדבר כי זה כבר התכפר על ידי פנחס, אלא לכך שקליפת פעור מתעורר מחדש במשך הדורות וקברו של משה שב ומכניעו ('תורת חכם' על התורה למחבר ספר 'טור ברקת' על השו"ע פרשת זאת הברכה דף תעא ע"ב טור א ד"ה וימת).

הקב"ה הבטיח למשה בשעה שלא הכניסוֹ לארץ ישראל כי הוא עתיד לחיוֹת שוּב ואז יעלה לארץ ישראל וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה" (במדבר כז, יב), שאמר לו "עֲלֵה" ולא אמר לו לרדת אל מקום נמוך, לרמוז לו שהוא עתיד לעלות ממש לארץ ישראל (זוהר פרשת כי תצא דף רפ ע"א ד"ה 'רעיא מהימנא' מרעיא מהימנא). ואכן משה רבינו עתיד לשוב ולהתגלגל בדור האחרון ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כ ד"ה ובזה תבין מש"ה) ולהיות בעצמו הגואל שישראל מחכים לו ('אור החיים הקדוש' ספר דברים ג, כד ד"ה עוד יתבאר על דרך) הוא מלך המשיח ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ואתחנן ד"ה ויאמר ה' אלי רב לך, 'ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישב על הפסוק 'ויאמר יהודה לתמר כלתו', 'אור החיים הקדוש' ספר בראשית פרק מט, יא) וכפי שנרמז על שובו בפסוק שנאמר על המשיח "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, י) כי "שִׁילֹה" גמטריא 'משה' (זוהר פרשת בראשית דף כה ע"ב ד"ה דבר אחר וכל שיח השדה, 'השמטות הזוהר' בראשית דף כג ע"ב סימן ה ד"ה ובגין דבעא, 'השמטות הזוהר' ח"א סימן ה דף רנג ע"א ד"ה ולנח אתגליא, 'ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישב על הפסוק 'ויאמר יהודה לתמר כלתו', 'לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ואתחנן ד"ה ויאמר ה' אלי רב לך. ראה זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"ב ד"ה עד כי יבא שילה וכן 'בעל הטורים' ספר בראשית מט, י ד"ה שילה). ואז הוא ייכנס לארץ ישראל ויעבור דרך קבר רחל (עפ"י 'תיקוני הזוהר' תיקון ו דף כא ע"א ד"ה ועוד בדרך) ומשם יבוא לגאול את ישראל ('צרור המור' על התורה לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת עקב ד"ה וזהו כי יקרא קן צפור) במהרה בימינו אמן.