פרשת כי תבוא – גודל מעלת השמחה

התורה מצוה לעבוד את ה' יתברך בשמחה שנאמר "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מה - מז). לפי שחייב אדם לשמוח בעת שעוסק במצוה ('רבינו בחיי' דברים כח, מז) שזה עיקר שלמות העבודה ('רבינו בחיי' בהקדמתו לפרשת נשא ד"ה באר), ושמחה זו היא מצוה בפני עצמה ומקבל גם עליה שכר. ומי שלא שמח במצוה ראוי להענישו ('רבינו בחיי' דברים כח, מז) וכל שכן אם מונע עצמו מן השמחה הזו, שראוי להיפרע ממנו (רמב"ם הלכות לולב פרק ח' הלכה טו).

ויש להבין, מדוע עם ישראל צריכים לקיים את מצוותיו של ה' יתברך וכן ללמוד את תורתו דווקא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות?

מדת העצבות מגיעה מהס"מ והלילי' בראשית בריאת העולם

הסטרא אחרא הוא כולו עֶצֶב ('שם משמואל' פרשת ויחי דף שלג טור ב שנת תרע"ג ד"ה ויש לומר), וכשהטיל זוהמא ביחד עם הנחש בתוך אדם וחוה, נמשך להם מזה ה'עַצְבוּת'. וזה כפי שקולל אדם הראשון אחרי חטאו "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז) וכן התקללה חוה אשתו "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד). ומטעם זה גם 'האלילים' מכונים בשם "עֲצַבִּים" היות שהם מצד הטומאה של העצבוּת כפי שנאמר "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה" (ישעיה מו, א) וגם "וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הושע יג, ב). וכן נאמר בתהלים "עֲֽצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (תהלים קטו, ד) ועוד "וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תהלים קו, לו) (עפ"י הרמ"ד וואלי שמואל ב' פרק ה על הפסוק 'פרץ ה' את אויבי').

כשהאדם נמצא בעצבוּת הרי הוא מחזק את כוחות הטומאה. לפי שהס"מ ואשתו לילי"ת שניהם מביאים את האדם לעצבות ורודפים לבקש את נפשו, וכפי שכתוב בסידור האר"י ז"ל כי הם רמוזים בתפילת עמידה בתיבות "וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן" – כנגד ס"מ, "וַאֲנָחָה" – כנגד לילי"ת ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק בחלק לראש חודש ד"ה אהבתי). וזה מה שאומרים בווידוי בימי שני וחמישי "נִבְהֲלָה נַפְשֵׁנוּ מֵרוֹב עִצְּבוֹנֵנוּ" – שעל ידי העצבוּת נבהלת הנפש ונפגמת כי נופלת ממדרגתה הרוחנית. ועל זה התפלל דוד המלך "חָקְרֵנִי אֵ-ל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי: וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם" (תהלים קלט, כג – כד) וכוונתו שיש שתי דרכים לאדם "דֶּרֶךְ עֹצֶב" שהיא דרך העצבות השייכת לסטרא אחרא, ויש "דֶרֶךְ עוֹלָם" שהיא דרך השמחה השייכת לשכינה הקדוֹשה ('תפארת שלמה' בחלק 'שבת חוה"מ של פסח' ד"ה והנחילנו). לכן כאשר אדם נמצא בעצבות הוא נעשה מקום להשראת 'הסטרא אחרא' (עפ"י 'יערות דבש' חלק א' דרוש א לחודש אלול ד"ה ובזוהר).

כל עצבון בא מן 'החיצונים' ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ונחזור לעניינינו) אשר גורמים הרבה מאוד דאגה ועצב במקום אחיזתם, מפני הרוע והפיתוי שלהם (הרמ"ד וואלי בביאור על תהלים מזמור טז, ד), ומטרתם להפיל את האדם ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד) על ידי העצבות, אשר מביאה לכך שיוכנע יצר הטוב של האדם ולא יוכל חלילה להידבק בקדוּשה (הרמ"ד וואלי תהלים קלט, כד). ועצבות זו מגיעה בעיקר מהלילי' אשת הס"מ ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק בחלק לראש חודש ד"ה אהבתי) שיש לה ארבע מאות ושמונים מַחֲנוֹת מזיקים כגמטריא שמה המלא 'לילי"ת', והיא גורמת לאדם הרבה יללות ודאגה וצער בשעת לימוד התורה ובשעת התפילה, וכן בשבתות וימים טובים ושאר שמחות של מצוה ('ארץ החיים' על התהלים מזמור נג, א). וכשהאדם נמצא בעצבות ואנחה הוא נטמא בה בהיותו תופס את אומנותה, ונותן לה יד לעשות בו את תאוותה כיון שנעשה מצידה. ואז היא יכולה לטמא אותו ב'קרי' כי הוא בחלקה. ורמז לדבר בפסוק "עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע" (בראשית א, יא) כאשר מחליפים בפסוק את התיבה "עֵשֶׂב" בתיבה 'עֵצֶב' ('יוסף לחק' להחיד"א על 'חק לישראל' פרשת משפטים ליום שני).

מדת העצבות מסלקת את 'השכינה' ואת 'רוּח הקוֹדש' מהאדם

כל אדם צריך שלא יהיה עליו 'עצבוּת' (צוואת ר' ישראל בעל שם טוב אות ט ד"ה ושלא יהיה) ולהיזהר מזה בכל מה שיוכל (צוואת ר' ישראל בעל שם טוב אות מד ד"ה וזהו כלל גדול). ואם הוא מתעצב בשעת עשיית מצוה הוא מעורר את רוח הטומאה ואת הלילי' שהיא יללה ועצבון נפש ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש ה ד"ה אבל זה בא הכל), ולא שׁוֹרה עליו 'השכינה' (זוהר פרשת ויחי דף רטז ע"ב ד"ה תנא אמר רבי אלעזר) ו'רוּח הקוֹדש' ('שערי קדושה' חלק ב, שער ד, 'יערות דבש' דרוש א לחודש אלול ד"ה ובזוהר). וגם אם היה עליו רוּח הקוֹדש הרי שמסתלק ממנו ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד, 'יוסף לחק' להחיד"א על 'חק לישראל' פרשת משפטים ליום שני), לפי שאין דבר כמו 'העצבוּת' שגורם לאדם מניעת השגת חכמה ו'רוּח הקוֹדש' אפילו אם הוא ראוי ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל בחלק 'כוונת האפר' דף לג טור ב ד"ה 'גם מדת העצבות'), כי מידה זו היא בעצמה 'הקליפה' כנודע ('ליקוטי יקרים' להמגיד ממעזריטש דף לח ע"ב ד"ה והנה באמת), ומגוּנה מאוד ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל בחלק 'כוונת האפר' דף לג טור ב ד"ה 'גם מדת העצבות') ממש היפך הקדוּשה ('ליקוטי יקרים' להמגיד ממעזריטש דף לח ע"ב ד"ה והנה באמת).

ולכן כאשר ה' שלח את אברהם אבינו לעקוד את בנו, הוא לא אמר לו בתחילה היכן המקום המדויק בו יקריב את בנו אלא רק הודיעו כי ישוב ויתגלה אליו כמו שנאמר "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). וכששמע אברהם אבינו כי ה' עתיד להתגלות אליו שוב סמוך לעקידה, היה עוצר את עצמו לא לבוא לידי עצבון בעבור עקידת בנו, שאם היה מגיע לידי כך הרי היתה מסתלקת ממנו 'רוח הקודש' ולא היה יכול לדבר עם השכינה כפי שהצטווה. ועל ידי זה מנע הקב"ה את אברהם אבינו מלהתעצב אל ליבו בעבור העקידה ('ענף יוסף' על מדרש תנחומא פרשת וירא ד"ה ואין נא, 'תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת וירא ד"ה אשר אומר).

וכאשר רצתה רבקה אמנו לדעת מה יש בבטנה בשל צער הַהֵרָיוֹן שהיה לה, היא לא שאלה את בעלה יצחק אבינו על אף שהיה נביא ה' ומפורסם ויצא טיבעו בכל העולם וגם לא את אברהם אבינו שעדיין היה חי ובוודאי היה בעל רוּח הקוֹדש, אלא הלכה לשאול דווקא ב'ישיבת שם ועבר' כפי שנאמר "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב) (ראה רש"י בבראשית כה, כב ד"ה ותלך לדרוש). והסיבה לכך, משום שרבקה היתה מצטערת הרבה בהריונה ובלי ספק היו גם בעלה וחמיה מצטערים בשבילה ומתוך כך לא שרתה הנבואה עליהם ש"אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה" (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד), ועל כן לא יכלו לעזור לה בשאלתה ('רבינו אפרים על התורה' פרשת תולדות) (להרחבה על ישיבת שֵם ועֶבֶר ראה מאמרינו לפרשת תולדות – 'ישיבת שם ועבר').

וכן כשיצא יעקב אבינו מבית לבן ונודע לו על עשו הרשע שרודף אחריו, הוא היה ירא מאוד שנאמר "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ : וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב, ז – ח). יעקב נשא תפילה לה' יתברך ואמר "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב, יב) ומיד אחר כך הוא ישן שם שנאמר "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (בראשית לב, יד), אך עם זאת ה' לא התגלה אליו בחלום לענות על תפילתו ובקשתו. והסיבה לכך היא כיוון שיעקב אבינו היה ירא ודואג מאוד ועל ידי כן הוא לא היה נמצא בשמחה ולכן לא שרתה עליו השכינה, שאין היא שׁוֹרה על האדם מתוך עצבות אלא מתוך שמחה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וישלח ד"ה וילן שם).

אך כאשר יעקב אבינו ברח מבית הוריו מפני עשו הרשע שגם אז היה עצב ודואג ויירא מפני אחיו, אף על פי כן כשישן ראה מראות אלקים שנאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, י – יג). ועל זה היה מתפלא יעקב אבינו, כי ידע שאין השכינה שׁוֹרה אלא מתוך שמחה וכיצד ראה מראות אלקים. עד אשר חקר ומצא כי כל זה לא היה אלא מצד הכנת המקום הקדוש ההוא כפי שאמר "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, טז), אך מצדו "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז) כלומר שהיה ידוע לו שהוא לא מוכן לזכות למראה הזה ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת ויצא ד"ה ולכן אמר יעקב) (וראה 'יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' בהספד חודש אב דף פג ע"ב טור ב ד"ה 'אמנם הישוב' שהביא כי השכינה יכולה להימצא גם עם שבורי לב ואף למראשותיו של החולה שהוא בעיצבון גדול, כי במעלות מסוימות של קרבת אלקים ניתן להתקרב אליו יתברך אפילו בעצבות עיי"ש ואכמ"ל).

השבטים הקדושים לקחו את כתונת הפסים של יוסף אחרי מכירתו והטבילו אותה בדם שׂעיר עיזים ושלחו לאביהם, כפי שנאמר "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לא –לב) וזה כי השבטים ידעו שאין הנבואה שׁוֹרה מתוך עצבות ועל ידי שאביהם יקבל את כתונת יוסף יבוא לו עצבות ולא תשרה עליו השכינה וממילא לא יידע מה עלה בגורלו של יוסף. וזה פירוש דברי רבותינו שהאחים שיתפו את השכינה עמהם (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת וישב אות ב) במעשה מכירת יוסף ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה וישלחו). זה גם הטעם שהם לא הרגו את יוסף כפי שאמר יהודה "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (בראשית לז, כו), כי בסוף אביהם היה מקבל תנחומים על המת והיתה שבה אליו השכינה כי שוב לא היה מתאבל. ואז השכינה היתה מגלה לו שיוסף נהרג על ידם ('ילקוט דוד' פרשת וישב על הפסוק 'מה בצע כי נהרוג את אחינו).

וכך השבטים החליטו שלא להרוג את יוסף וממילא אביהם לא יתרצה בקבלת תנחומים על המת כי הוא למעשה חי (ראה 'בראשית רבה' פד, כא) וימשיך באבלותו, ואז לא תהיה השכינה אצלו כי אין השכינה שׁוֹרה מתוך עצבות. ועל ידי זה יתקיים בהם "וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" מפני יעקב אבינו. וכך אמר להם יהודה "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ" (בראשית לז, כז) וכן אכן עשו אחרי שזרקו אותו לבור שנאמר "וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית לז, כז – כח) ('ילקוט דוד' פרשת וישב על הפסוק 'מה בצע כי נהרוג את אחינו). ואכן כל אותם שנים יעקב אבינו היה בעצב ולא שרתה עליו השכינה (זוהר פרשת ויחי דף רטז ע"ב ד"ה תא חזי כתיב), ורק כאשר נודע לו כי יוסף בנו חי באה לו שמחה ומיד חזרה אליו 'רוּח הקוֹדש' שנאמר "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז) (זוהר פרשת וישב דף קפ ע"ב ד"ה הכא אית לאסתכלא).

וכשחטאו העם בחטא המרגלים היו ישראל נזופים והסתלק ה'דיבור' של ה' ממשה רבינו, כלומר שה' היה מדבר אִתּוֹ אך לא היה בלשון חיבה פנים אל פנים ובישוב הדעת (רש"י דברים ב, יז). ומטעם זה מאז תיאור חטא המרגלים (ראה דברים א, כב – לו) פניית ה' למשה רבינו היתה רק בלשון "וַיֹּאמֶר" ולא בלשון "וַיְדַבֵּר" ('רבינו בחיי' דברים ב, יז) עד לאחר שתמו למות כל דור המדבר וכפי שנאמר בסמיכות הפסוקים "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב, טז- יז). והנה על אף שֶׁמְּתֵי מִּדְבָּר פסקו מלמות כבר בתשעה באב שבשנה האחרונה של בני ישראל במדבר, 'הדיבור' חזר למשה רבינו רק כמה ימים אחר כך בחמשה עשר באב, משום שעם ישראל היה באבלות על אותם אלו שמתו קודם לכן בתשעה באב, ורק אחרי שעברו שבעת ימי האבלות יצאו בני ישראל מהעיצבון וממילא רק אז היה יכול להתייחד הדיבור עם משה רבינו בחמישה עשר באב ('רבינו בחיי' דברים ב, יז, 'שפתי כהן על התורה' פרשת דברים ד"ה ארץ רפאים).

וכן אחרי פטירת נדב ואביהו שני בניו של אהרן, ה' התגלה למשה רבינו וציוה דרכו את אהרן הכהן כפי שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, א-ב) כלומר שה' ציוה את אהרן דרך משה ולא באופן ישיר, לפי שהשכינה שׁוֹרה רק מתוך שמחה ואילו אהרן היה אוֹנֵן על בניו, ולא היתה יכולה השכינה לשרות עליו ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ פרשת אחרי מות ד"ה דבר). וכן כאשר התנבאו אלדד ומידד "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (רש"י במדבר יא, כח) אמר יהושע למשה רבינו "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח), וכוונתו שיטיל עליהם צרכי ציבור וממילא תִּכְלֶה נבואתם כי אין הנבואה שורה מתוך אבילות וטורח ('שפתי חכמים' על רש"י במדבר יא, כח) או כוונתו שיכלא אותם ממש ועל ידי כן יפסיקו את נבואתם משום שהם יהיו בעצבוּת ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה וישארו שני).

על ידי שהאדם נמצא בשמחה יכולה לשרות עליו 'רוּח הקוֹדש'

השכינה הקדושה נקראת בשם 'שמחה' ('יוסף לחק' להחיד"א שנוסף על 'חק לישראל' פרשת משפטים ליום שני, 'ניצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף רטז ע"ב אות ב), ועל כך מבקשים בתפילת מוסף של שבת "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ", כשהכוונה בתיבה 'בְשִׂמְחָה' זה 'עם השכינה' ('ניצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף רטז ע"ב אות ב). וכאשר יצחק אבינו רצה לברך את בנו עשו, הוא ביקש שיעשה לו מאכלים עֲרֵבִים שנאמר "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית כז, ד) וכל כוונתו של יצחק אבינו לא היה לתענוג הגוף או לחוּשׁ הטעם חלילה, אלא כדי שנפשו תהיה שמחה ומתענגת ועל ידי השמחה תחול עליו 'רוּח הקוֹדש' כדי שיוכל לברכו. לכן הוא הזכיר עם הברכה את נפשו שנאמר "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית כז, ד) וכן "וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (בראשית כז, כה) וגם כך אמר יעקב ליצחק אביו "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, יט) ('רבינו בחיי' פרשת תולדות פרק כז ד"ה ועשה לי).

כאשר אדם שמח בשמחה של מצוה הוא יכול לזכות להידבק ב'שכינה הקדוֹשה' הנקראת 'שמחה' וכך להעביר מעליו את ה'רעה' שהיא הלילי' ולא לבוא לידי חטא ('יוסף לחק' להחיד"א על 'חק לישראל' פרשת משפטים ליום שני). ומטעם זה הצטווּ ישראל בשלושת הרגלים לעלות לירושלים, לפי שאז כל ישראל כאיש אחד נמצאים ביחד והשמחה ביניהם רבה ביותר, ועל ידי השמחה הזאת נדחית 'הסטרא אחרא' המנסה לקטרג ולמנוע את השפע שמוריד הקב"ה לעם ישראל בשלושת הרגלים ('תפארת שלמה' פרשת ויצא ד"ה וירא והנה). ועוד היו יכולים על ידי שמחתם לשאוב 'רוּח הקוֹדש', כפי שהיה עם יונה בן אמיתי שהיה מעולי הרגלים ו'בשמחת בית השואבה' שרתה עליו רוח הקודש (ראה גמ' ירושלמי סוכה כב, ב פרק ה הלכה א). לכן השמחה היתה נקראת "שמחת בית השואבה" לרמוז כי שאבו משם רוּח הקוֹדש (גמ' ירושלמי סוכה דף כב ע"ב פרק ה הלכה א).

וכך היא גם היתה הנהגתם של הצדיקים, כאשר הם היו רוצים שתשרה עליהם 'רוח הקודש' אזי היו מטיבים את לבם בשמחה ובטוב לבב, כדי לסלק את העצבות ולקרב את השמחה. וזה העניין של סעודות מצוה וסעודות תלמידי חכמים, שעל ידי התחלת 'התענוג הגשמי' מגיעים בסוף לכך שמטיבים את ליבם ב'רוח הקודש' ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר ספר 'בני יששכר' פרשת תולדות ד"ה הנה נא). כך היתה הסעודה שעשו אהרן הכהן והזקנים עם יתרו שנאמר "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" (שמות יח, יב) שכוונתם היתה להביא שמחה לסועדים עד שתשרה עליהם 'רוּח הקוֹדש' ('רבינו בחיי' פרשת יתרו יח, יב).

לפני שדוד המלך היה מזמר את התהלים חלה עליו 'רוּח הקוֹדש' ואז היה משורר. מזמורים מעין אלו נפתחו בשתי התיבות "מִזְמוֹר לְדָוִד" כמו במזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, א – ב) וכן "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לה' כָּבוֹד וָעֹז" (תהלים כט, א) וכן הלאה. אך כמה פעמים שלא היה חל 'רוח הקודש' על דוד המלך לפני שהיה פותח ומזמר את התהלים (זוהר פרשת בראשית דף סז ע"א ד"ה יהודה פתח), לכן הוא היה מנגן (מדרש שוחר טוב' כד ד"ה לדוד מזמור) ושר (גמ' פסחים דף קיז ע"א) שיר ושבח אחר, כדי שעל ידי כן יתעורר השפע של 'רוּח הקוֹדש' וישרה עליו ('זכר דוד' מאמר א' פרק יז דף מב ד"ה מזמור לדוד), ואחר כך היתה שורה עליו 'רוּח הקוֹדש' (מדרש שוחר טוב' כד ד"ה לדוד מזמור) ואז היה מזמר את מזמורי התהלים ('זכר דוד' מאמר א' פרק יז דף מב ד"ה מזמור לדוד). ובמזמורים אלו בהם דוד היה צריך לעורר את השפע נאמרה הלשון "לְדָוִד מִזְמוֹר" כלומר הפוך בסדר, כגון במזמור "לְדָוִד מִזְמוֹר לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א) (ראה עוד במזמורי תהלים ג, ד, ה) (זוהר פרשת בראשית דף סז ע"א ד"ה 'יהודה פתח'. אמנם ראה גמ' פסחים דף קיז ע"א שגרס שם ההיפך מזה).

על ידי השמחה מסתלק הסטרא אחרא והאדם נעשה כלי להשראת השכינה

אם האדם נמצא בשמחה הרי הוא דבק בקדוּשה ומכניע את 'הקליפה', כי כשהוא שמח אין שׁם עצבות ותוּגה וכשזה קם זה נופל ('נועם אלימלך' לר' אלימלך מליז'ענסק פרשת וארא ד"ה או יאמר). ועל ידי השמחה במצוה מתבטלת אחיזת 'הסטרא אחרא' מגופו והיא מגורשת ('צוארי שלל' להחיד"א פרשת קדושים אות ב, 'צוארי שלל' להחיד"א פרשת בהעלותך אות ה ד"ה א"נ במשז"ל דאין) ומתמעטים כוחות 'החיצונים' ששורשם רק עצבות ויללה ('שם משמואל' פרשת ויגש שנת תרע"ג דף רעט). לכן ה' יתברך ציוה "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו). "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" – שתהיה שמחה של מצוה שכל כוונתה לשמים, ואז היא תהיה ללא 'עצב' שהוא מאחיזת החיצונים, ואחר כך יתקיים "יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" – ברכה שהיא ללא עצבות, כי כך היא ברכת ה' שנאמר "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י, כב) (הרמ"ד וואלי דברים פרק טז על הפסוק 'במקום אשר יבחר ה'').

בכוח השמחה שׁוֹרה קדוּשה על האדם (עפ"י הרמ"ד וואלי תהלים קלט, כד), וכשהיא שמחה של מצוה נהיה גופו גם מוכן וראוי שתשרה עליו השכינה. וזה מה שנאמר "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב, יד), "רָנִּי" – במצוות, "וְשִׂמְחִי" – בתורה, בשביל שתהיי מוכנה להשראת השכינה ואז "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת בהעלותך אות ה' ד"ה א"נ במשז"ל דאין). לכן צריך האדם להיות שמח מאוד כשעוסק בתורה, במצוה ובתפילה, יותר מאשר הרוויח או מצא אלף אלפי דינרי זהב, ויהיה בחשק נמרץ ובהתלהבות עצומה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ש', כה) ואז הוא אהוב לפני ה' יתברך (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף כו ע"ב ד"ה סגולה העושה מצוה תמיד בשמחה). והשמחה בעת עשיית המצוות היא תועלת עצומה לאדם, כפי שהעיד האר"י ז"ל לאחד מתלמידיו, שכל מה שהשיג בחכמה נפלאה ורוח הקודש היה מחמת שעשה את כל מצוותיו בשמחה גדולה כמוצא שלל רב ('ככר לאדן' להחיד"א דרך ארץ זוטא פרק ב' דף רפא ד"ה מוסר, 'עיר מקלט' סדר א'-ב' אות ת, 'פלא יועץ' ערך שמחה ד"ה ובפרט).

וכך היה עם אברהם אבינו שעשה ברית מילה כפי שנאמר "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בראשית יז, כד), וכאשר הגיע ליום השלישי לאחר המילה שהכאב בו הוא גדול, אברהם לא היה עַצֵּב ולא הצטער על כאבו, ואדרבא היה שמח וטוב לב על המצוה כמו שאמר דוד המלך על מצות המילה "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב). לכן התגלתה אליו השכינה שנאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). וזה היה שבח גדול לאברהם אבינו שנראתה אליו השכינה באותה העת שהיה בעל ייסורים. וכל כך היה שמח אברהם במצוה עד שהיה יכול באותו יום לרוץ כמו נער על מנת לקיים מצות הכנסת אורחים ולארח את שלושת האנשים שבאו אליו שנאמר "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב) ('צרור המור' פרשת וירא ד"ה כל זאת להורות מעלת).

וזה גם עניינה של השבת שיש בה השראת 'שכינה' על ישראל. לכן השבת נקראת 'כַּלָּה' כפי שאומרים בקבלתה "בּוֹאִי כַּלָּה" וגם נקראת 'מלכה' כפי שאומרים 'שבת מלכתא' – כי שמות אלו הם כינויים לשכינה. ומשום כך מקבלים את השבת בשמחה גדולה ובשירים נאים ותשבחות ורננות, ובכמה קהילות היו נוהגים אף לנגן לפני כניסת השבת בכלי זמר בנבלים וכינורות. כי אין השכינה שׁוֹרה אלא מתוך שמחה. ומטעם זה הוזהרו ישראל על 'שלום בית' ביתר שׂאת, כדי שיהיה לו שלום עם אשתו ביום שבת ויתקיים בהם "איש ואשה זכו שכינה ביניהן" (ראה גמ' סוטה דף יז ע"א בשם ר' עקיבא) כלומר שהשכינה תשׁרה שם בשבת עמהם. ולכן נאסרה העצבוּת ביום שבת כמו שאומרים בנוסח ברכת המזון בשבת "ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו" ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת פרק תשיעי ד"ה ועל שענין שבת). וצריך לקדש את השבת במאכל ומשתה וכסוּת נקיה שעל ידי דברים אלו נמשכת השמחה בלבו של האדם, והיא מביאתו שתשרה עליו 'השכינה' ('מדרש אליהו' למחבר שבט מוסר בביאור מגילת אסתר דף עו ע"ב ד"ה א"נ בדרז"ל עשה שבתך חול).

התפילה של האדם היא לפני השכינה וצריכה להיות מתוך שמחה

הלויים שהיו במשכן ובבית המקדש מקום השראת השכינה, הצטווּ לשורר בפה ובכלי ניגון בזמן הקרבת הקרבנות, על מנת שיהיה מעשה הקרבת הקרבנות נעשה בשמחה על ידי הכהנים, בכוח הניגון והשיר של הלויים. ולכן הלויים הורשו לעבוד בבית המקדש רק בהיותם בגיל שלושים עד חמישים, לפי שאז האדם בשיא כוחו מבחינה גופנית וכן מבחינת הקול, ואחר כך תש כוחו וקולו משתנה ונפסל (עפ"י 'רבינו בחיי' על התורה בהקדמה לפרשת נשא). מטעם זה הוזהרו ישראל לתת ללוים 'מעשר לוי' ואם אין אז יתנו לו 'מעשר עני' או מהשלמים (ראה רש"י דברים יב, יח), כי כיון שהלוי גורם את השמחה על ידי ניגון ושיר, אז אם לא יְשַׂמְּחוּ אותו הוא לא יְשַׂמֵּחַ אותם, ואדרבא במקום שמחה יהיה להם עֶצֶב. וזה מה שציותה התורה באכילת הקדשים "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים יב, יח) "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – הזהירה התורה לתת לו את חלקו בקדשים משום "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" – שהשמחה תלויה בו ('הרמ"ד וואלי' פרשת ראה דברים יב על הפסוק 'השמר לך פן תעזוב').

לכן צריך האדם לשמוח גם בעת שהוא עוסק בתפילה לפי שהיא כנגד עבודת המקדש, שבה אדם עומד מול השכינה ומשוחח עמה. ואם יעשה זאת מתוך וצער הרי לא תהיה תפילתו רצויה כי צריך להתפלל רק מתוך שמחה ('של"ה הקדוש' במסכת ראש השנה תורה אור ד"ה ועוד כי מתוך) וכשם שרבותינו דרשו "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבוּת ולא מתוך עצלוּת ולא מתוך שׂחוֹק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלוּת ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה" (גמ' ברכות דף לא ע"א). וצריך שהשמחה בתפילה תהיה ביראה ולא בקלות ראש. לכן הניקוד של התיבה 'שִׂמְחָה' הוא הניקוד של התיבה 'יִרְאָה' ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת תרומה ד"ה ועשו לי מקדש). ואם אדם לא יכול להתפלל בשמחה לפני ה' מחמת צער ודוֹחק שהוא שרוּי בו, תקנתו שיוריד דמעות בתפילתו כי 'שערי דמעה' לא ננעלו (ראה גמ' ברכות דף לב ע"ב בשם ר' אלעזר), ואז המלאכים הממונים על שערי דמעה שוברים את כל המקטרגים והמנעולים בעליונים, ומכניסים את הדמעות והתפילה לפני המלך הקדוש (זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"א ד"ה ואי תימא אי הכי וד"ה אלא ודאי הא) (להרחבה על מעלת התפילה בדמעות ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'כוחן של הדמעות').

על מנת שהתפילה תעלה למעלה צריך להתפלל רק מתוך שמחה שנאמר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) כי לפניו יתברך יש רק שמחה, וצריך להיזהר לא להראות לפניו שום עצבות. וכך היה נכנס הכהן הגדול בבית המקדש לפני ה' יתברך מתוך שמחה, ומראה לו שמחה כדי לקיים "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"א ד"ה ועל דא כהן וד"ה ואי תימא). וכן זה מה שנאמר "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א' טז, כז). ועל ידי שישראל משמיעים קולם בתורה ותפילה מתוך שמחה וחדוה, הרי נעשה בזה נחת רוח גדולה לפני ה' יתברך. ומטעם זה נהגו רבותינו להגיד דבר משמח לפני הלימוד (ראה גמ' שבת דף ל ע"ב) ובזה קיימו "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ('מאור ושמש' פרשת שמות ד"ה ויאמר ה' ראה) ופתחו את הלב ללמוד בשמחה כי "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק יב ד"ה והנה בענין השמחה).

בוודאי שתפילה שהיא בשמחה גדולה, חשובה ומקובלת לפניו יתברך יותר מאשר תפילה שהיא בעצבות ובבכיה ('צוואת הריב"ש' לבעל שם טוב אות קז ד"ה התפילה). לכן יכין עצמו להתפלל בהכנעה ובקול נמוך אך בשמחה ('משנת חסידים' לר' עמנואל חי ריקי מסכת תפלת העשיה פרק א אות ג) גדולה ('שיח יצחק' דיני העקידה והזמירות אות ג בשם מהרח"ו בספר 'נגיד ומצוה') ולא בעצבוּת ('משנת חסידים' לר' עמנואל חי ריקי מסכת תפלת העשיה פרק א אות ג) ואפילו לא מחמת דאגת העבירות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה אות יא ד"ה לא יהיה עצב). לפי שאסור לאדם להתפלל בעיצבון אלא יהיה כעבד המשמש את קונו בשמחה גדולה, שאם לא כן אזי אין כוח בנפש שלו לקבל את ההארה העליונה שעל ידי תפילתו ('פרי עץ חיים' למהרח"ו שער עולם העשיה סוף פרק א ד"ה גם צריך). וכך יאמר בשמחה גם את כל 'פסוקי דזמרה' ('שיח יצחק' לר' אליהו סלימאן מני רבה של חברון בחלק 'דינים השייכים להודו' אות ו) ו'שירת הים' ('שיח יצחק' בחלק 'דינים השייכים לשירת הים' אות א) ו'קריאת שמע' ('שיח יצחק' בחלק 'דינים השייכים לתפילת ערבית' אות טו) וגם בסוף את תפילת 'עלינו לשבח' ('שיח יצחק' דיני עלינו לשבח אות א). ורק באומרו הווידוי או בהזכירו עוונותיו אז ייאנח בְּשִׁבְרוֹן ליבו – אך לא בשאר חלקי התפילה ('שיח יצחק' דיני העקידה והזמירות אות ג בשם מהרח"ו בספר 'נגיד ומצוה', עפ"י 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה אות יא ד"ה לא יהיה עצב).

'שמחה של מצוה' היא השמחה שה' חפץ בה, לכן בכל התורה כולה לא מוצאים שהקב"ה מְצַוֶּה על השמחה אלא כאשר יש מצוה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין לר"ח אדר ראשון אות י' ד"ה ובתורה). ועל האדם לשמוח בכל מצוה שהוא עושה כדי שתשרה עליו השכינה הקדושה ('זרע שמשון' על קהלת דף נט ע"א ד"ה 'מדרש טוב ללכת' מהמרש"א). וכן לימוד התורה צריך שיהיה בשמחה שמתוך כך תשרה עליו השכינה ('דעת חכמה' שער העבודה פרק חמישי דף מג ע"ב ד"ה קצת הנהגות הלימוד), ובשל כך חכמים נהגו לפתוח את לימודם באיזה דבר המשמחם (עפ"י מאירי ב'בית הבחירה' משנה שבת דף ל ע"ב). והשמחה בשעת עבודת ה' מביאה את האדם לחיי העולם הבא, להתהלך לפני ה' 'באור החיים' (הרמ"ד וואלי תהלים קלט, כד). כי על העולם הבא נאמר 'שהשמחה במעוֹנו' וכפי שתיארו דוד המלך "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהלים טז, יא), שהעולם הבא הוא "שֹבַע שְׂמָחוֹת" כלומר שמחה שאין אחריה תוּגה. ושם "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" כי השמחה היא נצחית וללא הפסק לעולמים ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל בחלק מאמר ראשון פרק אחד עשר ד"ה השני הוא שחיי). "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג).