פרשת כי תצא – חיבור קליפות השור והחמור

התורה מצוה "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כב, י), אמנם כוונת התורה לאסור מלחרוש ולעשות כל מלאכה בשני מינים המאוגדים יחד (רש"י דברים כב, י) ולא רק שור וחמור.

ויש להבין, אם כוונת התורה היא לאסור חרישה של כל שני מיני בעלי חיים שונים, מדוע הזכירה דווקא את איסור החרישה של 'השור' ו'החמור'?

יש שני כוחות טומאה חזקים והם 'קליפת השור' ו'קליפת החמור'

בעקבות חטא אדם הראשון נוצרה קליפה קשה הנקראת 'שוֹר' ('ואברהם זקן' לר' אברהם פלאג'י מערכת אף אות נ בשם קהילת יעקב) שיש לה שׁלטון בלילה (עפ"י 'מגלה עמוקות' עם פרישת שלום פרשת ויצא ד"ה ויכוח יעקב עם לבן). עליה כיוונה התורה בציווי "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד), כדי לרמוז כי כאשר מדת הדין של השוֹר כבר שולטת – אין למנוע את פעולתה. מטעם זה לא תיקנו רבותינו תפילין וציצית בלילה, על מנת שלא לחסום את 'מדת השור' מלפעול ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקיד ד"ה ועל דרך הסוד) בזמן שליטתה (עפ"י 'מגלה עמוקות' עם פרישת שלום פרשת ויצא ד"ה ויכוח יעקב עם לבן). קליפה זו היא כנגד הס"מ ('מגלה עמוקות - רנ"ב אופנים' אופן עא, 'חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות בחלק טעמים נפרדים אות ה, 'מדרש לפירושים' דרוש הי"א דף יט ע"ב ד"ה 'ומעתה אבאר' בשם האר"י ז"ל, 'מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו על ספר ישעיה פרק א דף ה ע"א טור ב ד"ה ידע שור) הממוּנה על עשו הרשע (זוהר תיקונים תיקון י' דף קמז ע"ב ד"ה ובגין דא בשור ובחמור), וכנגד אוּמתו ('מגלה עמוקות - רנ"ב אופנים' אופן עא, 'מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו על ספר ישעיה פרק א דף ה ע"א טור ב ד"ה ידע שור) אֱדוֹם ('ואברהם זקן' לר' אברהם פלאג'י מערכת א"ף אות נ בשם קהילת יעקב). ורמז לכך, כי כאשר כותבים תיבת 'עֵשָׂו' במילוי כזה 'עי"ן שי"ן וא"ו' ומוסיפים שלש כנגד כל אחת משלושת התיבות שבמילוי או כנגד שלושת אותיות השורש – זה יוצא בגמטריא 'שור' ('עמק המלך' לר' נפתלי הרץ בכרך שער שעשועי המלך פרק מב, 'מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש הרביעי כח"ב דף ו ע"ב ד"ה 'ועתה אבאר').

בעקבות חטא אדם הראשון נוצרה עוד קליפה קשה הנקראת 'חמוֹר' ('ואברהם זקן' לר' אברהם פלאג'י מערכת אף אות נ בשם קהילת יעקב) שגם לה יש שׁלטון בלילה (עפ"י 'מגלה עמוקות' עם פרישת שלום פרשת ויצא ד"ה ויכוח יעקב). קליפה זו היא כנגד המלאך רה"ב ('מגלה עמוקות - רנ"ב אופנים' אופן עא, 'חיי אברהם' על טעמי המצוות בחלק טעמים נפרדים אות ה) הממונה על ישמעאל ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו על ספר ישעיה פרק א דף ה ע"א טור ב ד"ה ידע שור, ועפ"י זוהר תיקונים תיקון י' דף קמז ע"ב ד"ה ובגין דא בשור) וכנגד אומתו ('מגלה עמוקות - רנ"ב אופנים' אופן עא, 'ואברהם זקן' מערכת אף אות נ בשם קהילת יעקב) לכן נאמר אצל אברהם שהיה אביו של ישמעאל "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (בראשית כב, ג). וכן מטעם זה אחרי שמת ישמעאל נפשו התגלגלה דווקא בחמוֹרו של ר' פנחס בן יאיר ('עמק המלך' שער שעשועי המלך פרק מב). ועוד זו הסיבה שאברהם אמר לישמעאל ואליעזר שני הנערים שהלכו עמו "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בראשית כב, ה) כיון שניבא כי אחד מהם עתיד להתגלגל בחמור ('שמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת יוד ערך ישמעאל דף צט ע"א טור ב אות יא ד"ה חמור גרם), וזה לבד מהטעם שהם עַם הדומה לחמוֹר ('מדרש תנחומא' פרשת וירא אות כג. ובספר 'ברכת טוב' פרשת שמות דף כא ע"ב טור א ד"ה 'זוהר' כתב שהס"מ הזכר מתלבש בקליפת 'שור' ואשתו הלילי' הנקבה מתלבשת בקליפת 'חמור').

חיבור בחינת 'השור' ו'החמור' יחדיו יכול להביא חורבן לעולם

ב'מרכבה הטמאה' של הסטרא אחרא יש ארבע פנים כמו ב'מרכבה הקדוֹשה' אלא שהם מתחברים יחד לשני פנים – פני 'שור' ופני 'חמור' (עפ"י 'רפואה למכה' לר' שמשון באקי שיר השירים פרק א, ט ד"ה 'והנה במרכבה הטמאה' בשם המהר"י סרוק). והתורה הזכירה באיסור החרישה דווקא את השור והחמור שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כב, י), בכדי ללמד שצריך להרחיק את שני הכוחות הללו זה מזה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רלה), שאם חלילה הם מתחברים, הם נעשים לשני פגעים רעים (זוהר פרשת שמות דף ו ע"א ד"ה שור וחמור) המזיקים לעולם ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה וז"ש בכאן כי יפול) ומביאים לו חורבן ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה 'יחדיו' מהרא"ג), ואין בני האדם יכולים לעמוד מולם (זוהר פרשת בשלח דף סד ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). ומי שחורשׁ בשניהם בארץ, למעשה מזווג דין בדין בלי מיתוק רחמים ביניהם – וזה יכול להביא את חורבן העולם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רלה). מֵעֵין זה היה עם עשו הרשע שהוא היה בחינת 'שוֹר' וביקש להתחבר עם ישמעאל שהוא בחינת 'חמוֹר' ועל ידי כך להחריב את העולם שנאמר "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כח, ט) (הגר"א בביאורו על 'סיפרא דצניעותא' פרק ד' דף לב ע"א, 'מדרש לפירושים' דרוש הרביעי כח"ב דף ו ע"ב ד"ה ועתה אבאר).

יושבי הארץ הכירו את גדולתו של אברהם אבינו בעת שרצה לקנות את מערת המכפלה והחליטו לקבלו עליהם לנשיא שנאמר "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלוֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו). וגם חֲמוֹר הַחִוִּי היה באותה העת נשיא שנאמר "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). לכן חמוֹר החוי רצה להשׂיא את בנו עם בתו של יעקב אבינו ואף היה מוכן לשלם על כך סכום גדול, לפי שהוא נשיא וגם סבו של יעקב היה נשיא. אך יעקב אבינו ענה לו שאברהם זקנו נקרא 'שֹׁור' שנאמר "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (בראשית יח, ז) וכן "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד), ואילו הוא 'חמור' – ואי אפשר לחרוש בשור וחמור יחדיו (עפ"י 'מדרש תנחומא' פרשת וישלח אות ז) וגם לא להשׂיא את שתי הבחינות הללו, שהרי חיבורן אסור ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד 'ברית אברהם'. וראה עוד ב'ליקוטי שושנים' לר' שמשון מאוסטרופולי אות ד). וזה הטעם ששמעון קם והרג את שכם בן חמור כשלקח את דינה, על מנת להפריד בין קליפת 'החמור' לבחינת 'השור' ('בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת ויחי דף יז ע"ב ד"ה והענין יובן עם מה).

אברהם אבינו הכניע את 'קליפת החמור' שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (בראשית כב, ג) ('רקנאטי' פרשת וירא ד"ה וישכם אברהם בבוקר, 'ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל מסכת ברכות ד"ה משמורה הראשונה), "וַיַּחֲבֹשׁ" – פירושו כמו 'חבוּשׁ בבית האסורים', כלומר שהתגבר אברהם אבינו על כוחות המקטרגים של קליפת 'חמור' אשר קטרגו עליו ('רקנאטי' פרשת וירא ד"ה וישכם אברהם בבוקר) וזה המקום הראשון בו הוזכר 'חמור' בתורה כנגד מה שקליפת ה'חמור' הוא ראשון בטומאה ('עמק המלך' שער קרית ארבע פרק קכה דף קיד ע"א טור א ד"ה ואז כתות) ושולט במשמרה הראשונה של הלילה כלומר בחלקו הראשון (ראה גמ' ברכות דף ג ע"א), ומכוון כנגד המשמרה הראשונה של היום שהיא מדת 'החסד' השייכת לאברהם אבינו. לכן היה בכוחו של אברהם לשבר את הקליפה הזאת ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל מסכת ברכות ד"ה משמורה) ומטעם זה אברהם גם 'רכב' ממש על חמור כדי להכניע ולהחליש את כוח הטומאה. וכן היה כוונת כל הצדיקים שרכבו על החמור ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות דף לא ע"ב מצוה כ"ג) וביניהם מגדולי האמוראים (עפ"י 'עמק המלך' שער קרית ארבע פרק קכה דף קיד ע"א טור א ד"ה 'ואז כתות' ומביא שם על רב המנונא סבא ובנו, ורב ייבא סבא). וכן משום כך פודים את החמוֹר בשֶׂה שנאמר "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג) כי לעומת החמור הרי שהשׂה הוא מצד הטהרה. ואם לא פודים את החמור אז צריך לערוף את ראשו כדי להחליש את כוח טומאתו ('עמק המלך' שער קרית ארבע פרק קכה דף קיד ע"א טור א ד"ה ואז כתות).

בחינת 'השור' של יוסף התחבר עם בחינת 'החמור' של העם המצרי

כאשר התחבר יוסף שהוא בחינת 'שור' כפי שנאמר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז) עִם העם המצרי הדומה ל'חמור', זה הביא לכך שעם ישראל השתעבדו במצרים (זוהר פרשת וישלח דף קעג ע"א ד"ה ועל דא) כי עברו על איסור כלאים של "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כב, י) ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על פרשת ויגש דף כח ע"א ד"ה ואם תאמר), ונגזר עליהם לרדת לְגָלוּת מצרים כדי לבטל את התעוררות שני הכוחות הרעים הללו של 'השור' ו'החמור' ('מדרש לפירושים' חלק שני דרוש טז דף עט ע"א ד"ה ועפ"י אלו הדברים). לכן יעקב הוכיח את שמעון ולוי על שתבעו עלבון דינה והרגו את שכם ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויחי אות לא ד"ה ואפשר לומר) ובכך הפרידו בין השור לחמור (עפ"י 'בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת ויחי דף יז ע"ב ד"ה והענין יובן עם מה), ואילו את יוסף הם מכרו למצרים – ובזה עצמו גרמו לחיבור של ה'שוֹר' הקדוש עם ה'חמוֹר' הטמא יחדיו. וזהו מה שאמר להם "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ה – ו) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – הוא שכם בן חמור, "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – הוא יוסף הצדיק ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויחי אות לא ד"ה ואפשר לומר).

בעקבות מעשה מכירת יוסף למצרים בא קטרוג על השבטים, ונגזר על ישראל שהם כנגד 'השור', להימסר בגלות בידי העם המצרי הנקראים בשם 'חמור' ('בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת ויחי דף יז ע"ב ד"ה והענין יובן עם מה) ושעליהם נאמר "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג, כ) (עפ"י יחזקאל כג, יט – כ). קצת תקנה לזה היה כאשר באו האחים של יוסף למצרים, שאז נאמר "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד, ג), כלומר שמפאת האוֹר הגדול שהביאו האחים למצרים נשבר ונפל התוקף הגדול שהיה ל'קליפה' אצל העם המצרי הדומה לחמור, ואז בחינת הקליפה הקשה הזאת נשלחה עם האחים מארץ מצרים ('באר מים חיים' פרשת מקץ ד"ה הבוקר אור). וזה היה כפי כוונתו של יוסף הצדיק, שרצה להכניע את תוקף 'הקליפה' במצרים (עפ"י 'ליקוטי הש"ס' מסכת ברכות ד"ה לכן הוא היה, 'באר מים חיים' פרשת מקץ ד"ה הבוקר אור) וליישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו להתקיים שׁם בתוך השעבוד הקשה ('באר מים חיים' פרשת מקץ ד"ה הבוקר אור), כי המצריים החמורים היו עתידים 'לנשוֹך' בישראל ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעב ע"ב ד"ה תמן איהו קאים). אמנם עדיין נשארה עוד טומאת זוהמה במצרים יותר מבכל הארצות, עד שהוכרחו ישראל להשתעבד שם בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה ('באר מים חיים' פרשת מקץ ד"ה הבוקר אור).

החרטומים במצרים נתנו לפרעה עצה איך להשאיר את ישראל במצרים, כשאמרו לו "רצונך שלא תצא אוּמה זו מכאן לעולם? העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת" (ראה 'דברים רבה' יא, ז), כלומר שעד שלא ימצאו ישראל את עצמות יוסף הם לא ייצאו ממצרים. ולא היתה כוונתן מפאת השבועה שהשׁביע יוסף את ישראל טרם מותו "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה), כי וודאי לא נשבעו ישראל על דעת זה שלא יוכלו להוציאו ואז יצטרכו להישאר שם כל ימי עולם, שהרי אנוסים הם. אלא שהחרטומים והמכשפים ומביני המדע במצרים ידעו שכל זמן שיוסף אשר נקרא 'שוֹר' שרוי בתוכם החמוֹרים, בוודאי שישראל יישארו בגלות ולא יוכלו לצאת משם כי זה עצמו גורם להם את הגלות. לכן נתנו עצה שלא ימצאו את יוסף. וכך היה שעשוּ את ארונו של יוסף במשקל חמש מאות כיכר וזרקו אותו לתוך הנחל. ומשה היה צריך להתייגע שלשה ימים ושלשה לילות ולא מצא את ארונו, עד שהגיע לנחל ואז עמד ואמר ליוסף "תן כבוד לאלקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל!" (ראה 'דברים רבה' יא, ז) כלומר אל תעכב את גאולתם כי בך הדבר תלוי שייצאו עצמותיך ממצרים ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת בשלח דף מ ע"ב ד"ה ובזה יתיישב). ואז עלה ארונו של יוסף על פני המים ('דברים רבה' יא, ז).

משה רבינו הוציא את עצמותיו של יוסף הצדיק ממצרים שנאמר "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט) ועל ידי כן הפריד בין 'השור' ו'החמור' (עפ"י זוהר פרשת וישלח דף קעג ע"א ד"ה ועל דא). ורק משה רבינו שהיה משבט לוי וגדול מכולם שהרי נעשו על ידו כל המכות של מצרים, היה בכוחו לעשות פירוד בין שתי הקליפות הללו ('לב אריה' פרשת ויחי אות לא ד"ה ואפשר לומר), ולהוציא את יוסף שהוא בחינת השור מבין החמוֹרים ('דברי שלמה' פרשת בשלח דף מ ע"ב ד"ה ואפשר עוד לומר) ולא להשאיר שם אפילו 'ריח' של שוֹר. כי משה ידע שכשמתחבר השור עם החמור למטה מתחזקים כוחותיהם למעלה ומזיקים ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וישלח דף קעב ע"ב ד"ה תמן איהו קאים). וסימן זה נתן יוסף לעם ישראל לפני פטירתו, כי מי שיוכל להפריד בין שתי הקליפות האלו הוא גואל אמת וצדק, ולא אדם אחר. לכן יוסף ציוה לפני פטירתו את סימן הפקידה ביחד עם הציווי להעלאת עצמותיו שנאמר "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה) ('לב אריה' פרשת ויחי אות לא ד"ה ואפשר לומר).

חצי מגופו של עגל הזהב היה עשוי שׁוֹר והחצי השני היה עשוי חמוֹר

כאשר הערב רב עשו את עגל הזהב, יצא להם בעל חי שצורתו חמור ושׁוֹר יחדיו ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת כי תשא ד"ה ודע כי, 'מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן עא), מחציו ומעלה היה שׁוֹר אוכל עשב כדרכו של שׁור, ומחציו ומטה עד זנבו היה חמוֹר ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב פרק ח, 'חיי אברהם' על טעמי המצוות בחלק טעמים נפרדים אות ה בשם ההגדה, 'מגלה עמוקות' עם פרישת שלום פרשת תרומה דרוש לה אות א ד"ה לזה יהי'. ראה זוהר פרשת כי תשא דף קצב ע"ב ד"ה ומשכו תרין). השור יצא בכוח הטס שמשה כתב עליו 'עֲלֵי שׁוֹר' וזרק אותו לתוך הנילוס כדי שארונו של יוסף ייצא מהמים. כי בשעת מעשה העגל ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת וילך ד"ה 'הדרך השני' בשם המדרש) זרקו את אותו הטס לאשׁ, ולכן יצא עגל שעשוי חלקו משׁור על ידי מה שהיה כתוב על הטס 'עלי שׁוֹר'. ואילו חלק החמור יצא מכוח הכישופים שעשו באותה שעה המצריים ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל כי תשא ד"ה ודע כי) שהם עם הדומה ל'חמור' (עפ"י זוהר פרשת וישלח דף קעג ע"א ד"ה ועל דא). ובגלל החיבור בין שני כוחות הטומאה הללו היה חטא העגל קשה ביותר לעם ישראל ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל כי תשא ד"ה ודע כי). ונרמז הפגם של מעשה העגל במה שנאמר "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר" (שמות כב, ח), "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע" – הוא מעשה העגל שנעשה על ידי חיבור "שׁוֹר" ו"חֲמוֹר" ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן פרשת תזריע דף פב ד"ה ותרגם אונקלוס) (להרחבה על חטא העגל ראה מאמרנו לפרשת כי תשא – 'מעשה העגל').

וכן כאשר אדם חוטא אזי שני כוחות הטומאה של השור והחמור מקטרגים ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה במדרש הנעלם) והוא ראוי להימסר בידיהם ('צרור המור' פרשת ויקרא ד"ה וכן עניין המלקות). ופעמים שאדם בעוונו גורם לחיבור שני הכוחות הללו, לכן התורה ציותה "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כב, י) לא רק לאסור את עצם החרישה יחד באדמה אלא גם כל דְּבַר עוון שיכול לגרום חיבור שתי הקליפות הללו ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה 'יחדיו' מר' אברהם גאלנטי). מטעם זה בעבר כאשר אדם חטא הוא היה מתחייב מלקות, ואז הלקו אותו ברצועות העשויות מעוֹר של שו‍ֹר וחמו‍ֹר ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה במדרש הנעלם, 'חיי אברהם' על טעמי המצוות בטעמים נפרדים אות כא). כי בנקב של הרצועה שבה הלקו את החוטאים היו תולים עוֹר כפול של שור כך נהיה ארבע רצועות עור של שור התלויות בנקב, ובאותו הנקב היו מוסיפים גם עור של חמור ('דעת חכמה' שער התשובה פרק חמשה ועשרים דף לז ע"א ד"ה הרצועה) כך נהיה גם שתי רצועות של חמור (רמב"ם הלכות 'סנהדרין והעונשין המסורים להם' פרק ששה עשר הלכה ח עיי"ש) שאורכן היה יותר מאורך רצועות עור העגל ('דעת חכמה' שער התשובה פרק חמשה ועשרים דף לז ע"א ד"ה הרצועה).

הקב"ה 'מלקה' ומעניש את בני האדם החוטאים שלא יָדְעוּ את ה' על ידי שתי הקליפות של 'השור' ו'החמור' שעליהן נאמר "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו" (ישעיה א, ג). לכן גם הרצועות של מי שהתחייב מלקות היו כלולות מעור של שוֹר וחמוֹר ('חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות בפרק טעמים נפרדים אות כא בשם ספר 'שערי אורה' על דרך האמת), ועל ידי המלקות שהיה האדם מקבל, היו כוחות הטומאה של 'השור' ו'החמור' מתקררים ולא מקטרגים עליו ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה במדרש הנעלם), ואפילו היו מתבטלים בכוח הרצועות ('דעת חכמה' שער התשובה פרק חמשה ועשרים דף לז ע"א ד"ה הרצועה), ואז היה מתכפר לאדם בזה. ומשום כך גם אמרו רבותינו שכל חייבי כריתות שלקו נפטרים מכריתתן (ראה גמ' מכות דף כג ע"א) ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת ויקרא ד"ה וכן עניין המלקות).

מחיבור קליפות 'השור' ו'החמור' יוצאת קליפה קשה של 'הכלב'

החיבור בין השור והחמור יוצר כוח נוסף (עפ"י 'שערי אורה' השער הראשון הספירה העשירית ד"ה זה שמי) של 'קליפה' (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה מתקיפותא דלהון) שיש ביכולתה להחריב מדינות ולשלח מכות לכל העולם (עפ"י 'שערי אורה' השער הראשון הספירה העשירית ד"ה זה שמי), קליפה זו נקראת קליפת 'כלב'. ולפי שהכלב חצוף (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה אמר רבי אבא) ועז פנים מכולם (גמ' ביצה דף כה ע"ב), לכן גם אין בכל הכוחות החיצוניים יותר חצוף ממנה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שמ"ו ד"ה ודע דאיכא). וזה היה עניין 'עמלק' שהוא בחינת קליפת 'הכלב' (ראה זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה מתקיפותא דלהון) אשר נוצר מחיבור 'שור' ו'חמור' שהרי אביו אליפז היה בנו של עשו ואמו תמנע היתה פלגשו ומבנות ישמעאל (ראה בראשית לו, יב) ('קהלת יעקב' ערך 'עמ' אות ב). לכן כמו הכלב גם עמלק היא אוּמה חצופה ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה 'ותנינן' מהרמ"ק, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א אות א) אף יותר מכל שאר האומות שנאחזים רק בשור או בחמור ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה 'ותנינן' מהרמ"ק). ורמז לכך כי התיבות 'כלב החצוף' יוצא גמטריא 'עמלק' עם הכולל ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה 'ותנינן' מר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א). וכן שנאמר על עמלק "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יב) שהתיבות "בְּךָ כָּל" הן אותיות 'ככלב' האמור בעמלק הדומה לכלב ואוחז במדתו ('ברכת טוב' פרשת שמות דף כב ע"ב טור א ד"ה בספר) (ראה 'פסיקתא דרב כהנא' ג, א שם נאמר "הרי הכלב בא ונושך אתכם ואיזה זה עמלק שנאמר "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל" ").

קליפה זו רמוזה באותיות האמצעיות של "שור" ו-"חמור" – אותיות ו, מ, ו – שהן בגימטריא 'כלב' ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל ספר כוח ה' ד"ה ג' ראשי קליפות, 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת ויצא ד"ה ויהי, 'אלון בכות' לר' בנימין הכהן על מגילת איכה ומזמורי החורבן דף פד ע"ב מזמור 'שיר המעלות' ד"ה ונלע"ד לפרש בזה) כי היא קליפה אמצעית בין השור לחמור ('מדרש תלפיות' ערך אמת ובערך גמטריות ד"ה 'שלשה ראשי קליפות'). לכן נאמר על גלית הפלשתי "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א' יז, ד), שנקרא "אִישׁ הַבֵּנַיִם" כי הוא היה מזרע עמלק קליפת 'כלב' היוצא מבין שתי הקליפות של 'שוֹר' ו'חמוֹר'. וכן הוא נקרא בשם "גָּלְיָת" כי בא בגילוי פנים וחוצפה (ראה גמ' סוטה דף מב תחילת ע"ב בשם ר' יוחנן וכן רש"י שם) שהרי הכלב הוא חצוף יותר מכולם (זוהר פרשת שמות דף סה ע"א ד"ה אמר רבי אבא). ועל כן אמרו על עֹרְפָּה אמו של עמלק כי כאשר עזבה את נעמי קלקלו עמה מאה גוים וכלב אחד (ראה 'רות רבה' ב, כ), ואין הכוונה לכלב גשמי אלא לאיש עמלקי הנקרא כך. וכן אמר גלית בעצמו כאשר דוד בא להכותו עם אבנים "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" (שמואל א' יז, מג). וכן כשביקשה אסתר להינצל מהמן הרשע שהיה מזרע עמלק היא אמרה "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהלים כב, כא). וכן אמרה על בניו של המן הרשע "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים" (תהלים כב, יז) (ראה 'מדרש תהלים' מזמור כב ד"ה כי סבבוני כלבים) ('אלון בכות' לר' בנימין הכהן על מגילת איכה ומזמורי החורבן דף פד ע"ב מזמור 'שיר המעלות' ד"ה ונלע"ד לפרש בזה).

וכיון שקליפת הכלב החצופה הזאת יוצאת מבין הקליפות של ה'שור' וה'חמור' לכן היא כוללת את שני כוחות הקליפות יחד ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א אות א). ובסך הכל שלושת הקליפות הללו הן ראשי כל הקליפות וסימנן "חֹשֶׁךְ" – חמור שור כלב ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל ספר כוח ה' ד"ה ג' ראשי קליפות, 'מדרש תלפיות' ערך אמת ובערך גמטריות ד"ה 'שלשה ראשי קליפות'), ועליהן נאמר "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ), "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" – כלומר שיתר הקליפות נאחזות באותן שלושת הקליפות שראשי התיבות שלהן הוא "חֹשֶׁךְ" ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל ספר כוח ה' ד"ה ג' ראשי קליפות). וכן מלכות יון נקראה "חֹשֶׁךְ" כנגד אותן שלוש קליפות ('שם משמואל' פרשת מקץ שנת תר"פ חנוכה ליל ו ד"ה והנה יון). וזה סוד הפסוק "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב). ואותיות האמצעיות של שלושת הקליפות הן מ, ו, ו, ל, שיוצאות בגמטריא 'נבל' ונרמז בפסוק "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ" (תהלים יד, א) כלומר בלב שלושת 'הקליפות' שהן האותיות האמצעיות שם נמצא 'נבל' ('ברכת טוב' על התורה לר' נראל הכהן פרשת שמות דף כא ע"ב טור א ד"ה זוהר בשלח).

ועוד מטעם זה גם ציותה התורה להשליך את בשר הטריפה לכלב שנאמר "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל), כי טריפה אין בה צד קדוּשה ולכן ישראל הקדוֹשים אסורים בטריפה, אבל היא כן ראויה לכלב ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה אנשי קודש), שהכלב הוא עז נפש ולא יודע שׂוֹבעה ('טעמי המצות' לרבי מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה מב, 'זוהר חדש' פרשת מטות ד"ה ותא חזי) גס ברוחו וחצוף ('זוהר חדש' פרשת מטות ד"ה ועל דא וד"ה ותא חזי) וכוחו רע אפילו אם הוא קשור ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תנט ד"ה ולכן אמר). וכן משום כך גם אסרה התורה דווקא "מְחִיר כֶּלֶב" למזבח יותר מכל חיה ובהמה טמאה שנאמר "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֵיךָ" (דברים כג, יט) לפי שאין חצוף יותר ממנו, והמעשה שעושים למטה יכול לפגום למעלה ('מצודת דוד' מצוה שמ"ו ד"ה ודע). ודוד המלך התפלל להינצל מקליפת הכלב כאשר אמר "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהלים כב, כא) ('גליא רזיא' דף י ע"ב טור א) ('שיח יצחק' לר' אליהו מאני דף לה ע"ב בהערה ד"ה 'עוד הערה ליראה' בשם ר' חיים ויטאל, 'גליא רזיא' דף י ע"ב טור א).

לכן דוד המלך היה מתקן את הקליפה הזאת בחייו, ודואג שלא "ירעבו" אותם 'הכלבים' ('מדרש תלפיות' ענף אמת ד"ה ובכאן סוד). ומשום כך כאשר דוד המלך נפטר ביום שבת והיתה גופתו מוטלת בחמה, שאל שלמה המלך את חכמי ישראל איך להזיז את גופתו והוסיף לשאול גם על 'הכלבים' כשאמר "אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה?" חכמי ישראל הבינו שדבריו הולכים על הקליפה הקשה הזאת, לכן ענו קודם על השאלה הנוגעת בכלבים ורק אחר כך על השאלה הנוגעת באביו (ראה המעשה בגמ' שבת דף ל ע"ב) ('מדרש תלפיות' ענף אמת ד"ה ובכאן סוד). וכן הוא סוד מה שלפעמים כתוב שמו של אליהו הנביא חסר אות ו' כמו בפסוק "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג, כג) לפי ש"אֵלִיָּה" בגמטריא יוצא 'מו' כנגד האותיות הפנימיות של 'חמור' כי זה מכניע את הקליפה הזאת. ומה שלפעמים נכתב במילוי כמו בפסוק "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא" (מלכים א' יח, לו) זה לפי ש"אֵלִיָּהוּ" בגמטריא יוצא 'נב' שהוא בגמטריא 'כלב' – כי מכניע את כל קליפתה, כלומר את האות ו' של השור והאותיות 'מו' של חמור ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן פרשת שמות דף כא ע"ב טור א ד"ה זוהר).

קליפת 'הכלב' נכנעה בעת יציאת מצרים וחזרה עם חטאי העבודה זרה

כשמכרו השבטים את יוסף למצרים התחברו קליפת שור וחמור ואז נולד מהם קליפת 'כלב' ('מטה אהרן' על ההגדה לר' אהרן תאומים בביאור 'חד גדיא' ד"ה חד גדיא). לכן המצריים עשו דמויות של כלבים על ארונו של יוסף (ראה 'שמות רבה' כ, יט), כדי לעורר את קליפת הכלב להמשיך על ישראל את כוח 'החיצונים' להזיקם ולעכב את יציאתם ממצרים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כז דף קו ד"ה ויש להבין למה המצריים) על ידי שלא יוכלו להוציא את ארונו של יוסף ('שמות רבה' כ, יט). וכמו שתכונת הכלבים הגשמיים להיות שומרים על הבית ועל עדרי הצאן, ואפילו בשעה שהם יְשֵׁנִים הם מרגישים את העוברים ושבים ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב יד אות יב דף לג ע"ב טור א) כך הוא גם במרומים, שכל נשמה אחרי פטירתה עוברת דרך עולמות 'החיצוֹנים' לפני שהיא מגיעה לגן עדן, ואם 'הכלבים' ששומרים שם רואים בנשמה רושם פגם של עוון אזי הם נובחים בקולם ו'החיצונים' ששומעים אותם מתאספים עדרים עדרים כדי לפגוע בנשמה ולהיפרע ממנה כפי שיעור פגימתה ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קו ד"ה ויש להבין למה המצריים), ולחטוף אותה אם היא ראויה להם ('דרך חכמה' נתיב יד אות יב דף לג ע"ב טור א) אל הגהינום ('שיח יצחק' לר' אליהו מאני דף לה ע"ב בהערה ד"ה 'עוד הערה ליראה' בשם מהרח"ו). ועל כך אמר דוד המלך בתהלים "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהלים כב, כא) ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קו ד"ה ויש להבין למה המצריים).

כאשר משה רבינו רצה להוציא את ארונו של יוסף מהנילוס הוא נתקל בשני כלבים מזהב שהועמדו על ידי המצריים כדי למנוע את יציאת ארונו של יוסף מהנילוס, והיה קולם נשמע בכל ארץ מצרים. אך כיון שראו את משה רבינו הם נבחוּ ומיד שתקו ('שמות רבה' פרשת בשלח כ, יט). ואז כשיצאו עם ישראל ממצרים נכנעה קליפת 'כלב' לפניהם. לכן הכלבים לא חרצו אז את לשונם שנאמר "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶֽחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז) ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת מסעי אות א' ד"ה אלה מסעי), והוא רומז ל'קליפת הכלב' ששומר את שער מקום 'הקליפות' במרומים, והוא לא פצה ולא צפצף, ואז ויכלו עם ישראל לצאת ממצרים ביד רמה ('שתי ידות' פרשת צו דף עח ע"ב סוף טור ב ד"ה וע"כ רבן גמליאל). וכך על ידי הפרדת יוסף שהוא 'שור' מהמצריים שהם 'חמור' התבטלה קליפת הכלב שנוצרה עם חיבורם במצרים ('מטה אהרן' על הגדת פסח בסוף פירושו ד"ה חד גדיא). אבל כשהעם חטא במעשה העגל נמשכו חזרה שתי הקליפות של 'השור' ו'החמור' אל תוך האויר ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טיאה ווייל בביאור פיוט 'מי יודע' דף מה ע"א ד"ה אחד עשר מי יודע).

ואז במעשה העגל כאשר שני המכשפים יוֹנוֹס ויוֹמברוֹס בניו של בלעם הרשע, השליכו את הטס של הזהב שהיה כתוב בו 'עלי שור' אל תוך האש ויצא צורת 'שור וחמור' יחדיו, חזרה אותה הקליפה של 'הכלב' לטומאתה ('מטה אהרן' לר' אהרן דרשן תאומים על הגדה של פסח בסוף פירושו ד"ה חד גדיא). לכן אחר כך בא משה רבינו וטחן את העגל שנוצר והשקה את ישראל כמו סוטות השותות מי המרים שנאמר "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ), ועל ידי זה משה ביטל את אותה הקליפה. ואז שוב היא חזרה בימי פסל העבודה זרה של מיכה שהיה עשוי משור וחמור כמו העגל הראשון שעשו בניו של בלעם הרשע במדבר. וה' הענישם על כך שנאמר "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים" (שופטים ג, ח). לכן המלך "כּוּשַׁן" נקרא "רִשְׁעָתַיִם" כנגד שתי רשעוֹת שהיו בפסל מיכה – השוֹר והחמו‍ֹר. ובזה חזרה הקליפה של הכלב למקומה ('מטה אהרן' על הגדה של פסח בסוף פירושו ד"ה חד גדיא).

משה רבינו התפלל לבטל את כוחה של קליפת הכלב בבית המקדש השני ('זכר דוד' חלק ג פרק כז דף קו ד"ה 'ומשה רבינו עליו השלום' בשם הרמ"ע מפאנו בספר 'כנפי יונה'), שהרי דמות הכלב היה רובץ על הקרבן במזבח (ראה גמ' יומא דף כא ע"ב, ראה זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה וכד ישראל לא וד"ה למלכא דשדרו). אך הקב"ה אמר לו "רב לך כבר מה שהיה יכולת בידך בעניין קליפת הכלב בשעת יציאת מצרים שלא חרץ כלב את לשונו" ('זכר דוד' חלק ג פרק כז דף קו ד"ה 'ומשה רבינו עליו השלום' בשם מהרח"ו). לכן קליפת הכלב נשארה. ומשום כך צריך זהירות רבה לא להפחיד תינוק על ידי כלב חי ולומר "כלב קח אותו" ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כד הלכות דרך ארץ אות עו, 'ציפורן שמיר' להחיד"א סעיף קפט) כי נותנים רשות ל'סטרא אחרא' שנקרא בשם זה לבוא ולקחת את התינוק ('ציפורן שמיר' להחיד"א סעיף קפט) ש'ברית כרותה' היא לשפתיים. ויש בזה חשש היזק לתינוק בעולם הזה וגם כתם לנשמתו. ושומר נפשו ירחק מכך ('של"ה הקדוש' שער האותיות ד ד"ה ¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬ויזהרו אב ואם) שכבר היה מעשה נורא בזה ('ציפורן שמיר' סעיף קפט). ונכון להיזהר לא לומר כך גם בשאר בעלי החיים הטמאים ('של"ה הקדוש' שער האותיות ד' ד"ה ¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬ויזהרו אב ואם) כמו חתול ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כד הלכות דרך ארץ אות עו) וכדומה.

שלוש משמרות יש בלילה, כלומר שהלילה נחלק לשלשה חלקים. במשמרה ראשונה חמור נוער, ובמשמרה השניה הכלבים צועקים, ובמשמרה שלישית תינוק יונק ואשה מספרת עם בעלה (גמ' ברכות דף ג ע"א). והעניין הוא שבשעה שנכנס הלילה החיצונים שנקראים 'כלבים' ו'חמורים' משוטטים בעולם (זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה תא חזי) הזה דווקא, ועל ידי כן יכולים המלאכים ונשמות הצדיקים להיכנס בלילה להיכלות השכינה למעלה ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער קרית ארבע פרק קכה דף קיד ע"א טור א). וניתן אז ל'כלבים' ול'חמורים' רשות לחבל ולהשחית (זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה תא חזי. ראה עוד על מעשי ה'כלבים' ב'פרדס רימונים' להרמ"ק שער היכלי התמורות פרק ח' תחילת חלק ג) והם שולטים בשתי המשמרות הראשונות של הלילה עד חצות, וכנגד שליטתם אמרו 'חמור נוער' ו'כלבים צועקים' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה 'תא חזי בשעתא' מהרמ"ק) כאשר משמרה ראשונה של 'החמור' היא תחילת ממשלת הדין וְשִׁלּוּחָיו השולטים בעולם, ובמשמרה שניה של 'הכלב' יש את תוקף מידת הדין בשעת חצות לילה ('רקנאטי' על התורה פרשת וירא ד"ה וישכם אברהם בבוקר), ומשמרה השלישית היא של 'השור' והיא האחרונה בלילה ('מגלה עמוקות' עם פרישת שלום פרשת ויצא ד"ה ויכוח יעקב עם לבן. וראה 'זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף מז ע"ב ד"ה תניא שלוש משמרות הוי הלילה וכו' שקצת משמע כך, בשם 'פרישת שלום').

באמצעות לימוד התורה מוכנעים כל המזיקים ובפרט הלימוד בלילה

הדרך להכניע את כל המזיקים, הכלבים והחמורים – זה בכוח עסק התורה. כפי שעשה יששכר בן יעקב שקשר והכניע את קליפת חמור והוריד אותה מהמעלה העליונה שעלתה שם לקטרג, עד לבין האשפות. לכן נאמר על יששכר בין יעקב "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מט, יד) (זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה בגיני כך) כלומר שהוריד את ראש מקור הזוהמא ('נצוצי אורות' להחיד"א זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב אות א) של קליפת חמור מגרם מעלתה – אל בין האשפות שהוא התהום רבה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה 'בגיני כך' מהרמ"ק). וגם יעקב אבינו הכניע בכוח עסק התורה את 'השור' ו'החמור' של הסטרא אחרא, לכן אמר לעשו "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" (בראשית לב, ה - ו) (עפ"י תיקוני הזוהר תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה ובגין דא), ובזה רצה לסמן לו שכל מיני הקליפות מוכנעים תחתיו ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת ויצא דף לד ע"ב טור ב ד"ה ועוד יש לי שור וחמור) שהרי לבן היה 'כלב רע' שינק מקליפת 'השור' ו'החמור' ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת וישלח דף כ ע"א ד"ה 'אמנם ליישב' בשם המגלה עמוקות), אילו הוא יעקב הפך את כל הקליפות הללו לבחינת "צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" שאינם מזיקים ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס דף טז ע"ב תחילת פרשת וישלח ד"ה וישלח מלאכים).

גם תלמידי חכמים גוברים על הקליפות הללו על ידי לימוד התלמוד והמדרשים. לכן חמו"ר הוא ראשי תיבות – חכם מופלא ורב רבנן ('תיקוני הזוהר' תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה וכלהו וד"ה ובגין דא). וזה כפי ששמשון שהיה שופט של ישראל (עפ"י שופטים טז, לא) השפיל את קליפת 'החמור' הנקראת בפיו "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" ועל ידי כן גם הכה בלחי הגשמית אלף איש שנאמר "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (שופטים טו, טז) ('קהלות יעקב' לר' יעקב פרדו על נביאים ראשונים ספר שופטים פרק טו דף נב ע"ב טור א ד"ה ויאמר שמשון). כי זה כוחם של תלמידי חכמים להכניע את הקליפות הללו (תיקוני הזוהר תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה ובגין דא) אשר משוטטות בלילה בעולם. וקליפות אלו מסתלקות בשעה שגבריאל המלאך קורא בקול גדול לעמוד ולעסוק בתורה, וכותב את החברים שעומדים בחצות הלילה ללמוד תורה ('עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין פרק יא ד"ה הטומאת שור וחמור), שאז יורדים כל המזיקים לתהום רבה ונכפית קליפת 'החמור' על ידי לימוד התורה (זוהר פרשת ויחי דף רמב ע"ב ד"ה כד אתער) וכן קליפת השור (עפ"י 'עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין פרק יא ד"ה הטומאת שור וחמור) וכפי שנרמז בדברי רבותינו כי מי ש"חש בראשו יעסוק בתורה" (ראה גמ' עירובין דף נד ע"א בשם ר' יהושע בן לוי) שהתיבה 'חש' הוא ראשי תיבות 'חמור' 'שור' (עפ"י 'מדרש לפירושים' דרוש כג דף מג ע"א טור א ד"ה ובכן). וכן מוּסרת גם שליטת 'הכלבים' החיצונים על ידי החכמים ('לב אריה' פרשת ויקרא אות טז. וראה 'סמיכת חכמים' מסכת ברכות דף ג ע"א ד"ה ונפקא מינה).

אין דבר שמשׁבר את כוח הסטרא אחרא כמו לימוד התורה ('מחשוף הלבן' פרשת ויחי דף כא ע"ב טור א ד"ה יששכר חמור גרם) וכפי שעשה יעקב אבינו (עפ"י תיקוני הזוהר תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה ובגין דא). ולכן יעקב השפיל את עצמו לפני עשו הרשע כאשר הם נפגשו, על מנת שלא ייפול פחד גדול על עשו הרשע מכוח השלטון שיש ליעקב על שני הכוחות הללו של 'השור' ו'החמור' (זוהר פרשת שמות דף ו ע"א ד"ה ובגין כך לא תחרוש). וכן הוא לכל אדם שעל ידי עסק התורה שלו בשעות היום הוא מוגן בעת השינה בלילה. לפי שהסטרא אחרא נדמה לאדם היָשֵן בדמות 'כלבים', וכל נשמה שמגיעה למעלה 'הכלבים' צועקים, בסוד משמרה שניה שעליה נאמר 'כלבים צועקים' (ראה גמ' ברכות דף ג ע"א). והם תופסים את הנשמה ואומרים למזיקים אחרים הנקראים 'אריות' לבוא "ולטרוף" את הנשמה. אך אם האדם עסק בתורה, אזי התורה מאירה לו את הדרך ישר אל אדוניו לעלות ולהשתעשע ולא פוגעים בו המזיקים ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת חקת ד"ה וישמע הכנעני). וגם חבוּרוֹת של מלאכים טובים שנעשו מחידושי התורה שלו עוזרות לו שלא יפגעו בו אותם 'הדינים' ('יסוד יוסף' פרק סו ד"ה 'ומכל חידושי התורה' בשם הזוהר). לכן אם עַם ישראל מגביהים את לומדי התורה להחזיקם כך שיוכלו ללמוד, אז מכוחם של אותם חכמים יוכנעו כל הקליפות הללו ולא ישלטו בעולם ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"א אות ב).

וכמו שיעקב אבינו הכניע את שתי הקליפות של השור והחמור שנאמר "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" (בראשית לב, ה - ו), כך יהיה לעתיד לבוא עם שתי הקליפות הללו שנאמר "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ) ('מדרש לפירושים' תחילת דרוש טו דף עח ע"ב ד"ה הנה נא ידעתי). כי אז יבואו שני המשיחים שהם משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, כאשר שניהם רכובים על גבי שור או חמור, ובזה הם יַרְאוּ את השליטה והכנעת אותם כוחות הטומאה של קליפת השור והחמור (זוהר תיקונים תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה 'ובגין דא'). משיח בן יוסף יכניע את השור כפי שנאמר על יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז) (עפ"י זוהר תיקונים תיקונא עשיראה דף קמז ע"ב ד"ה 'ובגין דא') כאשר התיבות "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ" עם הכולל יוצא בגמטריא 'משיח בן אפרים' שהוא למעשה משיח בן יוסף ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת זאת הברכה דף קז ע"ב טור א ד"ה אפשר לרמוז על משיח בן יוסף). ואילו משיח בן דוד יכניע את החמור כפי שנאמר "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט) ('עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין פרק לג דף קמב ע"א טור א. וראה 'שמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת ע ערך עקדה ד"ה 'ויחבש את חמורו' שבכל אופן משיח יצטרך לרכב על חמור גם אם יבוא בתחילה על גבי ענני שמים. ועיי"ש בדבריו המופלאים) במהרה בימינו, אמן.