חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת עקב – ירידת השפע בברכת המזון

התורה מצוה את עם ישראל "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י) ומכאן למדו רבותינו שאמירת 'ברכת המזון' אחרי אכילת לחם היא מצוה מהתורה (גמ' ברכות דף כא ע"א, זוהר פרשת עקב דף רעד ע"א ד"ה 'ברכת המזון' רעיא מהימנא). וזהו המקום היחיד בכל התורה שציוה הקב"ה שנברך לשמו ('רבינו בחיי' דברים ח, י).
ויש להתבונן, מהי מעלתה וחשיבותה הגדולה של אמירת 'ברכת המזון' אחרי אכילת לחם, שעם ישראל הצטוו עליה ציווי מיוחד?
ארבע הברכות של 'ברכת המזון' מושכות שפע מהעולמות העליונים
כאשר מברכים את ברכת המזון בשמחה, ברצון הלב ('זוהר חדש' ספר רות דף קז ע"ב ד"ה ומאן דמברך ברכת המזון) ובכוונה, משתלשל שפע מהעולמות העליונים אל עם ישראל ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' על גמ' ברכות דף מח ע"ב ד"ה משה תיקן, 'בן איש חי' שנה א' פרשת חקת אות ב), וברכת השפע הזאת מוסיפה כוח בפמליא של מעלה, ובאותה העת מוסיפה ברכה במעשי ידיו של האדם למטה ('זוהר חדש' ספר רות דף קה ע"א ד"ה ואמר רביו יודאי) וניתן אז למשוך ולקבל את הברכה ממי שהברכות בידו, ולהשפיע על המברך עצמו ועל כל העולם כולו ('שער התפילה' למחבר 'באר מים חיים' שער שמיני פרק ה) לכן יש נוהגים שהמברך לובש עליו את הלבוש העליון בשעת ברכת המזון ('השל"ה הקדוש' בחלק שער האותיות אות ק' ד"ה וראיתי ממדקדקים) שזה רומז לשפע המושפע על העולם הזה ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת בראשית ד"ה ויאמר). וכך היה בזמן בית המקדש שהכהנים אכלו מ'לחם הפנים' ביום שבת קודש והיו מברכים לאחריה 'ברכת המזון' שבכוחה התברכו להם ששת ימי המעשה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא).
ארבע הברכות של ברכת המזון נתקנו במשך הדורות. משה רבינו תיקן את הברכה הראשונה 'ברכת הזן' בשעה שירד להם מָן במדבר (גמ' ברכות דף מח ע"ב, זוהר פרשת עקב דף רעד ע"א ד"ה ודרשו חכמים), לכן יש נוהגים שאינם מתחילים לברך ברכת המזון בלחש עד שתכלה ברכת הזן מפי המברך, היות שעד כאן היא ברכת המזון שתקן משה רבינו עליו השלום ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער שלשה עשר דף יד ע"א ד"ה על דרך האמת). יהושע תיקן את הברכה השניה 'ברכת הארץ' בשעה שהכניס את ישראל לארץ, דוד ושלמה תיקנו את הברכה השלישית 'ברכת בונה ירושלים' (גמ' ברכות דף מח ע"ב, זוהר פרשת עקב דף רעד ע"א ד"ה ודרשו), וחכמי יבנה תיקנו את הברכה הרביעית 'ברכת הטוב והמטיב' כנגד הרוגי ביתר על שלא הסריחו ועל שניתנו לקבורה (גמ' ברכות דף מח ע"ב). ובזמן משה רבינו היה כוח גדול, ועל כן היה די ב'ברכת הזן' שהוא תיקן ושברכו ישראל בימיו, על מנת להוריד את השפע מהעולם העליון בלי שום עיכוב, עד לעולם הגשמי ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי חלק 'יום שבת קודש' עמ' ריב).
יהושע ראה שיש בימיו עיכוב להורדת השפע, וצריך ברכה נוספת על מנת להורידו ולכן תיקן גם את 'ברכת הארץ' ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך מחכמי בבל חלק 'יום שבת קודש' עמ' ריב - ריג) וקרא לארץ בשם 'ארץ חמדה טובה ורחבה' לפי שמשה רבו חמד לראותה וכן האבות חמדו להיכנס בה ולהיקבר בה ('מקור חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק אורח חיים סימן קפז סעיף א). דוד ושלמה ראו לפי אנשי דורם שצריך עוד ברכה שלישית על מנת שיגיע השפע לעולם השפל, ולכן תקנו את 'ברכת בונה ירושלים'. ובימי רבן גמליאל ובית דינו שהיו מחכמי יבנה נתמעטו הדורות עוד יותר, והם ראו שצריך עוד ברכה רביעית על מנת להוריד את השפע מלמעלה עד לעולם השפל הגשמי, ולכן תקנו ברכה רביעית את 'ברכת הטוב והמטיב' ('דבר בעתו' חלק 'יום שבת קודש' עמ' ריב - ריג). ונמצא כי על ידי כל אחת מארבע הברכות שנתקנו מורידים שפע מעולם לעולם, וכל אחד נוטל חלק הראוי לו, עד שמורידים את השפע בברכה הרביעית לעולם הגשמי ('דבר בעתו' חלק 'יום שבת קודש' עמ' ריב).
כל ארבע הברכות של ברכת המזון מכוונות אחת לאחת כנגד ארבע אותיות שם יהו"ה הגדול שהוא מקור הברכות וממנו מקבלים שפע וברכה ('מאה שערים' שער שלשה עשר דף יג ע"ב ד"ה על דרך האמת). אמנם עיקר ברכת המזון הם דווקא שלושת הברכות הראשונות ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא בספר דברים פרק ח, י מצוה תלא) שחיוב אמירתם מהתורה (עפ"י 'מקור חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר סימן קפז סעיף א). כך 'ברכת הזן' – יש בכוחה להשפיע רחמים וטוֹב על כל העולם כפי שנאמר בה "הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ". 'ברכת הארץ' – יש בכוחה להשפיע רחמים על כל ארץ ישראל כפי שנאמר בה "אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה". 'ברכת בונה ירושלים' – יש בכוחה להשפיע רחמים על ישראל על ירושלים ועל מלכות בית דוד שנאמר בה "רַחֵם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ" וכן נאמר בה "וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ" ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא בספר דברים פרק ח, י מצוה תלא).
ברכת המזון משרה את הברכה על שולחן כאשר הוא לא ריק מלחם
הברכה לא שׁוֹרה על דבר 'ריק', אלא צריכה לחוּל על דבר קיים שממנו היא מתרבה (זוהר פרשת יתרו דף פח ע"א ד"ה ובגיני כך). וכך זה מאז בריאת העולם שברכת ה' לא באה 'יש מאין' אלא דווקא כשיש שורש לדבר אז חלה עליו הברכה ומוסיפה בו. כך היה עם אליהו הנביא והאלמנה הצָּרְפִית שהיתה רעבה ללחם, שאליהו ברך את כד הקמח שהיה בו כף קמח וכן את צפחת השמן שהיה בו מעט שמן, ועל ידי כך שרתה בהם הברכה והם לא חסרו שנאמר "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" (מלכים א' יז, טז) (עפ"י הרמב"ן שמות כה פסוק כד, ועפ"י 'מערכת אלוקות' פרק עשירי).
וכן היה עם אשת עובדיה הנביא, שבעלה לַווה כסף להחיות את הנביאים שהחביא במערה, והמלווה רצה לגבות את חובו אחרי פטירת עובדיה. אך היות שלא היה לאשתו לשלם הוא רצה לקחת בתמורה את שני בניה לעבדים (עפ"י רש"י מלכים ב' ד, א). וכאשר שמע אלישע הנביא את הדבר, הוא ביקש לדעת אם יש לה דבר מה בבית שיכול לחול עליו הברכה. אז אשת עובדיה אמרה שיש לה "אָסוּךְ שֶמֶן" (מלכים ב' ד, ב) שהוא כלי עם מעט שמן כדי לַסּוּךְ על הגוף (ראה רש"י במלכים ב' ד, ב). ועל הכלי הזה חלה אז הברכה, ואשת עובדיה מילאה כלים רבים על ידו שנאמר "וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת" (מלכים ב' ד, ה). כמוּת השמן שיצקה הספיק לה להחזיר את כל החוב, ואף נותר לה כדי להחיות אותה ואת בניה (עפ"י הרמב"ן שמות כה פסוק כד, ועפ"י 'מערכת אלוקות' פרק עשירי) (להרחבה בענין 'אסוך השמן' ראה מאמרינו לפרשת צו – 'שמן משחת קודש').
ודבר זה היה גם בעניין 'שלחן לחם הפנים' שבבית המקדש, שהוא היה המקור הברכה והשׂוֹבע לכל ישראל. לכן היה שוהה עליו 'לחם הפנים' במשך כל השבוע משבת לשבת – על מנת שיישרה על ידו ברכה לכל ישראל (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה 'דאי לא אשכח' עד ד"ה 'לחם דא מזונא'), עפ"י הרמב"ן שמות כה פסוק כד, ועפ"י 'מערכת אלוקות' פרק עשירי). ומטעם זה הכהנים היו אוכלים מלחם הפנים רק שיעור כזית אחד וכבר היו שׂבעים ואף היו מהם שהיו מותירים (ראה גמ' יומא דף לט ע"א) (עפ"י הרמב"ן שמות כה פסוק כד, ועפ"י 'מערכת אלוקות' פרק עשירי) (להרחבה על עניין 'שולחן לחם הפנים' ראה מאמרינו לפרשת תרומה – 'השולחן במקדש ולחם הפנים').
משום כך צריך להשאיר על השולחן מעט משיירי האוכל בסיום האכילה, ו"אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. וכל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם" (שו"ע או"ח סימן קפ סעיפים א -ב). וצריך להשאיר בשעת ברכת המזון יין. וכן להניח לחם (זוהר פרשת ויחי דף רמ ע"א ד"ה תא חזי מאן דמברך) אחד שלם או יותר (זוהר פרשת יתרו דף פז ע"ב ד"ה זכאה) שהונח לפני הסעודה ולא בסיומה ('אור החמה' על זוהר יתרו פז ע"ב בשם ר' אברהם גלאנטי, 'בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך ג) ושנשאר עד ברכת המזון. ולפחות להשאיר משיירי הלחם שאכל (זוהר פרשת יתרו דף פז ע"ב ד"ה זכאה). כי צריך בשעת הברכה שלא יישאר השולחן בלי שיעור של כזית פת לפחות, כי אין הברכה שורה אלא על 'יש'. ולכן גם טוב לכסות את הפת במפה ורמז לדבר "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח) שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין ('מאה שערים' על טעמי המצוות שער שלשה עשר דף יד ע"א ד"ה ועל דרך האמת).
וכל זאת לפי שברכת המזון משפיעה ברכה לאדם דווקא אם נשארו שיירי פת על שולחנו, שעליהם תוכל לחוּל הברכה. וזה גם נרמז בציווי ה' "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) כלומר שאסור לברך ברכת המזון על שולחן שהוא ריק הנקרא "לַשָּׁוְא", לפי שאין הברכה שורה על שולחן כזה (זוהר פרשת יתרו דף פז ע"ב ד"ה לא תשא את שם. וראה זוהר פרשת תרומה קנד ע"ב סוף ד"ה שלחן). וכך היה נוהג האר"י ז"ל להשאיר על גבי השולחן במהלך השבת מעט טיפות יין בכוס מסעודת ליל שבת, וכן היה משאיר בשולחן תחת המפה קצת פתיתים ופירורים של פת גם לאחר סיום הארוחה – כדי להשאיר את הברכה על גבי השולחן במהלך השבת, כמו שהיה בסוד "אָסוּךְ שֶמֶן" (מלכים ב' ד, ב) של אלישע ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' ענין השולחן ד"ה עוד מצאתי כתוב).
'מים אחרונים' הם החלק של הסטרא אחרא מתוך שולחנו של האדם
הסטרא אחרא נמצאת בשעת ברכת המזון ('מקדש מלך' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב) מכוח אכילת דברים גשמיים בסעודה. דבר זה דומה לכך שמלאך המות שולט בגופו הגשמי של האדם לאחר מותו, משום שגופו הגשמי של האדם נוצר מכוח הסטרא אחרא ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב בשם מהרח"ו) כאשר נהפך עורו של האדם לאחר החטא מ"כתנות אוֹר" (ראה 'בראשית רבה' פרשה כ, יב, וכן 'ילקוט שמעוני' בראשית תחילת רמז לד שכך היה כתוב אצל ר' מאיר "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת אוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם "(בראשית ג, כא)) ל"כָּתְנוֹת עוֹר" – שהוא היה מעורו של הנחש שנברא מהעפר וזה מה שנאמר "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא) (ראה 'תיקוני הזוהר' דף י סוף ע"ב) ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב בשם מהרח"ו).
עיקר מגמתה של הסטרא אחרא בשעת ברכת המזון הוא ליהנות מהשפע המושפע אז, לפי שברכה זו היא על כללוּת כל המזון וחיוּת העולמות בשונה מברכוֹת פרטיוֹת כמו 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה'. ולכן הקליפה מתעוררת ליהנות משם ('מקדש מלך' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב). ומטעם זה מקדימים לתת לה לפני ברכת המזון את חֶלְקָה על ידי 'מים אחרונים' שיורדים עם זוהמת הידיים (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לבתר דאכיל בר נש), כאשר שופכים את המים עד הפרק השני של האצבעות (שו"ע חלק אורח חיים סימן קפא ,ד) או עד הפרק השלישי כולל הפרק עצמו ('בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך אות יב עפ"י דברי הרש"ש), בעוד מפרידים ארבע אצבעות לבד והאגודל לבד ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ענין מים אחרונים). וממעטים במים האלו כי הם חלק הסטרא אחרא ('בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך אות ח).
ובזה הסטרא אחרא מקבלת שארית מהשפע ('מקדש מלך' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב) כאשר היא יונקת על ידי כך ומקבלת חַיּוּת בצמצום על מנת שלא תתגבר חס ושלום ('לקוטי הלכות' אורח חיים ב' ברכת המזון ומים אחרונים הלכה א) ויש לה במים האלו הנאה יותר מכל מימוֹת שבעולם ('גליא רזיא' דף יא ע"א טור א). ועל ידם הסטרא אחרא לא שׁוֹרה על האדם כי היא כבר קיבלה במַתָּנָה את חלקה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ענין מים אחרונים), ואז פורשׁת מהאדם מידת הדין ולא מקטרגת עליו. ומשום כך עשיית 'מים אחרונים' הם חובה באמת (ראה גמ' עירובין דף יז ע"ב, וכן ראה זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לבתר דאכיל. וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן קפא, א) כי חובה עלינו לתת להם את חלקם שהוא זוהמת הידיים ('תולעת יעקב' פרק 'סוד ברכת הנהנין' ד"ה ואחר שגמר אכילתו). ולכן ישפיל ידיו למטה שייצאו המים האלו ('רקנאטי' פרשת עקב ד"ה העשירית ליטול ידיו, 'בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך אות ו).
לא מברכים על מים אחרונים לפי שהם חלקו של הס"מ (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לבתר דאכיל בר נש, 'מצודת דוד' לרדב"ז מצוה פה ד"ה עשרה, 'תולעת יעקב' פרק 'סוד ברכת הנהנין' סוף ד"ה ואחר שגמר אכילתו), ואם יברכו עליהם הרי שבזה ישפיעו עליו שפע ('אור החמה' זוהר תרומה קנד ע"ב בשם הרמ"ק). ונוטלים מים אחרונים דווקא לתוך כלי ולא על גבי הארץ, כי צריך לתת לסטרא אחרא את חלקו בדרך של כבוד ומתוך זה המזיקים שלו לא עושים שום רעה לאדם ('רקנאטי' פרשת עקב ד"ה העשירית ליטול ידיו אחר האכילה, 'קב הישר' סוף פרק יג). וכן נוטלים לתוך כלי ולא על הארץ משום 'הרוח הרעה' השׁורה על אותם המים (גמ' חולין דף קה ע"ב, 'טעמי המצוות' לרדב"ז מצוה פה ד"ה עשרה). ואחר כך שופכים את המים הללו במקום שבו לא פוסעים בני אדם, כי מים אלו מסוכנים מחמת טומאתם שהיא גדולה אף יותר מדם נידה (ביאור 'החייט' על 'מערכת אלוקות' פרק חמישי ד"ה אמנם הראשונים). ואם לא עושים 'מים אחרונים' יש סכנה לכך שיסמאו עיני השׂכל והנפש של האדם ('פלא יועץ' ערך נטילת ידים ד"ה נטילת ידיים היא מצוה דרבנן).
כאשר אדם אוכל את מאכלו בטהרה על שולחנו הרי הוא מכין בזה 'סעודה' למלכו של עולם באמירת 'ברכת המזון', לכן ישראל הצטוו לתת 'מים אחרונים' קודם הברכה, כי הוא החלק הניתן למקטרג. ודומה למלך המצוה את בעל הבית שמארחו בביתו לתת תחילה מזון לכלבו שעוזר לו במלחמותיו. מטעם זה נאמר על מים אלו 'מים אחרונים חובה' כי הם הולכים למקום 'חובה'. וצריך להיזהר שלא יִשָּׁפְכוּ על גבי קרקע כי הוא סכנה לעובר עליהם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי בשער שלשה עשר דף יג ע"א ד"ה טעם מצוה זו על פי הפשט). ובשעת רחיצת מים אחרונים יש אומרים בלחש "זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִי-ם" (איוב כ, כט) ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי דיני מים אחרונים דף צו ע"ב, 'בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך אות ט) שהוא ראשי תיבות "אחר", לפי שעל ידי המים נדחה "אַחֵר" שהוא הסטרא אחרא ('בן איש חי' שנה א' פרשת שלח לך אות ט).
וצריך להסמיך את המים אחרונים לסעודה, כדי שמיד אחרי שמקבלת הסטרא אחרא את חלקה מתחיל האדם בברכת המזון ואומר "הַב לָן וְנִבְרִיךְ" – ובזה מסתלקת לה הסטרא אחרא ('יסוד יוסף' פרק פז, 'קב הישר' פרק פז ד"ה ועוד). והיה מעשה בזמן האר"י ז"ל באחד שכאב לו הכתף במשך יומיים, ואמר האר"י ז"ל כי הכאב בא לו לפי שהפסיק בין מים אחרונים לבין ברכת המזון בקריאת משנה, ובזה עבר על דברי רבותינו כי "תכף לנטילת ידים ברכה" (ראה גמ' ברכות דף מב ע"א) כלומר תכף לנטילת מים אחרונים יש לברך ברכת המזון, ולכן נהפך לו אותיות 'תכף' באותיות 'כתף' וסבל מכאבים בכתף. ומכאן שאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון בדברי תורה, למעט הפסוקים שנתקן לאומרם סמוך לברכת המזון כמו "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר וכו' " ו"אֲבָרְכָה אֶת ה' וכו' " ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה והנה אין להפסיק).
הזהירות במים אחרונים מקדשת את האדם ('של"ה הקדוש' מסכת יומא ד"ה 'מצאתי' בשם תלמידי האר"י ז"ל) ואם אדם זהיר בה היא סגולה לאריכות ימים ('סגולות ישראל' מערכת מ' אות כח מ'ספר חרדים' בשם המרדכי) והמיקל בה חלילה להיפך ('בית שמחה' לר' אברהם חמוי בדיני מים אחרונים וכוס של ברכת המזון אות א בשם 'ספר חרדים'). מים אלו הם חלק הניתן לסמא"ל הנקרא טמא, ולכן רוח רעה שורה על גבי המים המזוהמים הללו (מהר"י סרוק בפירוש השיר שנתקן לסעודה שניה של שבת על התיבות 'ידי אסחי אנא לגבי' והובא בתוך קובץ 'חבל נביאים' למהר"י סרוק ומהרח"ו ז"ל). וזה הטעם שיש למעט במים אחרונים כדי שלא יהיה הרבה יניקה לסטרא אחרא ('שמחת הרגל' הגדה של פסח דף מה ע"א ד"ה ברך יזהר ליטול). ומכל מקום בלעדיהם יש לסטרא אחרא 'חלק' במאכל שנאכל בידיו של האדם (זוהר פרשת תרומה דף קסט ע"א ד"ה מאי טעמא) ואז 'החיצונים' נמשכים אחרי האדם ומקלקלים אותו ('אור החמה' על זוהר תרומה קנד ע"ב בשם הרמ"ק) והסטרא אחרא מקטרגת עליו ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה והנה בטעם הנאמר) ונוטרת איבה ורודפת אותו ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וכן מים אחרונים) ('ילקוט ראובני' פרשת ויקרא ד"ה באיוב).
על ידי עשיית 'זימון' מסתלק הסטרא אחרא משולחנו של האדם
הסטרא אחרא שקיבלה מעט מהשפע ב'מים אחרונים', אינה מסתפקת בזה לפי שהוא רק בצמצום המוכרח לקיומה והיא עדיין נמצאת 'רעבה'. לכן היא מצפה מתי תוכל להיאחז בשפע העיקרי חלילה וחס ('מקדש מלך' לר' שלום בוזגאלו על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב), ודרה על שולחנו של האדם ('קב הישר' סוף פרק פז). משום כך אין להשאיר כלים ריקים על השולחן בזמן ברכת המזון ('יסוד יוסף' פרק נא והיא אזהרה מרש"י) לפי שהסטרא אחרא דרכה להיתפס בדבר שהוא ריק, וכאשר מסלקים את הכלי הריק ('בן איש חי' שנה א' הקדמה לפרשת קרח) או שממלאים אותו (עפ"י 'יסוד יוסף' פרק נא והיא אזהרה מרש"י) אין לסטרא אחרא אחיזה שם ('בן איש חי' לר' יוסף חיים שנה א' הקדמה לפרשת קרח).
מטעם זה עושים 'זימון' לשכינה הקדושה שעומדת על שולחנו של האדם ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ענין מים אחרונים) מכוח דברי התורה שנאמרו קודם על השולחן (ראה 'תולעת יעקב' פרק 'סוד ברכת הנהנין' ד"ה שנינו במסכת אבות), כפי שעשו המלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן פרשת לוירא חלק ג' דרוש ד דף י ע"ב טור א ד"ה ואחרי כל אלה הדברים). וההזמנה שעושים לשכינה היא באמירת "הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא" (לפי נוסח הספרדים. וכל עדה לפי הנוסח שלה) שפירושו "בואו נברך למלך העליון הקדוש" – והרי בזה אומרים שמברכים דווקא אל ה' יתברך ולא אל הסטרא אחרא שגם נמצאת על השולחן ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב בשם מהרח"ו). וטוב לכוון אז לקרב אליו את קדושת שמו יתברך ולהבריח הסטרא אחרא ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש דף נו ע"ב סוף פרק יג) כי אז על ידי אמירת הזימון נתקנת השכינה, וכנגדה מסתלקת משם הסטרא אחרא ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה 'אין מים אחרונים', זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב ד"ה 'פתח ואמר אברכה' מהינוקא) באמצעות כוח רוחני שיורד וכופה אותה ('מקדש מלך' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב).
ואם האדם חלילה לא מְזָמֵן, אז צד הסטרא אחרא שמח כי הוא חושב שיש לו חלק בברכת המזון (זוהר פרשת בלק קפו ע"ב ד"ה 'פתח ואמר אברכה' מהינוקא). לכן כאשר אין שלושה לזימון אז הסטרא אחרא מקטרג על האדם (עפ"י 'שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ענין מים אחרונים). ומטעם זה האר"י ז"ל תיקן שאם אדם סועד יחידי כך שאין שם מספר אנשים לאמירת הזימון, אז יגיד את כל מזמור "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהלים לד, ב), שהוא שקול כנגד אמירת הזימון "הַב לָן וְנִבְרִיךְ" וזה יסייע לסילוק הסטרא אחרא ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה והנה אין להפסיק) שיהיה נכפה על ידו. והסטרא אחרא נקרא בפסוק "בְּכָל עֵת" על שהוא מזומן תדיר בלי הזמנה ובדרך קרי, להבדיל מהשכינה הקדוֹשה שיש לה עתים מיוחדים ובהזמנה ('מקדש מלך' לר' שלום בוזגלו על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב).
מזמור "אֲבָרְכָה אֶת ה'" (תהלים לד, ב) נאמר על ידי דוד המלך בעת שברח אל אכיש מלך גת והשתנה טעמו והשתגע. וכך נאמר "וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת: וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ: וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי" (שמואל א' כא, יג – טו). בעקבות מעשי השטות האלו גירש אכיש את דוד, ואז אמר דוד את המזמור הזה בעוד הוא מכנה את אכיש מלך גת בשֵׁם "אֲבִימֶלֶךְ", שֵׁם בו היו נקראים כל מלכי הפלשתים (ראה רש"י שמואל א' כא, א) כפי שנאמר "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ: אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: בה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ: גַּדְּלוּ לה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו" (תהלים לד, א – ג). ודוד המלך אמר את המזמור הזה דווקא בעת שהשתגע, לפי שכל 'השטוּת' ו'השגעוֹן' באים מהסטרא אחרא (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפו ע"ב בשם מהרח"ו).
מעלת ברכת המזון ומעלת המברך אותה גדולה מאוד בעולמות העליונים
ארבע הברכות של ברכת המזון מכוונות כנגד ארבע שמות הקודש הראשיים אשר על ידם העולם מתנהג והם 'א-ל' 'אלקים' 'יהו"ה' 'אדנ-י' ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ הקדמה בדף טו ע"ב ד"ה ועתה נבוא לבאר הסמיכות). ויש לנשמה היתירה שהאדם מקבל בשבת הנאה גדולה בסעודות השבת, לפי שהיא זוכה לכבד את השכינה ולקיים מצווה חשובה של 'ברכת המזון' ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א, פרק כא). וכמו שהאכילה של שבת היא מעונגת יותר מבחול, כך גם תענוג הנשמה בברכת המזון בשבת היא נכבדת יותר מבחול ('דבר בעתו' לר' ששון מרדכי יום שבת קודש עמ' ריא). ואותה 'הנשמה היתירה' מושכת אז שפע גדול בברכת המזון (ביאור 'ויואל משה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא). ובה גם מתברך העולם בששת ימי המעשה ('מקדש מלך' על זוהר תרומה קסט ע"א ד"ה וכתב עוד).
כאשר באו המלאכים לביתו של אברהם אבינו לבשר על לידת יצחק הם אכלו אצלו אכילה ממש על מנת לברך 'ברכת המזון' שהיא מצוה מחודשת אצלם וחשובה מאוד ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא). והטעם לזה היות שיש ברקיע כת של מלאכים שכל אכילתם והנאתם היא ממה שעדת בני ישראל אוכלים ושותים בעולם הזה ומכבדים להקב"ה בברכת המזון על מחיתם וכלכלתם. ועל כן אמר להם אברהם אבינו "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (בראשית יח, ה), כלומר שהוא אברהם ייקח ויאכל "פַת לֶחֶם" ועל ידי כן הם המלאכים 'יסעדו' ליבם, שהרי האכילה שהוא אוכל והברכה שמברך בברכת המזון זו היא 'אכילתם' בעליונים. ועל כך ענו לו "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" שזו היא אכן הנאתנו ('בני יצחק' לר' יצחק חנן משׂאלוניקי פרשת וירא דף ד ע"א טור ב ד"ה ויראה דאפשר). אך אברהם אבינו גם נתן להם שהם יברכו ברכת המזון ממש שהרי על מנת כן התכוונו לסעוד אצלו, וכך עשוּ אכלוּ וברכוּ (עפ"י 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא).
בכל שבת קודש ישראל מקבלים 'נשמה יתירה' אשר מסתלקת במוצאי השבת. ואז לפעמים היא עולה ומשתבחת בפני העליונים על שזכתה לברך ברכת המזון בעולם התחתון ('שומר שבת' על הלכות שבת וביאורי דרושים לר' דוד לידא מחבר ספר 'עיר מקלט' סימן ב' 'לקדש השבת בשלחן ערוך' סוף סעיף ב ד"ה יסדר שלחנו ויציע מטתו). לכן בשל מעלתה של ברכת המזון, הוסיפו דווקא בה את נוסח ניחום אבלים הנאמר בבית האבל, וזה לשון הנוסח "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה, נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו: ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים", כי היות שבשעת אמירת ברכת המזון ברצון ושמחת הלב וכוונה רבה יש סילוק של הסטרא אחרא ואין שטן ואין פגע רע ואין שׁם קטרוג על כן זה המקום המתאים ביותר לבקש על נחמת האבלים ('מעבר יבוק' בחלק 'שפת אמת' פרק לו).
ומהטעם הזה גם אין בכל הנוסח של ברכת המזון שום אות ף' ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן סז, 'חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת ויצא אות ב), כי האות ף' מורה על מידת הדין הקשה ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן סז), וכשהיא חסרה זה מורה כי מידת ה'אָף' אינו שולט בברכת המזון ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת ויצא אות ב) ולא עוד אלא שאין גם שום אנף, זעף, ישף, נגף וקצף בשעה שמברכים את ברכת המזון ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן סז. ועיי"ש שהוא הדין לגבי תפילות ישראל כפי שכתב גם 'כלבו' סימן קכב). לכן יש משמיטים מנוסח 'ברכת המזון' את הסוף בבקשה "הָרַחֲמָן הוּא יִרְפָּאֵנוּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה (רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף)", כפי שלא הופיע בנוסח המקורי של ברכת המזון.
צריך לברך את ברכת המזון בשמחה רבה ובכוונה גדולה
ראוי לאדם להיות בשמחה רבה בזמן ברכת המזון, שכמה שהוא שמח ומברך בעין טובה – כך נותנים לו ברכות בשמחה ועין טובה, והוא משמח את השכינה הקדושה שברכת המזון חביבה לפניה (זוהר פרשת ויקהל דף ריח ע"א ד"ה מאן דמברך, 'שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ברכת המזון כבר). ויש חובה לעשות כל מה שאפשר על מנת לברך ברכת המזון בשמחה בנחת ובקול רם, ולתת את הלב לדברים שמוציאים מהפה. ונכון לברך בעיניים סגורות או שיהיו העיניים למטה והלב למעלה ('פלא יועץ' בסוף פרק 'אכילה ושתיה') בעוד הוא קורא מתוך הכתב שבסידור (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף ברכת המזון ד"ה בשעת). ויהיו ידיו זו על גבי זו, ימנית על השמאלית, כיושב לפני מלכו של עולם ('בן איש חי' שנה א' פרשת חקת אות ב בשם סידור הרש"ש). ויקפיד ליישב בדרך כבוד כמי שיושב לפני מלך הכבוד "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב) ('פלא יועץ' ערך הכנה ד"ה ויש מן).
ראוי ונכון שהאדם יכוון היטב בברכת המזון כי הוא מדבר לפני המלך ה' יתברך ברוך הוא ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש דף נד ע"ב פרק יג ד"ה בהמ"ז מ"ע מן התורה). ויש קבלה שכל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימי חייו ('ספר החינוך' מצוה תל ד"ה בשבת ויום טוב, 'פלא יועץ' אות א סוף ערך אכילה ושתיה ד"ה וצריך שיברך בשם 'ספר החינוך'). לכן המדקדקים מברכים דווקא מתוך ספר ולא בעל פה ('באר היטב' או"ח סימן קפה אות א, 'ימלט נפשו' לר' אברהם חמוי סימן כה אות י) ומברכים מלה במלה בנחת ובמתון, ומשמיעים קולם לבני ביתם ולא מברכים בלחש ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה ובענין ברכת המזון, 'סדר היום' לר' משה בן מכיר בחלק 'זכר החורבן וחיוב הלמוד בשעת אכילה וסדר בהמ"ז' בסוף ד"ה וצריך לזכור). וצריך האדם לחנך ולהרגיל גם את בניו ובנותיו לברך את ברכת המזון כתיקנה, מתוך שמחה ודקדוק, שישמיעו לאוזניהם ויקראו מתוך הסידור ועל ידי כן תתעורר להם הכוונה בעת הברכה (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף ברכת המזון ד"ה בשעת).
הסטרא אחרא ממתינה ליד שולחנו של האדם אחרי שקיבלה 'מים אחרונים' והיא מקטרגת על האדם אם הוא לא מברך ברכת המזון בכוונה גמורה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ענין מים אחרונים). והיה מעשה באדם אחד שמת ואחרי שנים עשר חודש בא בחלום לאחד מקרוביו ששאלו מה טיבו בעולם הבא. והשיבו שבכל יום היו דנים אותו על שלא היה מדקדק לברך ברכת המזון בכוונת הלב, והיו אומרים לו שלהנאת עצמו היה מתכוון באכילה ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קניני תורה דף נח ע"א סימן רמז ד"ה ולפיכך צריך לעשות). ואם אדם זוכה לברך ברכת המזון כראוי בשמחה וברצון הלב, אז כשיפטר מהעולם יהיה לו מקום מוכן בהיכלות הקדושים שבעולמות העליונים (זוהר פרשת ויקהל דף ריח ע"ב ד"ה מהכא אוליפנא). וכן המברך בכוונה גדולה, יזכה לעתיד לבוא לשמוע ברכת המזון מפי דוד המלך עליו השלום, בסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים (ראה גמ' פסחים דף קיט ע"ב) ('יסוד יוסף' פרק פז, 'קב הישר' סוף פרק פז) במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד