פרשת לך לך – ששים ריבוא נשמות ישראל

הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שזרעו ירבה כעפר הארץ שנאמר "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג, טז). ועוד הוסיף להבטיחו כי זרעו ירבה כמספר הכוכבים שנאמר "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה). וידוע מרבותינו כי כללות נשמות ישראל הן ששים רבוא ('מאור ושמש' ספר במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה ויש לרמוז בזה) כמספר בני ישראל הגברים אשר עמדו למרגלות הר סיני בעת קבלת התורה (עפ"י 'אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין) והשאר הם רק ענפים המסתעפים מהם ('אגרא דכלה' תחילת הספר בחלק 'צירופי בראשית' אות קפח ד"ה בראשית יצטרף בש"ר א"ת).

ויש להתבונן, מדוע הקב"ה קבע בעולמו כי עם ישראל הקדושים ימנו בשלימותם 'ששים ריבוא' נשמות לא פחות ולא יותר?

נשמות ישראל הן ששים ריבוא כנגד ששים ריבוא צינורות קדושה

יש בעולמות העליונים ששים ריבוא צינורות קדוּשה הנובעים ממקור קדושתו יתברך, וכנגדם הוריד הקב"ה לעולם הזה ששים ריבוא נשמות ישראל המכוונים כנגד אותם צינורות הקדושה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כד, ה ד"ה 'ראוי היה אדה"ר' כפי שביארו חכמי האמת, 'של"ה הקדוש' פרשת במדבר אות יז ד"ה 'ובזה יובן' וביאר שם שהם ששים רבוא צינורות של 'הספירות' ודי בזה ליודעי ח"ן). וכך כללות נשמות ישראל זה ששים ריבוא ('מאור ושמש' לר' קלונימוס עפשטיין ספר במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה ויש לרמוז בזה) והם עיקר שורש נשמות ישראל הקדוֹשוֹת ('מחשוף הלבן' פרשת יתרו דף לב ע"א טור א ד"ה 'ואפשר דזה יתפרש' בשם האר"י ז"ל). וגם אם יוסיף ה' יתברך על עמו ישראל וירבה אותם עוד אלף אלפי פעמים עד אין מספר, עם כל זה עיקר הענפים המסתעפים מאילן הקודש הם ששים ריבוא ענפים תמימים ולא יותר, וכל השאר הם ענפים וניצוצים המסתעפים מענפי הששים ריבוא. וששים ריבוא אלו רמוזים בתיבה 'בראשי"ת' – שהיא ראשי תיבות 'בשביל ששים ריבוא אורות ישראל תמימים' ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב תחילת הספר בחלק 'צירופי בראשית' אות קפח ד"ה בראשית יצטרף בש"ר א"ת).

מניינם של ישראל בעיקרו הוא ששים ריבוא, אך כשהם צדיקים אין להם מספר וכפי שהתברכו על ידי הקב"ה "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג, טז). וכן שנאמר "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה), והכוונה בזה שכל אחד מהם חשוב כנגד כמה וכמה אנשים ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת במדבר דף צג ע"ב ד"ה לז"א שאו כל עדת בני ישראל). וכמו שהיה בזמן שהחזירו את ארון הברית מידי הפלשתים ואנשי בית שמש לא נזהרו בקדושתו לכן הקב"ה הכה בהם שנאמר "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה" (שמואל א' ו, יט), ואמרו רבותינו כי בתיבות "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" הכוונה שנפלו רק "שִׁבְעִים אִישׁ" אלא שכל אחד מהם היה שקול כמו "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (רש"י שמואל א' ו, יט).

אין דוֹר עם פחות מששים רבוא נשמות של ישראל ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב על ספר ישעיה אות ד סוף ד"ה ע"ם קדוש נקראו ישראל). ונרמז בשמם 'ישראל' – שהוא ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אורות לישראל' כאשר 'אורות' הכוונה לנשמות ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב על ספר ישעיה אות ד סוף ד"ה נאצו את קדוש ישראל). ומכאן גם חיבתו של הקב"ה לכל אחד ואחד מעם ישראל, שהרי כל אחד מהם מהווה חלק משלימות 'ששים ריבוא' נשמות ישראל שבאותו הדור. וזה גם הטעם שכל כך החמירו באדם ההורג נפש אחת מישראל לפי שמחסיר אותה ממניין 'ששים ריבוא' נשמות ישראל שבדור. וזו הסיבה לעונש הקשה שניתן בעליונים למי שמבטל עצמו מפריה ורביה, כי המבטל לא מאפשר שיושלמו ששים ריבוא נשמות של אותו הדור. ועל כן נאמר במעמד הר סיני "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שמות יט, כא) "וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" – לשון יחיד, לומר שאפילו אחד מישראל חשוב לפניו כ"רָב" (שפתי כהן על התורה' פרשת יתרו על הפסוק 'ונפל ממנו רב' סוף ד"ה לא אמר ונפלו) (להרחבה על העונש הקשה של מי שמבטל עצמו מפריה ורביה ראה מאמרינו לפרשת בראשית – 'מצות פריה ורביה').

התורה הקדושה והשלימה כוללת בדיוק ששים ריבוא אותיות

שִשִים צינורות הקדוּשה כלולים בתוך התורה, לכן יש כנגדם ששים ריבוא אותיות בתורה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כד, ה ד"ה 'ראוי היה אדה"ר' כפי שביארו חכמי האמת) כפי שמקובל בידינו ('מדרש תלפיות' ענף אותיות' ד"ה אך מה שיש לעמוד. ראה 'זוהר חדש' שיר השירים דף צא סוף ע"א ד"ה עד דסלקין). וזה נרמז בפסוק הראשון בתורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), שהתיבה "בְּרֵאשִׁית" היא ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות בתורה' ('מדרש תלפיות' ענף אותיות ד"ה בראשית בשם ספר ציוני, ביאור 'ארץ ישראל' על ספר 'ארץ החיים' מזמור תהלים צג אות ח). ואף שאין החשבון מדויק כי יש בתורה הרבה פחות אותיות מאשר ששים ריבוא, אלא שיש הרבה אותיות המורכבות משתיים או שלוש אותיות אחרות וכאשר מפרטים אותם הכל יוצא יחד ששים ריבוא אותיות. כמו האות ל' שהיא בנויה מאותיות כ' ו'. וכן האות א' הבנויה מאותיות י' ו' י' וכן כל כיוצא בזה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין תחילת פרשת במדבר ד"ה וידבר ה'. לעוד שיטות במניין ששים הריבוא ראה 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר יא, וכן 'מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו פרק שישי).

לכן אמרו רבותינו "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרוֹת ודיבוֹן" (גמ' ברכות דף ח ע"ב בשם ר' אמי), כלומר שצריך לקרוא גם את התיבות 'עטרות' ו'דיבון' אף שאין עליהם לשון תרגום (רש"י גמ' ברכות דף ח ע"ב ד"ה ואפי' עטרות ודיבון) כי גם תיבות אלו הם בכלל ששים ריבוא אותיות שבתורה ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת במדבר אות טו). וזה הטעם שמי שמחסיר או מוסיף אות אחת בתורה ('לב אריה' פרשת במדבר אות טו) או אפילו חלק מהאות ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת במדבר אות ג על הפסוק 'שאו את ראש) פוסל את ספר התורה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת במדבר אות ג על הפסוק 'שאו את ראש', 'לב אריה' פרשת שמות אות יח) כי צריך שיהיו בו ששים ריבוא אותיות בדיוק ('לב אריה' פרשת שמות אות יח) וכל שינוי בזה מחריב את העולם, כי השמים והארץ נבראו בזכות התורה ('לב אריה' פרשת במדבר אות טו ד"ה ולפ"ז נ"ל כוונת הפסוק).

ועל כן קדושת ספר תורה גדולה מאוד, וכל עניינה הוא קיבוץ ששים ריבוא אותיות בקלף אחד שאז מברכים על הספר 'ברכת התורה' שהיא ברכה הגדולה באיכותה משאר הברכות, כי כל הברכות הן על מצוות פרטניות ואילו היא ברכה על כללוּת המצוות. אבל אם ייחסר אות אחת מִסֵּפֶר התורה היא תיקרא פסוּלה ואין בה קדוּשה, ואינה ראויה שוב לברך עליה. ואף אם ייקחו קלף קטן ויכתבו בה את האות החסרה ויניחוהו בספר תורה אין זה מועיל, כי עיקר קדושת ספר תורה בהצטרפות ששים ריבוא אותיות בקלף אחד, שהם שיעור קוֹמה של קדוּשה. ואף יותר מכך, אם ספר התורה שלם ולא חסר בו אף אות אלא שהוא מחולק לחומשים כל ספר בפני עצמו, גם אין מברכים עליו, כי אין קדושתו אלא בהצטרפות כל הששים ריבוא אותיות יחד ('ערבי נחל' על התורה פרשת האזינו דרוש ד ד"ה ונבין זאת כאשר נשכיל). ולכן צריך לדקדק בקריאת התורה ולא להבליע שום אות וליתן רווח בין הדבקים, היות שהאותיות בתורה מכוונות ממש במספר של ששים ריבוא ('יין הרקח' למחבר 'מעשה רוקח' בסוף ספרו על משניות מסכת ברכות דף נט ע"ב ד"ה משנה ג).

ששים ריבוא האותיות שבתורה מכוונים כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל

ישראל הם מרכבה לששים צינורות הקדוּשה הכלולים בתורה ('נזר הקודש' על בראשית רבה כד, ה ד"ה ראוי היה אדה"ר). לכן ששים ריבוא האותיות שבתורה מכוּונוֹת ממש כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת יתרו ד"ה עוד נוכל לומר כי הרגיש, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה סימן כו ד"ה והנה מצאנו בהגהות כתבי הקודש, 'נחלת בנימן' מצוה עד שלא לאכול טריפות ד"ה ולכך נראה דהיינו). ומשום כך נאמר על התורה הקדוֹשה "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" (דברים לב, מז) כלומר שכל דבר שנכתב בתורה "הוּא מִכֶּם" ('תפארת שלמה' על התורה על המועדים לראש השנה ד"ה במתני' מעשה שעברו יותר). וכל אחד מישראל יש לו שורש מנשמתו המודבק ונאחז באות אחת ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין תחילת פרשת במדבר אות א ד"ה וידבר ה' אל משה, 'פרי צדיק' פרשת נח אות ד ד"ה ובתנחומא ריש פרשה, 'נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן שער ד תחילת פרק יא ד"ה ולזאת עִקַר חיותם, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה ד"ה והנה מצאנו בהגהות כתבי הקודש, 'מאור ושמש' פרשת במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה 'ויש לרמוז בזה' בהערה) או בחלק מאות אחת שבתורה הקדוֹשה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין תחילת פרשת במדבר אות א ד"ה וידבר ה' אל משה, 'פרי צדיק' פרשת נח אות ד ד"ה ובתנחומא ריש פרשה), והכל כפי נשמתו ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת יתרו ד"ה עוד נוכל לומר כי הרגיש).

וכאשר מת אחד מעם ישראל אז אמורה להסתלק אות אחת מן התורה אשר שם היתה אחיזת נשמתו, כדרך שהסתלקה ממנו הנשמה במיתת הגוף. אך הקב"ה לא רוצה כי תתבטל אות אחת מן התורה אפילו לרגע אחד, לכן מיד מוליד ישראלי אחר שהוא כנגד אותו שורש האות, וכך עד שלא שוקעת שמשו של הראשון זורחת שמשו של השני במקומו, ודור הולך ודור בא ('נחלת בנימן' מצוה עד שלא לאכול טריפות ד"ה ולכך נראה דהיינו). והקב"ה שרצה כי יהיו בתורה ששים ריבוא אותיות כמספר הנשמות של ישראל, האריך בכמה מקומות בתורה הנראים מיותרים כמו בשמותיהם של המקומות בפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (בראשית יב, ו), וכן האריך בכמה מעשים הנראים ללא צורך – והכל הוא על מנת להשלים את ספר התורה שיהיה בו ששים ריבוא אותיות כמספר נשמות ישראל. לפי שאי אפשר לעולם להיות פחות מזה כדי שיתקיים, שהרי בשביל ישראל והתורה נברא העולם ('מגלה צפונות' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת לך לך ד"ה ולעד"ן האריך).

אותיות התורה הן כנגד נשמות ישראל ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה ד"ה והנה מצאנו בהגהות כתבי הקודש) ולכל נשמה יש חלק באותיות ('מאור ושמש' פרשת דברים ד"ה ונודע שנוטריקון) ומהן נמשך הארה לנשמה ('נזר הקודש' על בראשית רבה כד, ב) אשר משתלשל כמו חֶבֶל עד למטה לעולם השפל בעוד ראשו מודבק למעלה בשורשו בתורה ('רוח חיים' לר' חיים מוולוזי'ן על פרקי אבות פרק ו, ג ד"ה הלומד מחברו). וזה רמוז בתיבה "יִשְׂרָאֵל" ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה ד"ה והנה מצאנו בהגהות כתבי הקודש, 'מאור ושמש' פרשת במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה 'ויש לרמוז בזה' בהערה) שהיא התיבה האחרונה בתורה ('מאור ושמש' פרשת במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה 'ויש לרמוז בזה' בהערה) כפי שנאמר "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) והיא גם ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה' ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה ד"ה והנה מצאנו בהגהות כתבי הקודש, 'מאור ושמש' פרשת במדבר תחילת רמזי שבועות ד"ה 'ויש לרמוז בזה' בהערה, 'פרי צדיק' פרשת במדבר אות א על הפסוק וידבר ה' אל משה, 'דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב על ספר ישעיה ד"ה נאצו את קדוש ישראל, 'באר מים חיים' פרשת דברים אות י ד"ה ואמנם הענין כך הוא).

זה הטעם שמגביהים את הספר תורה להראות לעם את הפסוקים ('לב אריה' פרשת שמות אות יח בשם 'שפתי כהן') כדי שתשאב הנשמה של כל אחד מישראל חיוּת מן האות שכנגדה, לפי שכל נשמות ישראל רמוזות באותיות התורה. ועל ידי ששואבת הנשמה מאותיותיה יש לה חיים ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא ד"ה ובמדרש סלם, 'לב אריה' פרשת שמות אות יח בשם 'שפתי כהן'), כי ששים ריבוא אותיות שבתורה משפיעים לששים ריבוא ישראל ('ילקוט דוד' פרשת במדבר ד"ה 'איש על דגלו' על הפסוק 'איש על דגלו'), וכשרואה אדם בספר התורה את האות שלו היא מושכת לו שפע על ידי אותה הראיה לפי ש'מצא מין את מינו וניעור' (ספר 'חיי אברהם' על טעמי המצוות הלכות ספר תורה מצוה קכה). לכן נכון שהאדם יביט בתורה ויצייר בשׂכלו אות אחת שממנה מושפע לו שפע ('בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן תחילת פרשת במדבר ד"ה או יובן לי פי' הפסוקי'), ועל כך נאמר "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח) ממש ('לב אריה' פרשת שמות אות יח). וכן אמרו רבותינו שהפסוק "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כז, כו) הולך על החזן שאינו מקים את ספר התורה אל הציבור להראות כתיבתו לכל (ספר 'חיי אברהם' על טעמי המצוות הלכות ספר תורה מצוה קכה בשם הרמב"ן פרשת כי תבוא).

ששים ריבוא אותיות התורה מיוחדים לששים ריבוא שבעם ישראל. אך לעומתם אין לגרים שום אחיזה בהם ('לב אריה' על מגילת קהלת אות יז) כי אינם בכלל אותם הששים רבוא ('בארות המים' לר' צבי הכהן מרימנאב בסוף ספר טעמי המצוות לרבינו הבבלי בחלק 'באר רחובות' אות קפב) אלא כל אחיזתם הוא בתגים של אותיות התורה ('לב אריה' על מגילת קהלת אות יז בשם האר"י ז"ל). וכך אותם הגרים שמתווספים במשך הדורות אינם מחסירים מעם ישראל מאומה משייכותם לאותיות התורה כי הם נוספים מעל אותיותיה, ואז נעשים ישראל והגרים דבוקים יחד בששים ריבוא אותיות התורה ותגיה ('לב אריה' על מגילת קהלת אות יז). וזה הטעם שר' עקיבא אשר היה בנם של גרים היה דורש על כל קוֹץ וקוֹץ בתורה תילין תילין של הלכות (ראה גמ' מנחות דף כט ע"ב בשם רב) כי שורש נשמתו וכן נשמת כל הגרים אחיזתם הוא בתגין של האותיות הנקראים 'קוֹץ' ולא באותיות התורה עצמם ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה סימן כו ד"ה והנה מצאנו, 'בארות המים' לר' צבי הכהן מרימנאב בסוף ספר טעמי המצוות לרבינו הבבלי בחלק 'באר רחובות' אות קפב) ואדם מְחַדֵּשׁ בתורה לפי מדריגת אחיזת שורש נשמתו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה סימן כו ד"ה והנה מצאנו).

כל יהודי קשור בשלהבת וגחלת לאותיות התורה למעלה. לכן המאבד נפשו מקלקל את כל העולם, כי הקב"ה והתורה אחד הם ובדבר רוחני כזה אי אפשר להפריד חלק רוחני אחד מן הכל ('לב אריה' פרשת במדבר אות כ). ובזה מובן מה שאמרו רבותינו כי "המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (ראה גמ' סנהדרין דף לז ע"א) לפי שאות אחת בתורה כוללת את הכל, שכולן קשורים קשר אחד ('רוח חיים' לר' חיים מוולוזי'ן על פרקי אבות פרק ו, ג ד"ה הלומד מחברו). וזה גם העניין ש'כל ישראל ערבים זה בזה' (ראה גמ' שבועות דף לט סוף ע"א) כי כולם צריכים להיות רֵעִים וערבים זה בזה כגוף אחד וכנפש אחת שנאמר "בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ" (משלי ו, א) ואז מתקיים בהם "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח) כי היא בתמימות על ידי אחדות ישראל, ועל ידי כן יש חיוּת לכל נפש ונפש מישראל מהאות שכנגדה בעליונים ('לב אריה' פרשת במדבר אות כ). והוא הטעם שהלומד אות אחת בתורה כאילו למד את כל התורה כולה ('רוח חיים' לר' חיים מוולוזי'ן על פרקי אבות פרק ו, ג ד"ה הלומד מחברו).

השכינה הקדושה שרתה על ישראל כאשר הגיעו לששים ריבוא

השכינה לא שֹׁורה על פחות מששים ריבוא מעם ישראל. והכוונה על כללוּת השכינה ולא על חלק קטן המאיר ממנה ומופיע במי שמתעורר להדבק בקדוּשה כפי כוחו, שאליה זוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה ואפילו שניים (ראה פרקי אבות ג, ב) ('אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין). ויעקב אבינו ראה את מחנה השכינה הרוחני שנאמר "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (בראשית לב, ג – ד), והיו שם ששים ריבוא מלאכים אשר היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ ישראל ('בראשית רבה' עד, יז) ומלווין אותו ('ילקוט שמעוני' בראשית פרשת ויצא פרק לב). לכן קרא להם הכתוב למלאכים "מַחֲנֵה אֱלֹקִים" ('זרע שמשון' תחילת פרשת וישלח ד"ה מדרש רבה) כי הם היו במניין ששים ריבוא מלאכים ('בראשית רבה' עד, יז). וכן היא 'המרכבה העליונה' שיש בה ששים ריבוא בחינות כנודע ליודעי החכמה ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק ה דף נה ע"א ד"ה עוד מענין הבחירה).

לכן לא היה שייך שעם ישראל ייצאו ממצרים עד אשר יושלמו להיכנס ששים ריבוא נשמות לתוך ששים ריבוא גופות של ישראל ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת יתרו דף לב ע"א טור א ד"ה ואפשר דזה יתפרש) כי אין השכינה שורה על פחות מששים ריבוא ('אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין). ולצורך כך היה נס במצרים שעם ישראל יתרבו מאוד מאוד "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב) וסופי תיבות "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" הוא בגמטריא 'הקץ', ללמד שעשה כן על מנת להשלים את ישראל לששים ריבוא ולמהר את גאולתם ('שפתי כהן על התורה' פרשת שמות על הפסוק 'ויבן ערי מסכנות'), כי על מנת שישראל יגאלו היתה צריכה לשרות עליהם השכינה (עפ"י 'שפתי כהן על התורה' פרשת ויגש סוף ד"ה ובזוהר אמרו רמז) וזה על ידי הגיעם למספר ששים ריבוא, שדווקא אז שׁורה השכינה ('שפתי כהן על התורה' פרשת שמות על הפסוק 'ויבן ערי מסכנות') ולא בפחות מכך ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יד דף לה ע"א ד"ה וביראה, 'שפתי כהן על התורה' פרשת יתרו ד"ה ונפל ממנו רב).

אמנם בשעה שעלו ישראל ממצרים לא היו הגברים במניין ששים ריבוא כי היו חסרים אחד. לכן הקב"ה בכבודו הצטרף במספר עמהם וכך הם הגיעו לששים ריבוא. ועל כך נאמר "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לט ד"ה וכשבאו לגבול מצרים) כאשר התיבה "אַעַלְךָ" הכוונה להשלימך למניין (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לט ד"ה 'וכשעלו' וכתב שהוא כמו משנה מקואות פרק ז שזה לשון השלמה). וכן זה נרמז באות ה' שבתיבה "עָלֹה" לומר שה' יתברך הצטרף עמהם ('שפתי כהן על התורה' פרשת יתרו ד"ה ונפל ממנו רב). וכן הוא נרמז בפסוק "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵֽרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז), שכתב "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים" עם כ' הדמיון, כי מניין הגברים לא היה מדויק לפי שהיה חסר אחד (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לט ד"ה 'וכשעלו'). ועוד שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יא, כא) כדי לרמוז כי "אָנֹכִי" שהוא ה' יתברך, נכנס "בְּקִרְבּוֹ" של עם ישראל להשלים אותם למנין "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לט סוף ד"ה 'וכשעלו' בשם רבינו בחיי).

ואחרי שכבר יצאו ישראל ממצרים הם השלימו למספר ששים ריבוא ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת בלק אות א, 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בשלח דף ע ד"ה פסוק תביאהו), לכן נקראו בשם עַם שנאמר "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" (במדבר כב, ה) ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת בלק אות א). וכן התיבה "הִנֵּה" בגמטריא 'ששים' לומר שהם יצאו ב'ששים ריבוא' ('בעל הטורים' במדבר כב, ה) ונעשו מרכבה שלימה ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ו ד"ה דע) ושרתה עליהם השכינה ('שפתי כהן על התורה פרשת ויגש סוף ד"ה ובזוהר אמרו רמז). וכל זמן שהיו ישראל הולכים במדבר הם היו נמצאים בשלימות בריבוי עם קדוֹש של ששים ריבוא, כדי שהשכינה תתלווה עמהם, כי פחות מכך אין הקב"ה משרה שכינתו בין התחתונים ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי תחילת פרשת עקב ד"ה והיה עקב). והתכנסות 'ששים ריבוא' יחד הוא בזמן הפלגת רצון וקדוּשה. כך היה במתן תורה שירדו ששים ריבוא מלאכים וקשרו שני כתרים בראש כל אחד מישראל (ראה גמ' שבת דף פח ע"א בשם ר' סימאי) ('אלשיך הקדוש' פרשת במדבר אות א ד"ה והנה ידענו מספר הזוהר).

התורה הקדושה יכלה להינתן דווקא כשישראל היו ששים ריבוא

הקב"ה המתין עד שיהיו ששים ריבוא נשמות ישראל על מנת לתת להם את התורה, כי אין שלימות בשום אופן אלא אם מצטרפים כל נשמות ישראל לאחד ('באר מים חיים' פרשת שופטים ד"ה וכל זה שקר גמור הוא). ועוד שאין התורה ראויה להינתן בפחות מששים ריבוא ואפילו אם יחסר רק אחד ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב על הפסוק 'וכאשר יענו אותו') כפי שנאמר במתן התורה "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שמות יט, יא), והטעם בזה לפי שיש שִׁשִׁים צינורות קדוּשה בעליונים הנובעים ממקור קדושתו יתברך ומתפשטים על ששים ריבוא נשמות ישראל, וישראל מתקדשים בקדושתו יתברך על ידי התורה הקדושה, לכן לא ניתן להם התורה אלא עד שהיו במניין של ששים ריבוא כדי שיהיו מרכבה אל ששים ריבוא צינורות הקדוּשה הכלולים גם בתורה, ובפחות משיעור זה לא היה בידם של ישראל לקבל את קדושת התורה כראוי ('נזר הקודש' על בראשית רבה כד, ה ד"ה ראוי היה אדה"ר).

וזה הטעם שהקב"ה לא נתן את התורה ליחידים שהיו צדיקים וגדולים ('שער התפילה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק לג ד"ה ועל שתי בחינות הללו) כמו האבות הקדושים, ובכללם גם לא ליעקב אבינו על אף שמטתו היתה שלימה ('אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין) והיה ראוי שתינתן התורה על ידו ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא ד"ה ובמדרש סלם) – כי אין השכינה שורה על פחות מששים ריבוא ('אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין) שהוא תיקון הכולל במדרגה העליונה ('נזר הקודש' על בראשית רבה ע, ח ד"ה וירא והנה באר). ונתינת התורה צריכה את השראת השכינה שנאמר "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שמות יט, כ) וכפי שנאמר על כללות השכינה שבאה להקביל את ישראל באותו מעמד "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא" (דברים לג, ב) ('אור החיים הקדוש' דברים לג, ב ד"ה אכן יתבאר הענין). ולכן הוכרחו ישראל לרדת למצרים ולהתעכב שם כל כך הרבה שנים עד אשר יגיעו לששים ריבוא מישראל הראויים לקבל את התורה שיש בה ששים ריבוא אותיות ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת לך לך דף טז ע"ב ד"ה גמרא).

ובזה היה זכותן של הנשים הצדקניות במצרים ('חלוקא דרבנן' דרוש מהשל"ה הקדוש דף נג ע"ב) שהיו ביניהן נביאות אשר ידעו ('ילקוט דוד' פרשת שמות ד"ה הנשים) את הסוד של ריבוי ישראל ('תולעת יעקב' סוד ליל פסח דף לח ע"א ד"ה שוב) שאין התורה יכולה להינתן בפחות מששים ריבוא, לכן מיהרו לפרות ולרבות ('ילקוט דוד' פרשת שמות ד"ה הנשים) והיו משתדלות במעשה זה בכל עוז ('תולעת יעקב' סוד ליל פסח דף לח ע"א ד"ה שוב אמרו שם) בהאכלת בעליהן בדגים ושימוש במראות הצובאות, כדי להעמיד צבאות ('חלוקא דרבנן' דרוש מהשל"ה הקדוש דף נג ע"ב) כך שהדור יהיה במניין ששים ריבוא ('ילקוט דוד' פרשת שמות ד"ה הנשים) ויושלם המניין של ישראל, על מנת למהר את הגאולה ולקבל את התורה ('תולעת יעקב' סוד ליל פסח דף לח ע"א ד"ה שוב אמרו). והקב"ה מצידו הִרְבָּה אותם בדרך נס במעט זמן היפך הטבע, כי היו יולדות ששה תינוקות בכרס אחד ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב סוף פרשת במדבר ד"ה ומה שאני אומר), עד אשר נעשו לאוּמה שלימה, ששים ריבוא נשמות טהורות כנגד ששים ריבוא אותיות התורה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תולדות אות כח ד"ה והטעם).

כאשר המלאכים ירדו בשעת מתן תורה הם נתנו לכל אחד מישראל שני כתרים כנגד נעשה ונשמע (גמ' שבת דף פח ע"א בשם ר' סימאי). והיות שכל אחד מישראל היה אוחז באות אחרת שבתורה כגון באות ב' של התיבה 'בראשית' או באות ר' שבה וכן הלאה, לכן מלאכים שהיו בדמות האות ב' הכתירו לאותם מישראל שאחוזים באות ב', והמלאכים שהם כדמות ר' הכתירו לאותם מישראל שאחוזים באות ר' ועל דרך זה כולם. וגם הכתרים שֶּׁשָּׂמוּ לעם ישראל היו כדמות האות שהמלאכים המכתירים אותו היו באותו הדמות ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן אות תכד ד"ה ואפשר דשני כתרים אלו). וכמו שבמתן תורה היו אותיות התורה מנשמות ישראל שבאותו הדור, הרי שכך הוא בכל דור ודור אותיות התורה הם מנשמות הבאים בכל דור ודור ('תפארת שלמה' לחג שבועות על פסוק 'ויכל משה לדבר'). ולכן חג השבועות נקרא 'חג מתן תורתנו' כי גם לנשמות בדור הזה ('תפארת שלמה' לחג שבועות ד"ה זמן מתן תורתנו) יש תמיד ('לב אריה' על מגילת קהלת אות יז) אחיזה באותיות התורה הקדושה ('תפארת שלמה' לחג שבועות ד"ה זמן מתן תורתנו), שיש בה ששים ריבוא אותיות כמניינם ('לב אריה' על מגילת קהלת אות יז).

מניינם של ישראל לא יפחת מששים ריבוא לעולם ועד

כל אחד מישראל יוֹנק דרך האות שלו הנמצאת בתוך ששים ריבוא אותיות שבתורה (עפ"י 'מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפתי צדק פרק כו ד"ה ראוי לדעת), ובפרט כאשר אדם לומד תורה יומם ולילה שאז אור התורה מאיר בתוכו את נשמתו ('מחשוף הלבן' על התורה לר' יעקב אבוחצירא פרשת במדבר ד"ה ואפשר לרמוז). אך אם חלילה אדם עבר עבירה שחייב עליה כרת, אז מיד נפסק אותו הניצוץ מהחבל שהיה קשור אליו בשורשו באות שבתורה. וזה העניין שהתורה אמרה "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (שמות יב, טו) על ידי העבירה שעשה. אך גם אז אחרי שעבר עבירה לא נכרתת כל הנפש משורשה לגמרי חלילה, כי יש לה עדיין חלק אשר מושרש ונאחז בתורה הקדושה ומצילה מן החטא. ואז אור התורה שנשאר מאיר על האדם ועובר גם דרך 'הקליפות' בו שקוע אותו האדם כמו שאור השמש עובר דרך ענן. ואור זה שומר אותו ומצילו מן הרע הרוצה להידבק בו עוד ('רוח חיים' לר' חיים מוולוזי'ן פרקי אבות פרק ו, ג ד"ה הלומד מחברו) ואף משיב אותו בתשובה כדי להשלים את האות החסירה על מנת שהתורה תהיה תמימה שנאמר "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח) ('תפארת שלמה' פרשת וילך ד"ה ויכתוב משה את התורה).

וכל פעם שנמנו ישראל אף שהיה בהם מגיפה וכיוצא, הרי שלא חסרו לעולם מששים ריבוא כפי שנאמר "מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (ישעיה מ, כו) וזה כדי להורות שכל הששים ריבוא הם אחדוּת אחת ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יד דף לה ע"א ד"ה 'וביראה' בשם רשב"י בזוהר). וכן היה כאשר מנו את ישראל אחרי המגפה שפרצה בעקבות מעשה העם עם בנות מואב בשטים, שאז הקב"ה ציוה למנות את ישראל "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כו, א – ב), וכל מטרת המנייה היתה להודיעם שעל אף כי נפלו עשרים וארבע אלף מישראל במגיפה מכל מקום נשארו להם עם כניסתם לארץ ישראל ששים ריבוא הנקראת 'אוּכְלֻסָא' שלימה ('כלי יקר' במדבר כו ,ב ד"ה שאו את ראש), שאין דוֹר הפוֹחת מששים ריבוא מעם ישראל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת יתרו ד"ה עוד נוכל לומר כי הרגיש).

ישראל נקראים שלמים כאשר הם שִׁשִׁים ריבוא ולכן דווקא על כינוסם של ישראל במקום אחד במניין של ששים ריבוא נתקן לברך את ברכת 'ברוך חכם הרזים' (ראה גמ' ברכות דף נח ע"א) ('כלי יקר' במדבר כו, א) שהיא ברכת ה' על ידיעת כל הדעות בכללותם ('ראש דוד' להחיד"א סוף פרשת שמיני דף עו ע"א טור א סוף ד"ה ואפשר דר' תנחום). ויש הבטחה נאמנה לישראל שהם לא ימעטו מששים ריבוא לנצח, כדי שתמיד תהיה מרכבת ה' בתוכם ('תפארת יהונתן' פרשת במדבר על הפסוק 'שאו את ראש כל עדת ישראל) שהם נעשים דוגמת המרכבה העליונה שיש בה ששים ריבוא בחינות ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק ה דף נה ע"א ד"ה 'עוד מענין הבחירה' כנודע ליודעי הח"ן). והיא הבטחה טובה תמידית "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מלאכי ג, ו) ('תפארת יהונתן' פרשת במדבר על הפסוק 'שאו את ראש כל עדת ישראל) ואיש לא נעדר מהם ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק ה דף נה ע"א ד"ה עוד מענין הבחירה) כי הם קיימים לעולם ('עבודת ישראל' לר' מקוזני'ץ פרקי אבות במשנה על מימרא ר' אלעזר בן ערך). ברוך ה' לעולם אמן ואמן.