פרשת וירא – עָרְלָת הבשר של ברית המילה

ה' ציוה את אברהם אבינו על ברית המילה שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז, ט – יד). אחר כך אברהם אבינו מל את יצחק כפי שציווה אותו ה' שנאמר "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים" (בראשית כא, ד).

ויש להבין, מדוע הזכרים בעולם נולדים כאשר איבר ההולדה שלהם מכוסה בעוֹר הערלה? ומדוע מחויב כל בן ישראל להסיר את עוֹר הערלה?

עוֹר הערלה נמצא אצל בני האדם מחמת החטא של אדם וחוה

אדם הראשון היה יציר כפיו של ה' יתברך שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) ('חוט של חסד' לבעל 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה אשה כי תזריע, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק ב דף ג ע"ב ד"ה ועל דרך האמת), ונברא בריאה תמה בבחינת הקדוּשה המשוּללת מכל רע ('האלשיך הקדוש' בראשית יז, א ד"ה ןהנה על ענין, 'אור החיים הקדוש' ויקרא יב, ג ד"ה אכן אשכילך). לכן הוא נברא מתוקן ('זרע שמשון' לר' שמשון חיים נחמני פרשת לך לך דף יז ע"א טור ב ד"ה ועוד שקודם חטא אד"הר לא היתה) כאחד ממלאכי השרת ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק ב דף ג ע"ב ד"ה ועל דרך האמת), הָדוּר ונאה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יג ע"א ד"ה ובהקדמה זו יפה) ומהוּל ('אבות דרבי נתן' פרק ב) ללא בחינת 'הערלה' ('אלשיך הקדוש' בראשית יז, א ד"ה והנה על ענין, 'אור החיים הקדוש' ויקרא יב, ג ד"ה אכן אשכילך). וכוונת הבורא היתה שכל הנולדים אחריו יהיו כמוהו וימשכו אחריו ('חוט של חסד' לבעל 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה אשה כי תזריע) ויהיו ללא 'ערלה' בבשרם (עפ"י 'חוט של חסד' פרשת לך לך ד"ה עוד פירוש אחר על מה שאמר) העוטפת ומכסה מעל גבי האיבר הקדוש, כי האדם נוצר תמים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו מתוך כתב יד מהדורת ירושלים הודפס בשנת תשע"ח אות שצט ד"ה למילה).

אך בחטא אדם הראשון הטיל הנחש בחוה 'זוהמא' ומחמת כן היא פֵּרְשָׂה נידה ואחריה כל הנשים שבעולם. ומאז זוהמא זו נמצאת בכל אשה, וממנה נמשכת 'הערלה' לוולד שבבטנה ('עץ הדעת טוב' לרבינו חיים ויטאל זצ"ל פרשת תזריע ד"ה דבר אל בני ישראל) אף אם אביו הוא מהול ('בית מועד' לר' מנחם רבא פרשת לך לך דרוש ארבעים ושנים למילה דף קפז ע"ב). כי הערלה מתהווה בכוח טומאת 'דם הנידה' שהוולד ניזון ממנו בתוך בטן אמו ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי פרשת תזריע סוף ד"ה ובמדרש רבה דרשו, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם טובייאנה מצוה רטו ד"ה ועפ"י האמור יובן) כאשר הוא שואב את הזוהמא. לכן יעקב אבינו נולד כשהוא מהול כי עשו הרשע שהיה יחד אתו בבטן שאב את כל הזוהמא שהיה במעי אמו רבקה. וזה גם הטעם שעַם ישראל לא נימולו במדבר, היות שהנשים בדור המדבר לא ראו דם נדה (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת מצורע אות ט) ('ילקוט דוד' פרשת לך לך ד"ה טעם מילה לשמונה ימים) וממילא לכל הנולדים שם לא היה ערלה. לכן כל מה שהיו צריכים לעשות ישראל במדבר היה רק 'הטפת הדם' והיא נעשתה על ידי יהושע בכניסה לארץ ישראל ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק טז דף מ ע"א ד"ה ומלבד מה שהבאתי. ראה 'ברית הלוי' פרק שלשה עשר דף כ ע"ב טור ב ד"ה דעו כי הערלה).

טומאת הזוהמא נדבקה באדם על ידי החטא הקדמון ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ב דף ג ע"ב ד"ה ועל דרך האמת) שעל ידו גברה הקליפה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יג ע"א ד"ה ובהקדמה זו יפה). לכן אמרו רבותינו שאדם הראשון היה 'מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ' (ראה גמ' סנהדרין דף לח ע"ב) כי הוא גרם להמשיך את 'הערלה' והטומאה על העולם, ולכסות ולאטוֹם את הברית הקדוֹשה ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כא ד"ה 'ובפרק אחד דיני ממונות' ועיי"ש עוד) בערלת העטרה אשר בה עיקר זוהמת הנחש, והוא מוּם המפגל את דמות האדם ('בית מועד' לר' מנחם רבא פרשת לך לך דרוש ארבעים ושנים למילה דף קפז ע"ב). בעקבות כך גם באדם הראשון עצמו 'נולדה' בחינת ערלה ('אור החיים הקדוש' ויקרא יב פסוק ג ד"ה אכן אשכילך, 'פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין בחלק דברים מאמר 'לשמחת תורה' ד"ה ענין שמחת היום, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח ע"ב ד"ה ויש לומר) מצד הטומאה כפי שנאמר "לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נב, א) ('צרור המור' מגילת אסתר בהקדמה ד"ה ובכאן תבין סבת שנאת עמלק). והטומאה שדבקה בו מילאה את הארץ עד שהצאצאים שנולדו ממנו היו ערלים אף שהוא עצמו נברא בתחילה מהול ('אור החיים הקדוש' ויקרא יב פסוק ג ד"ה אכן אשכילך, 'פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין בחלק דברים מאמר 'לשמחת תורה' ד"ה ענין שמחת היום, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח ע"ב ד"ה ויש לומר).

לכן בנים שנולדים מהולים ('אלשיך הקדוש' בראשית יז א ד"ה והנה על ענין) כמו שנולדו אדם הראשון, שת, נח, יעקב, יוסף, משה ('מדרש תנחומא' פרשת נח סימן ה, 'מדרש שוחר טוב' מזמור ט ד"ה גערת גוים), חנוך, שׁם, שמואל, דוד, ישעיה וירמיה ('מדרש שוחר טוב' מזמור ט ד"ה גערת גוים) הרי זה סימן יפה להם שהם צדיקים ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יג ע"ב ד"ה ועל פי דרכנו) ולא שולטת בהם כוח החיצוניות לפי בחינתם ('אלשיך הקדוש' בראשית יז א ד"ה והנה על ענין) ויש להם שלמוּת הגוף מתולדותם ('שם משמואל' שמות שנת תרע"ו דף לז ע"א ד"ה וזה שאמר) וגם שאמותיהם הצדקניות לא היו בפתקה של חוה, ועל כן נחלש בהן כוח הזוהמא ובניהן נולדו מהולים. אמנם עושים לנולדים האלו הטפת הדם כי "הערלה כבוּשׁה היא" (ראה גמ' שבת דף קלה ע"א בשם ר' שמעון בן אלעזר) כלומר שנחלש בהם כוח הזוהמא עד שלא יכול לצאת מ'הכוח אל הפועל' לחוּץ והוא כבוּשׁ וטמון בפנים ('נזר הקֹדש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה פד, ו ד"ה לכן נ"ל הענין לפי, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ה ד"ה 'הגם הלום' בשם 'נזר הקדש'). ומה שישנם תינוקות שנולדים מהולים גם אצל ישראלים שאינם הגונים או אצל אומות העולם, הרי זה מחמת שרוצה ה' יתברך להראות לכל כי פעולת 'המילה' שנעשית אצל ישראל איננה חיסרון בגוף האדם חלילה, לכן הוא בורא גם רשעים שהם מהולים ובזה יודו כי אמת הוא ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ה דף יג ע"ב ד"ה ועל פי דרכנו).

בערלה יש טומאה חמורה וקשה ואוחזים בה 'החיצונים'

העור הנוסף שבאיבר הקדוש הוא בחינת היצר הרע הנקרא 'רע' הנדבק באדם הראשון בסיבת המעשה עם חוה, לכן העור הזה נקרא 'ערלה' שהוא מלשון 'רע-לה' ('עץ הדעת טוב' מכתב יד למהרח"ו אות תלג דף ר טור ב). וכן הערלה שייכת לגוים ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק יורה דעה ב' מילה ג אות ט) שבכל שבעים האומות ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת לך לך מצוה ב ד"ה ויכוין) ונקראת על שמם שנאמר "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים" (ירמיה ט, כה) ('ליקוטי הלכות' יורה דעה ב' מילה ג אות ט, 'ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ס ע"א ד"ה וידוע דשם). וגם 'הקליפות' נקראות כך ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת לך לך מצוה ב ד"ה ויכוין) לפי שיש כוחות חיצונים הנקראים 'ערלה' שמשם מגיעות נפשות הגוים ('ספר הקנה' ד"ה 'ענין המילה וכוונותיה') ונכנסות בטיפת הגוי ('רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה והנה בהיות אברהם). לכן הגוי מטמא בחייו אך לא במותו, כי אחרי מותו כבר הסתלקה ממנו הטומאה שהיתה בו כאשר היה חי ('ספר הקנה' ד"ה 'ענין מילה וכוונותיה').

הערלה היא קליפה חמורה ('שם משמואל' פרשת תולדות שנת תרע"ג דף רעג ע"א ד"ה ור' לוי) רעה ('אור החיים הקדוש' ויקרא יב, ג) מאוּסה ('רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר תא חזי, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק ט דף כו ע"א ד"ה והואיל והערלה), טמאה מכל הטומאות ('פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק כט, 'רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר תא חזי) ואוחזים בה 'החיצונים' ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת לך לך ד"ה עוד נבאר מצות המילה, 'נחלת בנימן' מצוה ו דף ח ע"ב טור א ד"ה נשובה אל הראשונות). היא נמשלה לטומאת מת שהוא 'אבי אבות הטומאה', כפי שאמרו רבותינו כי "הפורשׁ מן הערלה כפורשׁ מן הקבר" (גמ' פסחים דף צב ע"א). ולכן גר שהתגייר ומל את ערלתו היה צריך הזאה לטהרתו ביום שלישי וביום השביעי כמו טמא מת (עפ"י רש"י בגמ' פסחים דף צב ע"א, עפ"י רבינו עובדיה מברטנורא על פסחים ח, ח ד"ה כפורש מן הקבר). ועוד לגודל המאיסות של הערלה מי שמשאיר את ערלתו או מוֹשך את עורו בכדי להשיב אותה למקומה – אפילו שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (ראה משנה אבות ג, יא, ושם בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא ד"ה והמפר בריתו) ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ט דף כו ע"א ד"ה והואיל הערלה).

העֹרלה חופפת על הברית קודש ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין פרשת תולדות שנת תרע"ג דף רעג ע"א ד"ה ור' לוי) מסביב, שנאמר "כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק" (חבקוק א, ד), "רָשָׁע" הוא הערלה ש"מַכְתִּיר" את המעוֹר "הַצַּדִּיק". וכן נאמר "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהלים יב, ט). ועוד נאמר "בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ" (יחזקאל ה, ה) לפי שכל זמן שלא התגלה 'המעוֹר' היא נקראת "בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם" ('ספר הקנה' ד"ה 'ענין מילה וכוונותיה'). ויחד עִם הערלה נמצאים כל כוחות החיצונים הסובבים את העטרה מכל צדדיה שגם נקראים בשם 'ערלה', כי 'ערלים' הם וממתינים לגנוב את השפע היורד אל הברית הטהור ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה פו ד"ה למול שנאמר) בשבעת ימי הערלה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן תלמידו של ר' נחמן מברסלב בחלק יורה דעה ב' הלכות מילה ג, אות ט), על מנת להשפיע לשאר 'החיצונים' ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין האדמו"ר מסוכוצ'וב פרשת וארא 'לברית מילה' דף עא ע"א סוף ד"ה 'בפרשת בא'). וכך כל זמן שהאדם לא מל והערלה עדיין חוֹפה על האיבר הקדוש, הרי שהאיבר הזה הוא ברשות 'הקליפה' ('משכיל לדוד' לר' דוד פארדו בפירושו על רש"י בראשית יז, א).

על החיצונים האלה נאמר בתהלים "סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח, יא), "סַבּוּנִי" – באיבר הגשמי, ועל ידי כן "גַם סְבָבוּנִי" – שנאחזים ונדבקים ברוחני. ואז הוא "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" ('שיר השירים' ב, ב) שכל תאוותם ורצונם להדבק באותו איבר יותר מכל שאר איברי האדם, לפי שהוא 'הפה' של הגוף ועל ידו מושתת העולם ('שפתי כהן על התורה' לר' אליהו הכהן תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת תזריע ד"ה וזהו שאמר דוד). ומחמת הטומאה שבמקום הערלה באים על האדם נגעים. ואם הוא מסיר את אותה הקליפה שהיא הערלה, אזי הוא מרחיק מעצמו כל מיני נגעים. ולזה רמזו רבותינו בדבריהם "גדולה מילה שדוחה את הנגעים" (ראה גמ' נדרים דף לא ע"ב ועיי"ש פשט הדברים) ('חוט של חסד' פרשת לך לך ד"ה ואתנה בריתי). טומאת הערלה שבאה לאדם הראשון נמשכה על ידי החטא לכל זרעו ולא היה ניתן להעבירה אותה מעליהם עד ימיו של אברהם אבינו שזכה להעבירה כאשר ניתנה לו מצות ברית המילה ('עץ הדעת טוב' על התורה והתהלים למהרח"ו כתב יד מהדורת ירושלים תשס"ח דף קצט טור ב אות תלג).

וכאשר צוּוה אברהם אבינו למוּל את בשר ערלתו לא נאמר לו היכן הוא מקום הערלה. אך הוא הבין שמדובר על המקום ('מצודת דוד' על טעמי המצות להרדב"ז מצוה פו ד"ה וראיתי כתוב) שנמצא בסוף האדם היכן שנמצאת המילה ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות שט), כי הבין את המצוה בטעמה ('מצודת דוד' מצוה פו ד"ה וראיתי כתוב) וידע ששׁם בסוף הגוף הוא מקום קיבוץ הקליפות והעֹרלות ('מצודת דוד' מצוה פו ד"ה וראיתי כתוב, 'שושן סודות' אות שט). וה' עשה זאת דווקא באיבר הקדוש בגלל החטא של חוה עם הנחש ('אשל אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם טובייאנה מצוה רטו ד"ה 'ומוהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש) ששם היתה הטלת הזוהמא ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ב דף ג ע"ב ד"ה ועל דרך האמת'). אמנם גם זה נעשה בחמלת ה' על האדם, כי על ידי כך שהזוהמא שהטיל הנחש בחוה נדבקת במקום אחד בראש האיבר הקדוש, אז היא נעשית שם מיותרת ואפשר לתקן את האדם על ידי ברית המילה ('אשל אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם טובייאנה מצוה רטו ד"ה 'ומוהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק ב דף ג ע"ב ד"ה ועל דרך האמת' בשם המקובלים).

בן ישראל שמשאיר את ערלתו משועבד ל'חיצונים' ואסור ללמדו תורה

כאשר חלילה יהודי מֵפֵר ברית ומניח את הערלה שלו במקומה ולא מל ולא פורע כדין, אזי הוא משועבד לכוחות הערלה ('כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צג ע"ב פתח ר' אבא). ומטעם זה כאשר התעכב משה רבינו מלמוּל את בנו אליעזר, בא השטן בדמות של נחש לפגוע בהם. הוא לא היה יכול לפגוע במשה רבינו כיון שהוא נולד מהול ולא היה לו כוח עליו, אך הוא כן היה יכול לשלוט בבנו כיון שהוא היה ערל בבשרו. ואז 'הנחש' היה בולע אותו מרגליו עד ירכיו וחוזר ובולעו מראשו עד למקום המילה שוב ושוב (ראה רש"י שמות ד, כד). צפורה אשת משה שראתה זאת, הבינה שזה קורה מחמת שלא מלוּ אותו ולקחה אבן צוּר ומלה את בנה ('כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צג ע"ב ד"ה קם אחרא ופתח) שנאמר "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" (שמות ד, כה) "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – כלומר שהשליכה את הערלה לפני דמות הנחש ואמרה לו "תוליך את הערלה השייכת לחלקך!" ('ברית שלום' פרשת וישלח דף כה ע"ב ד"ה וכיון שזכינו בדין), ואז עזב הנחש את בנה של צפורה שנאמר "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ" (שמות ד, כו) (רש"י שמות ד, כו).

קליפת הערלה של אדם לא מהול היא כמו 'חומת ברזל' בין האדם לקדוש ברוך הוא ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' בחלק מדרש תזריע ד"ה ובזה מתיישב קושית). ואם אדם לא נימול בהיותו תינוק וגם כאשר הוא גדל אינו חושש למוּל את בשרו, אזי הוא נדחה מן הקדוּשה בוודאי ונכרת משורשו (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר ר' משה חיים לוצאטו פרשת לך לך פרק יז ד"ה המול ימול) ואין לו חלק באלקי ישראל ולא זכרון בתורתו, טמא הוּא וטמא יִקָּרֵא ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי סוד המילה ד"ה ודע כי בברית) וניכר שהוא בא מצד הטומאה (זוהר פרשת אחרי מות דף עג ע"א ד"ה ובגיני כך כל אינון), וגם ימיו נכרתים שנאמר "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז, יד) והוא מת בקיצור ימים ומאבד את כל 'הלבושים' הרוחניים של נשמתו, וצריך לשוב ולהתגלגל (עפ"י 'אוצר החיים' על התרה לאדמו"ר מקומרנא פרשת לך לך מצוה ב' ד"ה מ"ע למול בנו).

המלאכים בעליונים שונאים את הערל. לכן כאשר הקב"ה היה צריך לדבר עם אברהם לפני שצוּוה ועשה ברית מילה עוד בהיותו עדיין ערל, הוא דיבר עמו בלשון של 'תרגום' ולא בלשון הקודש – על מנת שהמלאכים לא יבינו, כי הם אינם חפצים שהקב"ה ידבר עם ערל (עפ"י 'ילקוט חדש' ערך מלאכים אות נה). ואם הם היו יודעים שדיבר עמו בהיותו ערל אז היו מקטרגים עליו (עפ"י 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ישעיה אות כא). וזה מה שנאמר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א) "בַּמַּחֲזֶה" – הוא לשון תרגום ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ישעיה אות כא, 'ילקוט חדש' ערך מלאכים אות נה). וכן היה עם בלעם שהקב"ה היה מדבר עמו בלשון תרגום מחמת ערלתו שנאמר "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַֽחֲזֵה שַׁדַּי יֶֽחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, ד) ('ילקוט חדש' ערך מלאכים אות נה).

אסור להתחבר עם הערל (זוהר פרשת אחרי מות דף עג ע"א ד"ה ובגיני כך כל אינון) וכל הנוגע בערל כאילו נוגע במת ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נא ד"ה יש לשאול). ואסור ללמד אותו דברי תורה, לפי שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה וכל אות בתורה מקושרת בשמו הקדוש (זוהר פרשת אחרי מות דף עג ע"א ד"ה ובגיני כך כל אינון) והמלמד את הערל תורה משקר ב'שם הגדול'. ולא מלמדים אותו אפילו את אותיות האל"ף בי"ת, לפי שאין נכנסים ל'ברית הלשון' שהיא התורה הקדושה אם לא שנכנסים קודם לכן ב'ברית הבשר' ('תולעת יעקב' סוד המילה ד"ה ודע כי בברית) שהיא ברית המילה. שכל זמן שהערל לא מל ולא פרע הרי שהוא בקליפות, והוא מושך ומוציא את אותיות התורה שלומד מחוץ לקדוּשה ומשפיעם ל'קליפות' ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עג ע"א מהרמ"ק). לכן גוי העוסק בתורה חייב מיתה (ראה גמ' סנהדרין דף נט תחילת ע"א בשם ר' יוחנן) מחמת קליפת הערלה שעליו. ורק אחרי שהוא יתגייר וימול יהיה רשאי ללמוד תורה ('הקדמה לסמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף יא ע"א טור ב ד"ה גם לבנות בית הבחירה).

קיום מצות ברית המילה מסלק את כוחות 'החיצונים' והקליפות מהאדם

הערלה היא חלק ה'נחש', לכן כאשר כותבים את התיבה 'ערלה' במילוי כך 'עי"ן רי"ש למ"ד ה"ה' אז סופי התיבות יוצאים גמטריא 'נחש' עם הכולל ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת אחרי מות דף נח ע"א טור א ד"ה וציונו ה' יתברך). ו'זוהמת הנחש' שהוטלה בתחילת הבריאה וחוזרת בעת הלידה, נמשכת בערלה של הוולד בעיקר במשך שבעת הימים הראשונים שלו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת תזריע ד"ה דבר אל בני ישראל). לכן הקב"ה קבע מצוה מיוחדת בתורה שהיא הסרת הערלה ביום השמיני שלאחר השבעה ימים כפי שנאמר "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג) ('מדרש תלפיות' ענף בגדי כהונה ד"ה ומצאתי סמוכים). אז כבר התעכל דם הנידוּת הטמא אשר ממנו ניזון הוולד במעי אמו, והוא טהור להיכנס בברית קודש ('ספורנו' ויקרא יב, ג). לכן הזריזים מקדימים לקיים את המצוה בבוקרו של יום השמיני ('עץ הדעת טוב' פרשת תזריע ד"ה דבר אל בני ישראל) וכורתים מהגוף את בחינת הרע ('אור החיים הקדוש' פרשת תזריע יב פסוק ג ד"ה או אפשר שהוגד).

בעצם דבקות הערלה באדם יש ל'צד הרע' אחיזה בו, וכוחותיו מתגשמים ומתפשטים ל'צד הרע'. ועל זה באה המצוה של ברית המילה לסלק את חלק 'הנחש' שהוא הערלה, לבל יתגשמו ויתפשטו כוחות האדם יותר מידי אל גבול 'החיצונים' ('שם משמואל' שמות שנת תרע"ה דף לב ע"א ד"ה וע"ז פתחו). ובהסרת הערלה והשלכתה מנתקים את אחיזת 'החיצונים' ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת לך לך ד"ה עוד נבאר מצות מילה), והילד הנימול מוגן מן המזיקים הסובבים חוצה לו וניצול מהם ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת לך לך דף יח ע"א טור א ד"ה פ"ד דמנחות ת"ר חביבין ישראל). לכן יש שני שלבים בעת המילה, שלב ראשון זה חיתוך העור החיצוני שהוא הערלה מֶרְכֶּבֶת היצר הרע ממש, הדומה לציפורניים שראוי להכריתם בכל ערב שבת כנודע. והשלב השני נקרא פריעה והוא הסרת העור הפנימי יותר, שאינו טמא ממש אלא רק שבוּי בידי הטומאה. ולכן די להסירו מעל האיבר הקדוֹש ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מכתב יד הודפס בשנת תשס"ח אות שצג ד"ה וגלחה את ראשה).

בעת שפורעים את העוֹר לאחר החיתוך על מנת לגלות את העטרה, מסתלקת טומאת הערלה ('ספר הקנה' ד"ה 'ענין המילה' וכוונותיה), ובורחים החיצונים מלהיאחז בעוֹר הפריעה, כי אין בהם כוח להביט אל 'האור' הפנימי הרב המתגלה שם ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת לך לך ד"ה עוד נבאר מצות המילה), וכפי שיכול לראות מוהל שיש לו עיניים קדושות, כי האותיות 'אש' מתנוצצות אז על העטרה ונעלמות כהרף עין ('שרביט הזהב' דף לה ע"א ד"ה 'ובזה תבין סוד הפריעה' וכתב שם שלפי הגוון של האותיות יכול המוהל לדעת מה יהיה משפט הילד ומעשיו). באותה שעה נכרתים גם שש מאות ושתים עשרה 'קליפות' שהם כגימטריא התיבה 'ברית', ושמחמתם 'המילה' נקראת גם בשם "בְּרִית" (בראשית יז, יא) ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן קצא). לכן חייבים לפרוע את העור, ואם "מל ולא פרע כאלו לא מל" (גמ' שבת דף קלז ע"ב) ('ספר הקנה' ד"ה 'ענין המילה' וכוונותיה). וכן אסור שיישארו על הנימול שאריות מהערלה הנקראות 'ציצין' (ראה שו"ע יורה דעה סימן רסד, ה), כי יש שם הרבה סוגי 'קליפות' וצריך לבער משם את הכל ואם לא גילה את העטרה כדין לא עשה בזה כלום ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה פו ד"ה הגוי פסול).

חיתוך הקליפה הקשה של הערלה שחופפת ומכסה את הברית נעשית באמצעות כלי מברזל. לפי שהברזל רומז למידת הדין, ובו ראוי לכרות את הקליפה הקשה היונקת מהמידה הזו ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלש עשרה דף כ ע"ב, ובהערה שם). הפריעה שהיא קריעת עוֹר הערלה הדק הנמצא על מקום הברית נעשית באמצעות הצפורן ('גליא רזיא' דף י' ע"א טור א) היוצאת מעבר לקצה בשׂר האצבע של המוהל ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק כא דף נג ע"א ד"ה 'ולתוספת ביאור ענין קליפת הצפורן' בשם האר"י ז"ל). כי כך ראוי שתבוא הצפורן ('גליא רזיא' דף י' ע"א טור א) הזאת שממנה יונקים 'החיצונים' ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק כא דף נג ע"א ד"ה 'ולתוספת ביאור ענין קליפת הצפורן' בשם האר"י ז"ל), ותקרע ותפרע ותבטל את הערלה מעל הברית ('גליא רזיא' דף י' ע"א טור א. ראה בזה ב'ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלשה עשר דף כ ע"ב טור ב ד"ה דעו כי הערלה). לכן על אף שבני האדם לא מגדלים צפורנים כי משם יונקים החיצונים, הרי שהמוהל כן מגדל כדי שעל ידם תבוא 'הטומאה' עצמה ותכלה את העֹרלה שעל הבשׂר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק כא דף נג ע"א ד"ה 'ולתוספת ביאור ענין קליפת הצפורן' בשם האר"י ז"ל). וכך נמצא שקליפת הטומאה וזוהמתה מתבטלת על ידי כוחותיה ('גליא רזיא' דף י' ע"א טור א. ראה בזה ב'ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלשה עשר דף כ ע"ב טור ב ד"ה דעו כי הערלה).

ואחרי שפורעים את העור הפנימי יוצא שם דם הרומז אל מלאך המוות שהוא שופך דמים כפי שנרמז עליו בפסוק "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ), והדם הזה הוא החלק שניתן למלאך המוות ('צרור המור' מגילת אסתר הקדמה ד"ה ומן השלשה הכי נכבד). מציצת הדם על ידי המוהל הנעשית ביחד עם יין אדום שהוא 'מידת הדין', מושכת בעליונים את כוח 'הדינים' והקליפות מ'מידת הדין' הקשה והוא נשאר ממוּתק ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי פרק כח). לכן צריך למשוך ולהוציא את הדם מכל סביבות העטרה ואפילו ממקום רחוק ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה פו ד"ה הגוי פסול). ועל ידי פעולה זו גם מוציאים את כוח 'הקליפות' מכל רמ"ח איברי התינוק, בעוד המוהל צריך לכוון להורידם ל'תהומא רבא' ('שרביט הזהב' לר' דוד לוריא דף לה ע"ב ד"ה וזהו גם כן). ואחר כך בגילוי קדושת 'ברית קודש' חוזר הנימול חזרה לרשות הקדוּשה, מאותו הניסיון שהיה לקליפות להיאחז בו ('ליקוטי הלכות' יורה דעה ב' מילה ג אות ט). שהרי הס"מ ואשתו הלילי' יונקים מאות ברית קודש בעוד עֹרלת האדם עליו, ועל ידי חיתוך המילה מסתלקת הלילי' ואילו בפריעה מסתלק הס"מ ('זכר דוד' מאמר ראשון תחילת פרק כו דף סג ע"ב ד"ה יבא העת ויגיע הזמן).

המוהל העוסק במילה ופריעה דוחה את הס"מ לחוץ על ידי שנותן לו את חלק הערלה ('שרביט הזהב' על ברית המילה דף כג טור א - ב). ולכן לא כורתים את הערלה בלילה, כי אז הוא זמן שליטת 'החיצונים' ('עץ הדעת טוב' פרשת תזריע ד"ה דבר אל בני ישראל) ו'אין דין מכבה דין' ('שושן סודות' אות שט) כמו שאין אש מכבה אש ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה פו ד"ה הגוי פסול, 'שושן סודות' אות שט). וגם לא מלים על ידי גוי, כי נפשו מן הערלה והטומאה ועל כן הוא לא יכול להעביר את הערלה והטומאה מהוולד ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה פו ד"ה הגוי פסול. וראה 'באר מים חיים' לך לך ד"ה המול ימול). וכיון שבמעשה המילה מבטלים את פעולתם של 'החיצונים', לכן לא מברכים 'שהשמחה במעונו' ביום הברית, בכדי לא להראות להם ששמחים בביטול פעולתם שאז הם עלולים לפגוע במשתתפים בברית (פירוש 'פז' על ספר 'מערכת אלוקות' פרק תשיעי ד"ה מטעם שאנו).

הערלה היא כמו קליפה ('מאור עינים' פרשת לך לך ד"ה ולהבינך עוד טעם) ועוקץ המכסה על 'הפרי' ('בית מועד' לר' מנחם רבא פרשת לך לך דרוש ארבעים ושנים למילה דף קפז ע"ב), ועל ידי 'חיתוך המילה' ו'פריעה' מתגלה 'הפרי' מן הקליפות המכסות אותו ('מאור עינים' פרשת לך לך ד"ה ולהבינך עוד טעם) ומתפנה מכל כוחות הטומאה אשר סביבותיו ('מצודת דוד' מצוה פו ד"ה למול שנאמר). וכל עוד לא באה הברית לידי גילוי, לא נכנס הוולד לגדר שיקרא בשם 'ישראל' ('מאור עינים' פרשת לך לך ד"ה ולהבינך עוד טעם). לכן גוי שבא להתגייר צריך קודם שיסיר מעליו את זוהמת הערלה ורק אז הוא ייכנס תחת כנפי השכינה ('ספר הקנה' ד"ה ענין מילה וכוונותיה), כמו שאצל היהודי רק אחרי הסרת הערלה הוא נכנס אל השכינה ('מאה שערים' על טעמי המצוות שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת. וראה 'רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר כיון) (להרחבה על עניין הגרים ראה מאמרינו לפרשת עקב – 'מקור נשמות הגרים').

הערלה שניתנת בעפר ודם המילה הם חלקם ומזונם של כוחות הטומאה

והנה בהסתלקות איזה דבר טומאה מן האדם, צריך ליתן חלק לסטרא אחרא לבל יקטרג על העולם ועל אותו האדם ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ו סימן א ד"ה וכדי לתרץ). לכן כוחות הטומאה מקבלים את חלקם באותה 'ערלה' עצמה שהוסרה (זוהר פרשת פקודי דף רנה ע"ב ד"ה תא חזי, 'חסד לאברהם' מעין שביעי נהר י ד"ה והנה החלק, 'רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר כיון שאתגליא, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת) שהוא החלק הניתן לסטרא אחרא ('פני דוד' להחיד"א פרשת תזריע טהרות ד"ה ולפי האמור נבין) במצות המילה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת), אשר בו גם היה אחוז 'הנחש' ('תיקוני הזוהר' תיקון לז דף עח ע"ב ד"ה תא חזי, 'תולעת יעקב' סוד המילה ד"ה 'ודע כי יש' בשם רשב"י). וזה הטעם שעמלק שהוא 'הנחש' היה יכול לפגוע בישראל מכת זנב ולחתוך את מילותיהם שנאמר "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, יח), כי תבע את חלקו ומזונו שהיא 'הערלה' היות שלא מלו ישראל במדבר. ולכן התיבה "הַנֶּחֱשָׁלִים" זה צירוף התיבות 'נחש מילה' להורות שזהו הטעם שבא להתגרות בם ('ברית שלום' על התורה לר' פינחס בן פילטא פרשת כי תבוא דף קכ ע"א ד"ה ועתה תבין).

ומשום שבהסרת הערלה מחלישים את כוחו של 'הנחש' והוא כעת "רעב" ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה ולכן משימים כלי בעפר) על שכרתו אותו ממקומו ('צרור המור' מגילת אסתר בהקדמה ד"ה ומן השלשה הכי נכבד), על כן צריך להאכילו ממאכלו ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה ולכן משימים כלי בעפר) ולתת לו את מזונו ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק סה ד"ה 'ופי' הרמ"ק' בשם הרמ"ק), לקיים "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" (משלי כה, כא) ('צרור המור' מגילת אסתר בהקדמה ד"ה ומן השלשה הכי נכבד) כי ה' לא חפץ שיזלזלו ב'קליפות' ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק סה ד"ה 'ופי' הרמ"ק' בשם הרמ"ק). וזה הטעם שׁשׂמים את הערלה בתוך עפר לפי שזהו מזונו כפי שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) ('תיקוני הזוהר' תיקון לז דף עח ע"ב ד"ה תא חזי, 'תיקוני הזוהר' תיקון כד דף ע ע"א ד"ה אמר רבי, השמטות הזוהר ח"א סימן נ דף רסו ע"ב ד"ה ותקינו, 'צרור המור' פרשת לך לך ד"ה ורמז בזה גם כן, ''ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלשה עשר דף כ ע"ב טור ב ד"ה דעו כי הערלה, 'תולעת יעקב' סוד המילה ד"ה ודע כי יש). ונרמז הדבר בתיבות "עָפָר לַחְמוֹ" – שגימטריא הראשי תיבות וסופי התיבות יוצא 'ערלה' ביחד עם הכולל ('פני דוד' להחיד"א פרשת תזריע טהרות ד"ה ולפי האמור נבין). אמנם אם העֹרלה היא של ילד ממזר אז לא נותנים אותה בעפר, כי אדרבא יש בזה תיקון לנחש היות והלילי' אשת הס"מ הזדמנה באותו זיווג פגום של יצירת הממזר, ובכל מה שיצא שם כרוכה בו 'החיצונית' ההיא שהם באי כוחה ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק סה ד"ה 'ונאמר עוד שם' בשם 'המעבר יבק').

כוחות הטומאה ניזונים גם מהדם שמוציאים על ידי המציצה ('תיקוני הזוהר' תיקון לז דף עח ע"ב ד"ה תא חזי, 'תיקוני הזוהר' תיקון כד דף ע ע"א ד"ה 'אמר רבי' ועיי"ש) ושנוטף מן הברית ('רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר כיון שאתגליא) שגם הוא חלקם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת) וחלקו של הס"מ, שהוא מלאך המוות הרוצח בחרבו הקשה ('זכר דוד' לר' דוד זכות מאמר ראשון פרק סה ד"ה 'וכלב הוא זכר'). לכן גם אם אדם נולד מהול צריך על כל פנים להטיף ממנו דם ברית כדי לתת לכוחות החיצונים את חלקם ('מצודת דוד' מצוה פו ד"ה וראיתי כתוב). ובאלו הדברים מקיימים מה שנאמר "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" (משלי כה, כא) ('צרור המור' פרשת לך לך ד"ה ורמז בזה גם כן), "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" – שמאכילים לנחש עפר לחמו, "וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" – שמשקים אותו בדם ('ילקוט חדש' ערך 'מילה' אות י). ואחרי שניתן לו חלקו, האדם שנימול נשאר להיות חלק אלוֹה ('ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג פרק ב).

לאחר הסרת הערלה יכול לצאת מהאדם הנימול זרע טהור וקדוש

כוונת הנחש הקדמון היה להטיל זוהמא ופסולת באיבר המוליד, כדי למנוע שהתולדות של האדם יהיו כיוצא בו בדמות תבנית אדם השלם ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יב ע"א ד"ה יפה המילה), והוא נתן בו את הערלה שנולדה מעוֹר הנחש וזוהמת הקליפה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יב ע"א ד"ה 'ובספר אות' בשם ספר 'אות ברית' לרב 'בית מועד') והסימן לזה הוא, שבחיתוך 'הערלה' מתגלה ומתעלה האיבר שבתוכו, מה שלא יקרה בשום חלק אחר בגוף, שבכולם אם יחתוך מהם תחסר צורת אותו החלק ולא יתגלה שום איבר – וכל זה להורות ש'הערלה' היא תוספת על הצורה האמיתית ובאה בסיבת העוון ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ה דף יג ע"א ד"ה ונחזור למאי דפתחנא, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק ט דף כה ע"ב ד"ה 'ואם אל סודו תדרוש' מהרמ"ק). ובעוד שהאדם הוא 'ערל בשר' לא יכול לצאת ממנו זרע קודש (זוהר פרשת לך לך דף צה ע"א ד"ה ועוד דבעא) כי כל הטיפות הנמשכות משם באות מרוּח הטומאה הנקראת 'ערלה'. וזה הטעם שכל הגוים טמאים בחייהם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת).

אך אחרי הסרת זוהמת הערלה והעברת כוחות הטומאה מעל הנימול ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת), הוא יוצא מתחת רשות 'הערלה' ונכנס תחת השכינה ביום השמיני שבו נימול (פירוש 'עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה קמה ד"ה וע"ד האמת כבר ידעת, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ב דף ד ע"א ד"ה 'וכתב ר"ב מאה שערים' בשם הרב 'מאה שערים). ונעשית הדמות שהתקלקלה בחטא הראשון שוב לבעלת דמות אדם ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ה דף יב ע"א ד"ה 'יפה המילה'), ושׁוֹרה על האדם רוח קדוּשה וטהרה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת). לכן מברכים לאחר המילה ברכת 'אשר קידש ידיד מבטן' כי התינוק נקרא עתה קדוֹש עד שנעשה מרכבה לשכינה הקדוֹשה ('שרביט הזהב' על ספר 'סוד ה'' והוא סודות ברית המילה והמוהל והשפעות המילה לר' דוד לוריא דף לט ע"א ד"ה לפיכך לא היה). וגם הזרע שעתיד לצאת מאותו הנימול יקרא זרע טהור וקדוֹש ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת). כי שלימות האדם לא מתקיים בזרע ולא נמשך בתולדות אלא על ידי המילה, שבלעדיה יש פסול מצד זוהמת הנחש הקדמוני ('זכר דוד' לחכם האיטלקי ר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ה דף יב ע"א ד"ה ולפי שאבינו אברהם).

לאחר שאברהם אבינו נימול והסיר את קליפת הערלה הוא נקרא בשם 'תמים' כפי שהצטווה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א) (ראה רש"י בראשית יז, א) ('שרביט הזהב' לר' דוד לוריא דף לט ע"א ד"ה לפיכך לא היה). זה הטעם מדוע כל זמן שלא נימול אברהם אבינו לא יצא ממנו בנו יצחק שהיה זרע טהור וקדוש ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער חמשה עשר ד"ה ועל דרך האמת), כי לא ראוי שייצא יצחק דרך אותה 'הערלה' ('ספר הקנה' ד"ה ענין המילה וכוונותיה, 'רקנאטי' פרשת לך לך ד"ה ספר הזוהר תא חזי). אך כשהגיע אברהם לגיל תשעים ותשע שנה אז הקב"ה ציוה אותו שימול את בשר ערלתו על מנת להוציא ממנו זרע קדוש (זוהר פרשת לך לך דף צה ע"א ד"ה ועוד דבעא), 'כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צג ע"ב ד"ה פתח אידך ויהי, 'ספר ציוני' פרשת לך לך ד"ה ואני הנני), וכך הוא עשה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות על הסוד להרדב"ז מצוה פו ד"ה וראיתי כתוב). ואחר כך הטיל בשרה זרע טהור ונקי, והביא את יצחק ('ספר הקנה' ד"ה ענין המילה וכוונותיה), שהיה זרע קוֹדש מחלציו ('רקנאטי' על התורה לר' מנחם רקנאטי פרשת לך לך ד"ה והנה בהיות אברהם). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.