פרשת חיי שרה – מצות גמילות חסדים

כאשר אליעזר עבד אברהם הלך למצוא אשה לבן אדונו, הוא קבע סימן שהנערה אשר תעשה עמו חסד היא הנערה המתאימה ליצחק כפי שנאמר "וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, יב – יד).

ויש להבין, מדוע אליעזר בדק איזו נערה מתאימה להינשא לבנו של אברהם דווקא על ידי בחינת 'מדת החסד' שבה?

העולם נברא בששת ימי בראשית על ידי 'מדת החסד'

הקב"ה ברא את העולם על ידי ששיתף את מדת החסד עם מדת הדין ('בראשית רבה' יב, טו עפ"י 'פירוש הסידור' למחבר הרוקח חלק ב פרק קטו הללו – הודו לה' ד"ה 'הודו לה' כי טוב') לכן נאמרו שני שמות ה' בפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהו"ה אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד), שם יהו"ה – הוא כנגד מדת החסד, ושם אלקים – הוא כנגד מדת הדין ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני דף ה ע"א טור א). מטעם זה גם בכל אחד מששת ימי בראשית נאמר הביטוי "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" כי כל הימים נעשו מ'מדת הדין' ו'מדת החסד' יחד. כגון ביום הראשון לבריאה שנאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה), "וַיְהִי עֶרֶב" – היא כנגד מדת הדין, "וַיְהִי בֹקֶר" – היא כנגד מדת החסד, והתיבות "יוֹם אֶחָד" על שנעשה יום אחד המעורב משתי המדות האלו יחד ('אלף המגן' למחבר 'פלא יועץ' דרוש ב' לראש השנה ד"ה ולפי דרכנו).

אמנם מדת החסד גוברת על מדת הדין, שנאמר "וְרַב חֶסֶד" (שמות לד, ו) כלומר שהדין מועט והחסד רב, והוא מתגבר על מדת הדין ('שמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת ס ערך סדום דף קס ע"ב על הפסוק 'וילך ה' כאשר כלה לדבר' בשם רבינו בחיי). וזה מה שאומרים לה' בתפילה "וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ, וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ" (מתוך תפילת העמידה בימים הנוראים), "וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ" – הכוונה שבעבור היות 'מדת הדין' כְּבוּשָׁהּ בימין שהוא 'חסד', אז על ידי כך "וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ" כי מתעלה שמך יתברך על כל מה שבראת שהרי אין העולם אָבֵד ויש קיום לכל הבריוֹת בעולם ('שמו אברהם' מערכת ס ערך סדום דף קס ע"ב על הפסוק 'וילך ה' כאשר כלה לדבר'). אך מכל מקום, כאשר ה' עשה את מעשה הבריאה הגשמי של העולם, הוא עשהו רק במשך היום ('בראשית רבה' יב, ד) ואילו בלילות לא ברא דבר ('פירוש הסידור' למחבר הרוקח חלק ב פרק פ"ב יראו עינינו ד"ה יהי חסדך ה'), כפי שנאמר "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד), "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים" – שדווקא ביום ה' ברא את העולם ('בראשית רבה' יד, יד). ועל דרך זה גם נאמר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם" (בראשית ה, א) ('פירוש הסידור' למחבר הרוקח חלק ב פרק ס"ז והוא רחום ד"ה זכור רחמיך).

בכל יום מימי הבריאה היו שתים עשרה שעות של אוֹר, כך שבכל ששת ימי הבריאה יחד היו שבעים ושתים שעות של אור שבהם ברא אלקים את העולם. והם כמניין הגימטריא של התיבה "וַיְכֻלּוּ" שבפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א) ('פירוש הסידור' למחבר 'הרוקח' חלק א' פרק כ"ב מזמור 'הודו לה' כי טוב' ד"ה כי לעולם חסדו). כאשר התיבה "וַיְכֻלּוּ" גם יוצאת בגמטריא 'חסד' ('פירוש הסידור' למחבר 'הרוקח' חלק א' פרק כ"ב מזמור 'הודו לה' כי טוב' ד"ה כי לעולם חסדו, 'רבינו אפרים על התורה' פרשת ויחי מכתיבה אשכנזית פרק מז, כח), לפי שהעולם נברא ב'חסד' שנאמר "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) ('פירוש הסידור' למחבר 'הרוקח' חלק א' פרק כ"ב מזמור 'הודו לה' כי טוב' ד"ה כי לעולם חסדו, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' על התהלים דף קח על הפסוק 'אשתחוה אל היכל קדשך'), וכן שנאמר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קז, א) ('פירוש הסידור' למחבר 'הרוקח' חלק א' פרק כ"ב מזמור 'הודו לה' כי טוב' ד"ה כי לעולם חסדו).

ה' יתברך מנהיג את כל הדורות על ידי 'מדת החסד'

הקב"ה רצה לרמוז שהוא מתנהג במדת החסד עם הבריות, לכן האריך את היום השישי בבריאה אשר בו נברא אדם הראשון, ועשה שיהיה אוֹרה גם בלילה שאחריו, כלומר בליל שבת. מטעם זה לא נאמר על היום השביעי לבריאה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי' כי לא היה בו לילה. והיות שהיום רומז ל'חסד' ולילה רומז ל'דין', לכן על ידי שה' יתברך האריך את האור שהוא החסד, הוא ביטל את החושך שהוא דין. וזה הסיבה שהיום הראשון לבריאת האדם שהוא גם ראש השנה נקרא בשם "הַיּוֹם" בה' הידיעה כי התארך בימי בראשית יותר משאר הימים. כך נאמר על ראש השנה אצל אלישע הנביא והאשה השונמית "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה" (מלכים ב' ד, יא) (ראה זוהר פרשת בשלח דף מד ע"א ד"ה מטה ושלחן) וכך גם נאמר על ראש השנה אצל איוב "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א, ו) (ראה זוהר פרשת בא דף לב ע"ב ד"ה רבי אלעזר פתח). ומשום כך גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך שני ימים, והוא נקרא בשם 'יומא אריכתא' (ראה רמב"ם על משניות עירובין ג, ז) כלומר יום שהוא ארוך ('זרע שמשון' פרשת וילך דף קלח ע"ב טור ב ד"ה פסוק תקעו בחדש שופר).

בריאת העולם לא היה מחמת חיסרון כלשהו אלא בחסד גמור על מנת להטיב עם הברואים ולתת להם חלק ונחלה כרוֹב רחמיו וחסדיו ('שערי אורה' השער השביעי הספירה הרביעית ד"ה והשם יתברך). לכן הבורא נקרא 'גומל חסדים טובים' (ראה ברכה ראשונה בתפילת השמונה עשרה) כי כל פעולותיו וכל אצילוּת מדותיו הוא להטיב ('רסיסי לילה' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ט ע"ב אות ט). כך הוא גם נהג כאשר ברא את הדוֹר הראשון בעולם (עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה תאנא בתר), ועשה עמהם חסד כשהוליד את כולם עם תאוֹמוֹת והתיר להם להינשא להן, על מנת שיקיימו את העולם ויבנו אותו (הרמ"ד וואלי בראשית פרק ד על הפסוק 'ויאמר קין אל הבל אחיו') וימלאו את פני תבל ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת אמור על פסוק 'ולאחותו הבתולה'). וה"חֶסֶד" הזה נרמז בתורה בלשון הפסוק המדבר על איסור לקיחת אחות, כפי שנאמר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ, יז) (הרמ"ד וואלי בראשית פרק ד על הפסוק 'ויאמר קין אל הבל אחיו').

לכן קין והבל נולדו עם תאומותיהם ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א מהרמ"ק, הרמ"ד וואלי בראשית פרק ד על הפסוק 'ויאמר קין אל הבל אחיו', 'שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת קדושים דך פז ע"ב טור א ד"ה ובעניינא דעריות) ונישׂאו להן ('ילקוט חדש' ערך 'אדם והדורות עד נֹח' אות לו). וכך המשיך עד ימיו של שׁת בנו של אדם הראשון ('תפארת יהונתן' פרשת אמור על פסוק 'ולאחותו הבתולה' בשם הרמב"ם) שגם נולד עם תאומתו ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א מהרמ"ק). ומטעם זה עד ימיו של שׁת לא נזכרה בכלל לידתן של הנקבות בתורה, על אף שבוודאי הן היו בעולם שהרי כולם פרוּ ורבוּ, וזה משום שהן היו בכלל הזכרים שנולדו עמהן. אבל אחרי כן שכבר נולדו זכרים בפני עצמם ונקבות בפני עצמן, אז התורה הזכירה את לידת הנקבות כפי שנאמר "וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" (בראשית ה, ד). ומאוחר יותר התורה אסרה לאח לקחת את אחותו, על מנת שלא יהיו קשורים אחד לשני ככלב ('תפארת יהונתן' פרשת אמור על פסוק 'ולאחותו הבתולה' בשם הרמב"ם) בתאוות עריוֹת (עפ"י 'מורה נבוכים' לרמב"ם חלק ג פרק מט עיי"ש).

'חסד' ה' היה מאז בריאת העולם בימי קדם שנאמר "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה" (תהלים כה, ו) והוא ימשיך עד סוף העולם שנאמר "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (תהלים קג, יז) ('פירוש הסידור' למחבר הרוקח ר' אלעזר רוקח חלק ב פרק ס"ז והוא רחום ד"ה וחסדיך כי מעולם). וה' מחדש בחסד בכל יום ויום את מעשה בראשית, כפי שאומרים בברכת המזון "הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים", כלומר שהוא זן את "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" שנברא בששת ימי בראשית, באותו הטוֹב וה"חֶסֶד" המחדש את כל הברואים שנאמר "חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב, ג) ('מזמור לאסף' לר' ששון מרדכי שנדוך בחלק מוסר לברכת המזון ד"ה חסד א-ל כל היום'), אשר מונהג על ידי ה' יתברך בכל הדורות ('פירוש הסידור' למחבר 'הרוקח' חלק ב פרק ס"ז והוא רחום ד"ה וחסדיך כי מעולם) ושלולא זה היו הברוּאים מתכלים והולכים ('מזמור לאסף' לר' ששון מרדכי שנדוך בחלק מוסר לברכת המזון ד"ה חסד א-ל כל היום'). לכן דוד המלך אמר מזמור שלם המעיד כי העולם כולו עומד על החסד של הבורא "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, א - ה) ('מדרש שוחר טוב' על מזמורי התהלים מזמור פט ד"ה לכך אמר אותן, 'ילקוט שמעוני' לר' שמעון הדרשן תהלים פט רמז תתמ. ראה הקדמת הזוהר דף י ע"ב ד"ה פתח רבי שמעון).

אברהם אבינו אחז במדת החסד של הבורא והיא הפכה להיות נחלתו

כשבא אברהם אבינו וצפה והביט וחקר והבין את סוד מלכותו של ה' יתברך ואיך הוא ברא את העולם מצד החסד – אז עמד גם הוא ואחז את המדה הזאת בידו ('שערי אורה' השער השביעי הספירה הרביעית ד"ה והשם יתברך וד"ה ואני קדמתי) והפך להיות בעל החסד הראשון בעולם ('באר מים חיים' למחבר 'סידורו של שבת' פרשת חיי שרה ד"ה והנה אברהם אבינו נודע לכל) כאשר נהיה ראש לאכסניה בביתו ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן בפרשת לך לך ד"ה עוד דברים נכוחים). וכל ימיו היה אברהם אבינו רודף בכל כוחו להכניס אורחים לביתו ולהאכילם ולהשקותם, ואף היה יוצא בעצמו לחפשם ('באר מים חיים' פרשת חיי שרה ד"ה והנה אברהם אבינו נודע לכל) ורץ אחריהם ומכריחם ליהנות משלו ('מאירת עינים' פרשת חיי שרה ד"ה משל למלך), בעוד ביתו היה פתוח לרווחה ('מאירת עינים' פרשת לך לך ד"ה עוד דברים נכוחים, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה א דף ב ע"ב ד"ה וא"כ כיון שאאע"ה) לארבע רוחות העולם, והיה מוותר על ממונו לכל באי עולם ('עץ הדעת טוב' חלק שני למהרח"ו מאמר למילה דף סא ד"ה אמר עוד הוצק חן).

מרוב דבקוּתוֹ של אברהם במצות 'גמילות חסדים', הוא סירב בתחילה למוּל את עצמו על מנת שלא להתבטל מהמצוה הגדולה הזאת. עד אשר אמר לו הבורא שאם הוא לא ימוּל יחרב העולם ואז לא יהיה בכלל עם מי לגמול חסד ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל חלק שני מאמר למילה דף סא ד"ה אמר עוד הוצק חן). וכן מרוב ריבוי החסד שהיה גוֹבר על אברהם, הוא לא נמנע מלבקש רחמים אפילו על אנשי סדום אף שבמעשיהם הרעים היו מונעים את 'מדת החסד' ('שפתי כהן על התורה' פרשת וירא על הפסוק 'וה' אמר המכסה אני'). ואחר כך התגלגל החסד מאברהם לכל האומות בעולם (הרמ"ד וואלי פרשת לך לך פרק יב על הפסוק 'ואברכה מברכיך'), כאשר הוא זה שהעמיד את העמוד הראשון שעליו העולם עומד כפי שנאמר "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (פרקי אבות א, ב) ('אלשיך הקדוש' פרשת לך לך ד"ה אמנם הנה ידוע מאמר). וכך הוא מילא את העולם בחסד ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ד שבת הגדול דף יב ע"א ד"ה וזה שמעתי בשם). ועדיין חסדו של אברהם אבינו שמור לישראל לעת שישיב ה' את רבבות אלפי ישראל. ולכך רומזת האות נ' הגדולה שבתיבות "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" (שמות לד, ז) ('ספר המפואר' לר' שלמה מולכו דף יט ע"א טור ב ד"ה וזה רומז לנו באומרו).

לא היה אדם בעולם שעסק בגמילות חסדים כמו אברהם ('עץ הדעת טוב' חלק שני למהרח"ו מאמר למילה דף סא ד"ה אמר עוד הוצק חן), ו'מדת החסד' היתה מכריזה עליו ואומרת "אני קדמתי לעולם במדת החסד והייתי יחידה בעולם, והנה אברהם יחיד בעולם ומקדים אותי במדת החסד, וראוי הוא אברהם להחזיק בי ואני בו" ('שערי אורה' לר' יוסף ג'קטיליא השער השביעי הספירה הרביעית ד"ה והשם יתברך). וכך מדת החסד גברה על אברהם מאוד ('מאירת עינים' פרשת חיי שרה ד"ה משל למלך) והפכה להיות נחלתו שנאמר "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ) ('שערי אורה' השער השביעי הספירה הרביעית ד"ה והשם יתברך). וכן נאמר עליו "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (בראשית כא, לג) כלומר שירש את מדת החסד שהיא שם "אֵל" ('שמו אברהם' מערכת ח ערך חסד אות ח בשם 'שערי אורה'). לכן גם מה שעתיד ה' לרחם על העולם ולהחיות את המתים ב'טל של תחיה' זה יהיה בכוח החסד של אברהם, וכפי שנאמר בפסוק "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) בלשון עתיד, משום שלעתיד לבוא יבנה העולם על ידי חסד אברהם. שהרי אברהם תיקן את העולם מהמיתה שגרם אדם הראשון, והביא 'חיים' על ידי החסד והרחמים שלו ('זרע שמשון' דף יב ע"א טור א ד"ה דאיתא בירושלמי).

כל ימיו של אברהם אבינו היתה 'מדת החסד' למעלה בטלה, ולא היתה צריכה לשמש כלום ('מאור עינים' לרבי טשארנאביל פרשת האזינו ד"ה למען ידעו דורותיכם) ולא לעשות את מלאכתה – לפי שאברהם היה עומד שם במקומה ושומר את משמרתה ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות א ערך הכנסת אורחים ד"ה 'ויטע אשל' בשם גמ' ירושלמי). ומטעם זה דרשו רבותינו על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) שאותיות התיבה "בְּהִבָּרְאָם" הן אותן האותיות של התיבה 'באברהם' (ראה 'בראשית רבה' יב, ט) לפי שהחסד של אברהם הוא עיקר בריאת העולם וקיומו ('באר מים חיים' פרשת וירא ד"ה ועוד יאמר כי), והוא העמיד בחסד שלו את שורשי הנבראים מתחילת בריאת העולם ועד מתן תורה ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה א דף ב ע"ב ד"ה וא"כ כיון שאאע"ה). וגם כיום כאשר מתעוררים 'דינים' בעולם אברהם דוחה אותם לחוץ וכל בעלי הדינים בורחים מפניו, כי אין קטרוג למעלה מ'מדת החסד' ('שמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת ח ערך חסד אות ח בשם הזוהר הקדוש).

ומטעם זה כאשר אליעזר הלך לחפש אישה ליצחק, הוא היה חפץ לנסות את רבקה אם היא 'גומלת חסדים' לפי שאז היא ראויה להיכנס לביתו של אברהם אבינו (רש"י בראשית כד, יד) איש החסד. וזהו מה שאמר אליעזר "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כד, יד), כי אליעזר רצה לבדוק האם רבקה תעשה יותר ממה שהוא ביקש ותשקה גם את הגמלים, שאז הוא סימן שהיא 'בעלת חסד'. כי מי שיש בו 'חסד' חפץ לעשות יותר ממה שהאדם ביקש ממנו ('באר מים חיים' פרשת חיי שרה ד"ה והנה אברהם אבינו נודע) וכך אכן ענתה רבקה לאליעזר "וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כד, יט), ובתיבה "לִגְמַלֶּיךָ" רמזה שהיא אוהבת את מי שגומל חסדים, לכן השקתה את אותם הגמלים כפי מדתם ('שמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת ח ערך חסד לאברהם אות ג בשם 'כלי יקר').

אליעזר המתין עוד אחרי בקשתו, על מנת לראות אם רבקה תרצה כעת שָׂכַר על עבוֹדתה ואז נמצא למפרע כי אין במעשיה 'חסד'. וזהו מה שנאמר עליו "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (בראשית כד, כא). וכשראה אליעזר שרבקה לא ביקשה שָׂכַר וגם לא רמזה על כך, מיד הוא נתן לה את הצמידים והחפצים שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת חיי שרה ד"ה ובזה יתורץ הענין). ונרמזה מדת החסד אשר חיפש אליעזר ברבקה, במה שאליעזר התפלל לפני ה' "וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית כד, יב), שסופי התיבות "וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" יוצא התיבה 'מדה' – לומר שכך היא מדתו של אברהם אבינו 'מדת החסד' ('שמו אברהם' מערכת ח ערך חסד לאברהם אות ג בשם הש"ך על התורה).

כל חסד או קבלה לעשות חסד למטה מעורר השפעת חסד מלמעלה

כאשר ישראל עושים חסד זה עם זה, אזי הקב"ה מתנהג עמהם במדת החסד ('קדושת לוי' לר' לוי יצחק מברדיצו'ב פרשת עקב ד"ה או יאמר ועתה ישראל, 'תפארת שלמה' פרשת ויקהל ד"ה ויקהל משה את כל), ומשפיע ('באר מים חיים' פרשת וירא ד"ה ועוד יאמר כי על כן) טובה ('אבות דרבי נתן' תחילת פרק שלושים) צדקה ושלום בעולם שנאמר "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה, יא) ('מאה שערים' להר"מ רקנאטי שער שמונה ועשרים ד"ה ועל דרך האמת) וכן הוא גם משיב בחסד לאותו האדם שעשה חסד ('של"ה הקדוש' סוף מסכת פסחים ד"ה תוכחת מוסר של ג"ח, 'מגדל עוז' ליעב"ץ בית המדות עליית גמילות חסדים), כפי שברכה נעמי את כלותיה "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א, ח) ('מגדל עוז' ליעב"ץ בית המדות עליית גמילות חסדים). לכן כל מעשה 'חסד' אפילו יחידי נקרא בלשון רבים 'גמילות חסדים' – כי על ידי שאדם עושה חסד למטה עם הבריות הוא גורם שכנגד משפיעים חסד מלמעלה ('מעבר יבק' שפתי צדק פרק ראשון ד"ה ומצוה זו היא. ועיין ב'פרקי דרבי אליעזר' פרק נג ופרק יז כיצד תוגמלו אנשים שעשו חסדים ואכמ"ל).

ויש בהיכלות הרוחניים מלאכים אשר ממונים לקבל את גמילות החסדים שישראל עושים בעולם הזה. וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם מלאכים מראים את החסד ההוא שגמלו זה לזה, ואז אפילו אם ישראל חייבים, הרי שהקב"ה החפץ בחסד מרחם עליהם (ראה מעשים בגמ' תענית דף כא ע"ב). וכגון זה היה בזמן חורבן בית המקדש שמדת הדין היתה חזקה, והמלאך גבריאל שהוא שׂר הגבוּרה לקח גחלים מאש המזבח, שהם כוחות הדין, על מנת להשליך על ישראל (ראה יחזקאל פרק י, ב) ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בחלק 'בריכת אברהם' השוקת ו' ד"ה כענין שיש בהיכלות) בחימה ('מדרש איכה רבתי' פרשה א אות מא) ו'לקעקע ביצתן של ישראל' מפני שהם התחייבו כליה. ואז אמר לו הקב"ה "גבריאל, הם גומלי חסדים אלו עם אלו!" ומחמת כן הם ניצולו והיה להם שארית (ראה 'מדרש איכה רבתי' פרשה א אות מא) ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בחלק 'בריכת אברהם' השוקת ו' ד"ה כענין שיש בהיכלות).

וכל אדם שעושה חסד בעולם הזה מתעורר כנגדו חסד למעלה, ואותו היום בו עשה את החסד עומד עליו כמו אפוֹטרוֹפוּס להמליץ בעדו בשעה שהוא צריך לו (זוהר פרשת אמור דף צב סוף ע"א – ע"ב ד"ה ותנינן בעובדא). ואפילו אם אדם רק 'קיבל על עצמו' לעשות מעשה של חסד, הרי מיד משפיעים לו מלמעלה 'מדה כנגד מדה' ומסייעים לו מן השמים להחזיק ברכה במעשה ידיו ('סמיכת חכמים' לרב נפתלי כץ מסכת מגילה ד"ה 'ונ"ל לתרץ ולפרש' בשם מקובלים) ונמשך אל ידיו שפע ישועה ורחמים מלמעלה ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ה' לשבת זכור אות ב' בשם ה'סמיכת חכמים'). לכן כשעם ישראל יצאו ממצרים הם התחכמו בכך, וכרתו ביניהם ברית לעשות חסד זה עם זה, ובעצם כריתת הברית נעשה אז רוֹשם למעלה (עפ"י 'אהבת דוד' דרוש ו לשבת הגדול ד"ה ואפשר לרמוז בזה). וכן עשו גם היהודים בזמן מרדכי ואסתר שקיבלו עליהם לגמול חסדים זה עם זה על ידי 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים' מידי שנה, ומיד נפתחו להם שערי רחמים למעלה להשפיע עליהם גאוּלה וברכה ולהספיק בידם מה שקיבלו למטה. וזה מה שנאמר במגילת אסתר "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט, כז) ש"קימו למעלה מה שקיבלו למטה" (ראה גמ' מגילה דף ז ע"א) ('סמיכת חכמים' מסכת מגילה ד"ה ונ"ל לתרץ ולפרש).

תפלתו של גומל החסדים נשמעת למעלה ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ג אות ו בשם מדרש 'שוחר טוב' מזמור סה). לכן כאשר יעקב אבינו התפלל לה' מפני עשו אחיו, הוא אמר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב יא – יב), אמר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" – כלומר שנתמעט ממוֹני מכל החסדים שעשיתי ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ח אות ב בשם 'תנא דבי אליהו'. ראה 'תנא דבי אליהו זוטא' פרק א ד"ה יעקב לא) לכן תשמע תפילתי ו"הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" – שהרי כל הגומל חסד תפלתו נשמעת ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ח אות ב). ואף אם הגומל חסדים לא יתפלל ולא יבקש כלל מהקב"ה, הרי שמכל מקום הקב"ה ירדוף אחריו לעשות לו צדקה וחסד, מדה כנגד מדה. ועתידים להיעשות לאותו האדם ניסים וחסדים אף אם לא יידע עליהם כלל ('באר מים חיים' פרשת חיי שרה ד"ה ונודע אשר).

כל חסד שעושים אומות העולם מסוכן לישראל כמו 'ארס של נחש'

כאשר ישראל לא עושים חסד זה עם זה ואילו שאר האומות כן עושים חסד בעולם – אזי שפע הברכות היורד לעולם מתרחק מישראל, ואומות העולם מושכים אותו אליהם. ועל זה אמר ה' "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א, ו), "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" – שהם אומות העולם, אך את "כַּרְמִי שֶׁלִּי" שהם ישראל "לֹא נָטָרְתִּי" (זוהר פרשת פקודי דף רסו ע"ב ד"ה וכד ישראל לא). וכן נאמר "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד), "חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" – כלומר שאותו "חֶסֶד" שעושים אומות העולם, "חַטָּאת" הוא ישראל. וכל צדקה וחסד שעושים אומות העולם מסוכן לישראל כמו 'ארס של נחש' ('מדרש תנחומא' פרשת כי תשא אות ה). ובפרט אם הם עושים חסד עִם בני ישראל, הרי שבזה הם מרבים לעצמם זכויות (עפ"י בבא בתרא דף י ע"ב ורש"י שם ד"ה ביבש קצירה תשברנה) ומעכבים את המשיח, כי משמים צריכים לתת להם שכר בעולם הזה על מעשיהם, על מנת שלא יצטרכו לקחת לישראל מ'העולם הבא' ולתת ממנו לאותם נכרים. לכן צריך זהירות רבה בזה ('יעלזו חסידים' לר' אליעזר פאפו על סימנים שן עד שס ד"ה 'ובש"ס אמרו חסד' בשם הזוהר).

מטעם זה אם אדם לוקח מגוי איזה דבר לצורך מצוה, עליו להיזהר לשלם בכסף מלא ולא לקחת בחינם ('יעלזו חסידים' לר' אליעזר פאפו על סימנים שן עד שס ד"ה 'ובש"ס אמרו חסד' בשם הזוהר) ולא יחוּש אז האדם על הבל ממונו 'כי נפש הוא חוֹבל'. וכך היה עם דוד המלך עליו השלום כאשר הוא נפגש עם אֲרַוְנָה היבוּסי ('יעלזו חסידים' על סימנים שן עד שס ד"ה ובש"ס אמרו חסד) שהיה גוי 'גר תוֹשב' (גמ' עבודה זרה דף כד ע"ב) כלומר שקיבל עליו שבע מצוות בני נח (רש"י עבודה זרה כד ע"ב ד"ה גר תושב), ולא הסכים דוד המלך לקבל ממנו בחינם את הגוֹרן שלו ('יעלזו חסידים' על סימנים שן עד שס ד"ה ובש"ס אמרו חסד) שהיה נמצא במקום בו עמד 'הר המוריה' (עפ"י דברי הימים א' כב, א). וכפי שאמר לו דוד "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר" (שמואל ב' כד, כד). ודוד המלך אכן שילם לו בכסף מלא עבור הגורן (עפ"י דברי הימים א' כא, כב) כפי שנאמר אחר כך "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים" (שמואל ב' כד, כד).

צריך האדם לרדוף בכל יום ויום מימי חייו אחרי מצות גמילות חסדים

צריך האדם להיזהר מאוד ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות א ערך הכנסת אורחים ד"ה צריך אדם להזהר) מאוד בגמילות חסדים ('של"ה הקדוש' סוף מסכת פסחים ד"ה תוכחת מוסר של ג"ח) לפי שבמדת החסד שעושה, הוא נמשל לבוראו והולך בדרכיו ובמדותיו, שהרי במדה הזאת ה' ברא את העולם שנאמר "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) ובה הוא מנהיג את עולמו, כפי שנאמר "הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד" (מתוך תפילת שחרית של שבת) ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות א ערך הכנסת אורחים ד"ה צריך אדם להזהר). וכל 'גמילות חסדים' שאדם עושה בעולם הזה רומזת ל'מדת החסד' שעל ידה נברא העולם ('מאה שערים' המיוחס לר' מנחם רקנאטי על טעמי המצוות שער שמונה ועשרים ד"ה וטעם מצוה זו). לכן ראוי לא יהיה שום יום במשך ימי חייו שלא יעשה בו 'גמילות חסדים' בגופו או בממונו ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים פרק נר מצוה ד"ה אמר החכם עשה חסד, 'של"ה הקדוש' מסכת חולין ד"ה ואח"כ יראה). וירוּץ ויחפש אחר המדה הזאת ככסף וכמטמונים ('מזמור לאסף' בחלק 'מצוות מעשיות נהוגות' בנושא 'גמילות חסדים' ד"ה והנה צריך האדם) ובזה הוא יקיים בעצמו "חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם" ('של"ה הקדוש' מסכת חולין ד"ה ואח"כ יראה).

כל חסד שיש בכוח האיש לעשות, בין רב למעט ('פלא יועץ' ערך חסד ד"ה חסד הוא עמוד), בין עם החיים ובין עם המתים ('מעבר יבק' שפתי צדק פרק ראשון ד"ה ומצוה זו היא), צריך הוא שיעשה ('פלא יועץ' ערך חסד ד"ה חסד הוא עמוד). הן בגופו ובממונו הן בדיבורו ובעצתו ('מזמור לאסף' בחלק 'מצוות מעשיות נהוגות' בנושא 'גמילות חסדים' ד"ה והנה צריך האדם). ואפילו דבר מועט כמו פתיחת דלת לאדם דוֹפק או פריטת מטבעות או הושׁטת דבר לחברו וכדומה – לפי שהכל נכלל במצות גמילות חסדים ('פלא יועץ' ערך חסד ד"ה חסד הוא עמוד). ויקיים מצוה זו בחפץ הנפש ויוֹדה לה' יתברך שזימן אותה לידו ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב בחלק הנהגות האדם אות טו ד"ה לצפות) כי אין בני אדם יודעים מה רב טוּבוֹ של החסד ('פלא יועץ' ערך חסד ד"ה חסד הוא עמוד) ושהיא מצוה רבה לאין קץ ('מזמור לאסף' בחלק 'מצוות מעשיות נהוגות' בנושא 'גמילות חסדים' ד"ה והנה צריך האדם), וגדוֹלה היא לפני ה' יתברך (עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כט ד"ה אמר הקב"ה).