פרשת וישלח – איסור אכילת גִיד הַנָּשֶׁה

כאשר יעקב אבינו נשאר לבדו בא "אִישׁ" אחד ונאבק עמו שנאמר "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה). במהלך המאבק האיש פגע בכף ירכו של יעקב אבינו ו'גיד הנשה' שלו יצא ממקומו כפי שנאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו) (ראה רש"י בראשית לב, לג). בעקבות המעשה נאסר על עם ישראל לאכול את גיד הנשה כפי שנאמר "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג).

'גיד הנשה' שבבהמה הוא עצב מרכזי חסר כל טעם ההולך לאורך הרגל האחורית, ומתפצל לגיד פנימי הנשאר סמוך לעצם השוֹק ולגיד חיצוני העובר דרך השרירים בכיוון העור.

הגיד נמצא גם בירך ימין וגם בירך שמאל, כאשר בכל ירך יש גיד חיצוני וגיד פנימי. הגיד הפנימי הסמוך לעצם שעל הכף נאסר מן התורה, ומה שאינו על הכף וכן הגיד העליון הסמוך לבשר והחֵלֶב שעליהן אסור מדברי סופרים. וצריך לחטט אחריהם ולהסירם. איסור זה של 'גיד הנשה' נוהג בבהמה ובחיה (ראה שו"ע יורה דעה סימן סה סעיפים ה – ט).

ויש להבין, מיהו אותו האיש שנאבק עם יעקב אבינו באותו הלילה? ומדוע בעקבות מעשיו נאסר על עם ישראל לאכול את 'גיד הנשׁה'?

האיש שנאבק עם יעקב אבינו הוא הס"מ שׂרו של עשו הרשע

האיש שנאבק עם יעקב אבינו היה הס"מ שׂרו של עשו הרשע ('מדרש תנחומא' פרשת וישלח אות ח, 'בראשית רבה' עח אות ג, זוהר פרשת וישלח דף קע ע"א בגליון ד"ה ויאבק איש עמו, 'רבינו בחיי' בראשית לב פסוק כה ד"ה ועל דרך, 'רש"י' בראשית לב, כה, 'רקנאטי' פרשת וישלח ד"ה ויותר יעקב לבדו, 'עיר מקלט' פרשת וישלח ד"ה שלא לאכול את גיד הנשה, 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת וישלח דף יג ע"ב ד"ה ועפ"ז אפשר לפרש) שבא להיאבק עמו בזמן הלילה שהוא עת שליטתו ('נחלת בנימן' על טעמי המצות מצוה ג' גיד הנשה ד"ה אכן כל הני), ובליל רביעי (עפ"י זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"א ד"ה תא חזי זכותיה) שדווקא בו יש סכנה היות שביום זה נחסרה הלבנה ונפגמה בראשית הבריאה (זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"א ד"ה תא חזי זכותיה). באותה העת יעקב אבינו היה נמצא לבדו ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה אכן כל הני) כי המלאכים שליוו אותו הלכו להפחיד את עשו הרשע ('רבינו אפרים' פרשת וישלח מכתיבה אשכנזית אות כד). לכן הס"מ חשב שהוא יכול לו ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה אכן כל הני) וביקש להרוג את יעקב ('מדרש תנחומא' פרשת וישלח אות ח, זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"א ד"ה תא חזי זכותיה).

הס"מ התלבש בגוף גשמי, כדרכם של כמה מלאכים המבצעים את שליחות ה' בעולם הזה (זוהר פרשת תולדות דף קמד ע"א ד"ה תא חזי כלא). לכן הוא נקרא בשם "אִישׁ" שנאמר "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כה) ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק 'ויאבק איש עמו'). וכן משום שעשו הרשע היה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" (בראשית כה, כז) וגם שׂרוֹ הרוחני הוא 'איש ציד' על שהוא צד בפיו את בני האדם, לפתותם לסוּר מדרך הישר ולהכשילם ('גליא רזיא' דף טו ע"א טור א). וכאשר שׂרו של עשו הגיע אל יעקב הוא נאבק עמו מאבק גדול והאבק שברגליהן הגיע עד כסא הכבוד (גמ' חולין דף צא ע"א, זוהר פרשת וישלח דף קע ע"א בגליון ד"ה ויאבק איש עמו). אז באו אברהם ויצחק לעזור ליעקב אבינו, שכאשר בא הס"מ מימין ליעקב על מנת לפגוע בו הוא ראה את אברהם עומד שם. וכאשר בא הס"מ משמאל ליעקב על מנת לפגוע בו הוא ראה את יצחק עומד שם. וכאשר בא לגופו של יעקב ראה אותו חזק מחמת שאברהם ויצחק סובבו אותו מכאן ומכאן, ועל זה נאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" (בראשית לב, כו) (זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"א ד"ה ויעקב הוה תקיף).

כאשר עלה עמוד השחר, ראה יעקב אבינו כי מראהו של המלאך כמראהו של עשו הרשע, והבין שהוא הממונה על עשו הרשע (זוהר פרשת תרומה דף קסג ע"ב ד"ה פתח ואמר קח נא). והכוונה בזה היא שפרצוף מלאך הס"מ הוא העיקר ועשו הרשע אשר היה בארץ נברא ונוצר כאותו הפרצוף שהוא נאחז בו ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח קסג ע"ב ד"ה 'דהא בכל' מהרמ"ק), שהרי בכל מקום שאדם נקשר כך נראים פניו (זוהר פרשת תרומה דף קסד ע"א ד"ה מה כתיב לבתר). והיתה למלאך הס"מ צורה של עשו הרשע בשעה שהוא שימש כ'שרוֹ של עשו', על אף שלמעשה פניו של הס"מ הם נעלמים ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח קסג ע"ב ד"ה 'אסתכל בההוא' מהרמ"ק). וזה הטעם שמיד אחר כך כאשר יעקב נפגש עם אחיו עשו הוא אמר לו "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י) כלומר שיעקב סיפר לעשו שראה כי פניו היו נראים כמו פני שׂר האלקים שלו, שהוא מלאך הס"מ (זוהר פרשת תרומה דף קסד ע"א ד"ה מה כתיב לבתר, 'אור החמה' זוהר פרשת וישלח דף קסג ע"ב ד"ה דהא בכל מהרמ"ק).

כאשר הגיע עלות השחר יעקב אבינו התגבר על מלאך הס"מ

לאחר שעלה עמוד השחר תשש כוחו של הס"מ במאבק, ויעקב אבינו גבר עליו (זוהר פרשת תזריע דף מה ע"א ד"ה כיון וד"ה אמר) ונצחו, כפי שאמר בעצמו המלאך ליעקב "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט) כלומר שׂרית עימי ויכולת לי ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת וישלח דף יג ע"ב ד"ה ועפ"ז אפשר לפרש). וזה היה מחמת שהס"מ בא מצד הלילה והדין וכל עוד היה לילה יעקב לא היה יכול עליו, אך כאשר עלה אור היום (זוהר פרשת תזריע דף מה ע"א ד"ה כיון וד"ה אמר) שהוא מידת הרחמים והחסד כפי שנאמר "חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב, ג) ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו) אזי נשבר כוח הדין והתחזק כוחו של יעקב והיה יכול לאחוז בס"מ (זוהר פרשת תזריע דף מה ע"א ד"ה כיון וד"ה אמר). ואז הס"מ החל לבכות שנאמר "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה) כי התיירא שמא עתה הגיע עת מפלתו, והוא רצה להינצל מידיו של יעקב ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'הגידה נא שמך').

הס"מ ביקש שיעקב ייתן לו ללכת על מנת לשבח ולשורר לבורא עולם (זוהר פרשת תזריע דף מה ע"א ד"ה אמר ליה שבוק וד"ה אמר ליה שלחני, זוהר פרשת תרומה דף קסג ע"ב ד"ה פתח ואמר) בפעם הראשונה מאז שהוא נברא. והטעם שהיה צריך לשורר, לפי שהתגברותו של יעקב הצדיק בקדושתו כנגדו היתה הפעם הראשונה שהצליחו מאז ומעולם לכבוש אותו לגמרי, והוא הס"מ היה צריך לשבח את הבורא על הבריה הזאת שיש לו בעולמו, הנקראת 'יעקב איש תם' ('עבודת ישראל' לר' מקוזניץ פרשת וישלח ד"ה 'ויאמר שלחני כי עלה' ועיי"ש באריכות דבריו הנפלאים). אך יעקב אבינו אמר לו "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כז) וכוונתו היתה שהוא יודה לו על הברכות שקיבל מיצחק אביו (רש"י בראשית לב, כז). וכשראה הס"מ שיעקב לא מתכוון להפילו לגמרי – פסק מיד מבכייתו ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'הגידה נא שמך').

יעקב לא ביקש מהס"מ ברכה כי הוא היה שונא שלו ומבקש את רעתו וכל ברכה בפיו היא קללה בקרבו, ואין טהור יוצר מטמא שהרי הוא השטן והיצר הרע ומלאך המוות ונחשב ל'אל זר' ואסור ליהנות מעבודה זרה, לכן הוא רק ביקש שיודה לו על הברכות ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו). וכאשר שמע מלאך הס"מ את בקשתו, הוא היה מוכרח להודות לו הודאה גמורה על ברכותיו על מנת להינצל מידו ולחזור למדרגתו ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'הגידה נא שמך'). אז המלאך אמר לו שהברכות שקיבל הם אינם יותר בדרך של עקבה ומרמה כשמו 'יעקב' אלא בשׂררה וגילוי פנים כפי השם 'ישראל', ולכן שינה את שמו ואמר לו "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט) ('רבינו אפרים על התורה' פרשת וישלח ד"ה ויאמר שלחני כי עלה השחר, רש"י בראשית לב פסוק כט).

גיד הנשה הוא חלקו של הס"מ ומקום להשראת קליפות 'החיצונים'

לכל אדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים. כנגד רמ"ח אברים שבאדם יש רמ"ח מלאכים מצד הרחמים, וכנגד שס"ה גידים שבאדם יש שס"ה ימות החמה ('ציוני' פרשת וישלח ד"ה ועל כן לא יאכלו, 'נחלת בנימן' מצוה ג' גיד השנה ד"ה ועוד טעם שני) וכן שס"ה מלאכים מצד הדין שהם קשים כגידים – כאשר לכל מלאך יש שליטה על גיד אחד. והנה מלאך הס"מ ממשלתו היא על 'גיד הנשה' ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד השנה ד"ה ועוד טעם שני) שהוא כוחו של הס"מ (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל, 'ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו סימן עב) ועיקר 'הקליפה' ('תפארת שלמה' על התורה חלק ליקוטים ד"ה ובזה פירשתי ע"ד) אשר שׁם הוא רוֹבץ, ומשם מגיע לאדם היצר הרע (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל, 'ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו סימן עב, 'ברכת שמואל' פרשת וישלח דף כ ע"ב ד"ה ובמדרש רבה ויהי לי, עפ"י 'נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ד"ה אמנם) אשר שווה בשני הירכיים – בגיד הנשה שבירך ימין ובגיד הנשה שבירך שמאל ('כתם פז' על זוהר בראשית דף כ ע"ב ד"ה האמנם כי קודם).

גיד הנשה הוא בחינת 'הערלה' הטמאה (עפ"י 'אשכול הכופר' למחבר 'צרור המור' על מגילת אסתר בהקדמה ד"ה ומזה הטעם לא יאכלו) ויש לגיד הזה עשרה ענפים ('קהלת יעקב' ערך גי ד"ה גיד הנשה בשם 'ציוני') חמשה מצד ימין וחמשה מצד שמאל ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז מצוה ג לא לאכול את גיד הנשה דף כד ע"א) שהם עשרה כוחות טומאה ('קהלת יעקב' ערך גי ד"ה גיד הנשה בשם 'ציוני') כנגד עשרה כוחות הטומאה הסובבים את המרכבה שבטומאה ('אלה המצוות' פירוש על טעמי המצוות לר' משה חאגיז מצוה ג לא לאכול את גיד הנשה דף כד ע"א ד"ה וכי תבוא אל). ועם הגיד עצמו הם מספר י"א, שבמילוי אותיות זה התיבות 'יוד אלף' שהן יוצאים גימטריא 'סמא-ל' שהוא שמו המלא של הס"מ ('קהלת יעקב' ערך גי ד"ה גיד הנשה בשם 'הרמ"ז'). שהרי הגיד הזה הוא חלקו של הס"מ ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצב) והתפשטותו הוא מרכבה לס"מ ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח תורה אור ד"ה וכתבו המקובלים) והוא מקום אחיזת 'החיצונים' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח על הפסוק 'וילן שם בלילה ההוא'), שבעת שהם רודפים להידבק בקדושה כקוֹף בפני אדם וכקליפה אל הפרי – שם הם נאחזים ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא). והרמז לכך, כי 'הנשה' עולה בגימטריא 'שטן' עם הכולל ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'על כן לא יאכלו').

והטעם בזה, לפי שחִיוּת הקדוּשה שבגיד היא מעט, ו'במקום שחריבה זו מלאה זו' (ראה גמ' מגילה דף ו ע"א) כלומר במקום שבו חרבה קצת מחיוּת הקדוּשה ממוּלא שם בקליפות 'החיצונים' ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא). וזה הסיבה מדוע גיד הנשה אין בו שום טעם והוא כמו עץ ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא), לפי שהוא סימן לבחינת 'הקליפה' ('אור החיים הקדוש' בראשית לב, לג). שהרי טעם כל דבר ודבר הוא מחיוּת ניצוֹצי הקדושה שבקרבו, ובגיד הזה אין בו 'טעם' כי יש רק 'מעט' מחיוּת הקוֹדש שם. ורמז לזה כי 'מעט' הוא אותיות 'טעם', כלומר לפי ש'מעט' היא הקדוּשה שבו לכן אין בו 'טעם' ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא). ומשום כך 'גיד הנשה' נוהג רק בבעלי חיים טהורים, כי כל בעלי החיים הטמאים הם כבר חלקה של הטומאה. וכן זו הסיבה שמצוה לחטט אחרי גיד הנשה ולהסיר את כולו (ראה גמ' חולין דף צו ע"א ורש"י שם ד"ה שיטול את כולו), כדרך שמחטטים אחרי ביעור החמץ ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצב). ונהגו ישראל הקדוֹשים לחטט גם אחרי שוּמנוֹ של הגיד כי מצוה לשרש אחריו, וצניפיו כמותו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה ג גיד הנשה ד"ה ולי נראה).

הס"מ לא היה יכול לפגוע בשום חלק מגופו של יעקב אבינו למעט ב'גיד הנשה'

כאשר נלחם מלאך הס"מ עם יעקב אבינו הוא ביקש להפיל את יעקב לארץ, אך לא היה יכול לו כי יעקב היה מסובב מאברהם ויצחק מימינו ומשמאלו ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו) ודמות דיוקנו של יעקב היתה חקוקה בכסא הכבוד ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא), ולא מצא שום מקום שהוא יכול להתגבר בו עליו (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל) שהיה כולו רענן חזק ו'בריא אוּלם' ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו) וגם כל איבריו היו תקיפים, עד שלא היה יכול שׂרו של עשו שבא מרוח הטומאה כנגדם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שבעים וארבע) אפילו לתפוס ולנגוע בקצהו של איבר או גיד שביעקב ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא).

והטעם בזה הוא, לפי שכאשר אדם עובר עבירה באיזה אבר מאבריו אותו האבר מת רוחנית, ותש הכוח שלו מצד הס"מ השׁורה על האיבר ההוא ומתיש את חלק הנשמה שבו. ואם האדם עושה מצוה באבר מאבריו, אזי שורה על האבר קדושה שמחזקת מאוד את חלק הנשמה שבו. וכך היה יעקב אבינו שעבד את אלֹקיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל אחד מאבריו, לכן כל אבריו היו חזקים ומוצקים וכולם מקוּדשים ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב מרבי אברהם גלאנטי), וסביב כל האיברים שלו היו חונים מלאכים מאותם רמ"ח מלאכים, לשומרו מכל פגע הס"מ וסיעתו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה ג' גיד הנשה ד"ה ועוד טעם שני). לכן לא מצא הס"מ מקום בגופו שהוא יכול לשרות עליו ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב מרבי אברהם גלאנטי).

כאשר נאבק יעקב עם המלאך אז כל אברי גופו וגידיו היו בעזרו, לבד מגיד הנשה שהיה לעזר הס"מ כי הוא מקום משכן היצר הרע ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן פרשת וישלח דף כא ע"א ד"ה וירא כי לא יכול לו) ואז כאשר ראה הס"מ שהוא לא יכול לגעת בחלקי גופו של יעקב, הוא נגע בכף ירכו שהוא מקום אחיזת 'החיצונים' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח על הפסוק 'וילן שם בלילה ההוא') שנאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו) לפי שמקום זה הוא 'מין ממינו', והוא מקומו (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל) כלומר מקום מושבו ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב מרבי אברהם גלאנטי) וממשלתו ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה ועוד טעם שני) אשר שׁם כוחו. לכן הס"מ מצא דווקא שם מקום לחוּל ('מצודת דוד להרדב"ז מצוה קצב) ואין מוחה בידו 'כי כל איש שׂוֹרר בביתו' ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה ועוד טעם שני).

שני הגידים בשני הירכיים הם חלקו ונחלתו של הס"מ ('מצודת דוד' הרדב"ז מצוה קצב) ושניהם נפגמו מחמת הפגיעה ('שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה שם בדף כא ע"ב) על אף שהמלאך פגע רק בירך אחת שנאמר "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ" (בראשית לב, כו) שהיא הירך הימנית ('שער מאמרי רשב"י' פרשת בראשית ד"ה שם בדף כא ע"ב, 'שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת בשלח דרוש ב. וראה 'נגיד ומצוה' עמ' צב ד"ה גיד הנשה) או הירך השמאלית ('עץ חיים' למהרח"ו שער לה פרק ה ד"ה הנה כל החצונים, 'קהלת יעקב' ערך 'גי' ד"ה גיד הנשה). ויש אומרים שהמלאך נגע בשתי הירכיים, בתחילה בירך שמאל ואחר כך בירך ימין. ולכן שני הגידים בשני הירכיים נאסרו, ושניהם נקראים בשם אחד "גִּיד הַנָּשֶׁה" שנאמר "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ" (בראשית לב, לג). ונרמזה פגיעת שני הגידים בכפל הלשון "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו) ('כתם פז' על זוהר בראשית דף כ ע"ב ד"ה האמנם כי קודם).

כאשר המלאך פגע בירך, 'גיד הנשה' יצא ממקומו (רד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק לז פסוק יח ד"ה אחז בגיד הנשה, רשב"ם בראשית לב פסוק כו), ושלטה בו 'הקליפה' ('אור החיים הקדוש' בראשית לב, לג) והזוהמא ('מטעם המלך' לר' חיים עמרם חלק שישי סימן תרצב), והוא נטמא מחמת נגיעת הס"מ ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה ועוד טעם שני, ''ילקוט דוד' פרשת וישלח על הפסוק 'על כן לא יאכלו בני ישראל' בשם ספר חן טוב) שהוא 'אבי אבות הטומאה' ('מטעם המלך' לר' חיים עמרם חלק שישי סימן תרצב). ואז מיד תשש כוחו של יעקב אבינו (זוהר פרשת וישלח דף קע ד"ה ויאבק איש). ואף שהס"מ נגע בכל כף ירכו של יעקב, הוא פגם רק ב'גיד הנשה' שהוא החלק הראוי לו, לכן הדגיש הכתוב ואמר "כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג). וכן מטעם זה נאסר רק גיד הנשה ולא כל הירך. ומכוח פגם הנגיעה של המלאך ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'על כן לא יאכלו' עיי"ש) הגיד הזה נטמא בכל מקום שהוא ('אור החיים הקדוש' בראשית לב, לג) כולל בבהמות ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'על כן לא יאכלו' עיי"ש), ונאסר על ידי הבורא יתברך ('אור החיים הקדוש' בראשית לב, לג).

אם לא שיעקב אבינו נחלש מחמת נגיעת הס"מ בירכו הוא היה עומד כנגדו, והיה נשבר כוחו של עשו למעלה ולמטה (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון). כלומר שיעקב היה מחליש כל כך את כוחו של הס"מ ושאר חבריו, עד שאפילו אם בני ישראל היו אוכלים את גיד הנשה ששם הוא מקום היצר הרע – לא היה בכוחו של הס"מ להתגבר עליהם ולהחטיאם. אך עתה שנגע בכף ירך יעקב, התחזק כוחו של הס"מ ('נחלת בנימן' מצוה ג גיד הנשה ד"ה והנה) בשעה שהסתלק מגיד הנשה כל 'הארת הקדוּשה' אשר ישנה בשאר האיברים ('נזר הקודש' על לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה פרשת עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). וזו הסיבה שהתורה תלתה את טעם איסור אכילת גיד הנשה במעשה של יעקב אבינו עם מלאך הס"מ שנאמר "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג) ('נחלת בנימן' מצוה ג גיד הנשה ד"ה והנה).

מי שאוכל את 'גיד הנשה' מחזק את היצר הרע ומתרחק מעבודת ה'

כאשר הס"מ הטמא נגע בכף הירך של יעקב הוא טימא אותו ונאסר לאוכלו ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו). כי יעקב אבינו היה ראש ומבחר היצורים, וכאשר נפגם אבר זה על ידי מום שעשה בו המלאך שגרם להגביר בו ביותר את טומאת זוהמת היצר הרע שהיה כלול בתוכו ממילא, אז נפגם בחינת אבר זה בכל יצורי עולם. לכן נאסר אותו אבר באכילה והנאה לדורות כדי להרחיק מטומאתו ('נזר הקודש' על לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה פרשת עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). אמנם בעת ששוחטים בעל חי כשר, אזי נטהר גיד הנשה מטומאת מגע אך באכילה הוא עדיין אסור ('נחלת בנימן' מצוה ג' גיד הנשה ד"ה ועוד טעם שני) כי אין לישראל חלק בס"מ ('ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו סימן עב) והם אינם מצדו וממינו. אמנם לגבי שאר אומות העולם, הם כן אוכלים אותו כי הם מהצד ומהמין של המלאך שלהם שהוא הס"מ ובאכילת גיד הנשה הם מחזקים את לבם (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה ועל כן לא יאכלו בני ישראל).

ואם יהודי אוכל את 'גיד הנשה' אזי הוא מחזק את 'היצר הרע' שהוא ממינו של הגיד (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל) ומטביע בלבו לסור מאחרי ה' ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב מרבינו אברהם גלאנטי) ומחזק בעצמו את תאוות העריות ('עיני העדה' פרשת וישלח דף מו ע"א ד"ה ובענין הפסוק נראה), לפי שהגיד הזה הוא משכן ומושב ליצר הרע ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב מרבינו אברהם גלאנטי), והאוכלו מושך עליו 'רוּח טומאה' ('ספר ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן לא יאכלו, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח תחילת 'תורה אור', 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שבעים וארבע) ונדבקים בו ניצוצי הרע שמחטיאים אותו כמו בשאר מאכלות אסורות ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת). לכן הגיד הזה נקרא 'גיד הנשה' – כי 'גיד' הוא לשון 'המשכה' (ראה לשון הגמ' בסוכה דף ד ע"ב) ו'נשה' הוא מלשון 'מנשה' ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קצב) ומלשון 'שכחה' – ללמד שהגיד הזה מושך ומשכח את האדם מעבודת ה' יתברך (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל, 'ספר ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן לא יאכלו, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצב, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שבעים וארבע).

נאסר לעם ישראל לאכול את גיד הנשה כפי שנאמר "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ" (בראשית לב, לג) וזה גם מחמת מיעוט הקדושה שבו והִתְרַבּוּת חיוּת החיצונים ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת), כי עם ישראל נזהרים מ'כוח הטומאה' ('ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן יאכלו, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח תחילת 'תורה אור' ד"ה הא) ואין להם להכניס בגופם כוח טומאה המעכב את שלימות האדם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שבעים וארבע). ונכון שלא לתת לאף אדם ואפילו לא לגוים לאכול את הגיד שהסירו מהבהמה, ושלא ייהנו ממנו כלל (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"ב ד"ה ותא חזי) גם לא כמאכל כלבים ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ממהרח"ו) כי אין ליהנות ממקום טמא כלל, וכל שכן ממקום שהתקרב אליו הס"מ, נגע בו וטימא אותו (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"ב ד"ה רבי ייסא. וראה שו"ע יורה דעה סימן סה, י שהתיר בהנאה).

משאירים את 'גיד הנשה' שלם וגלוי ובזה נשבר כוחם ותוקפם של החיצונים

כשמסירים מהבהמה את גיד הנשה משאירים אותו בקיומו ולא שוברים אותו (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה ותא חזי מהאי נחש), ומראים בזה לס"מ שאף על פי שהוא נגע בגיד הנשה והחלישו – עדיין הוא קיים ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ממהרח"ו) ונצחי ולא נשבר. ובזה מראים כי הנגיעה שנגע בה הס"מ 'לא עשתה כלום' ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א מרבי אברהם גלנאטי). ואז בשעה שהס"מ וכל ענפיו רואים שהגיד לא נשבר ולא נאכל, נשבר כוחם ותוקפם והם לא יכולים להזיק יותר לבני יעקב (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א – ע"ב ד"ה ותא חזי מהאי נחש).

ואם חלילה עושים ההפך, אוכלים ומשברים את הגיד או אף עושים אותו באופן שהוא לא יראה ולא ימצא – אזי החיצונים חושבים להרע ולהזיק לבני האדם. כי הם אומרים שהשׂר שלהם כבר נגע בו ונקעה ירך יעקב ממקומה והוא כבר שלט בו, והם באים מכוחו להרע ולהשחית. לכן נאסר לאכול וליהנות ממנו ('אור החמה' זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א מרבי אברהם גלאנטי). וכנגד זה הנזהר ולא עובר על איסור אכילת גיד הנשה יזכה לעתיד לבוא לראות בעוּזוֹ ובכבודו של הקב"ה שנאמר "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (תהלים סג, ג) ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שבעים וארבע).

ולפי זה מובן מה שנהגו הקדמונים ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קצב) מנהג יפה בישראל (ביאור 'אספקלריא המאירה' על זוהר פרשת וישלח דף קע ד"ה וכתב הז"ח) שהוא מנהג העולם ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ממהרח"ו) להשליך את גיד הנשה שהסירו מהבהמה, כך שידבק בגגות או בכתלים ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קצב) ויישאר שם קיים בכותל הבית ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ממהרח"ו), וכאילו אומרים לסטרא אחרא "טול חלקך!" ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצב) שהרי הפגם של גיד הנשה בא מכוח הנחש ס"מ (עפ"י 'אמרי נועם' פרשת ויצא אות מו ד"ה והנה לבן הוא הנחש). ובזה כוחות שׂרו של עשו רואים את חלקם המונח להם דבוק בגג או בכותל, והוא לזיכרון לפניהם תמיד ולא יקטרגו על ישראל ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצב).

כשם שיש לס"מ אחיזה בגיד הנשה כך יש לו אחיזה ביום תשעה באב

שס"ה הגידים שיש באדם מכוונים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, וכנגד שס"ה ימים בשנה. והגיד הנקרא 'גיד הנשה' מכוון כנגד יום תשעה באב. ונרמז הדבר בציווי האיסור שנאמר "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג), שהתיבה "אֶת" ראשי תיבות 'תשעה אב' (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב ד"ה בגין דאית, 'ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן לא, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב תחילת פרשת וישלח ד"ה הא לך, 'עיני העדה' למחבר ספר 'שבט מוסר' פרשת וישלח דף מו ע"א ד"ה 'ובענין הפסוק' בשם השל"ה הקדוש) לפי שכנגד יום זה בשנה נמצא הגיד הרע הזה, שהוא אחד מתוך שס"ה גידים ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב תחילת פרשת וישלח ד"ה הא לך). ובכל ימות השנה ובכל הגידים ובכל האברים לא נמצא מפלתן של ישראל אלא ב'גיד הנשה' שבו תשש כוחו של יעקב, וכן ביום 'תשעה באב' שבו התקשה הדין על ישראל ('ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן לא, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב תחילת פרשת וישלח ד"ה הא לך, ראה 'טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוֹת 'לא תעשה' מצוה א). ונרמז הדבר בשמו 'גיד' שהוא כנגד 'גזרות קשות כגידים' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח ד"ה וכתבו המקֻבלים).

ודבר זה הוא לפי שכאשר מלאך הס"מ החליש את כוחו של יעקב על ידי הפגיעה בגיד הנשה, הוא מצא גם אחיזה ביום תשעה באב שכנגדו (זוהר וישלח דף קע ע"ב ד"ה ויאבק איש עמו) שעליו נאמר "כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א, יג) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח ד"ה וכתבו המקֻבלים) לפי שמיום היותו אין בו טובה ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא) והס"מ שולט ביום זה שהוא יומו ('ברכת שמואל' לאביו של בעל 'קב הישר' פרשת וישלח דף לז ע"ב ד"ה 'אם כן המדרש'). ומחמת אחיזת 'החיצונים' באותו היום התגברה הקליפה והחטיאה את ישראל לבכות ביום זה בהיותם במדבר, עד שנקבעה בו בכייה לדורות ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה ואכן האמת הוא). ומטעם זה גם באותו היום נחרב בית המקדש (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב וד"ה ויאבק איש עמו) הראשון והשני – אחד כנגד הגיד בירך ימין ואחד כנגד הגיד בירך שמאל ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו).

וכשם שלא אוכלים את גיד הנשׁה כך לא אוכלים מאכלים ביום תשעה באב, שהעניין אחד הוא ('הרמ"ד וואלי' בראשית לב פרשת וישלח על הפסוק 'על כן לא יאכלו'), כי באכילת גיד הנשׁה מתחזק כוחו ואוֹנוֹ של הס"מ ששם מקום רביצתו עם מחנותיו ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצות לא תעשה מצוה א) וכן על ידי האכילה ביום תשעה באב מתחזק כוחו של הסטרא אחרא ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה והנה כל כֹחו, 'ברכת הטוב' פרשת וישלח דף כא ע"א טור ב) מחמת התאוה והמוֹתרוֹת שיש בכל אכילה שאוכלים באותו היום שהוא יומו ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה והנה כל כֹחו. וראה 'תפארת שלמה' על התורה חלק ליקוטים אות קו ד"ה ובזה פרשתי). ולכן כל האוכל ביום תשעה באב כאילו אוכל את גיד הנשׁה (זוהר פרשת וישלח דף קע ע"ב סוף ד"ה ויאבק איש עמו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו, 'ציוני' פרשת וישלח ד"ה על כן לא יאכלו, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב תחילת פרשת וישלח ד"ה הא לך) וכל האוכל את גיד הנשׁה כאילו אוכל בתשעה באב ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו). ומטעם זה אמרו רבותינו שכל האוכל ושותה ביום תשעה באב עליו הכתוב אומר "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם" (יחזקאל לב, כז) (ראה גמ' תענית דף ל ע"ב) שכוונתם הוא לגיד הנשׁה הנמצא בסמוך לעצם של גוף האדם ('ברכת שמואל' פרשת וישלח דף כ ע"ב ד"ה ובמדרש רבה ויהי לי).

האכילה ביום תשעה באב נותנת כוח לס"מ לקטרג ולשלוט ביומו ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו) והוא מתגבר ביותר עד שיכול חס ושלום להחריב את העולם ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה והנה בזמן הבית), לכן ישראל הצטוו לא לאכול בתשעה באב על מנת לא לתת לו כוח ('ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו סימן עב) ובכלל זה הוסיפו רבותינו בסך הכל חמישה עינויים להתיש אז את כוחו ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו) ולמעט אותו ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה והנה בזמן הבית). וכל זה בזמן שבית המקדש חָרֵב, שכוחו של הסטרא אחרא אמיץ מאוד בעוונות הרבים. אך בזמן שבית המקדש היה בנוי, כן היו אוכלים ביום תשעה באב (ראה גמ' ראש השנה דף יח ע"ב) כי כוח הסטרא אחרא היה אז חלש מאוד, ואם היו מתענים ביום תשעה באב שהוא יומו אזי לא היה לו כוח בכלל והיה מתבער מהעולם. וזה אי אפשר כי צריך שהסטרא אחרא יתקיים עד עולם התיקון ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה אבל תכלית הענין).

אחיזת הס"מ בגיד הנשה תמשיך עד שיתבטלו כל החיצונים

מחמת פגם נגיעת המלאך בגיד הנשה, נזהר יוסף הצדיק להוציא את בניו מִבִּרְכָּיו של יעקב אביו לפני שהוא ברכם שנאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹקִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, ח – טז) ('ליקוטי מהרצ"א' למחבר 'בני יששכר' פרשת ויחי, צב).

וכן צריך כל אדם להיזהר לא לשים ידו על גיד הנשה בשעה שהוא ישן, מפני שבעלי חלומות יבהילוהו ('רבינו אפרים' פרשת וישלח מכתיבה אשכנזית אות לב, 'מדבר קדמות' מערכת ג אות כ בשם ר' אלעזר מגרמייזא) בחלומות רעים ('דבש לפי' מערכת ג אות טוב בשם רבינו אפרים). ומטעם זה אדם לא צריך להתענות על חלום רע שחלם כאשר הוא יודע שידו היתה מונחת בזמן השינה על גיד הנשה ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ג אות טו"ב), לפי שההרהורים והמזיקים מתאחזים בירך הזו שהוא מקומם. וזה מה שנרמז בסדר קריאת שמע על המיטה "אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ח) ('מזמור לאסף' סדר קרית שמע על המיטה ד"ה יעלזו). והיה מעשה באחד שביקש נקמה ושלא יהיה מנוחה לשׂונאו אפילו אחרי שהוא עצמו ייפטר מהעולם. ואכן כאשר מת אותו מבקש נקמה, הוא בא בחלום לשׂונאו החי ואמר לו "מה אתה סבור שאין המתים יכולים להזיק?!" ומיד תפש המת 'בגיד הנשה' של שׂונאו החי. וכאשר קם בבוקר אותו השׂונא, כאב לו אותו המקום ('ספר חסידים' אות תשח עפ"י ביאורו של 'פירוש קדמון').

איסור אכילת גיד הנשה מפני אחיזת 'החיצונים' ימשיך עד יום ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה וזהו שאמר) הגאולה ('גבול בנימין' חלק א' דרוש י פרשת וישלח דף כד ע"ב טור ב ד"ה ועדין נשאר לנו) שאז יושיע ה' את ישראל מכל צרה וצוקה ורוח הטומאה תעבור מהארץ, ולא יהיה אחיזה ל'חיצונים' שכולם יבוטלו מן הארץ. וכפי שנאמר "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה, ט) והוא היום שנרמז עליו בציווי האיסור "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג). ובאותה העת גם צום תשעה באב יתבטל שנאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) ('באר מים חיים' פרשת וישלח ד"ה וזהו שאמר), שגם הוא מאחיזתה של אותה הטומאה שעתיד ה' לבטל. במהרה בימינו, אמן.