פרשת ויחי – סוד דיני האבלות על המת

יוסף עלה לקבור את יעקב אבינו בארץ ישראל. לפני קבורתו עשוּ מצרים "מִסְפֵּד גָּדוֹל" ויוסף עשה "אֵבֶל" במשך שבעת ימים שנאמר "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, ז – י). יוסף התאבל במשך שבעה ימים וממנו למדו כל ישראל להתאבל על מתיהם שבעה ימים ('בראשית רבה' פרשה ק אות ז, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יז).

ויש להתבונן, מדוע כאשר חלילה נפטר איזה אדם מישראל אזי קרובי משפחתו יושבים עליו באבלות דווקא במשך שבעה ימים?

הנפש נמצאת בשלשת הימים הראשונים עם הגוף בקבר

כאשר אדם נפטר, חלק 'הנשמה' עולה מיד למעלה אל המקום שממנו יצאה (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב ד"ה נשמה) ויחד עמה גם חלק 'הרוח' שבו ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין חמישי נהר לא ד"ה ודע כי) ואילו חלק 'הנפש' נשאר למטה בתוך הגוף שבארץ (זוהר פרשת לך לך דף פא סוף ע"ב סתרי תורה ד"ה 'וכדוגמא' בהוספה). וכאשר גופו של הנפטר הוא קדוש וטהור אזי מתעכל הבשר על ידי העפר ותכף נעשה גופו ובשרו עפר ואפר ואינו סובל צער של תולעים ורימה ('קב הישר' פרק עא ד"ה אכן כשהנשמה) ועליו נאמר "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן" (תהלים ד, ט) "יַחְדָּו" הם הגוף והנפש שבהם נאמר "אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן" ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלשים). וכן נאמר עליהם "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיה נז, ב). ואם אין גופו של האדם מתעכל מיד, אז התולעים מסובבים את גופו ומקשׁקשׁים בפיו הפתוח, וקרביו ובני מעיו מלאים רימה ותולעה ('קב הישר' פרק עא ד"ה אכן כשהנשמה).

עיקר דיני המת בקבר הם בשלשת הימים הראשונים לקבורתו ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר לא) שאז יש את דין 'חיבוט הקבר' לגוף ולנפש ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת) כשגופו של האדם עדיין קיים ועוד לא נבקע כריסו להוציא ממנו את הרפשׁ והטיט. וכוחות הטומאה שנתעבר מהם מקשׁקשׁים ומפעימים אותו כצירים בבטן מלאה ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יט ד"ה עתה) ומחמת שצורת פניו ניכרת על כן המקטרגים מוצאים אז מקום לקטרג נגדו כפי שנאמר "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם" (ישעיה ג, ט) ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק יט ד"ה וג' ימים), לכן אז הוא זמן תוקף ותגבורת הצער של הנפש, בצער מופלג ויגון ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלשים) (להרחבה על חיבוט הקבר ראה מאמרינו לפרשת ויחי – 'דין חיבוט הקבר').

תמונתו תוארו ותפארתו של המת נשארת שם בקבר והנפש שלו נמצאת עמה. הנפש משתוקקת אז לראות את פניו היות שהאדם נברא בתכלית השלמוּת. לכן הנפש של הצדיק וגם של הרשע ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלשים) מרחפת בשלושה ימים אלו על הקבר ('בראשית רבה' ק אות ז, ויקרא רבה יח אות א) ואינה נפרדת מן הגוף ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלשים) כי היא סבורה שעוד יכולה לחזור אליו ('בראשית רבה' ק אות ז, ויקרא רבה יח אות א). ולאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת אל עבר פניו ואז גם צורת פניו משתנה. וכאשר הנפש רואה זאת היא עוזבת אותו והולכת לה בצער רב מאוד שנאמר "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל" (איוב יד, יב) ('בראשית רבה' ק אות ז, 'ויקרא רבה' יח אות א).

בכי האבלים בשלושת הימים הראשונים ממתק את הדין מנפש הנפטר

הטעם לאבלות בכלל הוא לפי שאין שום מנוחה לנפש המת עד לאחר שנים עשר חודשים שרק אז היא נחה ושקטה (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף כא ע"א טור ב ד"ה ועתה נפרש). וכל הדינים שנאסרו על האבל בימי אבלותו הוא על מנת שיצטער על צערו וטרדתו של המת מכוח רוח הטומאה השורה על גופו, ויש בזה נחמה למת ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב – ר ע"א ד"ה 'ולמה שרוב' וד"ה 'ואחר השבעה עד שלשים') והקלה בדין שעליו ('זכר דוד' לר' דוד זכות אב"ד ור"מ במודינא שבאיטליה מאמר ראשון פרק לב דף עט ע"א ד"ה גם יקיימו בזה תנחומי אבל). כך כנגד הצער העצום שיש לנפש בשלושת הימים הראשונים לפרידתה מהגוף, נאסר על האבל לעשות מלאכה אפילו אם הוא עני המתפרנס מן הצדקה (ראה שו"ע יורה דעה סימן שפ, ב) ('נשמת חיים' מאמר שני תחילת פרק כט). והאבל גם עושה 'קריעה' ללבושו במקום הצוואר כדי להורות כי הלבוש 'הגשמי' של הנפטר אינו דבוק עוד עם נשמתו, כמו שהעוֹר של צוואר הבהמה נפשט לו מאליו לאחר השחיטה (ראה גמ' חולין דף קכג ע"א) ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק ט אחר פטירת המת).

שלושת הימים הראשונים נקבעו לימי בכי של האבלים (ראה גמ' מועד קטן דף כז ע"ב) ('נשמת חיים' מאמר שני תחילת פרק כט) שאז בכוח הדמעות מתעוררים רחמים על אותה הנפש בעת שהיא זקוקה לרחמים ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק יט ד"ה וג' ימים), ומתמתקים הדינים ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק יב ד"ה ואמרו כי) ונפתחים לה שערי דמעה העליונים שהם שערים המסולקים מן הדין, שהרי כל השערים ננעלו אך 'שערי דמעות לא ננעלו' (ראה גמ' בבא מציעא דף נט ע"א). רק צריך שכוונת הבכי לא תהיה לתועלת החוֹמר כדרכם של נשים קלוֹת אלא לתועלת הנפש. וכמו שעשה דוד המלך כאשר נפטר בנו אבשלום שנאמר "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב' יט, א) ששמונה פעמים בכה דוד המלך ואמר "בְּנִי" שם בפסוקים, שבעה פעמים – כנגד שבעה מדורי גהינום להציל אותו מהם על ידי בכייתו, ופעם שמינית – להביאו לעולם הבא (ראה גמ' סוטה דף י ע"ב) ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק יט ד"ה וההספד למת).

ויש כוח בבכייתן ובדמעתן של הנשים לכבות את 'הדין' לשוברו ולהחלישו, כי שורשן הוא מצד 'הדין' והן מושפעות תדיר מכוח 'הדינים'. זה הטעם ש'הקִינָה' היא שירה המיוחדת לנשים שנאמר "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיה ט, יט). וכן נאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיה ט, יט). וגם נרמז עניינן בפסוק "עַל עֲלָמוֹת שִׁיר" (תהלים מו, א). בשל כך גם הלוים ששורשם מצד הדין היו שׁרים תדיר במקדש בכדי לבסם את 'הדין' בשירתם ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק י' ד"ה ומצאתי קצת). ומעין זה גם עשה הקב"ה כאשר קרא לבכות על חורבן בית המקדש במטרה למתק את 'הדין' שנאמר "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק" (ישעיה כב, יב) ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יב ד"ה ואמרו כי) (להרחבה על עניין הדמעות ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'מעלת הדמעות').

בשבעת ימי האבל הנפש נמצאת גם בביתה לכן שם עיקר האבלות

מהיום הרביעי ואילך ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלשים) במשך שבעת ימי האבל, הנפש הולכת הלוך ושוֹב מהקבר אל בית הנפטר וחוזרת מבית הנפטר אל הקבר (זוהר פרשת ויחי דף ריח ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה, 'רקנאטי' פרשת ויחי ד"ה בגורן האטד, 'בית מועד' דרוש ששה וארבעים דף ר ע"א ד"ה ולמה שרוב. ראה 'שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה 'דיני' שמשייך זאת ל'לבושי הנפש'). וכשהיא בקבר היא מתאבלת על גופה (זוהר פרשת ויחי דף ריח ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה, 'רקנאטי' פרשת ויחי ד"ה בגורן האטד, גמ' שבת דף קנב ע"א) שנאמר "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל" (איוב יד, יב) (זוהר פרשת חיי שרה דף קכב ע"ב מדרש הנעלם ד"ה ויבא אברהם לספד). וכאשר היא נמצאת בביתה, היא רואה את כל קרוביה המתאבלים על גופה ואז היא גם מתאבלת עמהם (זוהר פרשת ויחי דף ריט ע"א ד"ה אמר רבי יהודה, זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה תא חזי כל שבעה).

במשך שבעה ימים ראשונים אין לנפש רשות לעלות למעלה לפני השכינה ('רקנאטי' פרשת ויחי ד"ה בגורן האטד', 'חיי אברהם לר' אברהם כלפון סימן שעו) והיא נמצאת באותם הימים בצער (רד"ל בביאורו על פרקי דרבי אליעזר פרק לד ד"ה ז' ימי אבל) וטרודה מ'רוּח הטומאה' השוֹרה על גוּפה בקבר מעת סילוק הנשמה ('מעבר יבק' מנחת אהרן פרק ה ד"ה עוד על ידי המספד), ועל כן היא מתאבלת על הגוף שלה ('חיי אברהם לר' אברהם כלפון סימן שעו). וכנגד זה תיקנו שבעת ימי אבלות לקרוביו של המת (רד"ל בביאורו על פרקי דרבי אליעזר פרק לד ד"ה ז' ימי אבל). וכיון שנפש המת אוֹננת בביתה, לכן גם מתפללים שם במניין במשך כל שבעת הימים. ובזה נעשה לנפש קוֹרת רוּח ('שיבולי הלקט' הלכות שמחות הלכה כא) כי על ידי אותם עשרה מתפללים מופיעה שם השכינה הקדושה ו"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" (משלי טז, טו) ('מעבר יבק' אמרי נועם פרק לה ד"ה ופשוט כי). וכן מדליקים בבית הנפטר נר במשך ימי השבעה, וגם בזה יש לנפש נחת רוח ('מעבר יבק' שפת אמת פרק טו ד"ה ומכאן יוכל המשכיל).

דיני האבלות ממתקים את מידת הדין המתוחה על האבלים

מי שמת לו אחד מקרוביו הוא חייב להתאבל עליו מחמת קירבת נפשו עם נפש הנפטר, כי הוא עצם מעצמיו וחלק מחלקיו ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כא ד"ה כשם שהבן), ומיתת קרובו יצרה גם בו חיסרון שבשל כך הוא לא נקרא 'שלם' (ראה גמ' מועד קטן דף טו ע"ב) ויש לו נזק ופגם רוחני שהוא בחינת 'מיתה' ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה 'ונבאר הטעם' עיי"ש עוד). לכן הָאָבֵל עושה קריעה להראות את הפגם שבו. וכפי גודל הפגם כן היא הקריעה, שעל אביו ואמו קורע כל בגדיו עד שיגלה לבו ובשאר המתים קורע רק הבגד העליון ובשיעור של טפח (ראה שו"ע יורה דעה סימן שמ) ('זכר דוד' מאמר ראשון דף עט ע"א ד"ה ועיין בספר מעבר יבק). חסרון זה עלול להתמלא מצד הטומאה חלילה, כי במקום שנחסר ומסתלק מהאדם חלקי קדוּשה שם הסטרא אחרא משתוקק להידבק ולקבוע את משכנו. וכמו בטומאת מת שסילוק הנשמה הקדוֹשה מביא לכך שהטומאה תשרה על הגוף המת ('שם משמואל' פרשת כי תשא שנת תר"ע ד"ה 'בב"ר ברכת ה''). לכן מחמת הגרעון שנוצר עם הפטירה, הקרובים לנפטר צריכים להתאבל. והוא כפי שאמרו רבותינו "אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן" (ראה גמ' שבת דף קה ע"ב – קו ע"א) ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה 'ונבאר הטעם' עיי"ש עוד).

מידת הדין מתוחה על האבל ('פלא יועץ' ערך 'אבלות' ובכלל מצות אבלות) לכן האבל צריך לראות כאילו חרב עומדת כנגדו בכל שנת האבל ובפרט בשבעה ימים הראשונים, וכפי שאמרו רבותינו "כָּל שִׁבְעָה יָמִים חֶרֶב שְׁלוּפָה וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם הִיא מִתְרַפְרֶפֶת וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִנְדָנָהּ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ" ('בראשית רבה' ק אות ז. ראה גמ' מועד קטן דף כז ע"ב) ועשיית ההספד והאבלות על המת מצילה את האבל ממדת הדין הזאת כי 'דבר המיתה' כמיתה עצמה ('בית מועד' דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה ובכן ע"י ההספד מקלין, 'זכר דוד' מאמר ראשון דף עט ע"א ד"ה באופן שהאבלות). ולכן טוב להודיע לאדם על שמת לו קרובו בדרך ראוּיה כך שיבין מעצמו, אף שלפי הדין אין חובה בזה וגם נאמר על המבשׂר "וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל" (משלי י, יח) (ראה שו"ע יורה דעה סימן תב סעיף יב), וזה משום שזכות הוא לאבל שמודיעים לו על צרת מיתת קרובו שבאה אליו, כי 'מדת הדין' מתוחה כנגד האבל והוא עומד בסכנה, ועל ידי האבלוּת שעושה הוא ינצל מפח יקוּש של אותה מדת הדין ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון דף עט ע"א ד"ה באופן שהאבלות).

וכיון שכוחות הדין שולטים בבית האבל ובכל אשר לו, לכן לאחר קבורת המת כאשר מאכילים את האבל סעודה ראשונה הנקראת 'סעודת הבראה' שבכוונתה רוצים לשבר את כוח הדין המתגבר על האבל באותה השעה – לא מאכילים אותו ממאכלו אלא ממאכל של שְׁכֵנוֹ וכדומה, לפי שמאכלו של האבל עתה הוא מצד כוחות הדין ואילו כעת צריך להשפיע עליו מכוחות החסד ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כח ד"ה ופי' הכפירים וד"ה ואחת מכוונות). וזה גם הטעם שיש בני אדם אשר לא לוקחים שום דבר בין קטן ובין גדול מביתו של האבל בכל משך שבעת ימי האבלות, כי חוששים שלא להיטמא ב'רוח הטומאה' הנמצאת בבית האבל ('זכר דוד' מאמר ראשון דף לה ע"א ד"ה ואולי מזה נמשך).

מחמת מידת הדין המתוחה על האבל, אסור לאבל להסיח דעתו מהאבלות כל שבעת הימים וצריך שיקיים כל דבר כתיקונו – שלושה ימים לבכי ושבעה להספיד ולספר בשבח המת, וכן שאר דברים שהורו רבותינו ('פלא יועץ' ערך אבלות ד"ה ובכלל מצות אבלות) כמו ישיבה על הארץ, שבזה הוא נוהג בענווה ומושך על עצמו חיים נצחיים שנמשך מבחינת 'עפר', ומבטל את צד המוות כך שלא ישלוט עליו ('ליקוטי הלכות' לר' נתן תלמידו של ר' נחמן מברסלב אורח חיים א' תפילין ו אות ה). וכן אסור להתקשׁות על המת בבכי יותר משלושת הימים הראשונים שנתקנו לכך, כי זה מעורר על המתקשה את מדת הדין חלילה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה ע. ראה מעשה נורא בזה בגמ' מועד קטן דף כז ע"ב). וגם לא עושים 'נפילת אפים' בבית האבל כי בזה מגבירים את כוח הדין במקום שכבר מתוחה עליו מדת הדין ('לבוש' אורח חיים סימן קלא סעיף ד). וכשהמנחמים אומרים לאבל "תנוחם מן השמים" הרי הם מבסמים אז את הדין ברחמים (והוא נוסח הניחום לספרדים ונהרא נהרא ופשטיא) ('מעבר יבק' אמרי נועם פרק לה ד"ה 'בסוף הגמרא').

כנגד שלושים ימי הצער והדין תיקנו לגדל את שׂערות הראש שגם הם בחינת 'דינים' ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל חלק ב' סדר הזמנים וכוונות 'בענין תספורת הזקן'), ועל ידי כן מניח האבל ל'חיצונים' ול'סטרא אחרא' להידבק בשׂערותיו והם אינם מתאחדים עם גופו. ורמז לשייכות השיער לסטרא אחרא הוא במה שאמר יעקב לרבקה אמו "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (בראשית כז, יא). אמנם הכהנים הגדולים שהיו נמשכים ב'שמן המשחה' לא היו צריכים לגדל את שׂערות ראשם בימי אבלם, כי אי אפשר לסטרא אחרא להידבק בשֹערות ראשם כלל מחמת משיחתם. וזה מה שצווּ אחיהם של נדב ואביהוא אשר היו משוחים בשמן המשחה "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" (ויקרא י, ו), כלומר אל תגדלו את שׂערות ראשיכם, בשוֹנה מכל שאר האבלים (ראה רש"י ויקרא י, ו) ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ ספר ויקרא פרק י, ז). ומה שמגדל האבל גם את שערוֹת הזקן על אף שהם בחינת חסדים, זה על מנת למתק את הדינים של גידול שערות הראש ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל חלק ב' סדר הזמנים וכוונות 'בענין תספורת הזקן' ועיי"ש).

האבל צריך שימור מפני 'המזיקים' (גמ' ברכות דף נד ע"ב) לפי שהם מתגרים בו (רש"י גמ' ברכות דף נד ע"ב ד"ה חולה). ולזה מועיל ההספד על המת שהוא מגן על האבל מפני אותם 'קנאים' שרודפים לפגוע בו ולהמיתו, גם בביתו ובשאר מקומו ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה 'ובכן ע"י ההספד מקלין' ועיי"ש איך רמזו לכך רבותינו). ובדורות הראשונים שהסטרא אחרא היה חזק יותר, גזרו חכמים שהאבל גם יעטוף את הראש ויהפוך את מיטתו. אך במשך הדורות חכמים החלישו את כוח הסטרא אחרא, לכן הם הקלו בכמה דברים ואמרו "הלכה כדברי הַמֵּקֵל באבל" (ראה גמ' מועד קטן דף יח ע"א), עד לדברים המתוקנים כיום. ונגזר על האדם האבל להישאר באבלותו ובחסרונו בימים אלו כפי שהורו חכמים, על מנת שלא יושלם חסרונו על ידי הסטרא אחרא ('שם משמואל' פרשת כי תשא שנת תר"ע ד"ה 'בב"ר ברכת ה''). ואם הָאָבֵל מקיים את דברי רבותינו ולא מסיח דעתו מהאבלות מובטח לו שלא יוסיף לדאבה עוד ('פלא יועץ' ערך אבלות ד"ה ובכלל מצות אבלות).

על ידי ההספד נעשה למת הגנה מפני 'החיצונים' ומתעלה נשמתו

כיון שהנפש מתאבלת בכל שבעת הימים (ראה גמ' שבת דף קנב בסוף ע"א) לכן תיקנו שאז גם יספידו את המת (גמ' מועד קטן דף כז ע"ב) על ידי זיכרון חסדיו, ובזה יעוררו את אורות מעשיו של הנפטר בשמים ובארץ ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק 'שפת אמת' פרק יט ד"ה שבעה וד"ה וההספד) ויתעוררו על הנפטר כוחות החסדים ויסתלקו ממנו כוחות הדינים. לכן הספד המת נקרא גם 'עירור' (ראה גמ' מועד קטן דף ח ע"א) כי מעוררים את החסדים ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק 'אמרי נועם' פרק לח ד"ה ההספד הוא יקרא). הזמן שנקבע להספד ארוך יותר מהזמן שנקבע לבכי, שזה שבעה ימים ואילו זה רק שלשה ימים. וְרֶמֶז לכך אצל אברהם אבינו שנאמר "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) שבתיבה "וְלִבְכֹּתָהּ" יש אות "כּ" קטנה ואילו בתיבה "לִסְפֹּד" אין אות קטנה, לרמוז כי ימי ההספד נמשכים יותר מימי הבכיה ('ליקוטי תורה' על התורה להאר"י ז"ל פרשת חיי שרה ד"ה לספוד לשרה).

על ידי ההספד בדברי תורה וסיפור מדותיו ומעשיו הטובים של המת ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף ר ע"ב ד"ה וזה דבר ההספד) מקלים את צער המת ודוחקו להרחיק ממנו את כתות המזיקים הקשים ('בית מועד' דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה ובכן ע"י ההספד מקלין, 'מעבר יבק' מנחת אהרן פרק ה ד"ה עוד על ידי), בדומה להקפות שעושים סביב המת לפני הקבורה ('בית מועד' דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה ובכן ע"י ההספד מקלין). ועל ידי דיבורי ההספד נעשה 'אור מקיף' לנפטר שלא יאחזו בו החיצונים חלילה. זה הטעם שאמרו רבותינו שההספד הוא 'כבוד המת' (ראה גמ' סנהדרין דף מו ע"ב – מז ע"ב, וראה רש"י גמ' סוכה דף כה ע"א ד"ה טירדא דרשות) ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' חיי האדם ופטירתו ד"ה סוד ההספד והבכי). ויש רווח למת על ידי מעשה ההספד כי זה ממתיק מעליו את 'הדין' והוא הולך לגן עדנים ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק לב דף עט ע"א ד"ה באופן שהאבלות). ועל ידי הדרשות ודברי התורה שנאמרים על המת בדמעות, בוקעים חלוני רקיע ומגרשים את 'החיצונים'. ובפרט אם מדברים בשבח תורתו של הנפטר ומעשה הצדקה ('קרבן שבת' פרק ח סימן א ד"ה ויש לזה שתי).

כדי שההספד יהיה מגן וצינה למת ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה ואך כדי שההספד) מספידים רק לפי כבודו ולא יותר (זוהר פרשת ויחי רלב ע"ב ד"ה רבי חזקיה פתח ואמר). ואם משבחים את המת במה שאין בו, גורם למת רעה. לכן ידברו רק כמדתו של המת ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב ד"ה ואך כדי שההספד). ויש למת תועלת גדולה מאוד מההספד ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יט ד"ה וההספד למת) ומדברי התורה הנאמרים שם. וכמו שהקֶשֶׁת מעלה את החץ כך ההספד ('צרור המור' פרשת ויחי סוף ד"ה ולכן אמר דוד, 'מדרש תלפיות' ענף הספד) וצידוק הדין מעלים את המת ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה ראיתי כתוב כי). ולזה רמז דוד המלך כאשר הספיד את שאול ויהונתן שנאמר "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל ב' א, יז – יח) כלומר שרצה ללמד את בני יהודה להגיד דברי הספד וכך יעלו את נשמותיהם של שאול ויהונתן כמו ה"קָשֶׁת" ('צרור המור' פרשת ויחי סוף ד"ה ולכן אמר דוד). כי כאשר עולה קול ההספד והבכי של בני האדם למעלה מתעלה עמהם גם נשמת המת ('יערות דבש' חלק א דרוש ח ד"ה אבל הענין וד"ה ולכך אמרו. ראה גמ' שבת דף קנג ע"ב).

התחלת עליית הנפש למעלה הוא מהשבעה עד ליום השלושים

כעבור שבעת ימי האבלות מתקררת מעט שלהבת האהבה של נפש המת לגוף, והיא מתחילה להתאוות תאוה לראות את פני השכינה ולעלות לאיזה מקום אשר משם תוכל להיכנס לגן עדן ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלושים). ואז היא עוזבת את בית האבלים שאליו היא באה והלכה במשך שבעה ימים ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות שס הודפס בירושלים שנת תשס"ח), והיא הולכת ונעה לה ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף ר ע"א ד"ה ולמה שרוב) ותכף ומיד חוזרת לגוף באהבתה אותו. וכך הוא שוב ושוב במשך שלושים יום ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלושים) שבהם הנפש משוטטת בעולם ומבקרת את הקבר (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה תא חזי כל שבעה). וצריכים קרוביו של המת לבקש עליו רחמים בכל אותם שלושים הימים, יום ולילה לא ישבותו להזכירו לטובה לפני שוכן מעוֹנה, ולעשות לו זיכרון נשמות לפחות בכל שבת ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כא ד"ה וכמו שאותה).

בסיום שבעת ימי האבלות ראוי להצטער על המת, כי נפשו נפרדת ועוזבת את האבלים ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות שס הודפס בירושלים שנת תשס"ח). ואז עד תום שלושים הימים הראשונים שאחרי הפטירה נאסר על האבל גיהוץ ותספורת, כי קודם שתהיה נשמת הנפטר מגוהצת ומסולקת מכוחות חומריים ומכתמיה, אפילו מהמעט שבהם – צריך לפחות שלושים יום ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כ ד"ה ואחר שבעת ימי ההספד). ועל ידי גידול השׂיער שהם כוחות הדין, מראה האבל כי מוטב לו שיגיעו אליו 'הדינים' ולא לנפטר – ובזה הוא מגן על הנפטר מפני המזיקים ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כא ד"ה כשם שהבן). וכשם שרק אחרי שלושים יום נשמת הנפטר לובשת בגדי יקרוֹת לְהֵרָאוֹת למעלה לפני קדושי עליון, כך גם קרובו המתאבל עליו בארץ אשר הוא כנפשו לא לובש בגד מגוהץ על בשׂרו ולא מציע תחתיו, כי עדיין אין למתו לְבוּשׁ לשכוֹן מנוחה במקומו ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כא ד"ה וכמו שאותה).

עיקר 'הדין' על הנפטר הם בשלושים הימים האלו ומשם והלאה נחלש הדין. לכן אין להתאבל אפילו על גדול בישראל יותר משלושים יום. וכפי שעשוּ ישראל למשה רבינו שבכו על מותו במשך שלושים יום ולא יותר שנאמר "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד, ח) ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כ ד"ה ובתשלום). וכן היה במותו של אהרן הכהן שנאמר "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כז – כט).

עד סיום שניים עשר חודש הנפש עדיין קשורה לגוף שקבור בארץ

אחרי שעברו שלושים יום מהקבורה שוב עושים מעין הספד למת, כי ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות תל הודפס בירושלים שנת תשס"ח) כבר שלט ההפסד בכל חלקי הגוף ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת כי) ואז הנפש עולה למקום הראוי לה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת כי, 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות תל הודפס בירושלים שנת תשס"ח) ושוב יורדת מספר פעמים במהלך השנה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלושים) לפקוד את מקומה בבית הקברות (זוהר פרשת חיי שרה דף קכג ע"א ד"ה 'אמר רבי יוסי' מדרש הנעלם) ואת הגוף אשר זכתה בו בחייה, ולראות מה נעשה לו בשנים עשר החודשים הראשונים למותו (גמ' שבת דף קנב סוף ע"ב, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת כי). והנפש קשורה אז לגוף שבקבר (זוהר פרשת ויחי דף רכה ע"א ד"ה תנינן תריסר ירחי), רק שהיא בלי החשק הנמרץ שהיה לה לגוף בתוך השלושים הימים הראשונים ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלושים) וכך היא עולה ויורדת עד שניים עשר חודש ('בית מועד' דרושים למועדים ולשנה לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף ר ע"א ד"ה ולמה שרוב).

במשך כל שנים עשר חודש הראשונים עדיין לא נאכל הגוף לגמרי, לכן על אף שהנפש עולה למרומים יש לה קצת אחיזה עם הגוף והיא יורדת אליו (ראה גמ' שבת דף קנב סוף ע"ב) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות קיג הודפס בירושלים שנת תשס"ח). מטעם זה האבל אומר על אביו בשנה הראשונה לפטירתו "הריני כפרת משכבו" (ראה גמ' קידושין דף לא ע"ב), כדי לקבל על עצמו כל מין 'דין' הראוי לחוּל על אביו ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כ ד"ה 'ואיסור' עפ"י רש"י קידושין דף לא ע"ב). וכוח תשוקת הנפש לגוף נמשך עד שניים עשר חודש כי עד אז נמשכת האהבה המופלגת ולא יותר. תשוקה זו קיימת למשך שנה שלימה בלא תלות במצב הגשמי של הגוף, שיכול להשתנות לפי מזג הגוף ומקום עפר קבורתו ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה סוף דבר ידוע). לכן בין אם נחנט הגוף ונשמר לשנים רבות ובין אם כבר נרקב בתוך השנה ('רבינו בחיי' דברים יח, יא ד"ה ודע) עדיין יקרא הגוף 'קיים' כל השנה הראשונה (ראה גמ' שבת דף קנב ע"ב) מחמת התשוּקה של הנפש אליה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה סוף דבר ידוע). שהרי ביחס לנפש שעשתה את הגוף לכלי, הגוף עדיין קיים ('רבינו בחיי' דברים יח, יא ד"ה ודע).

זו הסיבה שה' יתברך היודע לבבות בני האדם, נתן לחתן שֶׁיְּשַׂמֵּחַ את אשתו אשר אוהב שנה אחת תמימה לפי שעד אז הוא תוקף האהבה. וזה מה שנאמר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה). ולכן גם על המוכר 'בתי ערי חומה' נגזר שאם לא יגאל את ביתו עד תום השנה הראשונה לממכרו יותר הוא לא יגאל כפי שנאמר "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כה, כט – ל) לפי שכבר פסקה חיבתו של המוכר ממנה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה סוף דבר ידוע).

וכן הוא כאשר אדם מוצא אבידה הרי שזמן הכרזת האבידה הוא עד לשניים עשר חודש כי אחרי שעוברת תקופה זו כבר התייאשו הבעלים מן האבידה (ראה רש"י על גמ' ברכות דף נח ע"ב ד"ה ככלי אובד) ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה סוף דבר ידוע) ומשתכחת האבידה מליבם כמו מת המשתכח מהלב שנאמר "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (תהלים לא, יג) (גמ' ברכות דף נח ע"ב עפ"י רש"י ד"ה ככלי אובד). וזה הוא גם הטעם לכך שמי שלא ראה את חברו החביב עליו במשך שניים עשר חודש ולא היה עמו בקשר כלל, אז כאשר הוא רואה אותו מברך עליו ברכת 'מחיה המתים' (ראה גמ' ברכות דף נח ע"ב, שו"ע אורח חיים סימן רכה סעיף א) כי ודאי חברו כבר נשתכח מלבו אחר מלֹאת שנה שלימה כמו שהמת משתכח מהלב לאחר שניים עשר חודש, לכן כאשר הוא רואה אותו מחדש ראוי לומר עליו ברכת 'מחיה המתים' ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק כט ד"ה סוף דבר ידוע).

לאחר שניים עשר החודשים, גופו של המת בטל (גמ' שבת דף קנב סוף ע"ב) ואז הנפש שיש לה שייכות לגוף כל עוד הוא קיים ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף ר ע"א ד"ה ואחר השבעה עד שלשים), עולה ושוב אינה יורדת (גמ' שבת דף קנב סוף ע"ב, 'בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף ר ע"א ד"ה ולמה שרוב, 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מתוך כתב יד באות שס הודפס בירושלים שנת תשס"ח) וכך עוזבת את הגוף שהוא אלוּף נעוּריה, ומשתכחת ממנו מכל וכל ('נשמת חיים' מאמר שני פרק כט ד"ה ואמנם לענין שלושים). ואף שהנפש צריכה להגיע לאותו יום מסוים בשבוע על מנת להשלים את שנים עשר חודשי השנה, הרי שכבר ביום שבת לפני כן היא עולה ואינה יורדת עוד למרות שחסרים לה כמה ימים להשלמת השנה. והטעם הוא, לפי שביום השבת כל הנפשות עולות בגן עדן העליון אפילו בתוך שניים עשר חודש לפטירה, וכיון שהנפש כבר עלתה בשבת שוב אינה יורדת על מנת להשלים כמה ימים בודדים החסרים לה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ענין הנשמה).

וכך ישנן כמה תקופות לאבלות שהן 'שלושה' 'שבעה' 'שלושים' ו'שנה' ובהם דיני האבל משתנים, כגון ימי בכי בשלושה ימים ראשונים, ימי הספד בשבעת ימי האבל, דין התספורת בימי השלושים וכן שאר הדינים של השנה. והרי כל תקופות אלו מכוונות ממש כנגד נפש האדם המת והעובר עליו והתרחקות הנפש מהארץ ובפרט מהגוף שהשאירה (עפ"י 'נשמת חיים' מאמר שני פרק כט סוף ד"ה ואמנם לענין שלושים), כי מעט מעט מסתלקת הנפש מהעולם הזה ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש ששה וארבעים דף קצט ע"ב – ר ע"א ד"ה ולמה שרוב) וכנגדה גם משתנות תקוּפוֹת האבלוּת (עפ"י 'נשמת חיים' מאמר שני פרק כט סוף ד"ה ואמנם לענין שלושים). וכך כל דיני האבלוּת הם לטובת ותועלת המתים, וגם לטובת ותועלת החיים המתאבלים שמביא להם רווח והצלה. לכן ראוי לאבלים להיות נזהרים בכל דיני האבלוּת ('זכר דוד' מאמר ראשון דף עט ע"א ד"ה 'באופן שהאבלות' ודף עט ע"ב ד"ה 'וכיון שכן יסכרו') עד שיקוים "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח) במהרה בימינו, אמן.