חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת בשלח – מעלת אכילת המן במדבר


כאשר ישראל היו במדבר, ה' הוריד להם את 'המן' שהוא היה "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז, ד). בני ישראל ראו את המן שבמחנה ולא ידעו מהוּ. משה רבינו אמר להם כי זהו "הַלֶּחֶם" אשר נתן להם ה' לאכול במדבר שנאמר "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה" (שמות טז, יד – טו). ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה שהלכו במדבר שנאמר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן" (שמות טז, לה).
ויש להתבונן, מדוע ה' יתברך נתן לעם ישראל להיות ניזונים דווקא על ידי ירידת 'לחם מן השמים' במשך כל הארבעים שנה במדבר?
המן הרוחני ירד מעולם עליון גבוה מאוד והפך לגשמי
המן שאכלו בני ישראל במדבר, היה אחד מהדברים שנבראו 'בין השמשות' בערב שבת של שבעת ימי בראשית (ראה פרקי אבות ה, ו) ('ביאור המספיק' על 'פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק יט ד"ה והמן). הוא היה שורש הרוחניות והנשמה של החיטה המצויה למטה, שהיא עיקר המזון של האדם. לכן המן נקרא "דְגַן שָׁמַיִם" כפי שנאמר "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ" (תהלים עח, כד) ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה ועוד במדרש), וכן נאמר עליו "וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה" (תהלים פא, יז) ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור פא, יז). בשורשו המן היה תולדה של 'אור עליון' שהוא זיו השכינה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה ועוד במדרש) ומקום מוצאו היה בעולם עליון גבוה מאוד, לכן הוא נקרא "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד) ולא 'לֶחֶם מִשָּׁמָיִם", בדומה למה שנאמר "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם" (תהלים קמח, א) ששם הכוונה כי הילוּלוֹ הוא למעלה למעלה מן השמים ושמי השמים ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת בשלח ד"ה ויאמר ה' אל).
על האור העליון שממנו בא המן נאמר "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא, ז) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון דף רעו ע"ב ד"ה והסעודה הלזו) והיו ניזונים ממנו מלאכי השרת (זוהר פרשת בלק דף רח ע"א ד"ה תא חזי) לפי שהיה רוחני ממש ('ציוני' פרשת חקת ד"ה ובמן איתא בזוהר). וגם בשעה שירד למטה היה אורו מאיר בכל העולמות. וכאשר שלט בו אויר העולם הזה (זוהר פרשת בלק דף רח ע"א ד"ה תא חזי) הוא התגשם ('ציוני' פרשת חקת ד"ה ובמן איתא בזוהר) השתנה זיווֹ (זוהר פרשת בלק דף רח ע"א ד"ה תא חזי), נקרשׁ ונעשה גלידים גלידים (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"ב ד"ה בההיא שעתא) דקים ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סב ע"ב ד"ה 'דמתחברן גווני' מהרא"ג) כמו קרח דק שנאמר "דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שמות טז, יד) (רמב"ן שמות טז, יד. ראה זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב ד"ה דבר אחר כזרע). והיה מראהו כעין גרגירים דקים, עגולים ולבנים ('רבינו בחיי' שמות טז, ד ד"ה ודע כי היה). כך למעשה המן נעשה מרוחני לחומרי, בכדי שיוכל להשתווֹת אל החוֹמריות של בני האדם והם יוכלו להשיג אותו ('הרמ"ד וואלי' שמות פרק טז ד"ה ויאמר ה' אל משה).
כאשר המן היה צריך לרדת הגיעה רוח שפינתה את העפר מעל פני הארץ, ועל הארץ ירדה שכבת טל שהשווה את פני הקרקע. על גבי שכבת הטל היה יורד המן ('רבינו בחיי' שמות טז, יג ד"ה ובמדרש) טיפין טיפין כמו מטר היורד על הארץ. לכן נאמר על המן לשון של 'מטר' שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד) (הרמ"ד וואלי שמות פרק טז ד"ה ויאמר ה' אל משה) וכן גם נאמר "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל" (תהלים עח, כד) ('רבינו בחיי' שמות טז, ד ד"ה והיה המן יורד). על גבי המן היתה יורדת שכבת טל נוספת שהיתה מכסה אותו, כך שהיה המן מכוסה כאילו הונח בקופסא, טל מלמטה וטל מלמעלה ('רבינו בחיי' שמות טז, יג ד"ה ובמדרש). הטל שלמטה שמר שלא יקבל המן מלחוּת הארץ ויתגשם, והטל שלמעלה שמר שלא יקבל המן מגשמיות האויר ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה וברדת הטל).
המן שירד לישראל במדבר לא היה ולא נראה מיום בריאת העולם ועד אז. לכן כאשר ראו אותו בני ישראל לראשונה נאמר "וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו) משום שהמן לא נראה מעולם, והם לא ידעו מה טיבו ומאין התהווה. אחרי שעברו ישראל ארבעים שנה במדבר, נפסק המן ושוב לא נראה ולא התהווה ממנו יותר. לכן ציוה ה' יתברך לשמור מהמן לזיכרון שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לב – לג) ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק כג ד"ה ואחר הערות אלו). וכך המן נשמר בתוך צנצנת שהיתה עשויה מזכוכית, והונחה בקוֹדש הקוֹדשים לפני ארון העדוּת ('טוב הארץ' לר' נתן שפירא תחילת חלק 'סוד צנצנת המן').
המן נגנז בצנצנת משום שהוא עתיד לשמש כלחם בסעודה שיעשה הקב"ה לצדיקים, ובה הם יסעדו מבשר הלויתן, מיין המשוּמר מששת ימי בראשית וגם מהמן שנשמר בצנצנת ('מאמר שבתות ה' להרמ"ע מפאנו חלק שני ד"ה הדרן לסעודה המזומנת). השארת המן בצנצנת גם השאירה ברכה במן שעתיד הקב"ה לִשְׁחוֹק לצדיקים ב'רחיים' לעתיד לבוא. דבר זה היה דומה להשארת 'לחם הפנים' על שולחן הזהב במקדש משבת לשבת, שבכוחו נגרם שתמיד היתה ברכת שמים על לחמם של האנשים בעולם הזה. וכן זה היה דומה ל'אסוּך השמן' אצל אלישע הנביא ('מאמר שבתות ה' להרמ"ע מפאנו חלק שני ד"ה הדרן לסעודה המזומנת, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צט דף רעו ע"ב ד"ה וצנצנת המן) כי על ידי האסוּך נמשכה בְּרָכָה והתרבה השמן בכלים שמילאה אשת עובדיה הנביא (להרחבה על 'לחם הפנים' ראה מאמרינו לפרשת תרומה – 'השולחן במקדש ולחם הפנים'. להרחבה על אסוך השמן ראה מאמרינו לפרשת צו – 'שמן משחת קודש').
המן היה ללא שום פסולת לכן נבלע כולו באיברים של האדם
עיקר אכילת האדם הוא לצורך בירור המאכל, על מנת שידבק באדם הניצוץ של קדושת המאכל ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח ד"ה והנה העובד ע"ז) והגוף יהיה ניזון מאותה החיוּת העליונה ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת יתרו ד"ה אזהרת ע"ז) ואילו הפסוֹלת שכלולה באותו המאכל תדחה לחוּץ ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח ד"ה והנה העובד ע"ז, 'שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח דף מו בביאור ברכת המזון ד"ה וזה חזיתי לאחר קדוש) לפי שהוא המוֹתר שלא נשאר בו שום חיוּת כלל ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת יתרו ד"ה אזהרת ע"ז). זה הטעם ש'עבודה זרה' נקראת בשם 'צוֹאה' ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת יתרו ד"ה אזהרת ע"ז, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח ד"ה והנה העובד ע"ז) כמו שנאמר "וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיה ל, כב), שהתיבה "צֵא" הוא לשון צוֹאה (מלבי"ם ישעיה ל, כב) – משום שאין בעבודה זרה שום חיוּת כלל, והיא כמו הפסולת היוצאת מהגוף ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת יתרו ד"ה אזהרת ע"ז, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח ד"ה והנה העובד ע"ז).
אך לעומת כן המן היה מבורר לגמרי ולא היה בו שום פסולת ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח ד"ה והנה העובד ע"ז, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על התהלים סימן פד ס"ה והנה הע"ז, 'שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח דף מו בביאור ברכת המזון ד"ה וזה חזיתי לאחר קדוש) או סיג וזוהמא מחלק הסטרא אחרא ('מאור ושמש' פרשת עקב ד"ה והנה המן היה) רק כולו קדוּשה ('שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח דף מו בביאור ברכת המזון ד"ה וזה חזיתי לאחר קדוש) ורוחניות שנמשכה מן השמים ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה ד"ה ועם האמור פירש) כי אין דבר טמא יורד מן השמים (ראה גמ' סנהדרין דף נט סוף ע"ב) ('שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח דף מו בביאור ברכת המזון ד"ה וזה חזיתי לאחר קדוש). וזה הטעם שהיה המן כולו נבלע באברי הגוף ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על התהלים סימן פד ס"ה והנה הע"ז, 'אהבת דוד' דרוש יב לשבת כלה ד"ה ועם האמור פירש, זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב ד"ה דבר אחר כזרע, 'שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח דף מו בביאור ברכת המזון ד"ה וזה חזיתי לאחר קדוש). וְרֶמֶז לבליעה זו בפסוק "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" (דברים ח, ג) לפי שהתיבה "וַיַּאֲכִלְךָ" חסרה את האות י' שנבלעה בתיבה, כנגד "הַמָּן" שהיה נבלע באברים ('ליקוטי מהרצ"א' למחבר 'בני יששכר' פרשת עקב אות רנ).
כמו כן זה נרמז בשמו, כי 'מן' הוא ראשי תיבות 'מעשה נסים' – ללמד שאוכליו לא ידעו מה הם אוכלים היות שהיה נבלע באבריהם שלא כדרך הטבע (הרמ"ד וואלי דברים ח ד"ה אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך). ומזה הטעם גם נאמר על המן "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (שמות טז, לא), לפי שכאשר זילפה אמו של "גַּד" התעברה בו לא היה ניכר בבטנה שהיא בהריון, כי הוא לא עשה בה רושם כשאר המעוברות שמתמלא בטנן (ראה 'בראשית רבה' עא אות ט, וכן רש"י בראשית ל פסוק י). וכך היה גם לישראל עם המן, שהיה נבלע באברים בלי לעשות שום רושם בבטן בשונה מכל שאר המאכלים ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך ד"ה ועתה נפשנו יבשה). ולכן נאמר על המן "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע" (תהלים עח, כד – כה), כלומר שהמן נקרא "לֶחֶם אַבִּירִים" כי הוא היה נבלע באיברים (גמ' יומא דף עה ע"ב).
אוכלי המן לא היו צריכים לנקביהם ('ידו לכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך בסימן תתכו) ולא היה אדם שהוציא אז שום רֵעִי ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת יתרו ד"ה אזהרת ע"ז). והטעם בזה כי היא באה מצד 'הקליפה' וגם ניתן לחלק שלה, ואילו במזון הרוחני הזה לא היה שום אחיזה ל'קליפה' ולא שום חלק בו, כשם שאין לקליפה אחיזה בתורה מן השמים וגם לא שום חלק בה שנאמר "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ" (תהלים קמז, יט - כ) (הרמ"ד וואלי שמות פרק טז ד"ה ויאמר ה' אל משה). על אכילת המן אמר ה' "וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יד, יא), "הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" – בבני המעיים שלהם, שהיו אוכלים ולא מוציאים כלום ('רבינו בחיי' שמות טז, ד). אמנם כאשר הם חטאו אז המן הפך להיות גשמי והם היו נצרכים גם לנקביהם, לכן ישראל הצטווּ להכין מקום מחוץ למחנה על מנת להתפנות בו שנאמר "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כג, יד) ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה קיט ד"ה 'טעם מצוה זו' בשם רבינו בחיי).
המן היה מזון רוחני לכן היה נכנס לגוף האדם דרך קנה הנשימה
בצווארו של האדם יש שני איברים פנימיים הנקראים 'קָנֶה' ו'וֶשֶׁט'. דרך 'הקנה' האדם נושׁם ודרך 'הַוֶּשֶׁט' האדם אוכל. כאשר עם ישראל היו אוכלים את המן בקדוּשה ('מנחם ציון' לר' מנחם מנדל מרימנוב פרשת ויצא ד"ה אשר לזאת נתן) הם הרגישו בו טעם של "צַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא) והיה המן נכנס בגופם דרך הקנה ולא דרך הַוֶּשֶׁט ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל פרקי אבות פרק ו' ד"ה גדולה תורה) משום שהוא היה כולו רוחניות, בשוֹנה מכל מאכל אחר. משם המן היה נבלע באיברים אחרים ('מנחם ציון' לר' מנחם מנדל מרימנוב פרשת ויצא ד"ה אשר לזאת נתן) ומוֹרה לכל איבר את פעולתו הראויה לו אשר לכך נברא בעבודת הבורא ('מנחם ציון' לר' מנחם מנדל מרימנוב פרשת המן בסעודת ליל שבת ור"ח פרשת שקלים ד"ה והוא כזרע). לכן היו בעם שהתלוננו על המן ואמרו "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ו) וכוונתם שהיות והמן הוא רוחני, לכן הם הגשמיים אינם כדאיים לו היות שהוא רוחני ואילו הם לא ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק א דרוש מב דף עח ע"ב ד"ה והוא מ"ש בפרשה ואלה הדברים).
אמנם היו כאלו שלא רצו לאכול מזון שהוא לנפש וכפי שאמרו על המן "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה) ('אלון בכות' על מגילת איכה לר' בנימין הכהן דף סא ע"א ד"ה נפשנו קצה), כי הם התאווּ לאכול אכילה גופנית ('מנחם ציון' לר' מנחם מרימנוב פרשת ויצא ד"ה אשר לזאת נתן) ולטעום טעם גשמי במן, ועליהם נאמר "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָֽרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא, ח) ('מנחם ציון' פרשת ויצא ד"ה אשר לזאת נתן). ואצלם עבר המן בעת אכילתם דרך הַוֶּשֶׁט ('שער מאמרי רז"ל' פרקי אבות פרק ו' ד"ה גדולה תורה) לכן נאמר עליהם "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" – כי התיבה "שָׁטוּ" היא אותיות 'וֶּשֶׁט' ('שער מאמרי רז"ל' פרקי אבות פרק ו' ד"ה גדולה תורה, 'מנחם ציון' פרשת ויצא ד"ה אשר לזאת נתן). ואותם אנשים גם לא הרגישו את טעמו של המן כ"צַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא) אלא כטעם "לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא, ח) ('שער מאמרי רז"ל' פרקי אבות פרק ו' ד"ה גדולה תורה).
על ידי אכילת 'לחם מן השמים' יכלו ישראל לקבל תורה מן השמים
כאשר יצאו עם ישראל ממצרים, הם לא ידעו ולא הבינו דבר מהתורה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וירא דף יח ע"ב ד"ה פסוק והשענו תחת העץ). לכן ה' נתן להם לאכול את המן שהוא 'לחם מן השמים' ומזון רוחני, במטרה להכין את לבם לתורה ושעל ידו יידעו ויכירו את ה' (זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"ב ד"ה תו הוה וד"ה ובעא קדשא). כי כאשר היה נכנס המן לתוך גופם הוא היה מתברך במעיהם (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"ב ד"ה ומברך) ונכנס למקום בו שֹׁורה הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ושם היה חוזר לזיווֹ ומאיר את הנשמה כשם שהיה מאיר בכל העולמות קודם ירידתו לזה העולם. אחרי כן היו ישראל מחכימים להבין תעלומות חכמה לשמוע ולהבין סודי סודות של תורה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך סימן תתכו). והם גם לא היו שוכחים את לימודם בכוח סגולת המן ('מטה אהרן' על דרושים של השל"ה לחג הפסח בספר 'חלוקא דרבנן' דף עו ע"א ד"ה לכן הפ' אלו סיפק צרכנו). שהיה נותן בהם זיכרון ('ספר הליקוטים' למחבר 'סדר הדורות' ערך 'מן' אות א' בשם השפתי כהן על התורה, 'מטה אהרן' על דרושים של השל"ה לחג הפסח בספר 'חלוקא דרבנן' דף עו ע"א ד"ה לכן הפ' אלו סיפק צרכנו).
על ידי אכילת המן הזדככה חוֹמריוּתם ויכלו להבין בפשטי התורה וסודותיה והשתרשה בהם התורה ('ידו בכל' פרשת דברים סימן תתקמח). המן זיכך את גופם של ישראל, הכינם וטיהר את רוחם לשכון בחדרי התורה יומם ולילה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נה ד"ה הענין). והיה ממעט מהם את תאוות היצר על מנת שיעסקו בתורה ויהיו כמו מלאכי השרת ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בהעלותך ד"ה והמן וכו' כפי מה שפירשנו). ישראל החכימו אז בחכמה עליונה של התורה והלכו בדרכיה (זוהר פרשת תצוה דף קפג סוף ע"א ד"ה תרין נהמי) עד שהדוֹר ההוא נקרא 'דוֹר דעה' (זוהר פרשת בשלח דף סב סוף ע"ב ד"ה ומברך למלכא) מחמת ידיעתם את סודות התורה בפנימיותה ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סב ע"ב ד"ה 'ואסתכי' בשם הרב אברהם גלאנטי). וזה נרמז במה שנאמר "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ" (דברים ח, ג) "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ" – כלומר שעל ידי המן ניתן להם 'דעה'. וכן אמר הנביא על ישראל שהיו הולכים במדבר "וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם" (נחמיה ט, כ) (עפ"י 'בעל הטורים' דברים ח, ג).
וכך באכילת המן השיגו החכמים שבדור המדבר את אחדותו יתברך ורזי תורתו ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ז מסכת גהינם וגן עדן דף מה ע"א ד"ה וגם מעשה). לכן דווקא לדור המדבר ניתן 'לחם מן השמים', כי הם אלו שקיבלו את התורה הקדוֹשה ואי אפשר להבין מענייני שמים עד שאוכלים לחם מן השמים (הרמ"ד וואלי דברים ח' ד"ה אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך) שמאיר בנשמה ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך סימן תתכו). וכפי שאמרו רבותינו "לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן" ('מדרש תנחומא' פרשת בשלח אות כ). ולכן גם האבות הראשונים לא זכו לאכול את המן שנאמר "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָֽדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח, ג) משום שהם לא קיבלו את התורה מן השמים. ואילו על דור המדבר שזכו לאכול את המן נאמר "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ" (דברים ח, ג) את התורה מן השמים (הרמ"ד וואלי דברים ח' ד"ה אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך), ועל ידי כן האנשים בדור המדבר היו צדיקים ולא רשעים ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך ד"ה ועתה נפשנו יבשה).
ומה שאמרו רבותינו כי "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" (ראה גמ' סנהדרין דף קח ע"א) כוונתם שאין להם כל כך שכר ותענוג לעולם הבא משום שהם כבר אכלו את 'עולמם' בעולם הזה מסיבת רוב הטובה התענוג השלוה והמעלות אשר רבו מלספר שהיה לאוכלי המן ('מדרש האיתמרי' דרוש טוב על הגאולה ד"ה ואני המחבר לא). וזאת גם הסיבה שהם מאסו במן ואמרו "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָֽאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶֽחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ה – ו) לפי שהתייראו כי מסיבת המן שהיה כל כך חשוב אכלו כבר את שכר העולם הבא שלהם, ועתה "נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל" כלומר אין לנפשנו כל חלק בתענוגי העולם הבא משום "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" – על שאנו אוכלים את המן תדיר שהוא עונג גדול ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך ד"ה ועתה נפשנו יבשה) [שאר התלונות על המן היו על ידי 'הערב רב' להרחבה בזה ראה מאמרינו לפרשת בא – 'הערב רב'].
בארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הם למדו ממשה רבינו את כל התורה
כשישראל יצאו ממצרים היה להם נס והם אכלו במשך שלושים יום ששים סעודות רק מֵהַמַּצּוֹת שאפו בצאתם ממצרים, שבהם נאמר "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" ('מדרש תנחומא' פרשת בא אות ט). נס זה היה על מנת שיתעכל ויכלה מהם זוהמת המזון הגופני שבהם, לפי שאי אפשר להבין במוּשׂכלוֹת אלא לאחר הפסק זוהמת המזון הגופני. ובזה נחשב שה' 'הרעיבם' לפני שהאכילם את המן כפי שנאמר "וַֽיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ אֶת הַמָּן" (דברים ח, ג) ('שפתי כהן על התורה' פרשת עקב ד"ה ויענך וירעיבך). המן החל לרדת לישראל בט"ו באייר על מנת שיוכלו לאוכלו במשך עשרים יום קודם מתן תורה שהיה ב-ו' בסיון. והיה די בעשרים ימים אלו של אכילת 'לחם מן השמים' על מנת להכין להכשיר לטהר ולקדש את עם הסגולה לקבל תורה מן השמים. אחר כך הם יכלו להבינה בדקדוקיה ופרטיה ובכל סודותיה במשך ארבעים שנה שהיו במדבר ובהם אכלו תמיד 'לחם מן השמים' (הרמ"ד וואלי שמות פרק טז ד"ה ויסעו).
משה רבינו היה בהר סיני ארבעים יום שנאמר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח). שם הוא למד את התורה, ואחר כך לימד את ישראל במשך ארבעים שנה את מה שהוא למד במשך אותם ארבעים יום בהר סיני. ולא היתה תורה שלימה כמו אותה תורה שלימד משה רבינו את בני ישראל שהיו מאוכלי המן ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק כה ד"ה ותשובת דבר זה). וכך נמצא כי על אף שעוון המרגלים בו הוציאו דיבה רעה על הארץ היה בתחילתו רע שהרי נענשו עליו בהליכת ארבעים שנה במדבר כפי שנאמר "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר יד, לד), אך בסופו של דבר עונש זה היה טובה לישראל כי גרם להם ללמוד את התורה על כל כלליה ופרטיה במשך אותם ארבעים שנה, בעת שהיו אוכלים את המן ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש לא ד"ה ולעד"ן לפרש).
כאשר הגיעו עם ישראל לכניסה לארץ ישראל נפטר משה רבינו בז' באדר ופסק המן לרדת. המן שבכליהם הספיק להם עד ט"ז בניסן (גמ' קידושין דף לח ע"א) ואז כבר נכנסו לארץ ישראל. ביטול ירידת המן גרם לביטול התורה אצל ישראל, לפי שעל ידי אכילת המן היו מבינים את סודי הסודות שבתורה ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר פרשת בשלח דף ף ד"ה בתנא דבי אליהו). לכן מיד עם כניסת ישראל אל הארץ, יצא מלאך שהוא שר צבא ה' להחריב את העולם שנאמר "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה'" (יהושע ה, יג) ואמר המלאך "בַּטַּל המן וּבַטְּלָהּ תורה!", ומיד פנה ליהושע ואמר לו "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (יהושע ה, טו), כלומר שציוה אותו לחלוץ נעלו לאות אֵבֶל על ישראל, על כך שבטל מהם המן ובעקבותיו בטלה התורה ('תנא דבי אליהו' אליהו רבא פרק יח אות סט ד"ה מה כתיב בתריה).
המן לא היה יכול להמשיך לרדת גם בארץ ישראל בגלל אוֹר קדוּשתוֹ הרבה, שאי אפשר שיהיו שתי קדושות אלו יחד – קדושת המן וקדושת ארץ ישראל. מהטעם הזה גם שבט גד לא עבר לנחוֹל בארץ ישראל ונשאר מעבר לירדן, כי קדושת השבט באותו הדור היתה רבה ואי אפשר היה לקדושתו להיות יחד עם קדושת ארץ ישראל ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר ספר 'קב הישר' דף לא ע"א – ע"ב ד"ה וכדי שנבוא לבאור). וזה מה שנאמר על שניהם "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (במדבר יא, ז) ללמד שכמו ששבט "גַּד" נטלו את חלקם בארץ אחרת מעבר לירדן, כך גם "הַמָּן" שׁרה על ישראל דווקא מחוץ לארץ ישראל הקדוֹשה (זוהר פרשת במדבר דף קנה ע"ב ד"ה והמן כזרע גד הוא). אמנם אם היו ישראל זוכים והיו עוברים בני שבט גד לארץ ישראל או שהמן היה יורד מן השמים גם בארץ ישראל – אז לא היה לישראל חורבן וגלות והם היו תמיד עוסקים בתורה, והיתה כל הארץ מלאה דעה ללא שכחה ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' דף לא ע"א – ע"ב ד"ה 'וכדי שנבוא לבאור' בשם הזוהר).
שאר הדורות שבאו אחרי דור המדבר כבר היו מוכנים להבין את התורה, לפי שהם יוצאי ירכם של אוכלי המן והכנת האבוֹת מתפשטת בבניהם אחריהם (הרמ"ד וואלי ספר דברים פרק ח ד"ה אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך), אבל הם לא יכלו להספיק ללמוד את כל התורה כמו שלמדו יוצאי מצרים ורק נמסרו להם כללי התורה וקצת פרטים. ועל ידי כן היו דורשים את התורה במידוֹת שהיא נדרשת בהם כפי מה שנמסר בידם ללמוד מהם פרטי דיני התורה, כל אחד כפי חכמתו וכפי השגתו לדרוש וללמוד הרבה בדיני התורה בלי שום מחלוקת ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק כה ד"ה ותשובת דבר זה). ולעומת עַם ישראל, הרי שאומות העולם שהם אינם צאצאים של אוכלי המן מדור המדבר אינם מבינים כלל בענייני 'תורה מן השמים' (הרמ"ד וואלי דברים ח ד"ה אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך).
צנצנת המן תתגלה לסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבוא
'צנצנת המן' נגנזה קודם חורבן בית המקדש ביחד עם שמן המשחה, ארון העדות, מקלו של אהרן (גמ' הוריות דף יב ע"א) וקרן המשחה – תחת אבן השתיה במקדש ('ילקוט ראובני' פרשת בשלח ד"ה 'קודם עת החרבן' בשם עץ חיים). ו'צנצנת המן' שביניהם עתידה להמשיך להשתמר עד ימות המשיח כפי שנרמז בפסוק "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז, לב), "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם" – ראשי תיבות 'אֵלִיָּה', כדי ללמד שהצנצנת עם המן תשמר עד ימות המשיח ('רבינו אפרים' פרשת בשלח מכתיבה אשכנזית אות לב ד"ה למען יראו) עת שיבוא אליהו הנביא (פירוש 'הרוקח' פרשת בשלח שער הפשט אות לב ד"ה למען יראו) שעליו נאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג – כד). וכן הוא נלמד מהציווּי על שמירת המן "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לב) ('אגרא דכלה' פרשת בשלח ד"ה 'ויאמר משה וכו' למשמרת' בשם הרמ"ע מפאנו).
דבר זה נלמד גם מהציווּי אל אהרן "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג), שכל מקום שנאמר "לְדֹרֹתֵיכֶם" פירושו לעת שיהיו כל הדורות ביחד, כלומר בימות המשיח ותחית המתים ('אגרא דכלה' פרשת בשלח ד"ה 'ויאמר משה וכו' למשמרת' בשם הרמ"ע מפאנו), שאז עתידה להיות הסעודה המזומנת לצדיקים שבה אדם הראשון יהיה בעל הבית על אותה הסעודה, והוא יברך לכל המסובים על המן אשר בצנצנת 'ברוך המוציא לחם מן השמים'. ודווקא על המן הזה הוא יברך, שכיון ונעשתה מצוה אחת של "לְמִשְׁמֶרֶת" יתקיים בה מצוה נוספת של "לְדֹרֹתֵיכֶם" ('מאמר שבתות ה' הרמ"ע מפאנו חלק ו ד"ה הדרן לסעודה המזומנת לצדיקים, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק צט דף רעו ע"ב ד"ה וצנצנת המן). וגם בסעודה הזאת לא יהיה לסועדים שום יציאת נקבים ('מאמר שבתות ה' הרמ"ע מפאנו חלק ו ד"ה הדרן לסעודה המזומנת לצדיקים), ותהיה אז לסועדים השׂגה גדול ומעוּלה יותר מכל הזמנים, והלבבות יהיו רחבים להשׂכיל את ידיעת ה' יתברך בשלימות, כך שמעלתם של הסועדים אז תהיה גדולה יותר ממעלת אוכלי המן במדבר ('זכר דוד' מאמר ראשון דף רעו ע"ב ד"ה והסעודה הלזו) (וראה 'נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת מ' אות קו ערך 'מן' שכתב כי במדבר סיני היו מברכים על המן 'ברוך המוציא לחם מן השמים', ובסוף 'ברכת הזן' שהיא הברכה אשר תיקן משה רבינו לעם ישראל עיי"ש).
כל אלו שטרחו בעולם הזה עתידים לאכול מהמן בעולם הבא
הקב"ה עתיד להחזיר את המן לצדיקים לעתיד לבוא (זוהר פרשת בשלח דף סג ע"א ד"ה תאני רבי אלעזר) כי כמו שלא ניתנה התורה אלא לדוֹר אוכלי המן (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת בשלח אות כ) כך גם לעתיד לבוא ירצה ה' יתברך שיעסקו בתורה, לכן יחזור להם המן כבתחילה ('אלון בכות' על מגילת איכה לר' בנימין הכהן דף סא ע"א סוף ד"ה ד"ה נפשנו תביא), ועל כך נאמר בלשון עתיד "וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם" (תהלים קה, מ) (עפ"י 'מאמר שבתות ה'' להרמ"ע מפאנו חלק ו ד"ה הדרן לסעודה המזומנת לצדיקים). דבר זה יהיה באמצעות רקיע בשמים הנקרא 'שׁחקים' ובו עומדות (גמ' חגיגה דף יב ע"א) כעין דמוּת (ספר 'פרח שושן' לר' שמואל שמאמה הנסמך לספר 'קרנים' של ר' שמשון מאוסטרופלי דפוס ליוורנו שנת תקמ"מ) 'רֵחַיִם', ושׁוֹחקוֹת שׁם מן לצדיקים (גמ' חגיגה דף יב ע"א). ורמז לכך שנאמר "וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים" (תהלים סח, לה) כי "וְעֻזּוֹ" עם הכולל בגמטריא 'מן' ללמד כי שם שׁוֹחקים מן לצדיקים ('פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על סידור התפילה' במזמור 'הודו לה'' ד"ה תנו עוז לאלוקים, פירוש 'הרוקח' פרשת בשלח שער הפשט אות לב ד"ה למען יראו). ותחול אז הברכה על המן שֶׁיִשָּׁחֵק, בכוח המן שנותר בצנצנת מימות משה רבינו ('מאמר שבתות ה'' להרמ"ע מפאנו חלק ו ד"ה הדרן לסעודה המזומנת).
לכן ישראל הצטווּ פעמיים להניח את המן "לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (ראה שמות טז, לב – לג), כי ציווי אחד של "מִשְׁמֶרֶת" נאמר על מה שהיה בימיו של ירמיהו הנביא כאשר הוא הוציא את צנצנת המן והראה לישראל שהקב"ה מפרנס אותם (ראה רש"י שמות טז, לב). ואילו הציווי השני של "מִשְׁמֶרֶת" נאמר לעתיד לבוא למתי שיחזור המן ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה וכתב רבינו בחיי) לכל אותם אלו שטרחו בעסק התורה והמצוות 'בערב שבת' שהוא העולם הזה, כדי שיזכו אז לאכול את המן 'בשבת' שהוא העולם הבא ('מדרש האיתמרי' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש טוב על הגאולה ד"ה עוד נראה לרמוז), ובלבד שהאמינו כי המן מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא ('ילקוט שמעוני' פרשת בשלח רמז רנח). והאכילה של המן תהיה אז במעלה שלא היתה מעולם (זוהר פרשת בשלח דף סג ע"א ד"ה תאני רבי) לפי שהמן יהיה באורו העליון כמו שהוא היה קודם שהתעבה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת בשלח דף סג ע"א מהרמ"ק). ואז יהיה להם 'ידיעת השם' שיזכו לראות פני מלך חיים, ויבינו בסודי ורזי התורה שהקב"ה יגלה להם ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ז מסכת גהינום וגן עדן דף מה ע"א ד"ה וגם מעשה).
המן לעתיד לבוא לא יֵרֵד מן השמים כמו שהיה בזמן שעם ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר אלא הוא ייצא מתוך הארץ ממש. ולדבר הזה רמזו רבותינו כשאמרו כי "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות" (ראה גמ' שבת דף ל ע"ב) כלומר שהיא תוציא חלוֹת מוכנות לאכילה מתוך האדמה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה וכתב רבינו בחיי). לכן מברכים היום בברכת הלחם נוסח שיש בו גם לשון עתיד 'המוציא לחם מן הארץ' (שו"ע או"ח סימן קסז, ב. וראה 'בראשית רבה' טו, ז וכן גמ' ברכות דף לח ע"א) בכדי לרמוז על מה שלעתיד בימות המשיח ייצא לחם אפוּי ממש מן הארץ. ואין הנוסח מכוּון כנגד חיי העולם הזה, שהרי גְּדֵלָה מהאדמה 'תבוּאה' וחסרים בה עוד מלאכות רבות עד להיותה 'לחם' ('תולדות יצחק' לר' יצחק קארו דודו של ר' יוסף קארו מחבר השו"ע בפרשת בהר ד"ה ויש להקשות והלא). ומטעם זה גם האכילה בסוף ליל הסדר הרומזת על האכילה לעתיד לבוא נקראת בשם 'אֲפִיקוֹמָן', כי שֵׁם זה מורכב משתי תיבות 'אֲפִיקוּ-מָן', כאשר 'אָפִיקוּ' פירושו 'הוציאוּ' – כלומר הוציאו את 'המן' שיהיה לעתיד לבוא ('מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה גריס הרב) במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד