פרשת תרומה – גלות השכינה הקדוֹשה

התורה אמרה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תרומה כה, ח) כלומר שהקב"ה מבטיח להשׁרוֹת את שכינתו בתוך עם ישראל ('אבות דרבי נתן' פרק יא ד"ה 'ר' טרפון אומר' בשם ר' טרפון). וכן אמר הקב"ה לשלמה המלך כשבנה את בית המקדש "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' ה, יג) (עפ"י מלכים א' ה, יג). וכשיצאו עַם ישראל לגלוּת מצרים, גלוּת בבל, גלוּת אדום ושאר הגלויות – יצאה עמהם 'השכינה' ('במדבר רבה' ז, י) שהיא 'הארת אלוֹקוּת טהוֹרה וקדוֹשה' השוכנת בעולם הזה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ראשון נהר כג ד"ה תחילה ראוי לדעת).

ויש להבין, מדוע השכינה הקדוֹשה יצאה ממקומה בארץ ישראל וגלתה אל אותם המקומות שבהם גלו שאר ישראל בין אומות העולם?

ירידת השכינה למצרים היתה השורש לכל גלויות השכינה

כאשר יוסף ירד למצרים ירדה 'שְּׁכִינָה' עִמוֹ ('בראשית רבה' פרשה פו, ב, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף רפג סוף ע"ב ד"ה והשתא הכי) לפי שהיא היתה אוהבת את יוסף ('זוהר חדש' פרשת חוקת דף סג ע"א ד"ה וישראל אהב). וזה נרמז בפסוק "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט, א) כי התיבה "מִצְרָיְמָה" היא בגימטריא 'שכינה' ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וישב ד"ה גם יובן, 'מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת מקץ אופן העשירי ד"ה השיב על ענין שבע). לכן נאמר על יוסף "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (תהלים פא, ו) שיוסף נקרא בפסוק בשם "יהוֹסֵף" – עם תוספת האות ה' הרומזת לשכינה הקדוֹשה ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וישב ד"ה גם יובן) אשר הלכה עם יוסף ולא עזבה אותו שנאמר "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף" (בראשית לט, ב) (זוהר פרשת וישב דף קפט ע"א ד"ה תא חזי בכל אתר) והיתה במצרים בשבילו ('מגלה צפונות' חלק א' פרשת וישב ד"ה גם יובן). ומטעם זה נאמר בפסוק "וַיְהִי" שהוא לשון צער, כי השכינה ירדה אז לַגָּלוּת ('מאור ושמש' פרשת וישב ד"ה ובזה נבוא). ובירידה זו החלה השכינה להיות מורגלת לעזוב את מקומה ולִגְלוֹת בארץ העמים ('מגלה עמוקות' פרשת וישב ד"ה כתבו המקובלים, 'בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן הדרשן פרשת ואתחנן דף ד ע"ב טור א).

וכן כשיעקב אבינו היה צריך לרדת למצרים הוא היה יירא מאוד שמא השכינה לא תרד עמו לארץ מצרים הטמאה ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה וויל דף יב ע"א על התיבות 'וירד מצרימה' מהזוהר פרשת ויחי). לכן נאמר על יעקב אבינו "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" (דברים כו, ה) ודרש בעל 'הגדה של פסח' על התיבות "וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" כי הוא היה "אנוּס על פי הדִּיבּוּר". אמנם הקב"ה השיב ליעקב שלא יירא מכך כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ב – ד), כלומר הקב"ה הבטיח שהשכינה תרד עמו למצרים ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה וויל דף יב ע"א על התיבות 'וירד מצרימה'). לכן נכתבו בהגדה התיבות 'וירד מצרימה' כי 'מצרימה' בגמטריא 'שכינה' – ללמד שהשכינה ירדה עם יעקב ובניו ('שמחת הרגל' להחיד"א על התיבות 'וירד מצרימה' ד"ה ואפשר לרמוז וירד מצרימה).

מצרים היתה מלאה בכשפים כפי שאמרו רבותינו "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחת כל העולם כולו" (גמ' קידושין דף מט ע"ב). לכן חכמת מצרים היתה 'חכמת הכישוף' ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי רכג ע"ב ד"ה וביאר מהו) וכל המצריים היו בעלי כשפים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בשלח ד"ה תהומות יכסיומו) ובפעולות אלו היו מכחישים את 'פמליא של מעלה' (גמ' סנהדרין דף סז ע"ב בשם ר' יוחנן). ועם כל זאת השכינה ירדה למצרים מרוב חביבותה לישראל (ראה גמ' מגילה דף כט ע"א בשם רשב"י). ובשעה שהשכינה היתה צריכה לגאול את ישראל, מצרים היתה מלאה בעבודה זרה ואף על פי כן היתה שם השכינה כדי להושיעם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת ויגש ד"ה ויהי ביום דיבר ה' אל משה). ואמרו רבותינו כי "שִׁעְבּוּד מצרים קשה לפני המקום מכל הַשִּׁעְבּוּדִים שבעולם" (ראה 'שמות רבה' ב, ה) כי שם היה התחלת שיעבוד השכינה בגלוּת, ומשם הורגלה אחר כך לילך בכל הגלויות העתידיות של ישראל – וכל ההתחלות קשות ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' פרשת שמות דף י ע"ב ד"ה במדרש וד"ה ומראה משום).

השכינה יצאה אל הגלוּת יחד עם כל הגולים שבעם ישראל

כאשר יצאו עם ישראל לַגָּלוּת עם חורבן בית המקדש הראשון, יצאה השכינה אחריהם (זוהר פרשת ויקרא דף כ ע"ב ד"ה הכי תנינן). בתחילה היא יצאה מ'קודש הקודשים' ששם היתה שׁוֹרה, והלכה וסובבה את כל ארץ ישראל. אחר כך יצאה מארץ ישראל אל המדבר וישבה שם שלושה ימים ועמה כל המלאכים שלה ומחנותיה (זוהר פרשת ויקרא דף כ ע"ב ד"ה אמר רבי חייא). אמנם השכינה לא עלתה למרומים, כי מיום ששרתה על שנים עשר השבטים הקדושים והלכה עמהם למצרים, שוב לא עלתה למעלה אל מקומה. ואז כאשר ישראל יצאו לְגָּלוּת בבל ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ראשון נהר כא ד"ה וכמו שמצינו אל הנשמות) השכינה הלכה עמהם לַגָּלוּת ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כג ד"ה והנה לא נתרחק) שנאמר "כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה" (ישעיה מג, יד) ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כה ד"ה האמנם דרך רדתה). ואף שהיא ירדה אל הגלות כדי להיות עִם ישראל, היא עצמה לא היתה נמצאת בתוך צרת הגלות רק היתה מצטערת עמהם כפי שהיה לה צער על ישראל בהיותם בגלות מצרים ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כד ד"ה והנה ג' גליות ד"ה והשני גלות בבל) שנאמר "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיה סג, ט) (גמ' תענית דף טז ע"א בשם ריש לקיש) (ובהקדמה לספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף ט ע"א טור ב' כתב שעל אף ש'השכינה' יצאה לגלות יחד עם ישראל, הרי שעדיין נשאר ממנה גם בכותל המערבי שבארץ ישראל כי 'השכינה' יכולה להיות בכל מקום ע"כ. וזה כפי שאמרו רבותינו ב'שמות רבה' ב, ב 'לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי').

וכשבא נבוכדנצר מלך בבל והגלה את ישראל אל בבל, היו כמה וכמה מישראל שהתייאשו מן הרחמים כי אמרו שעד עתה הם היו על אדמת ארץ טהורה ו'השכינה' שרויה עליהם ואילו עכשיו הם נמצאים בגלות בארץ טמאה בעמקי הקליפות ונטבעים בבור תחתיות. והיתה להם חרדה עד שכמעט נִדְחוּ מן האמת. לכן הוצרך יחזקאל הנביא לבשר להם את דברי נבואתו "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים" (יחזקאל א, א) ועשה זאת כדי שלא ידאגו ויתייאשו חלילה וחס מן הרחמים ויאמרו "אַיֵּה יעלו תפילותינו?" ו"אַיֵּה יתקשר הבל פה תורתינו?" אלא הם התבשרו על ידי הנביא כי "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם" והוא רואה 'מראות אלקים', ובזה לימדם שכמו שהיתה השכינה בארץ ישראל כן היא יצאה עמהם לחוץ לארץ כי קיבלה עליה לצאת עמהם לגלות, והיא עתה מקבלת את תפילותיהם ומצוֹתיהם ומעשיהם הטובים. ואז ישראל ששמעו זאת בטחו בה' והתנחמו ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כה ד"ה והנה ג' גליות ד"ה 'ועתה יוכל המעיין לשפוט' וכתב שם כי עיקר השכינה נשארה בארץ).

השכינה הקדוֹשה נמצאת עִם ישראל בכל גלותם ('צרור המור' פרשת האזינו פרק לב על הפסוק 'כי אשא אל שמים ידי) והיא נעה מעיר לעיר וממדינה למדינה עמהם ('מדרש תלפיות' ענף חנה ד"ה באופן שמדת שמואל) לכל מקום שהם גולים ('בעל הטורים' ויקרא כה, כג). ואפילו אם יהודי אחד בודד עובר בגלות הרי השכינה עמו כפי שנאמר "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל, ד) ומזה משמע כי 'השכינה' עמו לקבצו ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כה ד"ה האמנם דרך רדתה). ולא עוד אלא היא מקדימה להשרות שכינתה קודם שהאדם מכניס את נשמתו לאותו מקום בגלות, וזה בכדי שכשתבוא נשמתו היא כבר תמצא שם השראת שכינה, ועל ידי זה יהיה לה אפשרות תקוּמה ('ערבי נחל' על התורה פרשת שלח דרוש ב סוף ד"ה כך הענין הוא כי כל עבירה). ובזמן גלות בבל היתה ממש ניכרת השכינה בבתי כנסיות שלהם (ראה גמ' מגילה דף כט ע"א בשם אביי). לכן ר' שמעון בר יוחאי אמר "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב''ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן" (ראה גמ' מגילה דף כט ע"א) כלומר בוא לבתי כנסיות שבחוץ לארץ ותראה בעיניך שיש שם השׁראת שכינה ('בן יהוידע' על גמ' מגילה דף כט ע"א ד"ה רבי שמעון בן יוחאי). (ובספר 'ראשית חכמה' שער הענווה פרק ו סוף ד"ה 'לכן ראוי לאדם' כתב שלכן ראוי לאדם ללכת ממקום למקום כמו השכינה שגולה ממקום למקום ע"כ דבריו. וזה הטעם שהיו צדיקים שקיבלו עליהם גלות והיו גולים ממקום למקום ואכמ"ל).

השכינה נמצאת בגלות כדי לשמור את ישראל בעולם הזה ולחסות עליהם כאֵם על הבנים ולהצילם שנאמר "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד) ('תפארת שלמה' פרשת נצבים ד"ה וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה), כאשר השכינה נקראת בפסוק הזה בשם "זֹאת" וכפי שאמר עליה דוד המלך "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהלים כז, ג), והיא חוסה על ישראל בגלות מכל דבר רע ('אור לשמים' לר' מאיר הלוי מאפטא פרשת נשא על הפסוק 'זאת עבודת משפחת הגרשוני לעבוד ולמשא') ומְפֵרָה את עצת האויבים בגלות בכל עת ובכל שעה ('תפארת שלמה' פרשת נצבים ד"ה וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה) ובזה מתקיים הפסוק "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו). וכוח הטומאה הרוצה לשלוט על ישראל בין האומות ולכלוֹתם לא מצליח כי ה'שכינה' מצילה את עם ישראל מידיו ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה וויל על תיבות 'והיא שעמדה לאבותינו') ומונעת מהם לשקוע בין אומות העולם ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כד ד"ה וזה סוד שהשכינה גולה). ועל 'השכינה' אומרים בהגדה של פסח "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" ('שמחת הרגל' להחיד"א על התיבות 'והיא שעמדה' בשם האר"י ז"ל, 'הרי בשמים' לר' יצחק בדרשי פרשת בא דף מט ע"א ד"ה נלע"ד שיובן).

השכינה בגלות האחרונה נמצאת בעפר וצערה גדול ונורא מאוד

ובגלות האחרונה בה נמצאים עַם ישראל מאז חורבן בית המקדש השני, לא רק שהשכינה נמצאת בצער מחמת צרותיהם של ישראל אלא נוסף לה גם צער עצמי של צרת עצמה מה שלא היה בגלות בבל. והטעם לזה, כי נסתמו לה צינורות השפע מכל וכל ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כד ד"ה והג' הוא גלות הזה, 'טוב הארץ' דף ד ד"ה וצריך לידע כי ענין) מה שלא היה בגלות בבל וגם לא בשאר הגלויות שאחריה שבכולם המשיך להיות לה שפע רוחני מידי יום, וכל היותה נמצאת בגלות היה רק על מנת לשמור על ישראל. לכן בגלוּת האחרונה השכינה נקראת בשם "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (עמוס ט, יא) והוא בלשון הווה ולא בלשון עבר, כי היא בכל יום נופלת ומתרחקת מהשפע שהיה מושפע עליה בזמן שהיה בית המקדש בבניינו קודם יציאתה לגלות הארוכה. והשכינה מתקיימת עתה רק מ'ספיחים' ו'ספיחי ספיחים' שנותרו לה מהשפע של אז, וכפי שאמרו רבותינו על גלות זו שאין לך יום ויום שאין קללתו מרוּבה מחברו (ראה גמ' סוטה דף מט ע"א בשם רבא) ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר כד ד"ה והנה כל אותן שיזכו).

וכך בגלות האחרונה של ישראל השכינה נמצאת בעצמה ב'גלות' מה שלא היה בכל הגלויות שקדמו לה ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלישי דף ג ע"ב טור א, 'אהבת דוד' להחיד"א דרוש טו לשבת הגדול ד"ה 'ולפי דרכנו' בשם ר' שלמה אלקבץ, 'נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י אות סב בשם 'אהבת דוד' להחיד"א) כמו בזמן 'גלות מצרים' ו'גלות בבל' וכן הלאה, שבכולם היא רק היתה נמצאת עִם ישראל בגלותם ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק שלישי דף ג ע"ב טור א) לשומרם ולהורותם דרכי ה'. ואילו עתה השכינה סובלת את הגלות ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה עוד אפשר לומר) וכביכול שוכבת בתוך העפר ('בשורת אליהו' על מגילת רות לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' פרק ג ד"ה ובדרך רמז, 'ערבי נחל' פרשת בשלח לר' דוד שלמה מסראקא מחבר 'לבושי שרד' על שו"ע דרוש ב ד"ה וזהו שאומרים בנוסח) ומבקשת ומייללת בכל לילה להושיע לה. לכן גודל צערה של השכינה כעת הוא לאין שיעור, ובעוונות הרבים היא ירדה בסתר המדרגה וכאילו קשורה באזיקים. ואילו הסטרא אחרא גבר כנגדה עד מאוד בבחינת "וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ" (משלי ל, כג) ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת ראה על הפסוק 'ולא ידבק מידך מאומה מן החרם').

השכינה אדוּקה עִם ישראל בגלותם האחרונה, אשר כוללת גלות בין כל שבעים האומות ולא רק בתוך אומה אחת כפי שהיה בגלות מצרים ובגלות בבל ('מגלה צפונות' על התורה חלק א' פרשת ויצא דף פא ע"א ד"ה ותהר עוד ותלד בן). ואי אפשר לשער את גודל צערה ובפרט בימי המועדים והרגלים שאז הצער גדול יותר ויותר, עת שהיו בעבר נאספים כל בני ישראל לעלות לרגל ואילו עתה במקום מִקְדָּשָׁהּ "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח). והוא כמשל לאישה אלמנה שירדה מנכסיה ובכל ימות החול סובלת צער עניוּת באין כסוּת ושׂמלה. ובהגיע המועדים עת שהיתה רגילה להתקשט ב'תכשיטים' כדרך הנגידים, הנה עתה היא בעירוֹם וחוסר כל. אז יגדל כאבה מאוד ונגעה עד הנפש ('תפארת שלמה' לחג השבועות ד"ה שבעה שבועות תספר לך). ולכן השכינה מורידה דמעות בצערה שנאמר "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה" (ירמיה יג, יז) ומנהמת בקולה בלילה "אוֹי לי שהחרבתי את ביתי!" ('תורת חיים' לר' חיים הכהן מחבר 'טור ברקת' על השו"ע בפרשת ויגש דף קט ע"ב טור א). ומחמת שהשכינה עִם ישראל בגלות, אסור לאדם למלא שְׂחוֹק פיו אפילו בדבר מצוה ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על גמ' ברכות פרק חמישי בגמ' דף לא ע"א ד"ה אז ימלא שחוק פינו).

צריך להשתתף בצער השכינה ולכוון בכל המעשים להרימה מהעפר

כיון שהשכינה נמצאת עִם ישראל בגלות הזאת האחרונה והיא בצער גדול, לכן ראוי לכל ירא אלקים להיות דואג על צערה ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה) בגלות המר והנמהר הזה. וישים האדם על ליבו את צערה יְגוֹנָהּ ואנחתה, ובפרט בעת שתהיה לאדם איזה שמחה שלא ישכח אז את שכינת עוזנו ('גנזי המלך' לר' יעקב אבוחצירא אות ס ד"ה בראשית). ותהיה מגמתו בכל עת לבקש מאת ה' על השכינה "עד כמה היא תהיה עוד בצער הגלות!?" ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה). ויתעורר בלב מר על גלות השכינה ואריכות הגלות המרה. וישים אל לבו כי בהיות ישראל על אדמתם 'השכינה' היתה שׁוֹרה בין הכרובים שבמקדש וישראל היו מקבלים הארה בכל יום על היותם קרובים אל השכינה וְהַקְּדֻשָּׁה, מה שאין כן כעת שישראל מפוזרים בכל פינות קצוות הארץ ומכניעים עצמם בגלות הכנעה גדולה נגד כל אוּמה ולשון ונעשים מרמס תחת כפות רגליהם. ובית ישראל מוכים ונהרגים ונשחטים ונשרפים על קדושת ה' ('קב הישר' פרק צג ד"ה הכלל כי תדיר צריך האדם).

וצריך שיהיה בלב כל אחד מישראל רחמנות על צערה של השכינה בגלות ('תפארת שלמה' פרשת ראה ד"ה ולא ידבק בידך מאומה) להיות מֵצֵר ודואג בליבו תמיד על צער גלות השכינה, ולא ירהב בנפשו לאמר "שלום עליך נפשי אכוֹל ושתה!" כי מה לאדם לאכול ולשתות ולהתענג בדשן נפשו בעוד השכינה כביכול קשורה באזיקים ושמו יתברך מחולל בגוים זה מאות בשנים. וזה היה החטא בימי מרדכי ואסתר, שישראל באותו הדור השתתפו בסעודתו של אחשורוש, והתחייבו על כך כליה (ראה גמ' מגילה דף יב ע"א בשם רשב"י) כי הם שכחו את קָלוֹן בית ה' וגלות השכינה שבין הגוים. אך לעומתם מרדכי היה תמיד דואג וּמֵצֵר ונאנח על הגלות, ולכן עניין הגולה הוזכר דווקא בשמו למרות שכולם היו גולים כמותו כפי שנאמר "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב, ה – ו) ('תפארת שלמה' רמזי פורים על הפסוק 'איש יהודי הי' בשושן הבירה').

וצריך שכל אחד מבני ישראל יכוון בתורה ובתפילה ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק סוף פרשת פקודי ד"ה יה"ר שתשרה שכינה) ובכל המצוות והמעשים הטובים ('תפארת שלמה' סוף סוף פרשת ויחי על הפסוק 'ויאמר יוסף אל אחיו') לתיקון השכינה ('תפארת שלמה' פרשת ראה על הפסוק 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם') ו"לאוֹקוֹמֵי שכינתא מעפרא" שפירושו 'להעמיד השכינה מהעפר' ('תפארת שלמה' סוף פרשת פקודי ד"ה יה"ר שתשרה שכינה, 'תפארת שלמה' סוף פרשת ויחי על הפסוק 'ויאמר יוסף אל אחיו'). וזה עיקר הפעולות של הצדיקים בעולם הזה ('תפארת שלמה' סוף פרשת פקודי ד"ה יה"ר שתשרה שכינה) על ידי מעשיהם ותפילותיהם, להקים את השכינה מהעפר ('אור לשמים' לר' מאיר הלוי רוטנברג מאפטא פרשת ויצא על הפסוק 'ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני'). ונכון גם לכל אדם לעורר בעצמו רחמנות והשתוקקות על התרוממות השכינה והקמתה מהעפר ('אור לשמים' פרשת כי תבוא על הפסוק 'וכתבת על האבנים'), וִידַמֶּה לעצמו שהשכינה היא כמו אב הנמצא בבית הסוהר ובא בנו לבשר לו איזה דְבַר חידוש בלימוד. הלא איוולת בפניו יענה, שהרי אביו יאמר לו "מה עשית למעני להוציאני מבית הסוהר הזה!" ('תפארת שלמה' פרשת ראה על הפסוק 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם').

וכן היה דוד המלך כל ימיו מחכה ומצפה על כבודו של ה' יתברך וישועתו מתי ימלוך בכבוד, כי לא היה יכול לסבול עוד את צער גלות השכינה בעולם הזה. וזה מה שאמר "שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי" (תהלים קיט, קסו) וכוונתו כי כל המצוות שעשה הם רק עבור ישועת ה' 'לאוקומי שכינתא מעפרא' להעלות ולתקן השכינה ('תפארת שלמה' לראש השנה ד"ה מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו) שזהו עיקר עבדוּת ישראל ('תפארת שלמה' לחנוכה ד"ה אכן הנה מבואר בזוה"ק ובספרים). לכן כל מי שיראת אלקים נוגעת בליבו יכוון בתפילתו במקומות השייכים לגאולת ישראל שיגאלם מידי אומות העולם למען שכינת כבודו ('קב הישר' פרק צג ד"ה הכלל כי תדיר צריך האדם). ויש קבלה אמיתית שכל מי שבליבו יש צער תדיר על גלות השכינה זוכה לכתרה של תורה ('קב הישר' פרק צג סוף ד"ה 'הכלל כי תדיר צריך' והעיד שכך קבלה בידו, ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף מז ע"ב על ענין עולם הזה ד"ה סגולה מי שלבו תמיד), ובלבד שיכוון ליבו לשמים ולא להתפאר חס ושלום (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף מז ע"ב על ענין עולם הזה ד"ה סגולה מי שלבו תמיד) (וראה 'קב הישר' סוף פרק צג מעשה עם ר' אברהם הלוי מתלמידי האר"י ז"ל שחיבר ספר 'תיקוני שבת' והיה מיצר הרבה על גלות השכינה וזכה לראותה והאריך ימים עיי"ש).

יבקש האדם בכל תפילותיו על גלות השכינה ואז יתקבלו משאלות ליבו

כאשר אדם מכוון בתפילתו ובמצוותיו אל השכינה ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ותא חזי אם בר נש) כדי להעלותה ('כסא מלך' לר' שלום בוזגלו על תיקוני הזוהר תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה אם שכינתא סליקא) ועל ידי כן יש עֲלִיָּה לשכינה, אז מיד ה' עונה לו ופותח לו בעצמו את השער במרומים מרוב חביבות ואהבה שיש לו לשכינה הקדוֹשה כמו חתן לקראת כלה, ותפילתו לא צריכה להמתין לאיזה ממוּנה בעליונים שיפתח לה. אך אם השכינה אינה עולה בתפילתו של האדם ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ותא חזי אם בר נש) כי לא התכוון להעלות את השכינה בתפילתו ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ותא חזי אם בר נש) אלא רק התכוון לדברים גשמיים לצורך עצמו ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ואם שכינתא לא סליקת) אז אין הקב"ה פותח לו את ההיכל וגם לא שליח ואפילו אם הוא צדיק חכם ונביא, אלא רק נותנים לו את משאלות ליבו מבחוץ על ידי ממונה מן השמים ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ותא חזי אם בר נש) בנתינה שאינה בדרך אהבה ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר תיקון יח דף לג ע"ב ד"ה ואם שכינתא לא סליקת).

ובפסוק "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ" (שמות כ, כא) תרגם אונקלוס "בְּכָל אַתְרָא דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ" שפירושו "כל מקום שאני משׁרה שכינתי, לשם אשלח ברכתי לך ואברכך" וכוונתו לומר שאם האדם מכוון לתיקון השכינה להעלותה על ידי קיום מצוותיו, אז הקב"ה יורד אליו לברכו בשבילה ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לד ע"א ד"ה והכי כד קראן) מרוב חֲבִיבוּתוֹ לשכינה הקדוֹשה שהוא יתברך שמו מחזיק טובה למי שמתקנה ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר לר' צבי הירש שפירא ממונקטש תיקון יח דף לד ע"א ד"ה קוב"ה נחית עליה בגינה). ועל זה גם נאמר "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיה ט, כב – כג), "כִּי אִם בְּזֹאת" – הכוונה לשכינה הנקראת 'זֹאת', ללמד שההילול הגדול שייך למי שמעלה אותה ('תיקוני הזוהר' תיקון יח דף לד ע"א ד"ה והכי כד בר נש).

וזו הדרך הישרה בתפילה להיות כל מגמתו רק על מה שנוגע לכבוד הבורא ברוך הוא על צער גלות השכינה ('תפארת שלמה' לראש השנה ד"ה אתם נצבים היום כולכם) כך שכל מחשבותיו לא יהיו עליו ועל צרכיו האישיים אלא רק על השכינה ('אזהרת הקודש' והם תיקוני כרת לחד מקמאי אות ב' והביא דבריו בספר 'שבט מוסר'). ואף בתפילות ראש השנה צריך שהאדם לא ישגיח עבור עצמו כלל רק עבור גלות השכינה, וכשיעשה כך אז ממילא יתבטלו ממנו כל המקטרגים והמשטינים אשר עליו וְיִשָּׁמַע קול תפילתו למלא משאלות ליבו ('תפארת שלמה' לראש השנה ד"ה אתם נצבים היום כולכם). וכן בפסוק "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" (ישעיה נו, ז) נאמר "בְּבֵית תְּפִלָּתִי" ולא 'בבית תפילתם' – כדי ללמדם שלא יתפללו במה שנוגע להם בצער הגלות אלא רק במה שנוגע לכבוד הבורא על צער גלות השכינה הקדוֹשה ('תפארת שלמה' לשבועות ד"ה שבעה שבועות תספר לך). לכן יש נוהגים לומר לפני התפילה 'לשם יחוּד קודשא בריך הוא ושכינתה' כדי לשים מגמת נפשו אל השכינה ('אזהרת הקודש' לחד מקמאי אות ב בשם ספר 'ראשית חכמה').

ואם כל יִשְעוֹ וכל חפצו של האדם הוא להתפלל עבור גלות השכינה ('תפארת שלמה' לשבועות ד"ה שבעה שבועות תספר לך) אזי אפילו אם לא ישגיח להתפלל על ענייניו, הרי ממילא יבוא לו הכל ('אור לשמים' פרשת כי תבוא על הפסו 'וכתבת על האבנים') שצרכיו הם בכלל הברכה ('אזהרת הקודש' לחד מקמאי אות ב והביאו 'שבט מוסר' בשם 'ראשית חכמה'). ורבותינו שידעו כי צריך להתפלל על השכינה תיקנו בסדר הברכות של תפילת העמידה להתפלל תחילה על חזרת השכינה לירושלים "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (נוסח ספרדי) או בנוסח "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (נוסח אשכנז) ואחר כך הוסיפו בקשה על משיח ה' "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ" ורק לבסוף על צרכיו של האדם "שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ". ואם האדם ישנה את הסדר אז אין דרך התפילה להתקבל למעלה כי אין לה מָבוֹא לפני ה' יתברך ('תפארת שלמה' לחנוכה ד"ה אכן הנה מבואר). ולזה אמרו רבותינו "לעולם יסדר אדם שִׁבְחוֹ של הקב''ה ואחר כך יתפלל" (ראה גמ' ברכות דף לב ע"א) על שאר צרכיו, כאשר "שִׁבְחוֹ של הקב"ה" הכוונה על מקום המקדש וצער גלות השכינה ('תפארת שלמה' פרשת ראה על הפסוק 'כי אם אל המקום אשר יבחר ה').

וגם כאשר האדם נמצא בצער ודוחק מחמת איזה צרה שבאה לו, צריך לדעת כי צערו נוגע לשכינה (ראה גמ' חגיגה דף טו ע"ב בשם ר' מאיר). לכן כאשר הוא רוצה לבקש ישועה ורווחה צריך לשים אל ליבו לבקש בעיקר על צער השכינה אשר עִמוֹ וכביכול להושיע לה, ועל ידי כן תבוא לאדם הישועה בצרתו כפי שנאמר "לה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה" (תהלים ג, ט), שאם "לה' הַיְשׁוּעָה" אז "עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ". וכן אמרו רבותינו "כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו" (ראה גמ' ברכות דף סג ע"א בשם ר' אלעזר הקפר), כלומר "כל המשתף שם שמים" שיתגדל במהרה, אזי "כופלין לו פרנסתו" כי על ידי כן באה אליו הברכה בכפליים מצד השכינה שהיא מקור הברכה ('תפארת שלמה' פרשת בשלח על הפסוק 'ויאמר משה אל בני ישראל ערב וידעתם). ואף אם ישראל חלילה נמצאים בגלותם בצרות גדולות מאוד, אך מניחים צרותיהם ומבקשים על צער השכינה לפדותה מן הגלות – הרי בשביל זה לא ימאסם ה' ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בחוקותי ד"ה אפשר לרמוז ע"פ). ורמז לזה בפסוק "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" (שמות כח, לב), שהתיבה "שָׂפָה" גמטריא 'שכינה' לרמוז כי תמיד יהיה ב"פִיו" להתפלל על צער גלות השכינה שתיוושע במהרה ('תפארת שלמה' פרשת תצוה על הפסוק 'שפה יהיה לפיו'. וביאר ה'רקנאטי' על התורה בראשית דף יג ע"ב ד"ה 'ספר הזוהר על אלה אני בוכיה' את התיבות 'אני והוא הושיענא' שמבקשים כי יושיע אותנו ואת שמו עמנו עיי"ש).

כשתצא השכינה מהגלות חזרה לארצה ייצאו בזכותה גם עם ישראל

השכינה שנמצאת עִם ישראל בגלותם היא תקוותם, משום שמי שעתיד להוציאה מן הגלות הארוכה הזאת הוא יוציא גם את ישראל ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן ע ד"ה מדרש שיר השירים, עפ"י 'פתח עינים' להחיד"א על מסכת מכות פרק ג דף כד ע"ב ד"ה ור' עקיבא). ועל כך נאמר "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו" (תהלים קל, ז – ח), "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' " – שהוא יוציא מרשת רגלינו, משום שבהוציאנו גם "עִם ה' הַחֶסֶד" כלומר שגם השכינה יוצאת מהגלות, ובזה מרבה "עִמּוֹ פְדוּת" עם השכינה יותר ממה שמרבה איתנו. ואם כן בהכרח ש"יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו" כדי שיהיו ראויים להיגאל ולצאת מהגלות ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' דרוש ב דף יא ע"ב טור א ד"ה יחל ישראל אל ה'). וכאשר דוד המלך ראה את אורך הגלות העתידית הוא אמר ברוח הקודש "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ" (תהלים קטו, א), כי היה תָּמֵהַ תמיהה גדולה "איך עשה זאת אלקים, הרי השכינה בגולה עִם ישראל וצערה גדול יותר מצערם של ישראל, אם כן היה לו יתברך שמו לקצר את הגלות ולא להאריכה?!" לכן ביקש על העתיד "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד" כלומר אנחנו עצמנו יכולים להיות חייבים אך מכל מקום "לְשִׁמְךָ" שהיא השכינה הנמצאת בצער יותר מצערנו תיתן "כָּבוֹד" ותגאלנו ('מחשוף הלבן' על התורה לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה).

אין לישראל פֶּה מצד עצמם לומר להקב"ה "פדנו מן הגלות הזאת!" אבל יש להם להישען על שכינת עוּזוֹ הנמצאת עמם בגלות, וצערה גדול יותר מצערם. ובשביל כבודה אומרים בסליחות 'עשה למען שכינתך' ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה). וכן אומרים בתפילה "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" (מתוך הסליחות לשני וחמישי) כלומר שכל מגמת תפילתנו היא "עָלֶיךָ" על גלות שכינתך הקדוֹשה בעת שאנחנו בגלות. ו"עֵינֵינוּ" לך תלויות עד שתחננו ותוציא את השכינה מגלותה על ידי שתפדה אותנו ('תולדות יצחק' לר' יצחק מנעשכיז פרשת שופטים ד"ה ולזה אנו אומרים). וכן נאמר "וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז) והכוונה ש"עִמּוֹ" כלומר עם השכינה דווקא יהיה "פְדוּת" לישראל ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וארא דף פח ע"א ד"ה פדות). ולכן כאשר יעקב אבינו ביקש לְגַלּוֹת לבניו השבטים הקדושים את הקץ שהיא הגאולה העתידה מיד הסתלקה ממנו 'השכינה', כדי ללמד שעבור הגאולה צריך להצטער בצער השכינה (עפ"י 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת ויחי דף סב ד"ה בזוהר פ' ויקהל).

ועתיד הקב"ה לראות את צערה של השכינה ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה) ולהשיבה אל מקומה שנאמר "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל, ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" ולא 'והשיב' – כי הכוונה לשכינה עצמה שתשוּב מהגלוּת ('של"ה הקדוש' בחלק 'תורה שבכתב' פרשת תרומה אות ה ד"ה ועתה יש לנו להודיעך, 'ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור יג, ה בסופו, 'גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק א דרוש נב דף קא ע"ב טור ב) כלומר שעתיד ה' להשיב את השכינה שהיא נמצאת בגולה עִמָּנוּ ושבויה בעבורנו. ואז בסיבתה "וְרִחֲמֶךָ" שירחם על ישראל ויתקיים בהם "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש רביעי לתשובה פרק עשרים ותשעה דף מז ע"ב ד"ה עם העקר בידינו). וכך בעבור השכינה שהיתה עִם ישראל בגלוּת עתיד הקב"ה להצמיח קרן ישועה ויגאלו ישראל עִמָּהּ ('נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י אות מח ערך גלות) וזה על אף שהם אינם יהיו ראויים להיגאל מצד עצמם ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש דף יח ע"א ד"ה אי נמי ויגש אליו יהודה).

על יציאת השכינה לעתיד לבוא מן הגלות נאמר "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (ישעיה סג, א – ד). "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם" – היא השכינה שהיתה ב'גלוּת אדוֹם' יחד עִם ישראל וְשָׁבָה בזמן הגאולה. שאז היא 'תלבש' בגדים אדומים "אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ" מדמם של ישראל ששפכו האומות כדי לקיים בגוים "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ב' דרוש כז דף קעה ע"א ד"ה ונחזור לענין הנז') ותנקום גם באויבי ה' שהם הס"מ והכת שלו ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' סימן תתתקב). וכשתקום 'סוכת דוד' שהיא השכינה ('חומת אנך' להחיד"א על התהלים מזמור יג ד"ה עד אנא ה') אשר יצאה מן הגלות, יתקיים "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב) ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על גמ' ברכות פרק חמישי בגמ' דף לא ע"א ד"ה אז ימלא שחוק פינו). ובזה יהיה ישועה לשכינה וישועה לעם ישראל כפי שאמר דוד המלך בלשון רבים "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל" (תהלים נג, ז) ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה עוד לפי מה שאמר) במהרה בימינו, אמן.