פרשת אחרי מות קדושים – כיסוי הדם ואיסור אכילתו

התורה ציותה על איסור אכילת הדם ועל מצות כיסוי הדם שנאמר "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא יז, י – יד). איסור אכילת דם נוגע לדם בהמה חיה ועוף (שו"ע יורה דעה סימן סו, א) ואילו מצות 'כיסוי הדם' נוגעת לשחיטת חיה ועוף אך לא לשחיטת בהמה (שו"ע יורה דעה סימן כח, א).

ויש להבין, מדוע התורה החמירה כל כך באיסור אכילת דם? ומדוע חייבה לכסות את דמם של החיות והעופות הנשחטים?

'נפש האדם' ו'נפש הבהמה' נמצאים בתוך הדם שזורם בגופם

עיקר האדם על שם הדם שבו שנאמר "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא יז, יד) והדם הוא החיוּת שלו שנאמר "דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ" (ויקרא יז, יד). לכן הוא נקרא בשם 'אדם' כי בתוכו התיבה 'דם' ואליה נוסף אות א' על שמדבק עצמו בבורא יתברך אלופו של עולם ('ארץ ישראל' על 'ארץ החיים' שעל התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור יד באות ת בשם ספר 'ליקוטים יקרים'). וכך חלק 'הנפש' שׁוֹרה ומתלבש בדם האדם (ראה 'בראשית רבה' יד, יא) ('נפש החיים' לר' חיים מוולוז'ין שער א פרק יד), ועיקר מושבו בגוף הוא בחלק ה'כָּבֵד' שכולו דם ('נפש החיים' לר' חיים מוולוז'ין שער א פרק יד, 'מטה משה' לר' משה מאט מפרימשליא תלמיד המהרש"ל פרק שביעי בענייני מילה ד"ה כי האדם הזה). לכן מרוצת הדם בכל פרטי חלקי האיברים שהם כלי המעשה, הוא הנותן את חיוּת התנועה וההתעוררות שיוכלו לפעול ולעשות את אשר בכוחם. ואם יפסיק מרוּצת הדם מאבר אחד הרי שאותו האבר יתייבש ולא יהיה בו שום תנועה לעשות שום דבר והוא יהיה 'אבר מת' ('נפש החיים' לר' חיים מוולוז'ין שער א פרק יד).

לגוף האדם יש חמש מעלות גשמיוֹת – עצמוֹת, עוֹר, בשר, מוח ודם. וכן לנשמה יש חמש מעלות ברוחניות – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. והנה 'הדם' הוא המעלה העליונה שבגשמיות, ו'הנפש' היא המעלה התחתונה שברוחניות, והשניים הללו 'הדם' ו'הנפש' מתערבים זה בזה "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן תהלים קכ, א, 'חומת אנך' על התהלים להחיד"א מזמור קכ ד"ה שיר המעלות) ועל ידי כן מתחבר הגשמי עם הרוחני ('חומת אנך' על התהלים להחיד"א מזמור קכ ד"ה שיר המעלות). לכן הנפש שׁוֹרה באדם כבר משעה שיש בו דם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תנג ד"ה והנה דעת המחבר) ושניהם מעורבים יחד – הדם הוא בנפש והנפש הוא בדם. וזה דומה ליין שמזגו לו מים, שהמים מעורבים ביין והיין במים. וכנגד עירוב הדם והנפש נאמר בפסוק דבר והיפוכו "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא) (רמב"ן ויקרא יז, יד ד"ה ועל דעתי).

ומכאן שאין דם בלי נפש ואין נפש בלי דם (רמב"ן ויקרא יז, יד ד"ה ועל דעתי) ונפשו של האדם מתפשטת בדמו תמיד גם בזמן שהוא ישן ומקיימת את גופו (זוהר פרשת ויקהל דף רטו ע"ב ד"ה וההוא חילא). וְהַחִיּוּת של כל הנבראים הם הדמים, לכן הדמים תמיד הולכים בדרכם לכל הגידים ואינם נחים ('אמרי נועם' פרשת ויקהל אות י השני ד"ה ויקהל משה אל כל). ועל כן אם אדם יחבול בְּחֲבֵרוֹ בשבת עד שיצרר דמו תחת העור כך שאלמלא העור מעכבו היה יוצא דמו, אז כבר מתחייב האדם משום 'נטילת נשמה' באותו מקום "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ('זרע שמשון' פרשת תזריע דף צט ע"ב ד"ה 'פסוק אדם כי יהיה' בשם הט"ז בשו"ע או"ח סימן שי"ו סעיף ח) ומטעם זה אם יאכילו חתול בדם שהוציאו מהאדם, אזי אותו האדם ייחלש (ראה רש"י גמ' שבת דף עה ע"ב ד"ה כיון דחלשא). לכן ראוי מאוד שאם האדם הקיז דם או יצא לו דם מחוטמו – ישפוך את הדם תכף בחפירה שבקרקע החצר על מנת שלא ישתה חתול מהדם שלו ('בן איש חי' שנה ב' פרשת פנחס אות טז).

קין קינא באחיו הבל על שהתקבל קרבנו שנאמר "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ד – ה). ואז כאשר היו שניהם בשדה קם קין והרג את הבל שנאמר "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). ועל כך אמר לו הקב"ה "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) וכוונתו שאין מנוחה לנפשו של הבל "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בפירושו על בראשית רבה כב, כב ד"ה מן האדמה) ו"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" שאין הנפש יכולה לעלות למעלה ('בראשית רבה' כב, כב בשם רשב"י) היות שדמה נשפך על העצים והאבנים ורק קצת דמה היה מובלע בקרקע, ונפשו נמצאת עם הדם המפוזר ומפורד בהרבה מקומות על העצים והאבנים עד שקשה לאוספו ולקבצו אל הקבר ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כב, כב ד"ה למטה), והוא צער גדול לנפשו של הבל על שהיא בלי מנוחה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בפירושו על בראשית רבה כב, כב ד"ה מן האדמה).

וכן הוא בכל אדם שחלילה שופך את דם חברו, אזי אותו ההרוג מקטרג כנגדו עד שגורם את שפיכת דמו של האדם ההורג בעולם הזה או בעולם הבא "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ואז ה' מביא עליו נקמה שנאמר "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה) ומתקיים בו "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק י ד"ה ומנהג בהרבה מקומות). ומעשה היה בשני אחים שהרג אחד מהם את אחיו, וְאִמָּם לקחה כוס אחת ומילאה אותה בדם האח שנרצח, והניחה אותה בארון. וכל יום ויום היתה נכנסת לראות את הדם, והיתה מוצאת שכל העת הדם היה תוסס. ופעם אחת נכנסה האם והביטה בכוס וראתה שהוא שתק מתסיסתו, ובאותה שעה ידעה שנהרג גם בנה השני אשר רצח את אחיו והתקיים "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) ('במדבר רבה' פרשת ואתחנן ב, כה).

וכשם שבכל בני האדם משכן הנפש הוא בדם, כך הוא גם אצל בעלי החיים ('מאור עינים' על התורה פרשת יתרו ד"ה אך כוונת המאמר) ש'הנפש' שלהם הוא בדם והשאר הוא גופני ('ברכת טוב' פרשת ויקרא דף עה ע"ב ד"ה והנה מקום אתי), ואז באמצעות הדם 'הנפש הרוחנית' שלהם יכולה להתקשר לגוף הבהמי והגשמי (עפ"י הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא על הפסוק 'כל אשר בתוכו'). לכן גם בבעלי חיים אם האדם יוציא מהם דם בשבת יהיה חייב משום נטילת נשמה. וזה נכון אפילו אם האדם רק יחבול בהם כך שייצרר דמם תחת העור אף שלא ייצא החוצה. וכך הוא בבהמות בעופות ובחיות וכן בשמונה שרצים בעלי העור שהוזכרו בתורה "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא יא, כט – ל). כי על אף ש'דם הנפש' בבעל חי הוא דבר מועט, הרי שכל דם שבו נקרא 'נפש' ('זרע שמשון' על התורה פרשת משפטים דף פא ע"א ד"ה פ' בתרא ר' יוחנן).

הנפש שבדם הבהמה נזרקת על המזבח ומכפרת על הנפש של האדם

הקב"ה חמל על נפש האדם, ונתן שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפש האדם (רמב"ן ויקרא יז, יא ד"ה והנה וד"ה כי נפש הבשר) על ידי שיינתן מדם הבהמה שנמצאת בו הנפש על גבי המזבח ויוקרב לפניו יתברך ('מדרש תנחומא' פרשת צו אות יד ד"ה 'ומנין שמתכפר', רמב"ן ויקרא יז, יא ד"ה והנה וד"ה כי נפש הבשר), ובזה הנפש הבהמית תכפר על הנפש האנושית בסוד "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (ויקרא כד, יח) ('הרמ"ד וואלי' ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש הבשר'). כי כאשר האדם חוטא אזי הוא מתחייב בנפשו, ובחסדו יתברך הִתְרַצָּה הקב"ה לקבל את נפש הבהמה שבדם תחת נפשו של האדם החוטא שחייב מיתה ('הרמ"ד וואלי' ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש הבשר'). ובזה הקרבת הדם נחשבת לאדם כאילו הקריב את הנפש שלו "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא) (השמטות הזוהר ח"א סימן כה דף רנט ע"א ד"ה ובר נש כד קריב).

בזמן בית המקדש כאשר אדם היה חוטא הוא הביא קרבן חטאת ואז הכהן היה לוקח את דם הקרבן וזורק אותו על קרנות מזבח החיצון שנאמר "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" (ויקרא ד, כז – ל), אחר כך שיירי הדם היו נשפכים אל יסוד הדרומי של המזבח שנאמר "וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ד, ל). כל זריקת הדם על המזבח ואל היסוד היתה רמז לנפש הרשעים שנאמר "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א' כה, כט), כי אחרי שיקבל הרשע את עונשו בזריקתו ויתמרקו עוונותיו, אז מה שיישאר מנפשו ילך אל "יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" הרוחני שהוא המקום ממנו נחצבה נשמתו ואליו כל הנשמות עתידים לשוב ('תורת העולה' להרמ"א חלק ג פרק ארבעה ושלושים דף מו ע"א ד"ה כתב עוד הרמב"ם).

וכן זריקת הדם היה עיקר הכפרה בעבודת יום הכיפורים שבבית המקדש כפי שנאמר "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ: וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, יד – טז) והטעם בזה כי נפש כל בריה תלויה בדם לפיכך הוא ניתן לכפר על נפש האדם, ובזה באה 'נפש' לכפר על 'נפש' שנאמר "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא). ולכן הכהן הגדול שנכנס ביום הכפורים לקודש הקודשים היה מניח את הדם שנותר על גבי 'אבן השתיה', לפי שהדם מכפר לאדם על 'דם הנפש' שממנו מושתת הלב וכנגדו הדם ניתן על 'אבן השתיה' שממנו הושתת העולם ('ברית שלום' על התורה לר' פנחס בן פילטא פרשת כי תשא דף נו ע"ב ד"ה והיינו ע"ד מה שאמרו).

השׁדים שנקראים 'שׂעירים' אוהבים מאד לאכול וליהנות מן הדם

התורה הזכירה שבע פעמים את איסור הדם כנגד שבעת המלכים של הַשֵּׁדִים השולטים כל אחד ביום אחר במשך השבוע (ראה 'רבינו בחיי' דברים יב, כג). מלכים אלו יוצאים מ'תהום רבה' ומתפשטים בעולם ואחר כך חוזרים ונכנסים לתהום ('מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה אמר המאסף נראה לתת). והם נקראים בשם שֵּׁדִים על שם 'הַשָּׂדֶה', כי דירתם ומושבם לרוב הוא על פני הַשָּׂדֶה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל פרק שלישי מאמר יב ד"ה ואומר כאשר נעיין) במקום שָׁדוּד כמו המדבר (רמב"ן ויקרא יז, ז ד"ה וכבר רמז, 'רבינו בחיי' ויקרא יז, ז ד"ה ולא יזבחו עוד) ובשאר מקומות של חוּרבה (ראה גמ' ברכות דף סב ע"א) ('רקנאטי' פרשת אחרי מות ד"ה ולא יזבחו עוד את זבחיהם). ומלכי הַשֵּׁדִים הללו אוהבים מאוד את הדם ('מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה אמר המאסף נראה לתת) שהוא 'הנפש' של הבעל חי ('עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה סד 'לכסות דם חיה ועוף').

ישנם שֵּׁדִים רוחות ולִילִין הנקראים בשם 'שׂעירים' ('מסכנות יעקב' על ספר ישעיה לד דף צה ע"ב ד"ה ופגשו ציים את איים) אשר להוּטים אחרי הדם, והם שוכנים בשדות (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק ואיש איש מבני ישראל) ובמקום שְׁמָמָה ומדבר אשר ששם מקומם לעולם ('מסכנות יעקב' על ספר ישעיה לד דף צה ע"ב ד"ה ופגשו ציים את איים) ונקראים בשם 'שעירים' ('ספר חסידים' סימן תתשנ"ה) משום שכל גופם של הזכרים שבהם מלא שׂערות (זוהר פרשת אחרי מות דף ע' ע" ד"ה ישראל דהוו, עפ"י 'ילקוט ראובני' חלק 'כשפים ושדים ונחש וסטרא אחרא' אות כה) כולל ראשם. וזה בשוֹנה מהשֵדוֹת הנקבות שלהן אין שיער בראש ('ספר חסידים' סימן תתשנ"ה, 'ילקוט ראובני' פרשת בא ד"ה המצרי' היו מלחשין בשם 'ספר חסידים', 'נשמת חיים' מאמר שלישי פרק ששה עשר ד"ה העד הרביעי). לכן כאשר התקרבה רוּת לבועז באמצע הלילה הוא הניח ידו על ראשה, לפי חשש שהיא שֵדָה ורק כאשר ראה שיש לה שיער הבין שהיא לא שֵדָה אלא אִשָּׁה. לכן רק אחרי זה בועז שאל אותה מי היא שנאמר "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו: וַיֹּאמֶר מִי אָתּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג, ז – ט) ('ספר חסידים' סימן תתשנ"ה. ראה 'אביעה חידות' לר' אברהם חמוי מערכת ז' אות ג).

המצריים היו מרבים בעבודת השדים על ידי הדם וישראל למדו מהם

עיקר עבודת השדים היא ב'דם' שזובחים ומקטירים להם כדי להתקרב ולהתחבר אליהם ('מצודת דוד' מצוה רד ד"ה ודע כי כל פעולת, וראה 'רקנאטי' פרשת אחרי מות ד"ה ואיש איש מבית ישראל). ובזה קונים את אהבת השדים כי הדם הוא דבר שאין כוח בידם לקחתו ('ספורנו' ויקרא יז, ז ד"ה אמנם בדבר) ונחשב עבורם לריח ניחוח ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה לא תאכלו על הדם). וכאשר היו המצריים בשדה הם היו מביאים דם ומקריבים קרבנות (זוהר פרשת אחרי מות דף ע' ע"א ד"ה ישראל דהוו) ועושים גומא וזורקים שם את הדם (רמב"ן ויקרא יט פסוק כו ד"ה ועל דרך הפשט, 'רבינו בחיי' ויקרא יז פסוק יא בשם הרמב"ם) ואוכלים ונהנים ממנו, ועל ידי ('רבינו בחיי' ויקרא יז, יא בשם הרמב"ם, רמב"ן ויקרא יט, כו ד"ה ועל דרך הפשט) זה היו השדים באים ומתאספים סביבות הגומא ששפכו בה דם (רמב"ן ויקרא יט פסוק כו ד"ה ועל דרך הפשט, 'רבינו בחיי' ויקרא יז פסוק יא בשם הרמב"ם). וכן על ידי אכילת הדם של המצריים היו נדבקים בהם רוחות ושדים ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ דברים יב, כד).

אז השדים היו מנבאים למצריים את העתידות ('רבינו בחיי' ויקרא יז פסוק יא בשם הרמב"ם, רמב"ן ויקרא יט פסוק כו ד"ה ועל דרך הפשט) הקרובים לבוא, כפי שהיו שומעים מפיהם של שרי המזלות בעת שהם היו טסים באויר השמים (רמב"ן ויקרא יז פסוק ז ד"ה וענין מה). ובני ישראל שהורגלו אצל המצריים ('רבינו בחיי' ויקרא יז, יא בשם הרמב"ם) כיון שהיו משועבדים להם, טעו וזנו (זוהר פרשת אחרי מות דף ע' ע" ד"ה ישראל דהוו) אחריהם ולמדו מהם את אכילת הדם ('רבינו בחיי' ויקרא יז, יא בשם הרמב"ם) עד שהיו שטופים בדם לאוכלו (רש"י דברים יב כג), לכל צרכיהם האישיים שנאמר "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם" (דברים לב, יז) (רמב"ן דברים יב, כב ד"ה אבל נראה לי וד"ה ולא) כלומר שהם היו זובחים להם לא משום שעשו אותם אלהים עליהם אלא לצרכיהם ('אור החיים הקדוש' דברים לב, יז) בכדי שימלאו את רצונם ('מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה אמר המאסף) וישרתו אותם ('ספורנו' ויקרא יז, ז).

לכן ה' יתברך הזהיר את ישראל "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט, כו) כלומר שלא יעשו כמעשה המצריים ('רבינו בחיי' ויקרא יז, יא בשם הרמב"ם ז"ל). וכן הזהירם מאוד "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג) (רש"י דברים יב כג), ושלא יזבחו לשעירים שהם היו זונים אחריהם שנאמר "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז) (רמב"ן דברים יב, כב ד"ה אבל נראה לי וד"ה ולא שיהיה) כי כל המבקש את אותם השדים ומאמין בהם הוא זונה תחת אלוקיו, לפי שחושב שיש מי שמטיב או מֵרַע חוץ מהשם הנכבד והנורא (רמב"ן ויקרא יז, ז ד"ה לשעירם). וכל כך חמור איסור הדם עד שהקב"ה מעניש את מי שאוכל את הדם ('ספורנו' ויקרא יז, ז ד"ה אמנם בדבר) שיצאה בו הנפש (שו"ע יורה דעה סימן סז, א) בעונש כרת שנאמר "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא יז, י) ('ספורנו' ויקרא יז, ז ד"ה אמנם בדבר).

ובעבודת הדם נכשלו העם בזמן שאול המלך. שכאשר יצאו להילחם בפלשתים הם פחדו מאוד מפניהם, ואף על פי כן שאול לא עשה דבר כי לא פעל בלי לשאול באורים ותומים. אך העם אכלו דם וכך שאלו בשדים לדעת דרכם ומעשיהם כפי שנאמר "וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם" (שמואל א' יד, לב). וכששמע זאת שאול אמר להם שהם בוגדים בה' שנאמר "וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה" (שמואל א' יד, לג) (רמב"ן ויקרא יט, כו ד"ה וכאשר היו ישראל). וכוונתו שהם בוגדים במי שיעשה להם תשועה גדולה ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א פרשת אחרי מות וקדושים דף נא ע"ב טור א). לכן אמר ה' על איסור הדם "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא יז, י) ולשון זו נאמרה רק עוד פעם אחת בנותן מזרעו לַמּוֹלֵךְ שנאמר "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא כ, ו) שהוא מן עבודה זרה (רמב"ן ויקרא יז, יא).

כיסוי הדם הוא הגנה על נפש החיה והעוף מפני יניקתם של השדים

לשדים יש טענה דווקא על דמם של החיות והעופות מפני שמקום מגוריהם של החיות והעופות הוא חיצוני בשדות, מקום מגורי השדים. אך אין להם טענה על דמם של הבהמות שמקום מגוריהם הוא פנימי יותר והם דרים אצל בני האדם ('הרמ"ד וואלי' ויקרא פרק יז על הפסוק ואיש איש מבני ישראל). ועוד שדם החיות והעופות צלול יותר ולכן הם מתחברים אליו ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי אות צא). על כן ה' יתברך ציוה לכסות את הדם של החיות והעופות ('רקנאטי' על התורה פרשת אחרי מות ד"ה ואיש איש מבית ישראל) מלמטה ומלמעלה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רד) כדי שלא יתקבצו כוחות הטומאה והשדים באותו הדם ('רקנאטי' על התורה פרשת אחרי מות ד"ה ואיש איש מבית ישראל, 'מצודת דוד' מצוה רד ד"ה אבל דם חיה) שהרי כל חפצם בו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רד ד"ה אבל דם חיה), ועל ידי כן ימנע מהם אחיזה ב'נפש' הנמצאת בתוך הדם (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל וממלא מקומו בספר ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש כל בשר').

ה' יתברך לא רצה לתת לאותן רוחות רעות יניקה בדמם של החיות והעופות הטהורים לפי שחיוּתם של אלו הם משורש הקדושה, וציווה לכסות את דמם בכל דבר שנקרא בשם 'עפר' (ראה שו"ע יורה דעה כח, כג), כך שאם יבואו לינוֹק מן הדמים שלהם לא ימצאו אותם מגולים ומזומנים ליניקתם אלא אדרבא מכוסים ב'עפר' שהוא מזונם של 'החיצוֹנים' ושהוא מוכן לפניהם וראוי אליהם ממש בסוד "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה), וממילא לא יהיה להם שום אחיזה ושום יניקה בנפשם הטהורה של החיות והעופות הטהורים (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק 'ואיש איש מבני ישראל'). וכן כיון ש"הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) לכן מצוה לקוברו ולהסתירו כמו שהנפש נסתרת בתוך הגוף. ומטעם זה במצות כיסוי הדם צריך עפר מלמטה ועפר מלמעלה, שהוא כעין קבורה ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה רד ד"ה לכסות דם חיה. ראה שו"ע יורה דעה סימן כח דיני כסוי הדם) על אף שאין צריך לכסות את כל הדם (עפ"י שו"ע יורה דעה סימן כח, טו).

כיסוי הדם הוא גמילות חסד עם הבעל חי שנאכל בשרו (הרמ"ד וואלי דברים פרק יב על הפסוק 'כצבי וכאיל') ולכבודה של הנפש שבדם ('טעמי המצות לרבינו מנחם הבבלי אות צא) "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), ואם הדם גלוי נאחזים בו 'החיצונים' וזה גורם לנפש עיכוב שהיא לא חוזרת לשרשה (הרמ"ד וואלי דברים פרק יב על הפסוק 'כצבי וכאיל'). ואז אותה הנפש צועקת עליו שלא כיסה את דמה (עפ"י 'ספר התמונה' המיוחס לר' נחוניה בן הקנה ולר' ישמעאל כהן גדול תמונה ג' ד"ה והמשכיל ידום). ובדם הבהמה שלא צריך כיסוי אין לאדם לחשוש, אלא אדרבא צריך לשופכו על הארץ כפי שנאמר "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים יב, טז). לכן הוקשו בפסוק הדם למים, כדי ללמד שכשם שאין נדבקים רוחות רעות ב"מָּיִם" וגם לא אוחז בהם כישוף, כך גם בדם הזה שיישפך לארץ לא ידבקו רוחות רעות ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ דברים יב, כד).

אכילת דם מכניסה את נפש הבהמה לתוך האדם ומקלקלת את האדם

האוכל חלילה דם כאילו אוכל את הנפש של הבעל חי שנאמר "וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא יז, יד) כי הדם והנפש של הבעל חי אינם נפרדים זה מזה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש כל בשר', עפ"י 'ספר התמונה' תמונה ג' ד"ה והמשכיל ידום, עפ"י 'מאה שערים' על טעמי המצוות שער שלושה ושבעים בטעם הפשט ד"ה ) עד שדמו הוא קיום נפשו (עפ"י 'רבינו בחיי' בראשית א, כח ד"ה והנה בשתי כתובים) ואין ראוי שנפש תאכל נפש ('מדרש תלפיות' ענף ד' ערך דרוש ד"ה בספר המורה) כי סוף סוף רוחניות היא ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצא). וכל מה שהתיר הקב"ה אחרי המבול לנח לאכול את בעלי החיים זה דווקא את בשרם כי לא ניצולו אלא בזכותו, אך לא את נפשם שאין ראוי לבעל נפש לאכול נפש (רמב"ן ויקרא יז, יא על התיבות 'כי נפש הבשר בדם') וזה עומד באיסורו הראשון כמו לפני המבול ('חיי אברהם' על טעמי המצוות דף נח אות י בטעם איסור אכילת דם' עפ"י הרמב"ן).

ואם האדם אוכל את הדם אזי נדבקת נפש הבהמה בנפשו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש הבשר') ומתחברת עם דמו עד שנהיה לאחד בלבו (רמב"ן ויקרא יז, יא ד"ה והראוי שנפרש) ומוליד בו עובי הגסוּת, ושב שִׂכְלוֹ לחומרי ('מדרש תלפיות' ענף ד' ערך דרוש ד"ה בספר המורה). ונותן בו תכונות רעות כתכונות של בהמה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת אחרי מות ד"ה ובזה יובן מ"ש ב'סדר היום' בשם ה'ציוני') עד שחוטא בתאוות הבהמיוֹת (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק 'כי נפש הבשר') ונחשב בעצמו לבהמה (הרמ"ד וואלי ויקרא יז על הפסוק 'ואליהם תאמר איש איש'). אכילת הדם שהוא 'הנפש' גורם שיתערבבו ויתבלבלו מחשבות האדם עם מחשבות הבהמה כי הדם הוא עיקר חַיּוּת ומחשבת הבהמה, ולכן הוא נאסר ואין תרופה למקלקל בזה ('אמרי נועם' פרשת ויקהל אות י השני ד"ה ויקהל משה אל כל עדת בני ישראל, 'אמרי נועם' פרשת בהר אות ז ד"ה או יאמר בפסוק וכי תמכרו).

נפש האדם שהתערב בה נפש בהמית לא יכולה להשיג את בוראה כי נפשו מקולקלת ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קצא, 'רקנאטי' פרשת ויקרא ד"ה 'ספר הזוהר תא חזי כתיב צו') ורוח טומאה שׁורה על האדם ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת ראה ד"ה והלא ברזא דפרשתא), וזה הטעם שנאסר אכילת הדם ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כב סימן יח ד"ה ומי קברו). לכן גם "הַגֵּר" הוזהר בזה שנאמר "וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם" (ויקרא יז, יב) על מנת שלא תדבק נפש הבהמה בנפשו ותביאנו לחזור לסוּרוֹ (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יז על הפסוק 'על כן אמרתי'). לכן גם סמך הכתוב את הפסוק "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג, יז) לפסוק "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ד, ב) ללמד שהדם מטמטם את הלב וממשיך על האוכל אותו רוח רעה המטמאו ומחטיאו במכשולים רבים ('סמוכים לעד' לר' אליהו הכהן האיתמרי מחבר ספר 'מדרש תלפיות' פרשת ויקרא ד"ה 'וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל').

אכילת הדם מחזקת גשמית את גופו של האוכל ('רבינו בחיי' דברים יב, כג ד"ה או יאמר רק חזק) ונותנת בו דם וגבוּרה, אלא שהיא גבוּרת פריצים ועריצים שגורמת קלקול לנפשו של האדם ומביאה אותו לחטוא (הרמ"ד וואלי דברים פרק יב על הפסוק 'רק חזק לבלתי אכול הדם') שהדם מזגו רע ומוליד אכזריות לאותו אחד שאוכלו ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי במצוה חמשה ושבעים ד"ה 'וטעם מצוה זו') ונותן בו גסות וקרוב להיות נפשו כנפש הבהמית, כי הדם שאוכל הוא נפש הבהמית ודבר הנאכל חוזר להיות בשר בגוף האוכל ומוליד בו טבע כיוצא בו. ואין ישראל צריכים לקבל בטבעם מטבע הבהמה, כי מקבלי התורה צריכים להיות רכים ורחמנים ולא אכזריים על מנת שיהיה גופם ראוי לקבל המוּשְׂכָּלוֹת 'חיי אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם כלפון דף נח אות י ד"ה 'בטעם איסור אכילת דם' בשם הרמב"ן). ואם האדם נמנע מאכילת הדם על אף שהדם מחזק גשמית, הקב"ה מבטיח כי הוא בעצמו יחזקו שנאמר "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג) ('רבינו בחיי' דברים יב, כג ד"ה או יאמר רק חזק).

לכן האדם המשכיל ייתן אל לבו לכסות דם חיה ועוף כמצות התורה שהרי 'הנפש' הוא הדם שנאמר "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא יז, יד). וכן יזהר בציווי התורה אשר ציותה שלא לאכול דם מחמת 'הנפש' שבה (עפ"י ספר 'התמונה' לר' ישמעאל כהן גדול תמונה ג ד"ה ה' אות זה מורה בעולם) ורק התירה לאכול את הבשר בלי הדם שנאמר "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד) ('גבול בנימין' חלק א דרוש ד פרשת נח והפטרה דף ח ע"ב ד"ה 'עוד כתוב שם' בשם הרמב"ן). והתורה הזהירה כמה פעמים על איסור אכילת הדם כדי שידקדקו במצוה הזאת כגון להוציא את הדם מן הבשר על ידי ניקור ומליחה שלא יישאר ממנו אפילו שמץ, לפי שהיזק הדם מצוי אפילו במיעוטו (הרמ"ד וואלי דברים פרק יב על הפסוק 'לא תאכלנו על הארץ'). ושומר נפשו ירחיק מאיסור הדם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק ז על הפסוק 'וכל דם לא תאכלו') ויחזיק באמונת ה' לא לאוכלו בשום אופן (עפ"י רמב"ן דברים יב, כב ד"ה ולא שיהיה זה) מעתה ועד עולם, אמן.