פרשת אמור – גלגולו של האיש המקלל

התורה מספרת על בן אישה ישראלית שהתקוטט עם איש ישראלי ובעקבות כך בן האישה הישראלית קילל את שֵם ה' כפי שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה' " (ויקרא כד, י - יב). משה ביקש את עצת ה' מה לעשות במקלל, וה' ציוה אותו כי כל השומעים את הקללה יסמכו את ידיהם על ראש המקלל ואחר כך ירגמו את המקלל באבן שנאמר "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, יד).

ויש להתבונן, מיהו אותו האיש המקלל שלא נזכר שמו בתורה אלא בכינוי "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" ו"בֶּן אִישׁ מִצְרִי"? ומדוע הוא קילל את שם ה'?

המעשה הרע והפגום שהביא את האיש המקלל לעולם

במצרים היו נוגשׂים מצריים ותחתיהם היו ממונים שוטרים יהודים, כאשר כל שוטר היה ממונה על עשרה עבדים יהודים. הנוגשׂים היו רגילים לבוא לבתיהם של השוטרים היהודים להוציאם לעבודה. יום אחד נתן נוֹגשׂ מצרי את עיניו באשת שוטר שהיתה נקראת "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" (ויקרא כד, יא), אשר היתה יפת תואר מאוד ובלי מוּם. אז הנוֹגשׂ שלח את בעלה השוטר ששמו היה דתן לעסוק במלאכתו מחוץ לביתו, ואילו הוא נכנס לביתו בחצות לילה (ראה זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה תא חזי) וקלקל עם שלומית, בעוד שהיא חשבה כי זה הוא בעלה. כאשר חזר בעלה השוטר הוא הבחין שהנוגשׂ יוצא מביתו, לכן הלך לאשתו ושאל אם הנוגשׂ היה עמה. שלומית ענתה לו שכן לפי שחשבה שזה היה הוא בעלה ולא אדם אחר ('מדרש תנחומא' פרשת שמות סימן ט, 'מדרש תנחומא' פרשת אמור סימן כד, 'שמות רבה' פרשה א אות כח).

הנוגשׂ הבין כי נודע הדבר לבעלה דתן והחל להכות אותו ('מדרש תנחומא' פרשת שמות סימן ט, 'מדרש תנחומא' פרשת אמור סימן כד) ואף ביקש להורגו ('שמות רבה' שמות פרשה א אות כח). משה רבינו ראה את הנוגשׂ מכה את השוטר שנאמר "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) והבין ב'רוח הקו‍ֹדש' מה היה בביתו של דתן הישראלי ואמר "לא די לו שעינה את אשתו אלא שעוד מכה בו?! ('מדרש תנחומא' פרשת שמות סימן ט, 'מדרש תנחומא' פרשת אמור סימן כד) ודאי זה חייב מיתה!". וחשב משה רבינו שהוא התחייב כך, עקב מה שהיה לו עם אותה האישה וגם על שהכה את בעלה ('שמות רבה' פרשה א, כח). וכשמשה ראה שאין שם אף איש נוסף, הוא הזכיר את 'שמו המפורש' של הקב"ה והרג את המצרי ('מדרש תנחומא' פרשת שמות סימן ט, 'מדרש תנחומא' פרשת אמור סימן כד, 'שמות רבה' שמות פרשה א אות כח, עפ"י זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה אמר רבי יצחק).

לאחר המעשה עם המצרי, דתן פרשׁ מאשתו שלומית והלך ונשׂא אישה אחרת והוליד ממנה בן (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה תא חזי). ואז גם שלומית ילדה בן מאותו מעשה מקולקל שעשה הנוגשׂ המצרי עמה ('מדרש תנחומא' פרשת אמור סימן כד). כאשר גדל בנה של שלומית הנקרא בתורה בשם "בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית" " (ויקרא כד, י) כי אביו לא היה ישראלי ('מדרש תנחומא' סוף פרשת אמור סימן כד, 'רבינו בחיי' ויקרא כד, י), הוא הלך לחפש מקום לגור בו והגיע למחנה דן וביקש לקבוע שם את אהֹלו ('מדרש תנחומא' סוף פרשת אמור סימן כד, 'רבינו בחיי' ויקרא כד, י). אנשי המקום שאלו אותו מה הקשר שלו לשבט דן, והוא ענה להם כי נולד לאחת מבנות דן – שלומית בת דברי. אמרו לו "אבל אביך מצרי היה ונאמר "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב, ב), "אֲבוֹתָם" נאמר ולא "אִמוֹתָם" לפי שהולכים לפי האב ולא האם, לכן אין לך חלק ונחלה אתנו!" ודחו אותו משם ('מדרש תנחומא' סוף פרשת אמור סימן כד, 'רבינו בחיי' ויקרא כד, י).

כאשר יצא בן האישה הישראלית משבט דן, הוא הלך לבית הדין של משה רבינו שיפסוק האם אכן כך הוא הדין. לאחר שפסק לו כי אכן כך הוא הדין, יצא בכעס מהמשפט (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה תא חזי) לִגְלֵג על לחם הפנים (הרמ"ד וואלי פרשת אמור על הפסוק 'ויצא בן אשה ישראלית') והחל לריב עם "אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י) שהוא היה הבן שנולד לשוטר דתן מאשתו השנייה. תוך כדי המריבה, אמר איש הישראלי כי הוא יודע שאמו של בן הישראלית זינתה עם גוי וכך הוא בא לעולם (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה אלא וד"ה אמר רבי יצחק) ואמר שאמו היתה מקולקלת ופרוּצה ('טירת כסף' לר' חיים אברהם גטניו פרשת אמור דרוש ד דף קצב ע"א ד"ה ובזה אפשר שיובן). ועוד הוסיף לומר לו "ממזר ובן מצרי, היאך אתה מעיז פנים?!" ('פענח רזא' על התורה פרשת אמור ד"ה ויצא) והוסיף לספר לו כי אביו הומת באמצעות 'שם המפורש' על ידי משה רבינו (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה אמר רבי יצחק).

האב והאם הפגומים של המקלל נתנו בו טבע רע ועזות פנים

המקלל היה 'ממזר' בנו של גוי לכן לא נזכר בתורה שם אביו אלא רק שׁם אמו "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (ויקרא כד, יא) ושהוא "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" (ויקרא כד, י) ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז מכתב יד של ר' חיים ויטאל ד"ה רוע המצרי). ומה שגרם לבן הישראלית לבוא לידי מריבה זו עם בן הישראלי, היה 'הזוהמא' (זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב ד"ה וינצו במחנה) שהיא החלק הרע הגמור ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ד"ה והנה מן הזוהמא ההיא) שהטיל אביו הגוי המצרי (זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב ד"ה וינצו במחנה) הרשע בשלומית בת דברי ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ד"ה והנה מן הזוהמא ההיא), ואשר יצאה בו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ד"ה והנה מן הזוהמא ההיא, עפ"י זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב ד"ה וינצו במחנה). ומחמת כן המקלל לא היה כלול בקדושת ישראל, נשמתו לא היתה ממין ישראל ולא היה לו חלק בכלל ישראל (זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב ד"ה וינצו במחנה). ועוד הקלקול הזה שבא לו מאביו הוא זה שגרם לו שיתגלה בסוף פגמו וקלונו לרבים (זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב ד"ה וינצו במחנה) (וראה ב'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק לג כי במצרי שהרג משה רבינו היה את 'נפש קין הטמאה' ע"כ. לפיכך מובן מהיכן הגיעה הזוהמא הקשה בבנו המקלל. להרחבה על נפש קין שבמצרי ראה מאמרינו לפרשת וארא – 'גלגולי נשמת משה רבינו').

לכן אף על פי שבתחילה הזכיר הכתוב כי מוצאו של המקלל הוא ישראלי שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" (ויקרא כד, י) חזר מיד הכתוב ואמר "וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד, י) לומר שמצד זה הוא פסול ('גבול בנימין' חלק א דרוש לא פרשת אמור דף ס ע"ב טור א ד"ה ולעניין זה נבאר). וכך המקלל ירש את מעשי אביו הגוי ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ד"ה והנה מן הזוהמא ההיא) שנאמר "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם" (ויקרא כד, יא) ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ד"ה והנה מן הזוהמא ההיא), שהרי הכל הולך אחר הזרע "אם מתוֹק – למתוֹק, ואם מַר – למַר" ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר הגדול פרק מח) וטומאתו השו‍ֹרשית שבאה מהזרע הטמא של אביו כִּשְׁכְּשָׁה בלבו וגרמה לו לקפוץ בעזות פנים וללגלג על ענייני קדוּשה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור על הפסוק 'ויצא בן אשה ישראלית'. ראה 'רבינו בחיי' ויקרא כד, י). ועוד כל אב נותן לבנו חמשה דברים וביניהם את ה'מוֹח' שהוא ראש האיברים והכל תלוי בו, לכן כל גוף האדם נגרר אחריו כפי שהיה עם בנו של המצרי (פירוש הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק מח אות עו ד"ה 'והכל הולך אחר הזרע').

גם אמו של המקלל שלוֹמית בת דברי היתה פגומה במחשבה דיבור ומעשה ('רבינו בחיי' ויקרא כד, יא ד"ה ושם אמו) והיתה פסולה כאביו, עד שבן הישראלית היה נחשב לממזר גמוּר משני הצדדים ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת אמור אות כד ד"ה לזה אמר ויצא). לכן מיד אחרי שהוזכר הפגם שלו הוזכר שם אמו שנאמר "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (ויקרא כד, יא) ('רבינו בחיי' ויקרא כד, יא ד"ה ושם אמו). ונקראה אמו "שְׁלֹמִית" – לפי שהיתה שואלת בשלום כל אדם, וכן "בַּת דִּבְרִי" – לפי שהיתה דברנית ומדברת עם כל אדם. ומטעם זה גם קלקלה (רש"י ויקרא כד, יא) לפי ששאלה בשלומו של אותו המצרי שהיה עמה, ודיברה עמו דברי זנוּת קודם המעשה (פירוש 'הרוקח' על התורה' פרשת אמור שער זכר ונקבה פרק כד, יא).

הטעם שהאֵם שלומית השפיעה על בנה ופגמה בו, לפי שטבע העוּבּר לגדול בבטן אמו וגם אחרי לידתו הוא ממשיך לינו‍ֹק משדי אמו – לכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם אף יותר מטבע האב, ומעשיו דומים למעשי האם אף יותר ממעשי האב ('רבינו בחיי' ויקרא כד, יא ד"ה וטעם הדבר). לכן מי שנראה בו סימני עזוּת ופְסוּל ראוי לבדוק אחר אמו, ולראות האם היא קלקלה בעת שהביאה אותו לעולם (ראה גמ' מגילה דף כה ע"ב מעשה עם רבי אליעזר), וזה נוסף לכך שכל מי שנולד מתשמיש שאין בו קדוּשה הרי ממילא הוא יהיה 'עז פנים' ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת קדושים ד"ה 'ואם ירצה להוסיף' שכך קבלה בידנו). ועד כדי כך נפגם בנם של הנוגשׂ המצרי ושלומית בת דברי, עד שבן זה היה בלי שום דבר טוב, רק כולו רע ('טעמי המצוות' לר' חיים ויטאל על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת אמור) גמור ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה והנה מן הזוהמא).

בן המצרי לא נחשב 'ישראלי' לעניין שייכותו למחנוֹת הדגלים במדבר ולנחלוֹת הארץ ('רבינו בחיי' ויקרא כד, י ד"ה בן הישראלית). וכיון שהמעשה שלו היה בשבוע השני לצאת ישראל ממצרים ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת במדבר דף כא ע"א ד"ה ומעתה נבא) קודם מתן תורה, אז הוא גם היה נחשב לגוי מצרי מעיקר הדין לפי שעדיין היו הולכים אחרי האב לעניין ייחוס ('לב אריה' פרשת אמור אות כג ד"ה 'ולפי דברי ר' חייא' בשם החזקוני, רמב"ן ויקרא כד, י בשם חכמי צרפת). כך שבן המצרי לא היה משוּיך בתחילה לעם ישראל, ורק כאשר גדל הוא התגייר (רמב"ן ויקרא כד, י בשם חכמי צרפת, הרמ"ד וואלי פרשת אמור על הפסוק 'והוא בן איש מצרי') ונימול (רמב"ן ויקרא כד, י בשם חכמי צרפת). מטעם זה כאשר היתה מכת דֶבֶר במצרים ומתו ממקנה הַמִּצְרִיִּים, אצל מקנה בני ישראל לא מתו כלל למעט המקנה של בן הישראלית שמתו לו כמו אצל שאר המִצְרִים שנאמר "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (שמות ט, ו-ז), "עַד אֶחָד" כלומר פרט לאחד – הוא בן הישראלית (הגר"א מווילנא והובא ב'דער תורה – קוואל' מר' אלכסנדר זושא פרידמאן על הפסוק 'וממקנה בני ישראל' הוצאת ווורשא שנת תרח"צ).

המקלל גידף ברבים את שם ה' המפורש ששמע בהר סיני

בן הישראלית היה רשע כל ימיו ומגדף את ה' בלבו 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת אמור ד"ה ואמר ויצא, 'פענח רזא' פרשת אמור ד"ה ויצא, 'כלי יקר' ויקרא כד, י) ובתועבות לבו היה לעבוד עבודה זרה ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת במדבר דף כא ע"א ד"ה ומעתה נבא). וכאשר נודע לו שאביו מת על ידי משה רבינו באמצעות 'שם המפורש' החליט לגדף את שם ה' המפורש ברבים (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה אמר רבי יצחק וד"ה ודא הוא דכתיב, 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת אמור ד"ה ואמר ויצא, 'פענח רזא' פרשת אמור ד"ה ויצא, 'כלי יקר' ויקרא כד, י). והפסוק רומז על קלקולו שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כד, י), "וַיֵּצֵא" – שיצא לתרבות רעה וכמו שנאמר "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כד) ('האלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, י ד"ה ויצא בן) וכן מלמד שיצא מעולמו, כי נפרד מה' יתברך שהוא מקומו של עולם ('תורת חכם' על התורה למחבר ספר 'טור ברקת' על שו"ע חלק א פרשת בשלח דרוש לפסח דף קנג ע"ב טור א ד"ה אמנם ע"י העון נתרחק).

בן הישראלית שמע את 'שם המפורש' כשהיו עם ישראל למרגלות הר סיני ולמד אותו, ועל כן היה יכול להשתמש בו (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני בסוף פרשת אמור, 'רבינו בחיי' ויקרא כד פסוק יא ד"ה וינצו במחנה, 'פירוש הרוקח' על התורה פרשת אמור שער זכר ונקבה פרק כד, כג). וכאשר רצה לקלל את שמו של ה' יתברך, הוא בתחילה קילל את משה רבינו (''ברכת שמואל' על ספר שופטים דף מז ע"ב ד"ה 'וילך בן אשה ישראלית' בשם פסיקתא) כפי שנרמז בפסוק "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד, יא) שהתיבה "הַשֵּׁם" היא אותיות 'משה'. ואחר כך הוא הוסיף וקילל את שם ה' ממש (''ברכת שמואל' על ספר שופטים דף מז ע"ב ד"ה 'וילך בן אשה ישראלית') על ידי שאמר את שמו המפורש באותיותיו וקללו שנאמר "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד, יא) ('רבינו בחיי' ויקרא כד, י ד"ה ונראה).

בן הישראלית עשה זאת כי רצה 'להגן' על אמו (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה 'אלא איש הישראלי') ובעבור זה כפר בשם ה' ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת אמור ד"ה ואמר ויצא) על ידי שנקב ופירש את שם ה' (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה 'אלא איש הישראלי'). והיה בכוונתו גם לקלל את 'השם המפורש' שבו קילל משה את אביו המצרי והרגו ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר ספר 'קב הישר' על ספר שופטים דף מז ע"ב ד"ה וילך בן אשה ישראלית). ובמעשיו הרעים המקלל עשה כביכול 'נקב' בקצה האות 'ד' שבתיבה "אֶחָד" בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) ונעשה שָׁם חלילה התיבה "אַחֵר" ('צרור המור' פרשת אמור ד"ה ואמר ויצא, 'ברכת שמואל' פרשת במדבר דף כ ע"ב ד"ה ובמדרש בחיי), וכך על ידי הנקב הזה הוא פגם בשם ה' ('צרור המור' פרשת אמור ד"ה ואמר ויצא. וראה בזוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה איש הישראלי). וזה על דרך שנאמר "וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ" (מלכים ב' יב, י) כלומר שעשה "חֹר" באות דל"ת, כי הוא רצה לעבוֹד אלהוּת הרבה ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר בספר 'קב הישר' פרשת במדבר דף כ ע"ב ד"ה ובמדרש בחיי).

מותו של בן האישה הישראלית היה בסקילה על פי ציווי ה'

בני ישראל לקחו את האיש המקלל ושׂמו אותו במשמר לבדו – עד שיפרש להם ה' מה לעשות איתו שנאמר "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה' " (ויקרא כד, יב). ועל ידי בידודו מנעו אותו מלשוב ולקלל בפני אנשים נוספים ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה ובזה מתיישב). וכל אותם אלו שכבר שמעו את מה שקילל האיש בשם ה', כולל העדים שחזרו על מה ששמעו בפני בית הדין וכן הדיינים שבבית הדין, כולם היו צריכים כפרה. לכן כל אותם אלו השומעים כולל העדים והדיינים, סמכו את ידיהם על ראש המקלל בכדי שיתכפר להם על העוון הזה כפי שהצטווה משה רבינו "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ" (ויקרא כד, יג – יד) ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור סוף ד"ה בתוך בני ישראל).

אחר כך הם אמרו למקלל "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך" (רש"י ויקרא כד, יד). ובכוח הסמיכה על ראשו העבירו לו את עוונותיהם כמו שעשו בקרבנות החטאת שהיו סומכים את ידיהם ומעבירים את עוונותיהם. כך גם היה עושה אהרן הכהן כשסמך ידיו על ראש השׂעיר המשתלח לעזאזל ובזה העביר אליו את עוונות ישראל שנאמר "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז, כא-כב) ('אדרת אליהו' להגר"א מווילנא ויקרא פרשת אמור ד"ה וסמכו כל השומעים) (להרחבה בעניין העברת העוונות לקרבן החטאת ראה מאמרינו לפרשת ויקרא – 'הקרבנות בבית המקדש') (להרחבה על השעיר לעזאזל ראה מאמרינו ליום הכיפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').

המקלל הובא אל משה כדי שייפול בידיו כפי שאביו המצרי הרשע נפל בידיו (זוהר פרשת אמור דף קו ע"א ד"ה ודא הוא דכתיב, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ס"ה והנה מן הזוהמא), ושייהרג על ידו כמו אביו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לג ס"ה והנה מן הזוהמא). אך משה רבינו לא הכריע את דינו של המקלל משום שהוא היה נוגע בדבר היות שבן הישראלית קילל גם אותו ('ברכת שמואל' לר' אהרן שמואל קיידנובר אביו של מחבר 'קב הישר' על ספר שופטים דף מז ע"ב ד"ה וילך בן אשה ישראלית). והוא גם חשש ששלומית אמו שהיתה דברנית, עלולה להוציא עליו לעז שהסיבה שהוא מבקש להרוג את בנה משום החשש שלו מנקמת בן הישראלית על כך שהוא הרג את אביו המצרי, ועל כן הניח את ההכרעה בדין בידי ה' יתברך ('אלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, יא). ואכן ה' נענה למשה רבינו והכריע שהמקלל ימות בסקילה שנאמר "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, יד).

המקלל בן האשה הישראלית שב והתגלגל ביש"ו הנוצרי

האיש המקלל שנסקל ומת ברגימת האבנים בימיו של משה רבינו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז מכתב יד של ר' חיים ויטאל ד"ה רוע המצרי) שב והתגלגל ביש"ו הנוצרי ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז מכתב יד של ר' חיים ויטאל ד"ה רוע המצרי, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער עולם התוהו פרק לב דף כ ע"ב טור ב, 'צפוני ציוני' על טעמי המצוות לר' מנחם ציוני במהדורה עם ביאור 'קול שלום' דף ל ד"ה והנה להמבואר, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו פרשת כי תצא דף רעו ע"א ד"ה 'כגוונא דשרה' בשם ספר הגלגולים, 'מנחת יהודה - רוחות מספרות' לרבי יהודה פתיה פרשת אמור סימן ס') כפי שנרמז בפסוק "וְנֹקֵב שֵׁם יהו"ה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, טז) שראשי התיבות יוצא יש"ו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז מכתב יד של ר' חיים ויטאל ד"ה רוע המצרי). לכן יש"ו היה אומר שמשמים אמרו עליו "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (הושע יא, א) אך בזה עצמו נרמז שעיקרו היה בן איש מצרי כי אמר "וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (הושע יא, א) ('מנחת יהודה - רוחות מספרות' לר' יהודה פתיה פרשת אמור סימן ס'). לכן לא נאמר בסוף פרשת המקלל אשר קילל את שם ה' כי אכן מת בסקילתו, לפי שהוא לא השלים את תיקונו במיתתו זו (עפ"י 'חוט של חסד' פרשת אמור ד"ה ובזה מתיישב) והיה עתיד לחזור ולהיוולד, ולקלקל ולמות שוב בגלגול יש"ו הנוצרי.

וכשם שאִמו של המקלל "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" (ויקרא כד, יא) התעברה מגוי, כך גם אִמוֹ של יש"ו ששמה היה מרים ועסקה בגידול וסידור שׂערות של נשים (ראה גמ' סנהדרין דף סז ע"א בהשמטות הש"ס) התעברה מגוי. וכך היה המעשה עמה, שהארוּס של מרים היה אדם ירא שמים בשם יוחנן, והיה שם גוי רשע בשם יוסף פנדירא שחשק במרים שהיתה יפת תואר, והוא בא אליה בחצי הלילה ביציאת חג הפסח שחל במוצאי שבת, בזמן שחשבה שהוא יוחנן ארוסה. וכאשר קלקל עמה היא התעברה (ספר 'תולדות יש"ו הנוצרי' ב'אוצר הויכוחים' מהדורת אייזנשטיין) בזמן היותה בטומאת נדתה (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' פרק 'האומות ודתיהן' בנושא 'ענין שמו של הנצרי'). לכן כשם שהמקלל בנה של שלוֹמית בן דברי היה 'ממזר' בנו של גוי כך גם יש"ו הנוצרי גלגולו הבא היה 'ממזר' בנו של גוי ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז מכתב יד של ר' חיים ויטאל ד"ה רוע המצרי).

יש"ו הנוצרי נרמז בתורה לרעה שנאמר "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג, ז) כלומר עתיד להסיתך יהודי אחד שהוא "אָחִיךָ" מהצד של אמו ועל כן נקרא "בֶן אִמֶּךָ" אך לא אחיך מהצד של אביו שהוא גוי. לכן הוא לא נקרא בפסוק "בֵּן אָבִיךָ" כי אין ליהודים קירבה אליו מצד אביו הגוי ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו', עפ"י 'פסקים ופירושים' לרבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות בפרשת ראה בפסקים שצא – שצה ד"ה פירוש נביא שקר, עפ"י 'שפתי כהן על התורה' פרשת ראה חלק הגמטריאות ד"ה כי יסיתך אחיך). ועוד התיבות "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ" שווה לגמטריא 'זהו יש"ו הנֹצרי' ('פירוש רבינו אפרים' על התורה פרשת ראה פרק יג, ז). וכן התיבות "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ" שוות לגמטריא "זהוּ אמוּר על יש"ו" עם הכולל ('שפתי כהן על התורה' פרשת ראה חלק הגמטריאות ד"ה 'כי יסיתך אחיך' אחרי תיקון השינוי וכפי הגמטריא שיוצאת). וכמו שמשה רבינו לא רצה לגלות את ממזרותו של המקלל עד שהתגלה מעצמו שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" (ויקרא כד, י - יב) ('עיני כל חי' לר' חיים פאלאג'י על גמ' בכורות דף מה ע"ב ד"ה כמותך יתמעטו) שאז גילה רעתו בקהל (עפ"י 'כלי יקר' ויקרא כד, י ד"ה ומ"ש ויצא), כך גם לא התגלתה ממזרותו של יש"ו עד שקלקל והדיח על ידי מעשיו הרעים (ראה זוהר פרשת אמור דף קה ע"ב סוף ד"ה וינצו במחנה).

ונרמזה עבודת הנוצרים לאותו האיש בברכה של יצחק אבינו לעשו הרשע שנאמר "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד" (בראשית כז, מ), "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד" – זוהי העבודה של האדומיים שעובדים ומשתחווים אל הצלוּב שהוא אחיהם היהודי. ועלה כך בידם לפי ש'הקליפה' אין לה מאוּמה מצידה והיא ניזונת מן 'הפרי', לכן הזדמן להם אותו האיש שכיון שהוא יהודי הרי שעל ידי שעבדו אותו היה בידם יכולת להשפיע עליהם שפע מצד הקדוּשה. ודווקא הוא היה כלי לתקלה הגדולה הזאת לפי שהוא נזרע בטומאה, וחטא הרבים תלוי בו – שכישף הדיח והרשיע לעשות, ומגלגלים חובה על ידי חייב (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' בפרק 'האומות ודתיהן' נושא 'גזירת הצלוב וכו''). ודבר זה גרם לאריכות הגלות הזאת האחרונה שבאה אחרי חורבן בית המקדש השני, כי הפיכת יש"ו שהיה מתוך בני ישראל ל'עבודה זרה' שהיא קיימת ומקובלת לעובדיה – הוא דבר חמור ועונשו רב מאוד ('פענח רזא' פרשת ראה ד"ה 'שאל מין אחד'. ועיי"ש שלכן הגלות אחרי חורבן בית המקדש הראשון היתה רק למשך שבעים שנה, כי אז עבדו עבודה זרה רק 'צלמים' 'עצים' ו'כלים' שאין בהם קיום).

יש"ו הנוצרי היה הוגה בפיו את שׁם השׁם המפוֹרש כמו המקלל

כשם שלא הוזכר שמו של המקלל בפרשה כלל ועיקר אלא רק נאמר "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" (ויקרא כד, י) וכן "בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד, י) וכן "הַמְקַלֵּל" (ויקרא כד, יד), כך גם רבותינו הקפידו לא לכנות את יש"ו בשמו האמיתי שהוא 'ישוע' שם רשעים ירקב, אלא רק בכינויים אחרים כגון "יש"ו" או "יזו"ש" (ראשי תיבות 'ימח שמו וזכרו', כמובא ב'אהל יעקב' לר' יעקב טולידאנו ממכנס במרוקו פרשת ויחי על הפסוק 'עד כי יבא שילה', 'עץ הדעת טוב להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו', 'ספר תולדות יש"ו' ב'אוצר הויכוחים' מהדורת אייזנשטיין) "הנוצרי" (שבא מנצרת) "בן סטדא" (לשון "סטית דא (זנתה זו) מבעלה" ראה גמ' סנהדרין דף סז ע"א בהשמטות הש"ס) "בן פנדירא" (על שם אביו כמובא ב'ערוך השלם' ערך 'בן סטדא', 'עץ הדעת טוב' להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו', "בן סטר"א" (כלומר בן של מופקרת כמובא בהר"ן על גמ' שבת דף קד ע"ב) "אותו האיש" ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו') "הצלוּב" (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' בפרק 'האומות ודתיהן' נושא 'גזירת הצלוב וכו'') "התלוי" ('פסקים ופירושים' לרבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות בפרשת ראה בפסקים שצא – שצה ד"ה פירוש נביא שקר) "פלוני" (תוס' על גמ' חגיגה דף ד ע"ב ד"ה הוה) "נביא השקר" ('פסקים ופירושים' לרבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות בפרשת ראה בפסקים שצא – שצה ד"ה פירוש נביא שקר).

המקלל ידע את 'שם המפורש' כפי ששמע בהר סיני (ספר 'תולדות יש"ו הנוצרי' ב'אוצר הויכוחים' מהדורת אייזנשטיין) והיה כופר בו ('בגדי אהרן' על התורה פרשת בהר דף יז ע"ב טור ב ד"ה 'ובזה יובן' לפי דעת המדרש) ומשתמש בו לעבודה זרה ('עמק המלך' שער עולם התוהו פרק לב דף כ ע"ב טור ב) וכך גם היה עם יש"ו שידע את 'שם המפורש' והשתמש בו. לפי שכאשר הוא עלה לבית המקדש הוא העתיק לקלף את 'שם המפורש' שמצא שם, והטמינו מתחת לעוֹרוֹ באמצעות אמירת 'שם המפורש'. הטמנת 'שם המפורש' מתחת לעורו היה על מנת שלא ישכח אותו מחמת שני 'אריות הנחוֹשת' שהיו תלויים על שני עמודי ברזל נגד שער המוקד בבית המקדש אשר הבהילו והפחידו את העוברים שם כדי להשכיח מהם את 'שם המפורש'. וכשיצא יש"ו הוא הוציא את הקלף שתחת עורו על ידי אמירת 'שם המפורש', ואחר כך השיב את עורו למקומו (ספר 'תולדות יש"ו הנוצרי' ב'אוצר הויכוחים' מהדורת אייזנשטיין).

המקלל היה הוגה את שם השם באותיותיו, וכך גם יש"ו היה הוגה בפיו את 'שם המפורש' ('מנחת יהודה' לר' יהודה פתיה סוף פרשת אמור), ובכוח 'שם המפורש' עשה יש"ו מופתים כגון שריפא פיסח, החיה מת, הפריח והקים בעלי חיים כמו שׂה, יונה, חמור ותרנגול שהיו עשויים מטיט, הלך על המים ועף באויר – והכל עשה על מנת שיאמינו בו (ספר 'תולדות יש"ו הנוצרי' ב'אוצר הויכוחים' מהדורת אייזנשטיין). והיה מכשף ומסית ומדיח את ישראל במעשיו (גמ' סנהדרין דף מג ע"ב בהשמטות חסרונות הש"ס). וכמו שבתועבות לבו של המקלל היה לעבוד עבודה זרה ('ברכת שמואל' פרשת במדבר דף כא ע"א ד"ה ומעתה נבא) כך בגלגולו ביש"ו עשה עצמו עבודה זרה ממש (עפ"י 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער עולם התוהו פרק לב דף כ ע"ב טור ב). וכמו שהמקלל היה מלגלג על ענייני קדוּשה (ראה הרמ"ד וואלי פרשת אמור על הפסוק 'ויצא בן אשה ישראלית', וכן ראה 'רבינו בחיי' ויקרא כד, י) כך גם יש"ו הנוצרי היה מלעיג על דברי תורה (עפ"י הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א פרק 'האומות ודתיהן' בנושא 'בענין הנוצרי וכו'').

מותו של יש"ו הנוצרי היה בסקילה כמו שהיה באיש המקלל

כשם שלא היה שום צד טוב במקלל אלא כולו היה רע, כך גם לא מצאו שום זכות ליש"ו לפני מותו (עפ"י גמ' סנהדרין דף מג ע"ב בהשמטות חסרונות הש"ס). וכשם שהמקלל הומת על ידי ישראל בביזיון לעיני כל בסקילה, כך גם יש"ו נידון על פי דיני התורה (עפ"י 'מנחת יהודה – רוחות מספרות' לר' יהודה פתייה סוף פרשת אמור) על ידי הסנהדרין ('עץ הדעת טוב' להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו') להיהרג כדין של מסית ומדיח (עפ"י 'מנחת יהודה – רוחות מספרות' לר' יהודה פתייה סוף פרשת אמור), וישראל קיבלו על כך רשות מהפקיד הרומאי ששמו פילאטוס אשר היה יושב בירושלים ('עץ הדעת טוב' להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו') ואחר כך המיתו את יש"ו בסקילה ואז תלו את גופו. ודבר זה היה בערב פסח (גמ' סנהדרין דף סז ע"א בהשמטות חסרונות הש"ס, 'פסקים ופירושים' לרבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות בפרשת ראה בפסקים שצא – שצה ד"ה פירוש נביא שקר. ראה גמ' ירושלמי יבמות פרק טז הלכה ו) כפי שרמוז עליו בפסוקים "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ" (דברים יג, ז) שדינו להיהרג שנאמר "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ" (דברים יג, י). והתיבה "בָרִאשׁוֹנָה" רומזת כי מותו יהיה בחודש ניסן שהוא ראשון לכל חודשי השנה ('עץ הדעת טוב' להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו').

לקראת ערב גופתו של יש"ו הוסרה מהעץ שלא לעבור על איסור התורה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כג) ('תולדות יש"ו הנוצרי' אות ט' ב'אוצר הויכוחים' אייזנשטיין). וישראל קיימו על ידי מותו את מצות התורה להמית נביא שקר שנאמר "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יג, ו) והתקיים "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג, ו) ('פסקים ופירושים' לרבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות בפרשת ראה בפסקים שצא – שצה ד"ה פירוש נביא שקר). ועוד יותר התקיים בו מה שנאמר "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג, ז) שעל עונשו נאמר "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (דברים יג, י – יא). "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה" – על שדנו אותו בתחילה בסנהדרין למיתה, "וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" – לרמוז שישראל לקחו רשות מהפקיד הרומאי להורגו ('עץ הדעת טוב' להמהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת וכו').

בלעם בן בעור ניבא על בואו של יש"ו לעולם כאשר אמר בנבואותיו "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג) וכוונתו לימים שעתיד אדם יְלוּד אשה לשים עצמו "אֵל" ('משמיע ישועה' לר' יצחק אברבנאל המבשר הראשון בלעם בן בעור ד"ה 'ואמנם אמרו באחרונה') כלומר ליש"ו הנוצרי שאמר על עצמו שהוא אֱלוֹהַ (בעל הרוקח על התורה פרשת בלק דף קו על הפסוק 'אוי מי יחיה משומו אל', 'משמיע ישועה' לר' יצחק אברבנאל המבשר הראשון בלעם בן בעור ד"ה 'ואמנם אמרו באחרונה') ושגם אחרים אמרו עליו כן. ואין הכוונה לאדם אחר שהיה במשך הדורות כי אף אחד לא עשה עצמו לאלוה זולתו ('משמיע ישועה' לר' יצחק אברבנאל המבשר הראשון בלעם בן בעור ד"ה 'ואמנם אמרו באחרונה' ועיי"ש לגבי נבוכדנצר הרשע שרק טען "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד, יד) והידמות אינה אלהוּת ממש). ופה בלעם גם רָמַז על כך שעתידים האומות לשקר ולומר שאמו ילדתו בלי אב, כי ראשי התיבות של הפסוק "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג) יוצא התיבות 'אִמִּי מֵאֵל', כפי שאמרו עליו אחרים שאמו 'מֵאֵל' ילדה ולא מאיש. ועל כך אמר בלעם "אוֹי" לאותם אלו שעתידים לומר שהוא אל ('ילקוט האזובי' לר' יצחק האזובי מקושטנדינה פרשת בלק על הפסוק 'אוי מי יחיה משומו אל') ועל שאמונה פגומה זו תמשיך בעולם עד שיבוא משיח (עפ"י בעל הרוקח על התורה פרשת בלק דף קו על הפסוק 'אוי מי יחיה משומו אל').

יש"ו היה בן שלושים ושש במותו ('ספר הקבלה' להראב"ד ד"ה יהושע בן) בסוד "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" (ירמיה יז, יא) (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' פרק 'האומות ודתיהן' בנושא 'טעם שנצלב המסית וכו''). ואותו היום שנתלה היה גם יום שישי ערב שבת ('תולדות יש"ו הנוצרי' אות ט' ב'אוצר הויכוחים' אייזנשטיין). וכשם שיש"ו הנוצרי נתלה דווקא בערב שבת, כך גם כל האוּמה שלו עתידה להתבטל ולהיכרת מהארץ 'ביום השישי' שהוא האלף השישי לבריאה, שבו מתחיל להתנוצץ אורו הגדול של 'יום השבת' שהוא האלף השביעי לבריאה. ויהיה זה בְּחֶצְיוֹ השני של האלף השישי שאז הוא נחשב כבר 'חצות' של ערב שבת שקדושת השבת מתחילה כבר להתנוצץ בו (הרמ"ד וואלי בספר הליקוטים חלק א' בפרק האומות ודתיהן בנושא 'ענין מה שהנצר נתלה בע"ש). וזה נרמז בפסוק "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י), "מִפְּנֵי חָדָשׁ" – ראשי תיבות וסופי תיבות ביחד יוצא התיבה 'משיח', "מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" – סופי תיבות יש"ו, כלומר כאשר יבוא המשיח תִּכְלֶה אומת יש"ו ('פירוש רבינו אפרים' על התורה פרשת בחקותי פרק כו, י), בקרוב בימינו אמן.