חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הפטרת פרשת נשא – נזירות שמשון הגיבור


ה' יתברך ציוה את משה רבינו על קדושת הנזיר ועל איסור גילוח שׂערות ראשו שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה' " (במדבר ו, ב – ח).
בימי השופטים בא מלאך אל אשת מנוֹח ובישר לה כי עתיד להיוולד לה בן שיהיה נזיר מבטן והזהיר אותה לא לגלח את שׂערות ראשו שנאמר "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג, ב - ה). וכפי שאמר המלאך כן היה, נולד למנוח ואשתו בן ורוח ה' החלה לפעם בקרבו שנאמר "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים יג, כד – כה).
שמשון גידל את שׂערות ראשו כדרך הנזירים, עד היום בו גילה לדלילה כי כוחו תלוי בשׂערותיו ואז היא גילחה אותו וגרמה לאיבוד כוחו הגדול שנאמר "וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹקִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם: וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם: וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו: וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו: וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז, יז – כא).
ויש להבין, מדוע שמשון הגיבור אשר היה כוחו גדול עד שלא היה כמותו, איבד את כוחו כאשר דלילה גילחה את מחלפות שׂערות ראשוֹ?
המעלה והקדושה של הנזיר היא יותר מאשר הכהן הגדול
כאשר אדם מקבל על עצמו 'נזירות' הוא מושך אליו קדוּשה ממקום עליון ('עירין קדישין' לאדמו"ר מרוזי'ן פרשת וירא על הפסוק 'ותצחק שרה' ד"ה וכן אצל נזירות) הנקרא 'פלא עליוֹן' וכפי שנרמז בפסוק "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר" (במדבר ו, ב) ('שם משמואל' פרשת נשא שנת תר"ע דף קלה ד"ה ובזה נבין). אז האדם נפרד משאר בני העולם (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה איש כי יפליא) ונקרא בשם "קָדֹשׁ" שנאמר "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה' " (במדבר ו, ח) ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רכג ד"ה שיגלח). ונעשית מעלתו גדולה יותר ממעלת הנביאים שנאמר "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (עמוס ב, יא) "וּמִבַּחוּרֵיכֶם" – כלומר מהמובחרים שבכם ('שם משמואל' פרשת נשא שנת תר"ע דף קלה ד"ה ובזה נבין). ועוד הנזיר הוא כמו 'מלאך' ('שמות רבה', טז, ב) ומעלתו גדולה עד מאוד ('שם משמואל' פרשת נשא שנת תר"ע דף קלה ד"ה ובזה נבין). והוא נפרד מבני האדם וניכר בקדושתו רק לעבודת ה' (עפ"י 'עבודת הגרשוני' על שיר השירים לר' גרשון בן אברהם אחי הגר"א שיר השירים ו, ה דף כג ע"ב ד"ה שערך כעדר העיזים).
הנזירוּת נמסרה לכל אדם, איש או אשה, על מנת שיוכלו לקדש את עצמם ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בספר פרנסה וכלכלה ד"ה הקב"ה קדש את הכהנים, 'ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג בחלק 'ספר פרנסה וכלכלה' חלק ג פרק השלישי ד"ה וראוי לאדם) ולזכות לכתר קדוּשה כעין מדרגתו של כהן גדול. לכן רוב הדברים שהצטווה הכהן הגדול, גם הנזירים הצטווּ ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה שיגלח). אמנם מעלת הנזיר עולה על מעלת הכהן הגדול ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'ורבינו בחיי' בשם רבינו בחיי) וקדושתו יותר חמורה מקדושת הכהן הגדול (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ו על הפסוק 'גדל פרע שער ראשו') לפי שהנזיר דבק במקום גבוה יותר, בעצם 'הרחמים' העליונים, והוא מוכתר במעלת הנזירות שעליה אמר ה' "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז) ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'ורבינו בחיי' בשם רבינו בחיי). אך כאשר כָּלֶה זמן הנזירות שקיבל עליו האיש, מסתלק ממנו 'הנזר' והוא חוזר להיות כשאר בני האדם ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת נשא אות י ד"ה והנה נצטוה לגדל שער).
לכן אין דין 'נזירות' לגוים כי הם באים מכוח 'הטומאה' ואין יכולת לחבר בין שני הפכים, מה שאין כן בעם ישראל ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ונותן). והיו במשך הדורות כמה נזירים בישראל, כמו שמואל הנביא שאמו חנה הקדישה אותו לעבודת ה' וקיבלה עבורו 'נזירות עולם' שנאמר "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א' א, יא), "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" – שיהיה נזיר עד עולם ולא יגלח ('מצודת דוד' שמואל א' א, יא) בתער את ראשו ('מצודת ציון' שמואל א' א, יא). כך היה גם אצל אבשלום בן דוד שהיה נזיר עולם, רק שהוא מרד ולא נדבק בקדוּשׁה על אף קדוּשת שׂערוֹ ('בן יהוידע' למחבר הבן איש חי מסכת סוטה דף י ע"ב ד"ה שלח מקח רע) (להרחבה על טומאות הגוים ראה מאמרינו לפרשת מטות – 'טומאת הגויים').
הנזיר הצטווה בקדושתו להתרחק מכוחות הדין והטומאה
כהן רגיל מִטַמֵּא לקרובי משפחתו שמתו שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (ויקרא כא, א – ב). אך לנזיר אסור להיטמא לאביו ואמו כי הוא יותר קדוש מכהן ('ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג בחלק 'ספר פרנסה וכלכלה' חלק ג פרק השלישי ד"ה וראוי לאדם) וכן נאסר עליו להיטמא גם לשאר מתים מחמת קדושתו כפי שנאמר "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה'" (במדבר ו, ח), והוא צריך להתרחק מדברים שהם היפך קדושתו ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות לא תעשה ד"ה שלא ישתה הנזיר יין) כלומר מכוחות הטומאה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ועל דרך הסוד). ואם הנזיר חלילה נטמא בהם, הרי זה כאילו מכניס את כוחות הטומאה לתוך היכלי הקוֹדש ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה בספר הזוהר הקדש, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ונותן שער ראשו). וכמו שהכהן הגדול לא מטמא לשום מת מקרובי משפחתו, אפילו לא לאביו ולאמו, כל שכן וקל וחומר הנזיר שקדושתו חמורה יותר מקדושת כהן גדול, שאין לו להיטמא להם ולחלל את קדושתו העליונה שנאמר "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ו – ז) (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ו על הפסוק 'גדל פרע שער ראשו').
כוחותיו של הנזיר הם ממדת החסד שהיא מדתו של הכהן הגדול. וכמו שהכהנים הורחקו מן היין כאשר הצטוה אהרן "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ" (ויקרא י, ט) לפי שהיין רומז אל מדת הדין – כך גם הנזיר הוזהר ביין ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ועל דרך הסוד) שהוא היפך מדתו ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות לא תעשה ד"ה שלא ישתה הנזיר יין) מדת החסד ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה איש או אשה). ובנוסף לכך, הוזהר הנזיר גם באכילת הענבים עצמם על מנת שיתרחק מכל בחינות 'הדינים' היות שגם הענבים אחוזים במדת הדין, וזהו מה שנאמר "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו, ג – ד) (זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה מיין ושכר יזיר וד"ה אלא עובדא דא, 'אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה 'ברכי נפשי' ממהרח"ו, עפ"י 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה נג ד"ה ועל דרך האמת). הנזיר פרוּשׁ ממדת הדין ('צרור המור' פרשת תולדות פרק כה, כח ד"ה 'ולכן יש לו להודות לקבלה'), לכן לאחר השלמת ימי נזירותו הוא צריך להביא קרבנות בכדי לפייס את 'מדת הדין' על שנתרחק ממנה – ועל ידי כן היא לא מקטרגת עליו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ועל דרך הסוד).
שערות ראשו של הנזיר הן אלו המהוות את שפע כוחותיו
הנזיר הצטווה לגדל ולהרבות את שׂער ראשוֹ וזקנוֹ שנאמר "כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ה) (זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה תא חזי דהכי), ועל גידול שׂערותיו נאמר "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז) ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'נזיר ולאשתכחא' מהרמ"ק, 'מצודת ציון' ירמיה ז, כט ד"ה נזרך). וכיון שכוחותיו של הנזיר הם ממדת החסד, על כן שׂערותיו רומזות לצינורות עליונים ולכוחות אלוקיים הנאצלים ממדת החסד. לפיכך אסור להשחיתם ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה איש או אשה, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת במדבר אות ח ד"ה ושלשה מחנות) ו'לסתום' על ידי כן את הצינורות כפי שנאמר "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" ('ילקוט דוד' פרשת נשא ד"ה 'נזיר וכהן' בשם השל"ה), שאלו הם צינורות השכינה ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה בספר הזוהר הקדש) ואם אין צינורות – אזי גם אין המשכה של החסד והקדוּשה (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ו על הפסוק 'כל ימי נזרו'). לכן 'הנזיר' נקרא בשמו על שם שׂערות ראשו כעין מה שאמר הנביא לישראל "גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי" (ירמיה ז, כט) ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת זאת הברכה דף קכח ע"א טור ב בסוף ד"ה 'לראש יוסף ולקדקד' בסוגריים). כלומר תִּלְשִי את שער הראש והשליכי אותו (רש"י ירמיה ז, כט, 'מצודת דוד' ירמיה ז, כט) שהוא דרך צער ואבלות ('מצודת דוד' ירמיה ז, כט).
וכן שלמה המלך כינה ב'שיר השירים' את הנזירים על שם שׂער רֹאשׁם שנאמר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שיר השירים ד, א, שיר השירים ו, ה) כאשר הכוונה לאותם הנזירים בישראל אשר ניכר שהם קדוֹשים רק לעבודת ה' כמו "עֵדֶר הָעִזִּים" של יעקב אבינו ('עבודת הגרשוני' על שיר השירים לר' גרשון בן אברהם אחי הגר"א שיר השירים ו, ה דף כג ע"ב ד"ה שערך כעדר העיזים). וכך על ידי גידול שׂערו של הנזיר בא לו כוחו ואוֹנוֹ ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה מצוה קמד). שהנזיר מושך דרך השׂערות מ'מדת החסד' שהוא מקור כוחותיו ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה איש או אשה). לכן צריך לגדל ולהרבות את גילוי שׂער הראש במשך כל ימי הנזירות ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה מצוה קמד) אשר קיבל על עצמו הנזיר (עפ"י משנה נזיר א, ב). זה הטעם ששׂערו של האדם גַּדֵּל כל ימי חייו וגם אחרי מותו באם הוא יימצא במקום לח – בכדי לרמוז שהשׂערות הן 'צינורות השפע' שאין להם סוף ואין להם קץ ('רבינו בחיי' פרשת נשא פרק ו, ג ד"ה וע"ד הקבלה). וכן אם משחית האדם את שׂערותיו הן חוזרות וצומחות – לרמוז על השפע מה' יתברך שניתן ואינו נחסר ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה איש או אשה).
שׂערות הראש של הנזיר אינם 'דינים' כשאר שערות בני האדם אלא קדושים ('משנת חסידים' לר' עמנואל חי ריקי מסכת יום השישי פרק ה אות ב. וכתב שם שלכן נזיר לא מגלח שערות ראשו בערב שבת שזה רק לשער שהוא 'דינים') ולכן דינם כמו 'תשמישי קדוּשה' וחייבים בגניזה. מטעם זה לאחר סיום נזרו, צריך הנזיר לשורפן באש אשר תחת הדוּד בו מתבשלים 'שלמי הנזיר' שנאמר ¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬"וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (במדבר ו, יח) ומתוך האש עצמה קדושתן עולה ונבלעת בְּשָׁרְשָׁהּ – וזהו גניזתן (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ו על הפסוק 'וכבשה אחת בת שנתה תמימה'). על ידי מעשה זה גם נשמרים מלנהוג מנהג בזיון באותן השׂערות ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה בספר הזוהר קדש). עיקר שלימות מציאות הגוף של הנזיר הוא גידול שׂערו. אך אם אדם אחר שלא נדר נזירות יגדל את שׂערו – הרי אדרבא אותו גידול השׂער יפגום בו, כי סתם שׂער האדם ובפרט בבחרוּתוֹ מורה על 'דין'. ושונה בזה הנזיר מכל אדם, משום שהנזיר נשמר מהיין שהוא 'דין' וכן מהטומאה, וגידול שׂערו נאה וראוי לו ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'לתקדשא כגוונא' מהרמ"ק) (להרחבה בענין השׂערות ראה מאמרינו לפרשת קרח – 'שׂערות הראש של האדם').
שמשון הגיבור היה גדוֹל הדור קדוֹש ופרוּשׁ וראוי להיות משיח
שמשון היה נזיר אלקים מבטן אמו, והיה קדוש לה' בשורשו ותחילת יצירתו מעת הלידה וההריון. וזה כפי שאמר המלאך לאמו של שמשון על בנה שעתיד להיוולד "וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג, ד - ה) ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ט ע"ב ד"ה ויעאע"ה שהגיד לבניו). שמשון היה נזיר מפורסם שלא היה עוד כמותו (עפ"י 'מעשה רוקח' על המשניות לר' אלעזר רוקח תחילת מסכת נזיר ד"ה 'במסכת זו' וכתב שם שלגבי נזירות שמואל הנביא יש מחלוקת עיי"ש). ואכן מעת שנולד שמשון הוא היה נזיר אלקים מובדל במעלה מכל ישראל ('מדרש תלפיות' ענף בועז ד"ה ונראה עם זה) פרוּשׁ מן העולם הזה ולא מטונף בטינופו ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה ור' אלעזר מפרש' מהרמ"ק) ונקי מכל החמדות הגופניות שלו. לכן אמרו רבותינו על שמשון שהיה 'חיגר' בשתי רגליו (ראה גמ' סוטה דף י ע"א) וכוונתם שמתוקף קדושתו ופרישתו מענייני הגוף הוא היה כמו מופשט מגופו לגמרי ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף טו ע"ב ד"ה וגם עסקו).
סוג נזירותו של שמשון (ראה משנה נזיר א, ב) היתה עליונה מאוד. לכן לא היה לה הַתָּרָה כי היא היתה למעלה מ'התרת נדרים'. היא גרמה שהיה מותר לשמשון גם להיטמא למתים, משום ש'כוחות הטומאה' לא היו יכולים להגיע למקום שורשו הרוחני הגבוהה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג סוף ד"ה ונותן שער ראשו) ולגרום לאיזה טומאה למעלה, מה שאין כן בנזיר רגיל שיכול לפגום ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת נזיר דף סז ע"א טור א ד"ה 'נחזיר לענינינו'). מכוח זה גם חל על שמשון איסור לגלח את שׂער ראשו אפילו אם הכביד עליו שׂערו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה ור' אלעזר מפרש' מהרמ"ק), וזה בשונה משאר הנזירים שקיבלו עליהם נזירות לעולם ומותרים בגילוח אם הכביד שׂערם (ראה משנה נזיר א, ב) ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה ור' אלעזר מפרש' מהרמ"ק) כמו אבשלום שהיה נזיר עולם ועליו נאמר "וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב' יד, כו). כי שערותיו של שמשון אחזו במקום עוד יותר גבוה שלא שייכים שם 'דינים' כלל (עפ"י 'מעשה רוקח' על המשניות מסכת נזיר דף סז ע"א טור א ד"ה ' 'נחזיר לענינינו שבבא' וכתב שבכהן'). ופרישׁוּתו מן מהעולם הזה גרמה שלא יהיה ל'חיצונים' שום אחיזה בו ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה ור' אלעזר מפרש' מהרמ"ק).
שמשון שפט את ישראל והיה ראש הדור ('ישראל קדושים' דף ט ע"ב ד"ה וע"כ נקרא דן) וגדול הדור ('בן יהוידע' למחבר הבן איש חי על גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה כי אזל) ודן את ישראל כמו אביהם שבשמים (ראה גמ' סוטה דף י ע"א), כלומר שאף על פי שהיה דן יחידי (זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"א – רמג ע"ב ד"ה דן ידין) עם כל זאת לא באה תקלה על ידו והיו כל דיניו ומשפטיו ישרים וטובים ('מדרש תלפיות' ענף דן ד"ה נקרא דן לפי שדן, 'מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מאיזמיר בדרוש ו יקרא דשכבי דף לה ע"ב ד"ה ועם זה נראה לי). ומעולם לא טעה בשיקול דעתו ('מדרש תלפיות' ענף בועז ד"ה ונראה עם זה) ממש כמו הקב"ה שדן יחידי ועליו נאמר "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דברים לב, ד) ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף דן ד"ה נקרא דן לפי שדן). בתחילה 'רוח הנבואה' שרתה עליו אך לא התיישבה בו בתדירות כשאר הנביאים ('אור החמה' על זוהר פרשת מקץ דף קצד ע"א ד"ה ויהי בבקר ממהרח"ו) והיתה באה והולכת ממנו שנאמר "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים יג, כה) (זוהר פרשת מקץ דף קצד ע"א ד"ה אבל תא חזי) "לְפַעֲמוֹ" – כמו עִנְבָּל של פעמון שהולך ובא ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת מקץ דף קצד ע"א ד"ה 'רבי חזקיה פתח' מהרא"ג). אך אחר כך כבר היתה השכינה מקשקשת לפניו (עפ"י גמ' סוטה דף ט ע"ב) לְלַוּוֹת אותו באשר הוא הולך (רש"י גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה מקשקשת לפניו).
שמשון נברא בכוחו כעין 'דוגמא של מעלה' (גמ' סוטה דף י ע"א) שהם כוחות מעולם המלאכים ('בן יהוידע' על גמ' סוטה דף י ע"א ד"ה חמשה נבראו). וכמו שהשמש מאירה על פני תבל בכוח אלקי גדול על ידי שמות המלאכים המנהיגים אותה למשול על כל העולם, כך גבורתו של שמשון היתה בכוח השם האלקי אשר עליו שנאמר "כִּי נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן" (שופטים יג, ה) והיה מושל ונוצח על הכל. ולכן נקרא 'שמשון' על השם ה'שמש' ('ברית שלום' על התורה לר' פינחס בן פילטא דף לו ע"א טור א ד"ה ועם דברינו). ובאמצעות כוחו האלקי היה יכול שמשון לקחת שני הרים בשם צָרְעָה ואֶשְתָאֹל, לעקור אותם ולטחון אותם זה בזה (ראה גמ' סוטה דף ט ע"ב) ('כתם פז' על זוהר ויחי דף רמג ע"ב ד"ה תא חזי שמשון נזיר). הוא היה גיבור בכוחו שלא היה כמוהו ('מדרש תלפיות' ענף בועז ד"ה ונראה עם זה) וגבורתו היתה למעלה מכל הגבורות, כי היה נלחם יחידי בלי רכב וסוס ובלי עַם רב ('מדרש תלפיות' ענף דוגמא של מעלה ד"ה 'ורץ כצבי' מצרור המור). שמשון לא היה צריך שום סיוע של חרב, ורק באמצעות "לְחִי חֲמוֹר" הכה את אויביו כפי שנאמר "וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (שופטים טו, טו – טז) ובזה דמה ל'יחידו של עולם' שאינו צריך סיוע במלחמה ('בראשית רבה' צט, י).
'שמשון' היה נקרא על שמו של הקב"ה שנאמר "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹקִים" (תהלים פד, יב). וכשם שהקב"ה מגן על כל העולם כולו אף שמשון היה מגן בדורו על ישראל (ראה סוטה דף י ע"א) ('ישראל קדושים' דף ט ע"ב ד"ה וע"כ נקרא דן), בעוד שכוחו הגופני כמו של אדם הראשון ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נג ד"ה ששה נדמו) קודם החטא (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק נג ד"ה ששה נדמו). ויעקב אבינו ניבא על שמשון שהוא עתיד לקום מתוך שבט דן ולהושיע את ישראל מיד הפלשתים, ואמר עליו "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" (בראשית מט, יז) ('כתם פז' על זוהר ויחי דף רמג ע"ב ד"ה כתיב ותחל רוח. ראה גמ' סוטה דף ט סוף ע"ב) כלומר ששמשון יכה באומות העולם כמו 'נחש' (זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה כתיב ותחל) שהוא מזיק ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רמג ע"ב ד"ה תא חזי שמשון נזיר). וכיון שהרגיש יעקב אבינו בקדושתו העצומה של שמשון, הוא דימה שלא ימות ('ישראל קדושים' דף טו ע"ב ד"ה וגם עסקו) והגאולה תבוא בימיו, כאשר שמשון בעצמו יהיה מלך המשיח ('בראשית רבה' צח, יד). ושמשון היה באמת דומה למשיח, לפי שהיה דן את ישראל כמו הקב"ה וגם נקרא על שמו של הקב"ה – ואלו הם דברים שעתידים להיות במשיח. וכמו שהמשיח יהיה משבט יהודה ושבט דן, כך גם שמשון היה דוגמא לזה, שמצד אביו היה משבט דן ומצד אמו היה משבט יהודה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק ב' הפטרת נשא דף ה ע"א ד"ה ממשפחת הדני).
שמשון התכוון להוציא נשמות שנפלו בין הקליפות דרך בנות הגויים
שמשון התכוון לעשות תיקון בעולם ולברר נשמות שנפלו לתוך 'הקליפות' ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף י ע"ב ד"ה וכל קנאתו, 'עירין קדישין' לאדמו"ר מרוזי'ן ספר שופטים על הפסוק 'ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו' ד"ה ועתה כן הענין) שנדחו ונטמעו בין העמים עד שכמעט אין להם תקוה לשוב למקור קדושתם כל ימי העולם הזה, עד אשר תבוער הטומאה מן הארץ ('ישראל קדושים' דף טו ע"א ד"ה ואחר שגרם הקלקול). והיה ניתן לברר את אותם 'ניצוצות של קדושה' שהיו בידי קליפת הפלשתים רק על ידי ביאה, כלומר שהוא יבוא אל בנותיהם. דבר זה היה גם כוונתו של שלמה המלך אשר נשׂא נשים מבין הנכרים כדי לברר את ניצוצי הקדושה מהם, רק שלא כיוון בזה לאמת, כי היה צריך לשלוח את נפשו למדור 'הקליפות' ושם לברר את אותם חלקי הקדוּשה ולא להביאם לביתו ולעשותם 'מַלְכוּת' (ראה 'חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא אות א), מה שגרם שעל ידי כן הן התגברו ולא נעשה הבירור בימיו. אמנם שמשון כן התחכם בזה, והתכוון לרדת אצלם ממש ולא להביאם אצלו. וזה מה שנאמר על שמשון "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד, ד), כשה"תֹאֲנָה" שהוא ביקש היה על ניצוצי הקדוּשה להוציאם מקליפת הפלשתים ('בן יהוידע' למחבר הבן איש חי גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה כי אזל).
לצורך כך ה' בירך את שמשון שיהיה אמתו כבני אדם אבל זרעו יהיה כמו נחל שוֹטף (ראה גמ' סוטה דף י ע"א), בכדי להורות משמים שהיה רצון בדבר הזה בשביל הבירור ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה ובזה יובן הטעם). והלשון 'נחל שוֹטף' רומז לכך שהוא ישטוף את 'ניצוצות הקדושה' מן הקליפה ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף י ע"א ד"ה שברכו באמתו). ולאחר ששמשון נשא אשה מבנות הפלשתים והכה בפלשתים באמצעות לֶּחִי החמור, הוא היה צמא מאוד למים כפי שנאמר "וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים" (שופטים טו, יח). כאשר שמשון הוסיף לבקש מאת ה' "רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם אֵינוֹ בֵּינִי לְבֵינָן אֶלָּא הַמִּילָה הַזֹּאת כְּדַאי הוּא שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּיָדָן" ('בראשית רבה' צח, יג), כלומר שמשון ביקש לסתום פי המקטרג דווקא בזכות ה"מִּילָה" שהוא הדבר שבירכו בו ה', לפי שאם לא היה רצון משמים שייקח את בת הפלשתים לא היו מסייעים לו משמים בריבוי הזרע שלו שבאיבר המילה. ואכן מיד ה' נענה לבקשתו שנאמר "וַיִּבְקַע אֱלֹקִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי" (שופטים טו, יט) ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה ובזה יובן הטעם).
שמשון היה צדיק (עפ"י גמ' סוטה דף ט ע"ב כלשון אביי) ומיוחס ושופט של ישראל. ואף שלקח גיורת פלשתית (ראה 'מצודת דוד' שופטים יד, א) מהעיר תמנתה הרי שמאת ה' יצא הדבר. לכן כאשר אביו ואימו שאלו אותו מדוע הוא לא לוקח מבנות ישראל אלא מבנות הפלישתים, אמרו משמים "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא" (שופטים יד, ד) ('עץ הדעת טוב' מכתב יד לר' חיים ויטאל דף קלב ע"א אות שז מהדורת ירושלים תשס"ח). וגם כוונתו של שמשון היתה לשמה, אך היה בה חסרון שלא היתה כוונתו לגמרי לשמה כמו שהיה ליעל בשעה שהיה עמה סיסרא (ראה שופטים ד, יח - כא), אלא היה מעורב בכוונתו גם מעט תאוה גשמית זרה ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' על גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה כי אזל מיהא). ועל תערובת כוונתו הוא נענש בעיניו שנאמר "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם" (שופטים טז, כא) ('בן יהוידע' על גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה כי אזל מיהא). ולכן במעשים אלו שעשה היה נחשב לו שפגם ובעל בת אל נכר. כאשר הפגם הזה היה גדול יותר משאר החוטאים בעוון זה, מפני קדוּשת הנזירוּת שהיתה בו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה 'ואית מן דאמר' מהרמ"ק) שעירב אותה בבעילת הבת אל נכר (זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה ואי תימא).
שמשון הנזיר איבד את כוחו עם גילוח שערות ראשו ונטהר לגמרי במותו
גם הזיווג של שמשון עם דלילה ('עץ הדעת טוב' מכתב יד לר' חיים ויטאל דף קלב ע"א אות שז מהדורת ירושלים תשס"ח) שהתגיירה על ידו (רד"ק שופטים יג, ד), היה מאת ה' יתברך אף שהוא היה צדיק והיא היתה מרשעת ('עץ הדעת טוב' מכתב יד לר' חיים ויטאל דף קלב ע"א אות שז מהדורת ירושלים תשס"ח). אך בסוף דלילה דלדלה את כוחו של שמשון כאשר גילה לה כי כוחו תלוי בשערות ראשו (גמ' סוטה דף ט ע"ב) כפי שנאמר "וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו" (שופטים טז, יח) כלומר שעִם גילוח שׂערו סר מעליו ה' ('מצודת דוד' שופטים טז, כ, 'טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה מצוה קמד) וגם כוחו ('מצודת דוד' שופטים טז, כ) ורוח הנבואה ('רבינו בחיי' פרשת נשא פרק ו, ג ד"ה וע"ד הקבלה), משום שנפסקו ממנו 'צינורות השכינה' ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה איש או אשה, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רכג ד"ה ועל דרך הסוד) שהרי גידול שׂער ראשו של הנזיר הוא כוחו ואוֹנוֹ כש"נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז) ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה מצוה קמד) ואם אין צינורות של חסד וקדוּשה אזי אין המשכה מלמעלה. וכך היה עם שמשון כאשר גוּלח שאיבד אז את קדושתו והשראתו העליונה שעל ידם היה לו כוח להתגבר על הכל (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ו על הפסוק 'כל ימי נדר נזרו').
שמשון איבד את כוחו והפלשתים יכלו לתפוס אותו שנאמר "וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו" (שופטים טז, כ). אז הפלשתים עיוורו את עיניו של שמשון ולקחו אותו אל בית האסוּרים שנאמר "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז, כא). "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" – שהיו הפלשתים מביאים את נשותיהם אל שמשון על מנת שהתעברו ממנו ויילדו גיבורים כמוהו (גמ' סוטה דף י ע"א). ושמשון שהיה רגיל בהרגלו וְעִסְקוֹ להוציא בִּלְעַם מפיהם של העמים שהם אותן הנשמות שבתוך האומות, הִתְרַצָּה לעשות זאת ('ישראל קדושים' דף טז ע"ב ד"ה ואחר שגרם הקלקול). וחלילה לחשוב על שמשון שהוא היה אוהב נשים ורודף אחרי התאוה כאחד הפריצים שטוּפי הזימה חס וחלילה חס וחלילה, שהרי היה משיח ה' כפי שחשב עליו יעקב אבינו וגם שופט של ישראל משך עשרים שנה ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף טז ע"ב ד"ה ועוד יש בזה), אלא כוונתו היתה לעשות עבירה לשמה כדרך יעל וסיסרא ('ישראל קדושים' דף טז ע"ב ד"ה ואחר שגרם הקלקול).
שׂערו של שמשון היה כל כוחו והדרו והוא הוסר על ידי דלילה ('צרור המור' לפרשת נשא פרק ו, ה על הפסוק 'גדל פרע שער ראשו'). אך אחרי ששמשון קיבל את עונשו, החל שׂערו שהיה גם שורש קדושתו מרחם, לשוב ולצמוֹח ('ישראל קדושים' דף טז ע"א ד"ה ושמשון בחגרותו) כמספר שׁבע מחלפות ראשו אשר גולחו שנאמר "וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח" (שופטים טז, כב) ('מצודת דוד' שופטים טז, כב) ואיתם חזר אליו גם כוחו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת שופטים ד"ה ובסחיטת אלו). באותה העת סרני הפלשתים היו שמחים וזובחים לאלוהיהם על לכידת אויביהם שמשון שנאמר "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ" (שופטים טז, כג). אז הם הביאו לפניהם את שמשון לשׂחק בו. ובשעה שהובא אליהם היה הבית מלא אנשים ונשים מבני הפלשתים כפי שנאמר "וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן" (שופטים טז, כז). ואז ביקש שמשון למות על קידוש ה', ולתקן את כל מה שחלילה התקלקל על ידי אותם ביאות של נשים נכריות ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף טז ע"א ד"ה ושמשון בחגרותו. עיי"ש עוד על כוונותיו במותו).
שמשון ביקש מה' לנקום מהפלשתים בעבור עינו האחת שלקתה שלא כדין. שהרי עין אחת אכן קלקלה בהנאה הזרה והיתה צריכה להיענש בניקוּרה, אך עינו השניה היתה כוונתה לשם שמים לברר את 'ניצוצות הקדושה' מתוך הקליפות – ואילו הפלשתים הרשעים ניקרו את שתי עיניו. וזה מה שאמר שמשון לפני מותו "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹקִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, כח) ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף י ע"א ד"ה והא דבקש). והוסיף שמשון לבקש "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, ל) כלומר שגם אותה 'נפש בהמית' שלו שהיתה דבוקה עם הפלשתים בחייו תמות עתה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי על הפסוק 'יהי דן נחש'. עיי"ש) והוא ביקש מהנער שהחזיק בידו "הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז, כו) וכוונתו היתה להפיל את שני העמודים של 'הקליפה' אשר הבית של 'החיצוֹנים' שם היה עומד עליו, וכך גם כל מה שהוא החייה ב'חיצונים' ועיכב את הקדוּשה בתוכם בימי חייו – ימותו עתה כולם, ותצא הקדוּשה משם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר שופטים סימן ה' ד"ה ובסחיטת אלו הענבים) (להרחבה בנוגע לאיסוף 'ניצוצות הקדושה' במשך הדורות על ידי ישראל ראה מאמרינו לפרשת מסעי – 'ניצוצות הקדושה בגלות ישראל').
ה' יתברך שמע לתפילת שמשון והוא הפיל את הבית על כל הפלשתים אשר היו בו שנאמר "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו" (שופטים טז, כט – ל). מיתתו של אותו צדיק כיפרה עליו, וגם מנעה ממנו שכל אותם נשים נכריות שהיה עמהם בחייו יישארו דבוקות עמו ככלב, כפי שהן דבוקות עם בן ישראל שבועל גויה (ראה גמ' סוטה דף ג ע"ב). אותו צדיק נשאר נקי בעולם הבא ולא דבקה בו הרעה, היות שבאמת מתחילה ועד סוף היה לו כוונה לשמה בזה, ובמותו התכפר כל עוון אחר שהיה בו ונטהר ונִקה לגמרי ('בן יהוידע' גמ' סוטה דף ט ע"ב ד"ה בגמר ביאה. ועיי"ש איזה עוון נוסף לו במעשה דלילה). אחרי מותו היה גופו קדוש לאלוקיו, ובאו בני משפחתו וקברו אותו בקברי אבותיו שנאמר "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טז, לא) ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף טז ע"ב ד"ה ושמשון בחגרותו).
שמשון החל להושיע את ישראל אך לא השלים. וזה מה שניבא המלאך לאמו של שמשון "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג, ה), "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" – כלומר שהוא יתחיל את הישועה, אך לא יושלם בימיו. ואם היה עולה בידו של שמשון להשלים אזי בימיו היתה נגמרת הישועה השלימה, והוא היה נהיה משיח כמו שחשב עליו יעקב אבינו עליו השלום ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף יא ע"א ד"ה וז"ש המלאך עליו). לכן כשיעקב אבינו ראה בנבואתו את גדולתו של שמשון, הוא ביקש לגלות לשבטים את הקץ שעתיד להיות על ידי שמשון אשר יהיה בעצמו המשיח, אלא שאז נסתם ממנו הקץ (ראה רש"י בראשית מז, כח) כיון שראה ששמשון עתיד למות. ומיד אמר יעקב אבינו "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' " (בראשית מט, יח) (ראה 'בראשית רבה' צח, יד) ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה ובזה יבא), כלומר שעתיד ה' יתברך לגמור את הישועה על ידי 'מלך המשיח' ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק ב' הפטרת נשא דף ה' ע"א ד"ה ממשפחת הדני) האמיתי שיהיה באחרית הימים. במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד