פרשת בהעלותך – מדת הדין של הלוים

ה' יתברך ציוה את משה רבינו להבדיל את הלוים מתוך בני ישראל ולהעביר תער על כל בשרם שנאמר "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח, ו – ח). אחר כך הצטוה אהרן להרים ולהניף את כל הלוים תנופה לפני ה' שנאמר "וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה': וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם: וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לה': וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה" (במדבר ח, י – טו).

ויש להבין, מדוע לפני שהלוים נכנסו לעבודה במשכן הם גילחו את כל שׂערם? ומדוע אהרן הכהן הצטווה להרים ולהניף את הלוים?

הכהנים הם מצד החסד והלוים הם מצד הדין והגבורה

הכהנים הם מצד החסד (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"ב ד"ה דהא מלה בחשאי, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך דף סב ע"ב ד"ה והנה הנזיר, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה סימן כח-ב ד"ה וביאור הענין, 'מאור ושמש' פרשת במדבר סוף ד"ה ונראה לי בדרך), ואילו הלוים הם מצד הדין (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"ב ד"ה דהא מלה בחשאי, זוהר פרשת תזריע דף מח ע"ב ד"ה תא חזי, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך דף סב ע"ב ד"ה והנה הנזיר, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תיז ד"ה שלא לעזוב את הלוי, 'טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רצ, 'צרור המור' פרשת ויצא פרק ל, כד ד"ה אבל לפי האמת, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי תורת משה סימן כח-ב ד"ה וביאור הענין) והגבורה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיד ד"ה שלא יעשה אחד במלאכת חבירו, 'טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רצ, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ראה ד"ה גם כתיב בפרשה זו, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך דף סב ע"ב ד"ה והנה הנזיר, 'באר מים חיים' פרשת קרח ד"ה והנה מבאר בזהר הקדוש, 'מאור ושמש' פרשת במדבר סוף ד"ה ונראה לי בדרך), לכן התיבה 'לוים' יוצאת בגמטריא שם 'אלהי'ם' ('פני דוד' להחיד"א פרשת במדבר אות א, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת ל אות יא מהרמ"ז) שהוא כנגד מדת הדין והגבורה ('אור החיים הקדוש' בראשית א, כו ד"ה ויאמר אלקים). (וראה בספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף עד ע"ב ד"ה 'והנה הובא במקובלים ובמפרשים' ש'כהנים' 'לוים' ו'ישראלים' הם כנגד 'חסד' 'דין' ו'רחמים' כאשר רחמים היא מדת האמצע. ודווקא על ידי ערבוב שלושת הכוחות יחד יורדת הברכה מהעליונים ומתקיימת, כי אם היתה באה רק על ידי 'מדת החסד' אז 'מידת הדין' היתה מקטרגת ומעכבת, אך כאשר 'מדת הדין' מסכימה אז הברכה מתקיימת עיי"ש).

משום כך לוי בן יעקב נולד כאשר אביו היה בן שמונים ושש שזה הגמטריא של שם 'אלהי'ם' ('דבש לפי' ליקוטים שונים להחיד"א מערכת ל אות יא). וכנגד שורש הדין והגבורה שבלוי אמר עליו יעקב אביו "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ז) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת נשא ד"ה על דרך הרמז כנודע, 'באר מים חיים' לר' חיים מצ'ירנוביץ פרשת קרח ד"ה והנה מבאר בזהר הקדוש). וכן יש רמז ל'מדת הדין' שב"הַלְוִיִּם" בתוך הפסוקים "וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), ששם הוי"ה רמוז פעמיים בראשי תיבות בפסוק, ובכל פעם הוא נרשם למפרע כלומר מהסוף להתחלה כך 'ה-ו-ה-י'. וידוע כי כל שם הויה במפרע מוֹרה על 'מדת הדין', לכן גם כאן יש הוראה כי מדת הדין מתוחה על הזר שקרב לעבודת הלוים. והרמז בשני שמות הוי"ה שבפסוק מתחיל דווקא מהתיבה "הַלְוִיִּם" כי מדתם היא עצמה 'מדת הדין' ('רבינו בחיי' במדבר א, נא ד"ה ובנסוע המשכן). ומשום שהלוים באים מכוח הדין לכן הצטוו ישראל לא לעזוב את הלוי ולשמח אותו שנאמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ" (דברים יב, יט) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תיז ד"ה שלא לעזוב את הלוי).

על שבט לוי ושאר עם ישראל אמר הקב"ה "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ" (תהלים נ, ז), "שִׁמְעָה עַמִּי" – אלו בני לוי לגיוֹנוֹ של מלך שעסקו בתורה במצרים והגינו על כל ישראל. ואמר להם "וַאֲדַבֵּרָה" שהוא דיבור קשה הרומז ל'גבוּרה' כי הלוים הם מצד 'הגבורה'. ואילו לשאר השבטים קרא ה' בשם "יִשְׂרָאֵל" ועליהם אמר "וְאָעִידָה בָּךְ" ('יוסף תהילות' פירוש על התהלים להחיד"א מזמור נ). מטעם זה היו הלוים מחולקים לעשרים וארבע משמרות במקדש, כי הם היו מכוונים כנגד 'עשרים וארבע בתי דין' רוחניים שנמצאים בשמים העליונים ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה קסט ד"ה ויהי סוד המצוה של השיר). ומשום שהלוים הם ממדת הגבורה, לכן הם לא היו יוצאים עם הצבא להילחם וגם לא היה להם חלק בביזה, כי אם הם היו יוצאים למלחמה היה ראוי שכל הביזה שלקחו מהאויבים יהיה 'חרם', כפי שהיה בעיר יריחו ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רחץ ד"ה וקראתם דרור).

וכיון שהלוים באים מכוח הגבורה, לכן עליהם מוטל לעשות דין בעובדי עבודה זרה. וכך היה כאשר העם חטא בעגל שנאמר "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כו – כח). ועל התיבות "מִי לה' אֵלָי" תרגם אונקלוס "וַאֲמַר מָן דַחֲלַיָא דַיְיָ" שהוא לשון יראה וגבוּרה ('רקנאטי' על התורה פרשת כי תשא ד"ה ויאמר להם כה אמר ה'). וכן נאמר "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" דווקא, לפי שהם מצד הדין ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רצ בהגהה). וכוונת משה רבינו בהריגה היתה לטובת ישראל, כדי שתתרצה בזה 'מדת הדין' ולא תְּכַלֶּה את כל ישראל כרגע ('רקנאטי' על התורה פרשת כי תשא ד"ה ויאמר להם כה אמר ה'). וכך אכן היה ש'הנחש' הרע התעורר ללכת לפניהם מחמת החטא הזה, אך בגלל שהלוים חגרו איש חרבו על ירכו – הוא לא היה יכול לשלוט בהם (זוהר פרשת נח דף סג ע"ב ד"ה ואלמלא דהדרו).

הלוים הם מדת הדין והגבורה בְּשׁוֹנֶה משאר ישראל שהם בחינת הרחמים הממוצעים בין חסד לגבורה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת נשא ד"ה על דרך הרמז כנודע), כך שהלוים הם כדמיון יד שמאל של האדם ביחס לשאר הגוף (הרמ"ד וואלי במדבר א על הפסוק 'אלה הפקודים'). לכן הלוים נבדלו בספירה שנעשתה לבני ישראל כפי שנאמר "וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א, מז) ורק נמנו בפני עצמם שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם: וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" (במדבר ג, יד – טז) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת נשא ד"ה על דרך הרמז כנודע, הרמ"ד וואלי במדבר א על הפסוק 'אלה הפקודים'). זה הטעם שהלוים נעשו דיינים ומורי משפט לישראל ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת ויקרא ד"ה ובכל מקום מדברי חכמים) ומהם היו יושבים בסנהדרין ועוסקים בתורה כל היום שנאמר "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, ט) כדי שעל ידי כך כל הדין והגבורה שלהם תהיה במלאכת שמים ובתורה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת נשא ד"ה על דרך הרמז כנודע).

כאשר כל ישראל היו עולים למקדש בשלושת הרגלים, הכהנים היו גוללים את הפרוכת ומראים לישראל את הכרובים שעל גבי ארון הקוֹדש כשהם היו מעוּרים זה בזה כזכר ונקבה, ואומרים להם "רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה" (גמ' יומא דף נד ע"א בשם רב קטינא). וישראל היו רשאים לראות כך את הכרובים, כיון שלא היה להם פנאי ויצר הרע כל כך להרהר במחשבות פגומות כלפי שמים במראה שראו לנגד עיניהם היות שראו אותם רק בשלשת הרגלים, ועל כן גם לא היו נענשים ומתים מחמת כן. וגם הכהנים היו מותרים לראותם, כיון שהם היו ממדת החסד שהוא יצר הטוב ולכן ראיית הכרובים לא גרמה להם להרהר כלפי מעלה, וגם לא היו מתים. אך לעומתם הלוים לא היו רשאים להביט בכרובים אפילו בשעת הרגל ואם הביטו היו מתים, כפי שהזהירם ה' יתברך שנאמר "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד, כ) (ראה רמב"ן במדבר ד, כ, אבן עזרא ד, כ וכן ראה גמ' יומא דף נד ע"א בשם רב חסדא). וזה מחמת שהלוים היו מצד ה'שמאל' וה'דין' לכן תכף שראו את הכרובים אז היצר הרע היה גובר עליהם והיו מהרהרים בדברים פגומים שהכרובים רומזים להם, ומיד היו נענשים ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת במדבר על הפסוק 'ולא יבאו לראות כבלע את הקודש' ד"ה 'שמעתי סוד מופלא' בשם מקובל וחכם).

הלוים לא קיבלו חלק נחלה בארץ כפי שנאמר "לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו" (דברים י, ט) וכן "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (דברים יד, כז) וכל זה כדי שלא יתגבר מדתם מדת הגבוּרה והדין עם נחלת הארץ. אמנם שאר שבטי ישראל כן נתנו להם ערים ומגרשים לשבת בהם – ובכך נמתק הדין שבכוחם. לכן מותר ללוים לעולם לגאול ('מצודת דוד' על טעמי המצוות מצוה להרדב"ז רחצ ד"ה וקראתם דרור) שדה או בית ב'עיר חומה' שנמכר באחד מארבעים ושמונה ערי הלוים (רש"י ויקרא כה, לב) כפי שנאמר "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם" (ויקרא כה, לב), כי לעולם הם צריכים לבחינה זו של מיתוק הדין ('מצודת דוד' על טעמי המצות מצוה רחצ ד"ה וקראתם דרור). ומי שרצח בשגגה היה גולה לערי הלוים שהוא 'מקום הדין' כדוגמת הדבר אשר עשה, ובזה כביכול היה מבקש שלא תחול עליו 'מדת הדין' ('טעמי המצות' לרקנאטי מצוות עשה ד"ה מצוה לגלות הרוצח). וגם ראוי היה שהרוצח בשגגה ייקלט בערי הלוים שהוא מקום 'הדין' ושכך תבוא הצלתו מן הדין, בכדי להודיע ולפרסם שכפי האמת הנהרג בשגגה אכן היה חייב מיתה ממקום אחר וכדין קרה לו (ראה גמ' מכות דף י ע"ב בשם ר' שמעון בן לקיש ואכמ"ל). והראיה לכך שהרי 'הדין' עצמו שהוא עיר הלוים, נותן חיים לרוצח ('ידו בכל' למחבר ספר 'שבט מוסר' סימן תתקז).

עבודת הלוים היתה כדי להגן מפני כוחות הדין ולהכניעם

הלוים לא התרבו כל כך במצרים כמו שאר ישראל, וכשיצאו ממצרים הם היו הקטנים שבמניין השבטים ומספרם היה רק עשרים ושנים אלף כפי שנאמר "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר ג, לט) ('שמן הטוב וזקן אהרן' על התורה בחלק 'שמן הטוב' פרשת במדבר ד"ה צריך לשאול). והטעם בזה, כדי להשוות מלכותו של ה' בארץ כעין מלכותו שבשמים ('כלי יקר' תחילת פרשת במדבר ד"ה ונ"ל ליתן טעם למנין זה) שכשם ש'מחנה השכינה' למעלה מונה עשרים ושנים אלף מלאכים, כך גם מחנה הלוים למטה בארץ היה צריך למנות עשרים ושנים אלף איש ('שמן הטוב וזקן אהרן' על התורה בחלק 'שמן הטוב' פרשת במדבר ד"ה צריך לשאול, עפ"י 'דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן פרשת במדבר דף נח ע"ב טור א ד"ה דרום שמשם טללי) ואז מחנה הלוים גם נעשה מחנה לשכינה ('כלי יקר' תחילת פרשת במדבר ד"ה ונ"ל ליתן טעם למנין זה). 'מחנה השכינה' של המלאכים ירד למטה בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ועליהם נאמר "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" (תהלים סח, יח) ('במדבר רבה' ב, ג ד"ה דבר אחר הביאני) כי "רִבֹּתַיִם" הוא שני רבוא ו"אַלְפֵי" הם שני אלפים כך שסך הכל הם עשרים ושנים אלף מלאכים. וכל מחנה המלאכים הזה בא אחר כך עם השכינה אל אהל מועד. לכן גם הלוים ששימשו באהל מועד לא היו צריכים להתרבות יותר, אלא רק כמספרם של המלאכים במחנה העליון של השכינה ('שמן הטוב וזקן אהרן' על התורה בחלק 'שמן הטוב' פרשת במדבר ד"ה צריך לשאול. ראה 'אור החיים הקדוש' פרשת במדבר ב, לג).

בידי הלוים שעבדו במשכן היה כוח לדחות את 'מדת הדין' שלא תפגע בישראל ובמשכן עצמו ('שפתי כהן על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'הפקד את הלוים'). לכן נאמר על הלוים "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּֽעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ח, כד), כלומר נאמר שהם באים "לִצְבֹא צָבָא" אף שבאו רק לעבוד עבודה, וזה כדי ללמד שעליהם היה מוטל להתקוטט עם 'החיצונים' ולהכניעם על ידי עבודתם (הרמ"ד וואלי במדבר ח על הפסוק 'מבן חמש ועשרים שנה'). עבודת הלוים במדבר היתה מגיל שלשים ועד גיל חמישים, כאשר חמש שנים קודם לכן מגיל עשרים וחמש עד גיל שלשים הם היו לומדים את העבודה. ואז נכנסו לעבודתם בגיל שלשים (רש"י במדבר ח, כד) כדי שהם יהיו בשיא כוחם, כך שגם הדין שבהם יהיה בתוקפו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך דף פד ע"ב ד"ה ואת אשר ללוים) והכוח וה'אש' יגבר בהם (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה זאת אשר ללוים, 'רקנאטי' על התורה פרשת במדבר ד"ה ואני הנה לקחתי). וכשהלוים עברו גיל חמשים היה כבר תש כוחם וכוח הדין שבהם, ולכן לא היה להם עוד עבודת משא בכתף שמטרתו להתיש את כוח 'הדין' ('סמוכים לעד' פרשת בהעלותך דף פד ע"ב ד"ה ואת אשר ללוים) והם נותרו לעסוק בנעילת השערים בשירה ובטעינת העגלות (רש"י במדבר ח, כד. וראה גמ' חולין דף כד ע"א שלעומת המשכן הרי בבית המקדש שלא היה עבודת משא גם לא היה הגבלת גיל ללוים).

מתפקידם של הלוים היה לשמור בשערי המקדש (משנה מדות א, א ועיי"ש בר' עובדיה מברטנורא) והמשכן שנאמר "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א, נב – נג). והלוים היו שומרים שם על אף שמקום המקדש לא היה צריך שמירה, שהרי אדרבא ממנו היתה יוצאת 'שמירה' לכל העולם ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף נז ע"ב ד"ה 'ועתה נבין מה ענין' עיי"ש), משום שסביב למשכן ('רקנאטי על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'ואתה הפקד את הלוים') וכן למקדש היו כמה מחנות של טומאה ('שערי צדק' לר' יוסף ג'קטיליא דף לג ע"א ד"ה והמבין פסוק זה) "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" (שיר השירים ב, ב) ('רקנאטי על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'ואתה הפקד את הלוים'), והלוים שהם מדת הגבורה ('רקנאטי על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'ואתה הפקד את הלוים') הוצרכו לשמור סביב מפניהם, על דרך שנאמר אצל שלמה המלך "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל" (שיר השירים ג, ז) ('שערי צדק' לר' יוסף ג'קטיליא דף לג ע"א ד"ה והמבין פסוק זה). ועל ידי שהלוים היו סביב משכן השכינה אז אותם כוחות הטומאה שסביבותיה לא נכנסו פנימה ('רקנאטי על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'ואתה הפקד את הלוים'). לכן השמירה של הלוים היתה דווקא בלילה (ראה ר' עובדיה מברטנורא במשנה מדות א, א) שהוא זמן הדין והגבוּרה ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא מנחת אהרן פרק ט).

סוד שמירת המשכן הוא מפני 'כוחות הטומאה' אשר סביבותיה על מנת שלא ייכנסו ה'מקטרגים' וה'חיצונים' המתאווים להיכנס פנימה בגבול הקדוּשה. והוא כעין ה'מקדש של מעלה' שגם שם מלאכי השרת סובבים אותו לשומרו תמיד לבל ייכנסו כוחות הטומאה וה'חיצונים'. לכן איש לוי שהיה עומד על משמרתו ונרדם היו חובטים אותו במקל והיה רשות גם לשרוף את בגדיו (ראה מעשה בזה במשנה מדות א, ב). והטעם לחֹרי¬-אף שהיה על הלוי שנרדם במשמרתו, כי הוא לא שׂם אל לבו לשמור ולעשות חומה ומגן לבל ישיגו כוחות הטוּמאה את גבול הקדוּשה. וכיון שהוא לא חס על כבוד קוֹנוֹ וגרם 'ששפחה תירש גבירתה' על כן בדין הוא שענוֹש ייענש מדה כנגד מדה. ועל מה שלא נתן כבוד לאלקי ישראל לשמור משמרתו כראוי – ישרפו את בגדיו שהם 'כבודו' של האדם, כפי שנאמר באיוב שהוריד בגדיו והתפלש באפר "כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט" (איוב יט, ט). וכמו שר' יוחנן היה קורא לבגדיו 'מְכַבְּדוּתִי' (ראה גמ' שבת דף קיג סוף ע"א בשם ר' יוחנן) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק לח דף צה ד"ה ישקוד השומר וד"ה ברם לעד"ן).

מדת הלוים היא מצד השמאל והדין ('רבינו מנחם הבבלי' מצוות לא תעשה מצוה רצ) כמו שכל השִׁירִים הם מצד השמאל (זוהר פרשת תרומה דף קמג ע"ב ד"ה ואי תימא הא) ורומזים למדת הדין שנאמר "וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי" (תהלים מב, ט). ומשום כך הלוים היו ממונים על השירה ('מאירת עינים' פרשת ויקרא ד"ה ובכל מקום מדברי חכמים). וזה הטעם שה'שיר' יצא דווקא מתולדותיו של קין שאומנותו היתה בחרב (ראה רש"י בראשית ד, כב) וכפי שנאמר על צאצאיו "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית ד, כ – כא) ('רקנאטי' על התורה פרשת בראשית ד"ה ושם אחיו יובל). ואין דבר יפה ומעולה להבריח את 'הקליפות' כמו הזמירות, שהם מלשון 'מְזַמֵּר' בגפנים לפי שהאדם כביכול מסיר את כל הקוֹצים מהגפנים ומשאיר מה שראוי. והלוים היו עושים כן בעת הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש, שהיו משוררים בשיר כדי שיקובל הקרבן ברצון ויתבטלו המשׂטינים והמקטרגים. וזה הטעם שמסדרי התפילות תיקנו סדר 'פסוקי דזמרה' קודם קריאת שמע וברכותיה – כנגד שירם וזמרם של הלוים ועל מנת להכניע את 'הקליפות' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק סט דף קפב ד"ה אין לך דבר יפה ומעולה).

כאשר הלוים שמידתם 'מדת הדין' היו שׁרים במקדש ('מעבר יבק' פרק שפתי רננות פרק י, 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על מסכת ברכות פרק שישי דף צד ע"א), הם היו משמחים ומבסמים את 'מדת הדין' ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיד ד"ה 'שלא יעשה' ומצוה תיז ד"ה 'שלא לעזוב את הלוי'. ראה זוהר פרשת בראשית דף קג ע"ב ד"ה רבי אלעזר) ומפייסים אותה ('טעמי המצוות' רבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רצ) כך שלא תתעורר לקטרג על העוון של החוטא ועל דחיית נפש הקרב ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיד ד"ה שלא יעשה). ושירתם היתה ממתיקה את הדין ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער ח פרק ו ד"ה נבין ענין שיר, 'עץ הדעת טוב' פרשת נשא ד"ה 'על דרך הרמז נודע' עפ"י הזוהר, 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על מסכת ברכות פרק שישי דף צד ע"א) ומהפכת אותו למדת הרחמים ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על מסכת ברכות פרק שישי דף צד ע"א). לכן לוי שקוֹלוֹ השתנה היה נפסל לעבודה ('רקנאטי' על התורה פרשת במדבר ד"ה ואני הנה לקחתי. ראה זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה ועוד דקלא). וכך נמצא כי על ידי שירת הלוים מתפייסים המקטרגים ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רנה) ומסתלקים ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רצ). ומחמת פעולתם של הלוים הצטווּ ישראל להזמין להם את חוּקם ולא לעזוב אותם שנאמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ" (דברים יב, יט) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רנה) (וראה ב'אמרי נועם' לר' מדיז'יקוב פרשת קרח אות א ד"ה 'ויקח קרח' שבעת עבודת הקרבנות במקדש היה הכהן שהוא 'חסד' עומד ומקריב והלוי שהוא 'דין' היה משורר על הדוכן, ועל ידי כך היו נמתקים 'הגבורות' ב'חסדים' עיי"ש).

העבירו תער על כל בשרם של הלוים כדי להכניע את כוחות הדין

שׂערות האדם הם דין כמו שהלוים עצמם הם מצד הדין, ובהימצאם על הלוים מתקיים 'מצא מין את מינו וניעוֹר'. לכן ישראל הצטווּ לגלח את שערותיהם של הלוים שנאמר "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח, ו – ז) ועל ידי כן ניתן חלק ל'חיצונים' והם התפרדו ממקום אחיזתם (הרמ"ד וואלי במדבר ח על הפסוק 'והעבירו תער'. וראה 'צרור המור' פרשת ויצא פרק ל, כד ד"ה אבל לפי האמת). העברת התער על בשרם של הלוים החלישה את הכוחות ההם ('רקנאטי' על התורה פרשת קדושים על הפסוק 'לא תעוננו','טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רנה, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בחוקותי דף נז ע"א ד"ה 'וזהו סוד' מהרקנאטי, 'עמודיה שבעה' עמוד הרביעי סימן כח-ב ד"ה והטעם לזה) כי הלוי הוא מצד הגבורה וכוחות הדין ומתעוררים על ידו למטה כוחות החיצונים, ואילו על ידי ההשחתה בתער מתכלים 'הקוֹצים מן הכרם' ומתבערים כוחות הטומאה שלא ישלטו ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת במדבר אות ח ד"ה ושלשה מחנות, 'השל"ה הקדוש' פרשת בהעלותך דף סב ע"ב ד"ה והנה הנזיר).

כל מי ששׁוֹרשוֹ מצד הדין לא ראוי לו לגדל שׂערות כי מתרבה על ידי כן הדין בעולם (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה 'וכל מאן דאתי' ועיי"ש שזה טעם כיסוי הראש והשיער של האישה). וכן עשו הלוים כשהסירו מעליהם את השׂערות שהם 'דינים' ('תקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכד ע"א ד"ה שערא סומקא) לפני שנכנסו לעבודה במשכן, כולל שׂערות הראשׁ הזקן והפאות ('רבינו בחיי' במדבר ח, ז ד"ה והעבירו תער) באמצעות תער (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה ותנינן אמאי), בדומה לתגלחת הטמאים המצורעים ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים ב' הלכות נטילת ידיים לסעודה ו אות ז) בכדי להעביר את 'הדינים' משוֹרשם (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה ותנינן אמאי). והלוים לא נטהרו לעבודה עד אשר העבירו את שׂערותיהם (זוהר פרשת תזריע דף מח ע"ב ד"ה תא חזי דהא ליואי) מכל גופם לגמרי, ולא נשארה עליהם אפילו שׂערה אחת שגדלה בחלקו של הצד הַאַחֵר ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך על הפסוק 'וכה תעשה'), וכפי שנאמר "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח, ז) (זוהר פרשת תזריע דף מח ע"ב ד"ה תא חזי דהא ליואי) (להרחבה על עניין הדין בשערות האיש והאישה ראה מאמרינו לפרשת קרח – 'שערות הראש של האדם').

אמנם בשעה שמשה רבינו בא לקיים את מצות הגילוח, הלוים אמרו שאינם רוצים לגלח את עצמם. אז משה רבינו פנה אל עם ישראל וביקש מהם שיעזרו לקיים בלוים את מצות הקב"ה "וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם" (במדבר ח, ז). וכך היה שעמדו עליהם כל ישראל וגילחו אותם בעל כרחם. מטעם זה אף שמשה רבינו הוא זה שהצטוה על גילוחם מפי ה' יתברך שנאמר "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם" (במדבר ח, ז) עם זאת נאמר אחר כך "כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ח, כ) לפי שישראל הם אלו שעשו זאת בעל כרחם של הלוים. ורמז לכך כי התיבה "עָשׂוּ" יוצאת בגמטריא 'ובעל כרחם' ('רבינו אפרים' על התורה פרשת בהעלותך במדבר ח, כ בשם המדרש). וזו היתה טעותו של קֹרח ('ילקוט דוד' פרשת קרח ד"ה וכל מאן דאיהו) שהיה גדול יותר מכל הלוים (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה אמר רבי יצחק), אך לא הבין שהקרחת היא לטובתו ('ילקוט דוד' פרשת קרח ד"ה וכל מאן דאיהו). וכאשר הוא ראה את ראשו קירח בלא שׂערות ואילו אהרן מקוּשט בקישוטי מלכים, נעשה הוא עצמו מזולזל בעיניו וקינא לאהרן (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה וכד חמא).

אהרן הכהן הניף את הלוים כדי להכניע את הדין תחת החסד

הקב"ה ברא את העולם על צד החסד שנאמר "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), ועל כן צריך שלעולם יגבר החסד על הדין כדי שיהיה קיום בעולם. לכן הכהנים שהם מצד החסד צריכים לגבור על הלוים שהם מצד הדין ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת קרח דף קסו ע"א ד"ה ובחלוקת הציצית), כך שהלוים יהיו נתונים וכפופים תחתיהם ('סמוכים לעד' פרשת בהעלותך דף פד ע"ב ד"ה ואת אשר ללוים) וכנועים לפניהם, ואז צד החסד של הכהנים ימשול על צד הדין של הלוים ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד רביעי סימן כח-ב ד"ה וביאור הענין). מטעם זה הצטוה אהרן הכהן שהוא ראש החסד, להניף את כל הלוים שנאמר "וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' " (במדבר ח, יא) כדי שעל ידי כן הוא יכניע את הדין ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך דף פד ע"ב ד"ה ואת אשר ללוים) שיש באותו הלוי ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד רביעי סימן כח-ב ד"ה והטעם לזה), ואז הגבוּרה תהיה כפופה לחסד ויתגברו הרחמים והחסדים בעולם ('סמוכים לעד' פרשת בהעלותך דף פד ע"ב ד"ה ואת אשר ללוים).

אהרן איש החסד ('מגלה עמוקות' על התורה פרשת בהעלותך ד"ה נסמך מיד אחר) עשה כאשר הוא הצטוה שנאמר "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם" (במדבר ח, כא), לפי שאהרן היה לוקח כל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט ואחר כך מניפו ('רבינו בחיי' פרשת במדבר ח, כ) מעלה ומטה ולארבע רוחות העולם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה ועוד יכולין לומר). והיה זה נס שאהרן לבדו הניף עשרים ושנים אלף לוים ('רבינו בחיי' פרשת במדבר ח, כ) כולם מצד הדין ('מגלה עמוקות' פרשת בהעלותך ד"ה נסמך מיד אחר) והגבוּרה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה ועוד יכולין לומר) ביום אחד ('קהלת רבה' יב, ז ד"ה אמר רבי אבא, 'רבינו בחיי' פרשת במדבר ח, כ, 'ילקוט ראובני' פרשת בהעלותך יח, יא בשם מדרש רבה). ואחרי שהורמו הלוים על ידי הכהן הם נכנסו למקומם הראוי, כי בזה התגבר החסד על הדין (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה ואתמר ליואי). ובכך אראה להם אהרן שכל מקום שהם פונים אליו יהיה מצד החסד ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה ועוד יכולין לומר). לכן כאשר ביקש קֹרח שהיה לוי ומצד השמאל לשמש ככהן ולמשול על הכהנים, הרי בזה הוא רצה למעשה להפוך את סדרי בראשית ו'מעשה מרכבה' ולכך נענש ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי סימן כח-ב ד"ה וביאור הענין).

הלוים במקדש נעשו נתונים תחת ממשלת הכהנים לכן נאמר "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ח, יח) ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ראה ד"ה גם כתוב בפרשה זו, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' פרשת קרח על הפסוק 'זאת עשו קחו לכם מחתות'. וראה זוהר פרשת קרח דף קעז ע"ב ד"ה זכאה חולקא דכהנא). מטעם זה לפני 'ברכת הכהנים', היו הלוים שהם מצד הדין נוטלים את ידיהם של הכהנים במים שהם גם מצד החסד וזה על מנת להחליש ולתקן את 'מדת הדין' שבהם, כפי שעשתה פעולת התער על בשרם טרם כניסתם לעבודת המשכן. ובזה הברכה של הכהן היתה חלה בלי מניעה והם נעשו כפופים תחת הכהן ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה עח ד"ה פרטי המצוה על דרך הסוד. ראה 'שפתי כהן על התורה' פרשת במדבר על הפסוק 'ונתת את הלוים לאהרן'). ועוד על מנת להודיע ללוים שהם מוכנעים תחת הכהנים, הצטווּ הלוים להפריש מהמעשר שלהם 'תרומת מעשר' וליתן אותה לכהנים, שבזה הם יַרְאוּ קבלת אדנוּת הכהנים עליהם, כי את הראשית הם נותנים להם כמו במצות הביכורים ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה עג דף צה ע"א ד"ה ומאז אשר הפרישו).

לעתיד לבוא 'הגבורות' יהיו מעל 'החסדים' ואז הלוים ישמשו בכהונה

הכהנים והלוים הם זה לעומת זה ('מאירת עינים' פרשת ויקרא ד"ה עוד על סוד הקרבן) שהכהנים הם 'בחסד' ואילו הלוים 'בגבורה' ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת תצוה ד"ה ואתה הקרב אליך). לכן מה שכשר בלוים פסול בכהנים ומה שכשר בכהנים פסול בלוים ('רקנאטי' תחילת פרשת תצוה ד"ה ואתה הקרב אליך, 'רקנאטי' על התורה פרשת אמור ד"ה כי כל איש אשר בו מום), כלומר המוּמִים שהיו כשרים בלוים היו פסולים בכהנים, לעומת גיל השנים שהיה כשר בכהנים והיה פסול בלוים ('רקנאטי' פרשת אמור ד"ה כי כל איש אשר בו מום). מטעם זה הוזהרו הכהנים שלא לעסוק בעבודת הלוים, וגם הלוים הוזהרו שלא לעסוק בעבודת הכהנים שנאמר "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ" (במדבר יח, ג) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רכט, 'רקנאטי' על התורה פרשת במדבר ד"ה ואני הנה לקחתי), כי מדותיהם חלוקות ('רקנאטי' פרשת במדבר ד"ה ואני הנה לקחתי) ואם יעבדו אחד בעבודת חברו הם יבלבלו ויערבבו את הכוחות למעלה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק עו דף רז ד"ה דאם יצא להם וד"ה והטעם כדי) ויחריבו את העולם ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה רכט, 'עיר מקלט' פרשת קרח אות שפה) (להרחבה על מדת החסד של הכהנים ראה מאמרינו לפרשת אחרי מות קדושים – 'קדושת הכהנים').

אמנם לעתיד לבוא כאשר רוּח הטומאה תעבור מן הארץ ('באר מים חיים' פרשת חיי שרה ד"ה מאד אומרו מאד) ויתבטל יצר הרע, אז הנהגת מדת הדין תהיה במעלה על הנהגת מדת החסד ('אגרא דכלה' פרשת בראשית בביאורי רש"י ד"ה עלה במחשבה) ונשמות הגבורה יתעלו על נשמות החסד. לכן העבודה במקדש תהיה אז על ידי הלוים ('באר מים חיים' פרשת קרח ד"ה ומעתה ראה והבן) שמעלתם תעלה ('אגרא דכלה' פרשת בראשית בביאורי רש"י ד"ה עלה במחשבה) והם ישמשו ככהנים, ואילו הכהנים ישמשו אז כְּלְוִיִּם. וזה מה שהתנבא יחזקאל לעתיד לבוא "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מד, טו), "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" – כלומר שהנביא קרא לכהנים בשם לוים, כי כוונתו שהכהנים אשר ישמשו לעתיד לבוא יהיו מאותם אלו שהם עתה לוים ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל ספר יחזקאל סימן כ ד"ה הנה בעז"ה ששרש הבל) ואילו אלו שהם עתה כהנים בני צדוק יהיו אז לוים. ועל ידי כך הלוים שעד עתה "שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי" הם לעתיד לבוא "יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי" בעבודת הַקָּרְבָּנוֹת ('צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות הפטרת אמור אות א ד"ה והכהנים הלוים).

לכן כאשר קֹרח חלק על כהונה ורצה לגבור על החסד אי אפשר היה להסכים עמו. כי יסוד העולם הזה הוא על החסד ואילו הוא רצה להתיש את כוח החסד, שהרי שהוא היה לוי מצד הדין וביקש לגבוֹר על כהונה שהיא מצד החסד, ואין העולם מתקיים בזה כי צריך תמיד שה'דין' יהיה מוכנע ל'חסד' ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת קרח דף קסו ע"א ד"ה ובחלוקת הציצית). וזה הטעם שכאשר בני קרח עשו תשובה הם אמרו "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: אֱלֹקִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד" (תהלים מו, א – ב), "עַל עֲלָמוֹת" הכוונה על שני עולמות עולם הזה ועולם הבא כי הם עשו תשובה. ואז הם הצדיקו עליהם את הדין שהלוי הוא מצד הדין ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור מו, א) ולו נאה הדין ('חומת אנ"ך' להחיד"א על התהלים מזמור מו ד"ה למנצח לבני קרח) ואין הוא מצד החסד שהוא הכהן, וזה בשעה שאמרו "אֱלֹקִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז" שהוא 'מדת הדין' ('ארץ החיים' על התהלים מזמור מו, א) אשר מתעוררת בשמים וממנה נמשך גם לנו. לכן התיבה "לָנוּ" יוצאת בגמטריא "אלהי'ם" לרמוז על כך ('חומת אנ"ך' על התהלים מזמור מו ד"ה למנצח לבני קרח).

אמנם סברתו של קרח היתה סברה אמיתית להיות הלוים בדרגת הכהנים, כי כן יהיה לעתיד לבוא ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת קרח על הפסוק 'ויקח קרח', 'באר מים חיים' פרשת קרח ד"ה ומעתה ראה והבן) שהלוים יהיו מעל מעלת הכהנים. ולכן נאמר אצל קרח "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז, א) ולא התפרשׁ בתורה מה לקח קרח, כי דבר זה הוא מחכמת התורה שלקח דבר שאינו ניקח בזמן הזה ולעולם הזה אלא רק לעתיד לבוא כאשר יהיו 'הגבורות' למעלה מן 'החסדים'. לכן על התיבות "וַיִּקַּח קֹרַח" תרגם אונקלוס "וְאִתְפְּלֵג קֹרַח" (ראה 'תרגום אונקלוס' במדבר טז, א) כלומר דבר המופלג בזמן ('לקוטי מהרצ"א' למחבר 'בני יששכר' פרשת קרח ד"ה ואבאר לך עוד). וכל עדת קרח שביקשו להקדים את המאוחר ולקבל כהונה, נמצאים עתה בצער עד עת קץ הפלאוֹת שאז יגיע העת שבאמת הלוים יהיו כהנים ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת קרח ד"ה מדרש כונן בכל יום) ואז גם קֹרח עתיד לעלות ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל תהלים מזמור צב) ולהיטהר ולעלות מעלה מעלה עד שיחזור להיות בבחינת צדיק ('באר מים חיים' פרשת קרח ד"ה ומעתה ראה והבן) וכפי שנרמז שמו 'קרח' בסופי תיבות הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהלים צב, יג) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על התהלים צב 'צדיק כתמר יפרח', 'ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל תהלים מזמור צב) במהרה בימינו, אמן.