פרשת חקת – סודו של נחש הנחושת

העם התלונן על הקב"ה והם נענשו על ידי "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים". וכדי לרפא את הנותרים ציוה הקב"ה את משה רבינו לעשות "שָׂרָף" ולשים אותו על נס כפי שנאמר "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ה – ט).

ויש להבין, מדוע רפואתם של אותם אנשים שננשכו בידי 'הנחשים השׂרפים' באה דווקא כאשר היו מביטים אל 'נחש הנחוֹשת' שעשה משה?

הס"מ התלבש בנחש הקדמון על מנת להחטיא את אדם וחוה

הנחש הקדמון בגן עדן היה נראה במראהו קצת כדמות אדם ('ספר חסידים' סימן תתשסו). הוא היה בעל שתי ידיים ושתי רגלים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר משלי סימן ז ד"ה לשמרך מאשה זרה. ראה 'בראשית רבה' כ, ה), והלך בקומה זקופה ('פסיקתא זוטרתא' בראשית ג, א) על שתי רגליו ('ספר חסידים' סימן תתשסו) ועיניו היו דומות לעיני אדם (עפ"י 'ספר חסידים' סימן תתשסו). מאכלו היה מאכל של בני אדם ('בראשית רבה' כ, ה) והוא היה מסיח כבני אדם ('דברים רבה' ה, י) בלשון הקודש ('פסיקתא זוטרתא' בראשית ג, א) באמצעות פתחון פה שנתן לו הבורא, בשונה מכל בעלי החיים ('תנא דבי אליהו' אליהו זוטא פרק י אות ג ד"ה בדעתו של הקדוש ברוך הוא). וזה היה במטרה שיוכל ללכת בשליחותו של אדם הראשון לקצה הארץ ולהשיב לו דבר ('ילקוט ראובני' פרשת בראשית ד"ה והנחש היה ערום), ואף ללכת ולבוא בשליחותו לפי צורכו עם סחורה בידו ('בראשית רבה' יט, א).

אמנם על אף שהנחש הקדמון היה הולך בקומה זקופה כמו אדם (עפ"י 'אמרי נועם' לר' מאיר הורוויץ מדז'יקוב פרשת בראשית על הפסוק 'ותאמר האשה הנחש' אות יב ד"ה הנה להבין הענין), הרי שהיה מראהו דומה גם קצת לגמל ('בראשית רבה' יט אות א, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד, 'ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו) לפי שהיה צוארו ארוך וכאשר הוא היה מהלך על רגליו היה גופו מתקמט עולה ויורד כמו חטוטרת של גמלים מתוך רכיכותו הרבה. גופו היה משמש את האדם להוליך מַשָּׂאוֹת ממקום למקום ולרכיבה כמו על גבי הגמל ('רד"ל' על פרקי דרבי אליעזר פרק יג ד"ה והיה דמותו כמין גמל). לכן בריאת הנחש בימי בראשית היתה טובה גדולה לאדם ('בראשית רבה' יט, א) והוא היה שַׁמָּשׁ גדול (גמ' סנהדרין דף נט ע"ב) מאוד עבורו, והיו נהנים ממנו ('אור לשמים' לר' מאיר הלוי מאפטא פרשת שמות ד"ה עוד נ"ל ובהקדם נפרש).

באותה השעה היה הס"מ שׂר גדול בשמים ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד), מלאך מבין המלאכים השׂרפים ('השל"ה הקדוש' בחלק 'בית דוד' ד"ה דע כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה). הוא היה בעל שתים עשרה כנפים, לעומת שאר השׂרפים שהיו רק בעלי שש כנפים ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד). וכשראה הס"מ את מעלת האדם הראשון הוא קינא בו ('השל"ה הקדוש' בחלק 'בית דוד' ד"ה דע כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה) על שהיה יציר עפר הנמצא בשפל המקומות ואף על פי כן היה שלם בצורתו יותר ממנו ודומה כמין 'בֶּן אֱלוֹהַּ' ('כתם פז' לר' שמעון לביא על השמטות הזוהר לזוהר חדש סימן מה ד"ה מיד אבאיש). וכן קינא על שנתן לו הקב"ה לשלוט בדגי הים ובעוף השמים (זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד ד"ה נשמת הזכר). ואז הס"מ התעורר כנגד אדם הראשון להיות מסייע לו בדבר עבירה ('השל"ה הקדוש' בחלק 'בית דוד' ד"ה דע כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה) כדי שיחטא לפני בוראו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד) ויגורש מלפניו יתברך ('ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד ד"ה נשמת הזכר).

לצורך כך הס"מ ירד עם כל חיילותיו וביקש בארץ 'חבר' כמותו ('ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד ד"ה נשמת הזכר). הוא ראה את כל הבריות שברא הקב"ה, עד שמצא את הנחש שעליו נאמר "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים" (בראשית ג, א) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד), שהיה בעל דעה וכתפארת האדם ('אלשיך הקדוש' פרשת בראשית ב, כה דף יח ע"ב טור ב' על הפסוק 'ויהיו שניהם ערומים') והיה יודע לפתוֹת ולומר דברים טובים ומתוקים וְאָוֶן טמוּן בלבו (עפ"י הגאון מווילנא בביאורו למשלי א, ד). ולא היה בכל חית השדה חכם להרע כמותו (זוהר פרשת בראשית דף נב ע"א ד"ה מכל חית השדה, עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד), והוא היה כלי המוכן לפורענות לקבל את 'הכוח' שיתקשר בו להחטיא את חוה ('רבינו בחיי' בראשית ג, טו על הפסוק 'ואיבה אשית'). ובפרט שהיה הַשַּׁמָּשׁ של אדם וחוה ועמד אצלם תמיד, ולא היה מי שיכול לפתות יותר ממנו ('הרמ"ד וואלי' בראשית פרק ג על הפסוק 'והנחש היה ערום').

אז הס"מ עלה 'ורכב' על גביו של הנחש הגשמי ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד, 'ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב והנחש רבי יצחק) אשר נעשה 'מרכבתו' למטה בארץ כדי שיפעל על ידו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על השמטות הזוהר לזוהר חדש סימן מה ד"ה מיד אבאיש) ויהיה לו פה לדבר עם האשה ('אלשיך הקדוש' פרשת בראשית ג, א ד"ה אמנם הנה). וכך התייחד הס"מ עם הנחש ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה ספר הבהיר) ונעשו אחד (זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב והנחש רבי יצחק). לכן גם התיבה 'שטן' עולה בגמטריא 'נחש' עם הכולל ('הרמ"ד וואלי' בראשית ג על הפסוק 'והנחש היה ערום'. ראה 'רבינו בחיי' בראשית ג, א על הפסוק והנחש היה ערום'), והיה צלמו של הס"מ נראה על הנחש וכל הבריות היו בורחות מחמת כן מפניו. אחר כך הוא הגיע אל האשה ובדבריו החטיאה, והביא מיתה לעולם (זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב והנחש רבי יצחק) כפי עניינו, שהרי הס"מ הוא 'מלאך המוות' בעצמו (ראה גמ' בבא בתרא דף טז ע"א) (זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב ודאי בחכמה). וכל המעשים שעשה ודיבר הנחש לא היו אלא מדעתו של הס"מ המלובש בו (ראה 'בראשית רבה' כ אות ה, וכן 'בראשית רבה' יח אות ו, וכן רש"י בראשית ג, א) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד, 'אלשיך הקדוש' פרשת בראשית ג, א ד"ה אמנם הנה).

הקב"ה השפיל את הנחש הקדמון אך נשאר בו צלם מהס"מ

לאחר החטא העניש הקב"ה את הנחש כפי שנאמר לו "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד). ובאותה השעה ירדו מלאכי השרת וקצצו את ידיו ורגליו של הנחש ('בראשית רבה' כ, ה) על שהחטיא את אדם וחוה בהיותו בקומה זקופה ('אמרי נועם' לר' מאיר הורוויץ מדז'יקוב פרשת בראשית על הפסוק 'ותאמר האשה הנחש' אות יב ד"ה הנה להבין הענין), והפך להיות הולך על גחונו. הנחש נעשה אוֹכל עפר כל ימי חייו ('בראשית רבה' כ, ה) כלומר שטועם רק טעם של 'עפר' על אף שאוכל הרבה מיני מאכלים (עפ"י 'במדבר רבה' יט, כב ד"ה דבר אחר), וזה מדה כנגד מדה על שהחטיאם באכילת עץ הדעת ('אמרי נועם' לר' מאיר הורוויץ מדז'יקוב פרשת בראשית על הפסוק 'ותאמר האשה הנחש' אות יב ד"ה הנה להבין הענין). ועוד בשעה שאמר ה' לנחש "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה" אז הוא כרת את לשונו שלא יהיה מסיח יותר ('דברים רבה' ה, י) כלשון בני האדם (רד"ל בביאורו על 'דברים רבה' ה, י), ולא השאיר לו אפילו קול כשיחתם של בעלי החיים האחרים, כגון צפצוף העופות וגעיית השור והחמור ('ילקוט ראובני' פרשת בראשית ד"ה הנחש היה ערום).

הקב"ה הפשיט אז את עורו של הנחש ועשה ממנו "כָּתְנוֹת עוֹר" לאדם וחוה שנאמר "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כ ד"ה רבי יהושע בן קרחה, 'תרגום יונתן' בראשית ג, כא). לכן לאחר שנאמר "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה) לא נאמר מיד "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא) כפי שהיה ראוי, אלא הפסיק בינתיים בכל המעשה של הנחש בכדי להורות שמעוֹרוֹ של הנחש עשה להם הקב"ה את ה"כָּתְנוֹת עוֹר" ('בית גדול- ביאור המספיק' על פרקי דרבי אליעזר פרק כ ד"ה מן העור. וראה רש"י בראשית ג, א). וציוה ה' יתברך שגם בעתיד יהיה הנחש מפשיט את עורו בְּעִצָּבוֹן כל פעם מחדש, והוא בכלל גזירתו "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (בראשית ג, יד) (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כ אות י ד"ה מן העור). כתנות העור נעשו לאדם וחוה מ'עור הנחש' על מנת לפתוח להם פתח של תשובה כשיראו את החטא נגד עיניהם תמיד, ויתעוררו לתקנו ('מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' ענף אדם הראשון ד"ה על הפסוק ויעש).

גם את הס"מ והכת שלו הקב"ה העניש, והפיל אותם ממקום קדושתם מן השמים (זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד ד"ה מה היה לבושו, 'רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה בראשית רבה ומהו אותו אילן) והס"מ עצמו ירד ונעשה לשׂר של עשו הרשע, כאשר עתיד ה' להשפילו קודם שיעקור את מלכותו שהיא מלכות אדוֹם שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיה כד, כא) ('ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר). ועד היום הַצֶּלֶם של הס"מ עדיין נשאר על כל נחש ונחש, וצלם זה הוא כוח הַשּׁוֹרֶה עליו וגורם כי הנחש מפחיד את הבריות והן בורחות מפניו אפילו אם הן גדולות ממנו ('אור החמה' על זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר' מהרמ"ק). וגם נשאר לנחש הגשמי מעט 'צורת אדם' כפי שהיה לנחש הקדמוני, וזה בשתי עיניו שהן עדיין דומות לעיניו של האדם ('ספר חסידים' סימן תתשסו).

'הנחשים השרפים' נשלחו על ידי הס"מ ונפרעו מהערב רב שחטאו

'בארה של מרים' הסתלקה מישראל עם מותה של מרים. וכאשר היא חזרה, היא לא השקתה כבתחילה את ישראל יחד עם 'הערב רב' שהלכו איתם, אלא רק את ישראל. נוסף לכך 'הערב רב' לא היו אוכלים את המן שהיה נקרא 'לחם מן השמים' אלא רק את הפסולת שנשארה ממנו אחרי שטחנו אותו ברחיים כפי שנאמר "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא, ח). "הָעָם" אלו הערב רב, שהפסולת שקיבלו מהמן היה מגיע רק עד לטעם של "לְשַׁד הַשָּׁמֶן" ולא השתנה לטעמים שונים של מתוק, חמוץ, מר, כפי תכונתו של המן. ואין דבר שנפש אדם קצה בו כמו מי שמתמיד לאכול דברים שׁמנים. ועל זה קמו 'הערב רב' לדבר נגד ה' כפי שנאמר "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן' וד"ה 'דרך ים סוף') (להרחבה על בארה של מרים ראה מאמרינו לפרשת חקת – 'בארה של מרים').

בעקבות כך ה' יתברך החליט לכלוֹת את 'הערב רב' כך שיישארו רק ישראל לבדם להיכנס לארץ ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו זצ"ל פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן') שאותה העת היתה כבר שנת הארבעים לצאתם ממצרים (עפ"י 'רבינו בחיי' פרשת במדבר כא, ה ד"ה ועוד שנענשו). וה' נתן רשות לס"מ שהוא 'הנחש הקדמוני' ('הרמ"ד וואלי' פרשת במדבר פרק כא על הפסוק 'וישלח ה בעם') להתעורר ולשלוט בהם ('זוהר חדש' תחילת פרשת חקת ד"ה ולבתר אתהדרו) ואז נשלחו 'הנחשים העליונים' הרוחניים ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה 'ובגין דנחש' מהרמ"ק) שיצאו מ'הנחש העליון' ('זוהר חדש' תחילת פרשת חקת ד"ה ולבתר אתהדרו) והתלבשו בנחשים התחתונים הגשמיים הנושכים ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה 'ובגין דנחש' מהרמ"ק) כפי שנאמר "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כא, ו), "עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" – לא נאמר רק 'עם רב' או 'רבים מישראל' אלא "עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל", כי הכוונה היא ל'ערב רב' שהיו בתוך בני ישראל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן') (להרחבה על הערב רב ראה מאמרינו לפרשת בא – 'נשמות הערב רב').

הנחשים הגשמיים שנשׁכו אותם היו כבר נמצאים עמהם במדבר כפי שנאמר "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (דברים ח, טו) אך לא היו מזיקים להם עד כה, ורק עתה לאחר שדיברו ניתן לנחשים רשות להשתלח בהם ('רבינו בחיי' פרשת במדבר כא, ה ד"ה ועוד שנענשו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת חקת על הפסוק 'וישלח ה' בעם'). והם נקראו בשם "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" (במדבר כא, ו) לפי שהם היו תולדות של 'הנחש הקדמוני' שהוא היה 'מלאך שׂרף' ('רבינו בחיי' בראשית ג, טו על הפסוק 'ואיבה אשית') וכפי שנקראו המלאכים בשם "שְׂרָפִים" שנאמר "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ישעיה ו, ב) ('זוהר חדש' תחילת פרשת חקת ד"ה ולבתר אתהדרו). ואז הנחשים הגשמיים הללו היו נושכים אותם וזורקים בתוכם אש שהיתה שורפת את בני מעיהם עד שהיו מתים (זוהר פרשת חקת דף קפג ע"ב ד"ה וידבר העם). והנחשים נשלחו אליהם כי דיברו נגד ה' וכל הנוגע בכבודו יתברך לוקה בנחש, היות שעשה כ'נחש הקדמוני' שדיבר על ה' יתברך ('אלשיך הקדוש' פרשת חקת במדבר כא, ז דף כג ע"ב טור א ד"ה עוד הקדמה ידוע) באומרו לחוה "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ד – ה).

בין אנשי הערב רב היו גם כאלה שראויים להיתקן והם הכירו בחטאם והתוודו על עוונם שנאמר "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (במדבר כא, ז). אותם הערב רב ביקשו "וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" בלשון יחיד, ולא אמרו 'את הנחשים' בלשון רבים כי ידעו שהעיקר הוא להסיר את 'הנחש העליון' ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן', 'רבינו בחיי' פרשת חקת במדבר כא, ז ד"ה ויסר) שהוא הכוח הממית ('רבינו בחיי' פרשת חקת במדבר כא, ז ד"ה ויסר) והוא המזל והשׂר של כל הנחשים שנושׁכים אותם ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן') והוא זה שניתן לו רשות לשלוט עליהם ('הרמ"ד וואלי' במדבר פרק כא על הפסוק 'ויבוא העם אל משה'), וכשהוא יוסר אזי ממילא יוסרו גם הנחשים התחתונים. וכיון ש"הַנָּחָשׁ" שעליו הם ביקשו היה 'הנחש העליון' לכן אמרו "וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ" כלומר את זה שהוא מעלינו בשמים, ולא ביקשו 'ויסר מבינינו' או 'ויסר ממנו' שאז היה כוונתם לנחשים התחתונים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן').

משה רבינו עשה את הנחש מ'נחושת' הרומזת לנחש הרוחני הוא הס"מ

כאשר ראה ה' יתברך שאלו שנשארו מהערב רב התוודוּ ושבוּ בתשובה, הוא ביקש לרפוֹאתם. אז הוא ציוה את משה רבינו ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן') לעשות שָׂרָף גדול שיֵרָאֶה בכל המחנה שנאמר "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" (במדבר כא, ח) ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת חקת שער פנים ואחור פרק כא פסוק ח). אך משה רבינו הלך ועשה "נְחַשׁ נְחֹשֶׁת" ולא נחש מסוג "שָׂרָף" שנאמר "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת" (במדבר כא, ט), משום שהוא ידע את עיקרו ושורשו של ה"שָׂרָף" שהוא 'הנחש (זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה ועיקרא דמלתא) הקדמון' ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה ובגין דנחש' מהרמ"ק) שהיה מאוחד עם הס"מ ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה ספר הבהיר). והבין כי המזיק למטה אומנם נקרא 'שָׂרָף' אך למעלה הוא נקרא 'נחש' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' פרשה לא סימן ח ד"ה אין הלשון הזה נופל) ולכן עשה 'נחש' למטה כפי שהוא הרוֹשם שלו למעלה (זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה מאי טעמא) 'ראש לכל כוחות הדין' ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה ובגין דנחש' מהרמ"ק).

משה רבינו צפה והבין ש'הנחש הקדמוני' התעורר עתה עליהם בתוקף דינוֹ הקשה, לפיכך החליט לעשות את הנחש דווקא מ'נחושת'. והטעם בזה כי ישנם שלושה סוגים של מתכות – 'כסף' שהוא מצד החסד, 'זהב' שהוא מצד הדין, ו'נחושת' שהוא זוהמת הזהב ונחשב 'תוקף הדינים' הקשים יותר (ראה זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"א ד"ה 'ונחושת נפקא מזהב ואשתני לגרעונא' וכן זוהר פרשת תרומה דף קמח ע"ב ד"ה דבר אחר זהב וכסף). וכן הנחש הקדמוני למעלה הוא שורש 'תוקף הדינים' הקשים ממש כמו הנחושת. וזה מה שאמרו רבותינו כי משה רבינו עשה את הנחש דווקא מנחושת כי 'לשוֹן נוֹפל על לשוֹן' (ראה 'בראשית רבה' פרשה לא, ח, רש"י במדבר כא, ט) וכוונתם לרמוז ששתי הלשונות 'נחש' ו'נחושת', מכוונים יחד להיות שניהם משורש אחד של 'תוקף הדינים' הקשים. ועל כן משה עשה את הנחש מ'נחושת' כדי שיהיה כפי מדרגת הנחש הקדמוני ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' פרשה לא סימן ח ד"ה אין הלשון הזה נופל. וראה 'ספר הגירושין' להרמ"ק פרק ג ד"ה 'בה בלילה' שכתב כי הנחשת הוא יניקת ה'נחש').

וגם התיבה 'נחֹשת' בעצמה היא מלשון 'נחש ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' פרשה לא סימן ח ד"ה אין הלשון הזה נופל, 'מחשף הלבן' פרשת עקב דף צב ע"א סוף ד"ה אפשר לרמוז) הקדמוני' שהוא הס"מ. לכן על התיבות "נְחַשׁ נְחֹשֶׁת" שבפסוק "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ט) תרגם אונקלוס "חִוְיָא דִנְחָשָׁא" (אונקלוס במדבר כא, ט) כלומר קרא ל"נְחֹשֶׁת" בשם 'נְחָשָׁא' שפירושו 'נחש'. וכך הוא תרגם גם את התיבה "נְּחֹשֶׁת" בפסוק "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" (דברים ח, ט) (ראה אונקלוס דברים ח, ט). לפי שכוונת הקב"ה בברכת "וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" הוא לברך את ישראל שיחצבו ויסירו את 'הנחש הקדמוני' שהוא ה"נְחשֶׁת" מהרריה של ארץ ישראל, כך שלא יהיה לו עוד כוח ויכולת לינוֹק משם והוא יושלך על ידם מהמקום ההוא ('מחשף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת עקב דף צב ע"א סוף ד"ה אפשר לרמוז). וזה שבח הקב"ה בעצמו שנאמר "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת" (תהלים קז, טז) כשהכוונה ל'נחש' שהוא הסטרא אחרא ('עללות הבציר' לר' יוסף צבי הירש בן שלמה זלמן פרשת ויצא דף יב ע"ב בחלק תוכחות מוסר ד"ה ואמר נגד הכת השלישי).

'נחש הנחושת' עמד באויר בנס והמביט בו היה נרפא מנשיכת הנחש

ה' יתברך לא אמר למשה לעשות 'נחש' אלא ציוה אותו לעשות "שָׂרָף" שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא, ח) , ומשה הבין שה' רוצה בזה ללמדו לעשותו מ'נחושת' כשם שיש במלאכים השׂרפים וכפי שראה יחזקאל הנביא "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א, ז). ואכן משה רבנו הכין את הנחש שעשה מ"נְחֹשֶׁת קָלָל" והוא היה נקרא 'נחש הנחוֹשת' ('פירושי ר' אליעזר מגרמייזא על התורה' פרשת חקת על הפסוק 'עשה לך שרף', 'רבינו אפרים' על התורה' במדבר כא, ח ד"ה עשה לך שרף. ראה מלבי"ם בחלק 'באור הענין' יחזקאל א, ז). ואחר כך משה רבינו הצטווה להעמיד את נחש הנחושת באוויר בדרך "נֵס" שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא, ח) ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת חקת במדבר כא, ח).

וכך אכן משה עשה שנאמר "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס" (במדבר כא, ט), וַיְשִׂמֵהוּ" – פירושו שכיוון אותו ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת חקת במדבר כא, ח) והשליכו למעלה ואז נחש הנחושת עמד בנס באויר העולם ('מדרש תנחומא' פרשת חקת אות יט, 'במדבר רבה' יט, כג, 'פירוש הרוקח' על התורה פרשת חקת במדבר כא, ח, 'אלשיך הקדוש' פרשת חקת במדבר כא, ז דף כג ע"ב טור א ד"ה עוד הקדמה ידוע) לכן נאמר בפסוק "עַל הַנֵּס", ללמד שהנס הוא זה ש'העמידו' ('מפירושי רבינו אפרים על התורה' פרשת חקת על הפסוק 'וישימהו על הנס'). וכן התיבה "הַנֵּס" נאמרה בה"א הידיעה, בכדי לומר שזה 'הנס' הידוע שעל ידו הוא היה עומד ('שפתי כהן על התורה' פרשת חקת על הפסוק 'ויעש משה נחש נחושת). ונס זה נעשה על ידי שם הוי"ה הקדוש כפי שנרמז בפסוק "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס" (במדבר כא, ט) שהתיבה "וַיְשִׂמֵהוּ" לפי הקרי היא כך "וַיְשִׂימֵהוּ", ונמצא שיש בה אותיות יה"ו מיותרות שהרי שיכול היה לומר רק "וְיָשֵׂם עַל הַנֵּס", אלא שֶׁיַּחַד עם האות ה' שבתחילת התיבה "הַנֵּס" יוצא שם יהו"ה ברוך הוא ('אלשיך הקדוש' פרשת חקת במדבר כא, ז דף כג ע"ב טור א ד"ה עוד הקדמה ידוע).

כאשר האנשים שחטאו בלשונם הביטו בנחש שעשה משה רבינו, הם נזכרו בנחש הקדמון שהיה מהלך בקומה זקופה ובגלל לשונו הרעה הוא התקלל "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (בראשית ג, יד) ונקצצו לו הרגלים ואיבד את סגולתו וירד ממעלתו הגבוהה לשפל המדרגה – ואז הם נתנו את ליבם אל ה' ('גבול בנימין' סוף פרשת חוקת חלק א דרוש לט דף עא ע"ב טור א ד"ה 'ובילקוט' ועיי"ש עוד). הערב רב הבינו כי 'נחש הנחושת' רומז אל הס"מ אשר פיתה את אדם הראשון (עפ"י 'אור החיים הקדוש' במדבר כא, ח ד"ה ב' להכיר חטאם) ולכן על ידי ההסתכלות שלהם כלפי מעלה הם הורו כי 'הנחש' שהוא שורשם כָּנוּעַ תחת ה' יתברך והוא מעשי ידיו ואין זולתו יתברך בשמים ובארץ (עפ"י 'עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן'). ואז היו מבטלים בליבם ולא משגיחים על כוחו הנורא והמתיקו בזה את כוחות 'הדינים' בשורשם (עפ"י 'נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן שער ג פרק יב ד"ה 'וזהו ענין מאמרם' בהגהה. ראה גמ' ראש השנה דף כט ע"א) והוסר מהם כוח 'הנחש העליון' ('זוהר חדש' תחילת פרשת חקת ד"ה וכמה נחשים) והם התרפאו ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חקת ד"ה 'ואין מים יובן', 'נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן שער ג פרק יב ד"ה 'וזהו ענין מאמרם' בהגהה) כפי שנאמר "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ט).

'נחש הנחושת' הפך לעבודה זרה עד לביטולו על ידי חזקיה המלך

דבר זה שמשה רבינו העמיד נחש נחושת תלוי ועומד באויר וכל האנשים הנשוּכים מהנחשים שהביטו בו התרפאו, היה דבר פלא. וכשראה משה רבינו שאחרי המעשה הזה לא בא לו דיבור מעת ה' לבטל את 'הנחש נחושת', אז דן בדעתו שכוונת ה' יתברך הוא להניחו לדורות על מנת שיהיה זיכרון לנס כפי שנאמר על ידי דוד המלך "זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה' " (תהלים קיא, ד), לכן משה רבינו לא ביער את 'נחש הנחושת' שעשה ('ידו' בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת). משה רבינו גם לא חשב שבני ישראל יתעו אחריו ויחשיבוהו לאלוֹה היות שהיה עשוי רק מחתיכת נחושת שאין בה מועיל (עפ"י 'אלשיך הקדוש' פרשת חקת במדבר כא, ז דף כג ע"א טור ב ד"ה והנה משה עשה נחש נחשת). וגם יהושע תלמידו וכל הזקנים אחריו לא ביערו את נחש הנחושת, כי אמרו בדעתם שאם משה רבינו לא ביער אותו הרי שמוכרח כי הבין בכוונת ה' יתברך שיש להניח אותו משום 'זיכרון הנס' ('ידו' בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת).

הנחש העליון 'העָרוּם' ניצל את קיומו של 'נחש הנחושת' שעשה משה רבינו ו'התלבש' בתוכו, ועל ידי כן התעה את ישראל להתקשר אליו ולעבוד אותו עבודה זרה (עפ"י הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק יח על הפסוק 'וכרת את האשרה'). ובימי המלכים אכן טעו ישראל אחריו והיו מקטירים לפניו כפי שנאמר "כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ" (מלכים ב' יח, ד) ('ידו' בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת), וחשבו שיש בו אלהוּת על שריפא את כל הנשוּכים שהביטו בו בימי משה רבינו ('מצודת דוד' מלכים ב' יח, ד). וכך הם היו עובדים את 'נחש הנחושת' גם בימיהם של המלכים אסא ויהושפט בנו, וזה על אף ששניהם ביערו את כל העבודות זרות שהיו בארץ (גמ' חולין דף ו סוף ע"ב), כפי שנאמר על אסא "וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו: וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן" (מלכים א' טו, יב - יג) וכן נאמר על יהושפט בנו "וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (מלכים א' כב, מג).

אסא ויהושפט היו מוחים בידיהם של ישראל שהיו עובדים את 'נחש הנחושת', אבל לא ביערו אותו כי לא הסכימה דעתם שיוכלו לבער אותו ('ידו' בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת) היות שהוא נעשה על פי הדיבור של ה' (תוס' גמ' שבת דף נו ע"ב ד"ה מה) וכביכול הקב"ה בעצמו הניחו לזיכרון הנס, שהרי לא הוֹרה לבטלו. אך כשהגיע ימיו של חזקיה המלך, סבר חזקיה בדעתו כי יוצא שכרו בהפסדו וטוב יותר לבערו על מנת שלא יטעו אחריו מאשר שיהיה 'זיכרון לנס'. ועל זה אמרו רבותינו שהמלכים אסא ויהושפט השאירו לצאצא שלהם חזקיה המלך מקום "להתגדר בו" (ראה גמ' חולין דף ו ע"ב – ז ע"א) במעשה ביטול נחש הנחושת. וכוונתם היא, שלא נפל בדעתם של אסא ויהושפט לבערו וממילא נשאר 'מקום' לחזקיה שבא אחריהם לבוא ולעשות מעשה ('ידו' בכל' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת).

תגבוֹרת ה'סטרא אחרא' באותם דורות היא זו שהעלימה מלבם של אותם המלכים מלתקן את הקלקול של אותה העבודה הזרה של הנחש נחושת. אך זה המשיך רק עד ימיו של חזקיה המלך, כי אז כבר נחלש כוחה מלהעלים את הקלקול ועלה בליבם אז לבטלה ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' מסכת חולין דף ז ע"א ד"ה מקום הניחו לו). וכאשר חזקיה המלך כיתת את 'נחש הנחושת' הוא למעשה ריצץ את 'הנחש' העָרוּם הרוחני שהיה מתלבש בו וביטל את כוחו (הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק יח על הפסוק 'וכרת את האשרה' ועל הפסוק 'וכתת נחש הנחשת'). ובזה החליש את חוזקו של 'הנחש הקדמוני' והיצר הרע התלוי בו, כמו שעשו אנשי כנסת הגדולה בשעה שתפסו את היצר הרע של העבודה זרה והיצר הרע של העריות (ראה גמ' יומא דף סט ע"ב) ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת חקת יום כ"ח תמוז ד"ה 'אבל רזא' ועיי"ש דעתו במעשה).

וזה מה שנאמר על חזקיה המלך "וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח, ד), "וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" – קרא לו כך על שלא נשאר ממנו אלא רק שׁברי נחושת שאין בהם ממש כלל ועיקר (הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק יח על הפסוק 'וכרת את האשרה' ועל הפסוק 'וכתת נחש הנחשת') והשם "נְחֻשְׁתָּן" הוא לשון בזיון (רש"י מלכים ב' יח, ד) להגיד שכעת הוא רק 'נחושת'. ולכן גם הוסיף לו אות 'ן' לשמו על מנת להקטין את מעלתו ('מצודת דוד' מלכים ב' יח, ד). ועל ידי כתיתת נחש הנחושת חזקיה גרם שלא ייהנו 'הקליפוֹת' ו'החיצוֹנים' מהעבודה זרה הזאת ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל סימן א "ה ויאמר המלך להם) ופסקו גם ישראל מלעבוד אותה (הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק יח על הפסוק 'וכתת נחש הנחשת'). והודו חכמים לחזקיה על המעשה הזה שעשה (גמ' פסחים דף נו ע"א) כי הסכימו לדעתו שטוב לבטלו על מנת שלא יתעו אחריו (עפ"י 'ידו' בכל' סימן תתלט ד"ה והנה משרע"ה עשה נחש נחשת). וגם דעת המקום ברוך הוא הסכימה עמו ('אבות דרבי נתן' פרק ב ד"ה חזקיה המלך). "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג).