פרשת בלק – מעשי המכשף בלק בן צפור

בלק בן צפור שלח לקרוא לבלעם בן בעור כדי שיבוא ויקלל את עם ישראל שנאמר "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ב – ו). ישראל הצטווּ לזכור את מעשיו של בלק נגד עם ישראל ואת טובת ה' שהצילם שנאמר "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' " (מיכה ו, ה) ('מצודת דוד' מיכה ו, ה).

ויש להתבונן, מה היו אותם המעשים הרעים של המכשף הרשע בלק בן צפור אשר ביקש על ידם לקלל ולאבד את זרעם של עם ישראל?

לבלק היה צפור כשפים שגילתה לו את כל הנסתרות והעתידות

לבלק היתה צפור מיוחדת (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה וכל חכמתא דהוה ידע) שעשה אותה בקסמים וכשפים (זוהר פרשת בלק דף קצב ע"א ד"ה בלק קסם קסמין) ובזמנים ידועים (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ובזיני חרשין), כלומר לא ביום אחד אלא בשעות מסוימות (הגהות מהרח"ו על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב אות ד) כפי עִתָּהּ יומה ומזלה של אותה הצפור ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער קרית ארבע ד"ה קח ע"ב טור א). רֹאש הצפור היה עשוי מזהב, פיה היה עשוי מכסף, כנפיה היו עשויות מנחושת, גופה היה עשוי מזהב כאשר נוֹצתה היתה מנוקדת בנקודות כסף, ורגליה היו עשויות זהב. בפה שלה בלק הניח לשוֹן של צפור הנקראת 'ידוע' (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ובזיני חרשין) על שׁם מעשה הכישוף הנקרא "יִדְּעֹנִי" (דברים יח, יא) (עפ"י 'גליא רזיא' דף כט ע"א טור א). אחר כך הוא שׂם את הצפור שהכין בחלון אחד, כאשר ביום פתח את החלון כנגד השמש ובלילה פתח את החלון כנגד הירח. והיה מקטיר קטורת ועושה מעשה כשפים, וּמַשְׁבִּיעַ ביום את השמש ובלילה את הלבנה, וחוזר על כך במשך שבעה ימים (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ושוין לההוא צפרא). וזה היה מעשה הכישוף שהתורה אסרה על ישראל שנאמר "וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (במדבר יח, יא) ('עמק המלך' שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א).

אחרי כל המעשה הזה, הלשון שהיתה מונחת בתוך פיו של הצפור היתה מתחילה לְכַשׁכֵּשׁ אך עוד לא לדבר. ואז בלק עשה חוֹרים בלשון באמצעות מחט של זהב, והלשון החלה מדברת מאליה דברים גדולים. ממנה היה יודע בלק הכל והיה רואה מה שאין אדם אחר יכול לראות או לדעת (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ושוין לההוא צפרא). ועיקר מעשהו היה באותה הלשוֹן של הצפור שהיתה מדברת על ידי הורדת כֹח הכוכבים למטה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד' מהרמ"ק), ומגידה לו את העתידות ('גליא רזיא' דף כט ע"א טור א) בהשפעת החמה והלבנה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד' מהרמ"ק). לכן התורה קראה לבלק בשם 'בלק בן צפור' (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ושוין לההוא צפרא) כדי לגלות לעם ישראל על ידי שְׁמוֹ את הסודות האלו של הצפור ('גליא רזיא' דף כט ע"א טור א). וכן כדי להודיע שבלק היה תלמיד של אותה 'הצפור' כי גם תלמיד נקרא 'בן' ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפה ע"א אות א מהרמ"ז). בלק היה בקי בחכמת הצפור יותר מכל חכמי הידעוֹני (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה מה שמיה דההוא צפור, 'שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה ובזוהר אמר למה) וכל כשפיו היו בה (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה עביד חרשוי).

בלק היה עושה כשפים בכמה אופנים עם אותה הצפור. הוא היה מכַשׁכֵּשׁ לה עם עשב ומפריח אותה באויר, ועושה כמה מעשים ולחשים (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה בן צפור) כדי שיהיה לה הַשְׂכָּלָה להביא עשב אחר הצריך לו לקטורת ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ר' שמעון מהרמ"ק), והיא היתה הולכת בשליחותו להביא לו עשבים מיוחדים כדי שיוכל לכשף בהם. אחר כך הוא היה מכניס אותה לכלוב אחד ומקטיר לה קטורת והיא היתה מגלה לו כמה דברים שרצה (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה בן צפור). וגם על ידי כמה מעשי כשפים היתה הצפור פורחת וטסה (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה עביד חרשוי) להרי החוֹשֶׁךְ ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ר' שמעון מהרמ"ק) אל אחד המלאכים שנפל בראשית הבריאה משמי מרומים, והוא היה מודיע לבלק באמצעות הצפור כמה דברים (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה עביד חרשוי) וסודות גדולים ('עמק המלך' שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א) ועונה תשובות לשאלותיו ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה ר' שמעון מהרמ"ק), וּמְסַפֵּר לו מה שנעשה בעולם, ומה שיהיה אחר זמן רב על ידי גילוי העתידות. ואף מכשף אחר לא היה יכול להכניס אל אותו מלאך שום עוף, למעט בלק שהכניס את העוף שעשה על ידי כישוף ('עמק המלך' שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א).

בלק ידע מהצפור את כל חכמתו (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה וכל חכמתא דהוה ידע). הוא ראה וידע באמצעות הצפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי שנאמר "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כב, ב), והוא לא הוצרך למגידים כדי שיודיעו לו דבר קטן או גדול ('אור החיים הקדוש' תחילת פרשת בלק ד"ה אכן יתבאר). מטעם זה לא נאמר על בלק 'וישקף בעד החלון' ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב אות ב) כמו שנאמר אצל אבימלך "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח) (זוהר תחילת פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה וירא בלק), כי 'החלון' הוא השתמשות רק בחכמת הכישוף, ואילו בלק פעל על ידי חכמת הכישוף יחד עם הראיה שראה בעיניו דרך הצפור, לכן נאמר בו "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר" ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב אות ב) לא בראיה חוּשִׁית אלא ראיה שִׂכְלִית ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב תחילת פרשת בלק דף סה ע"א ד"ה ומה שנראה לי), שהרי אי אפשר לראות בדרך הטבע את כל הנסים והנפלאות שנעשו לישראל באותו הזמן, אם לא דרך 'חלוֹן' הכישוף ומעשה הצפור ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב אות א).

כשרצה בלק לדעת מ'החיצונים' את עניינם של עם ישראל ומעשיהם ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק), הוא עשה מעשה בכשפיו והפריח את הצפור באויר ושילחה. אך הצפור התעכבה ולא חזרה אליו (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה יומא חד עבד) כי 'החיצונים' שיודעים מעלת ישראל נכנעים לפניהם למעלה, לכן לא השיבו לו תשובה ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק). וכשראו 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק) שבלק היה מצטער על כך בנפשו (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה יומא חד עבד), הם שלחו לו תשובה ברמז ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק) על ידי כך שהצפור חזרה לפניו והיתה שלהבת אחת טסה אחריה ושׂורפת את כנפיה (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה יומא חד עבד), לרמוז על כוח 'הַקְּדֻשָּׁה' המבטל את כל כוֹח הלחשים והחכמות ושורפת את כוח הפריחה מהם, וכוונתם לומר לו שאי אפשר להינצל מיד ישראל כלל כי כבר נשברו כנפי 'החיצוֹנים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק). ועל שלהבת זו נאמר הפסוק "כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן: אוֹי לְךָ מוֹאָב" (במדבר כא, כח - כט) ('זרע ברך' על התורה מהדורא תנינא לר' ברכיה ברך פרשת בלק דף יח ע"א טור א). וכשבלק ראה מה שראה (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה יומא חד עבד) בצפור ובמעשה הנרמז לו ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק), הוא פחד מפני בני ישראל (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה יומא חד עבד).

בלק ראה שישראל אינם מנצחים במלחמות כמו אומות העולם ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב תחילת פרשת בלק דף סה ע"ב ד"ה מה שנראה לי) בדרך הטבע, אלא בהשגחה ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי פרשת בלק ד"ה וירא בלק בן צפור) כי כוחם של ישראל הוא כוח עליון. ולכן כאשר הם נלחמו נגד האמוריים הם לא רק ניצחו אותם בארץ אלא אף את השׂר שלהם בשמים. ומטעם זה על אף שישראל הרגו את שני מלכי האמורי סיחון ועוג, נאמר רק לשון יחיד "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כב, ב) כי הכוונה היא לשׂר האמוֹרי הרוחני בשמים שהיה מעל שני מלכי האמורי סיחון ועוג ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב תחילת פרשת בלק דף סה ע"ב ד"ה מה שנראה לי). וכשבלק ביקש לשוחח עם הצפור על ישראל, הוא כופף והשפיל עצמו לפניה וכיסה את ראשו (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה וכל חכמתא) כאדם מתפלל שעושה עצמו עני ודל ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה 'יומא חד עבד' מהרמ"ק) והקטיר לפניה קטורת. אז דיבר עמה בדרך חידות ורמיזות, שכך הוא עֵסֶק החכמה ההיא – בלק קרא לישראל "הָעָם" והצפור ענתה "יִשְׂרָאֵל", בלק אמר על ישראל "דל" והיא ענתה "רב". וכך הם צפצפו שִׁבְעִים פעם זה עם זה. ובלק שהבין את דבריה בשבח ישראל התיירא מאוד שנאמר "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ג) (זוהר פרשת בלק דף קפד ע"ב ד"ה וכל חכמתא).

כוחו של בלק היה במעשה כשפים בידיו וכוחו של בלעם בכשפים בפיו

בלק ובלעם היו קוסמים וחכמים ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סו ע"א ד"ה אמר רבי אבא, 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות יא בשם זוהר חדש, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בלק סימן כב על הפסוק 'וירא בלק בן צפור' ד"ה ראיתי) גדולים להרע ('של"ה הקדוש' פרשת בלק תורה שבכתב אות יא ד"ה הענין בלק ובלעם) שלא היו כמותם בעולם ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סו ע"א ד"ה אמר רבי אבא, 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות יא בשם זוהר חדש, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בלק סימן כב על הפסוק 'וירא בלק בן צפור' ד"ה ראיתי). והם היו צריכים זה את זה ואי אפשר היה לזה בלא זה, כי בלעם כוחו ותוקפו היה בפיו ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סו ע"א ד"ה אמר רבי אבא, 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות יא בשם זוהר חדש) ובעיניו ולא בידיו, ואילו בלק כוחו ותוקפו היה בידיו ולא בלשונו. וכל מיני הכשופים שבעולם צריכים את כוח הפה וכוח המעשה ותלויים זה בזה ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סו ע"א ד"ה אמר רבי אבא). וזהו ההבדל בין 'קסמים' ל'נחשים', כי קסם תלוי במעשה (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה כמה דבעינן לאתערא, 'מדרש לפירושים' דרוש יג על בלק ובלעם דף סט ע"א ד"ה 'ראיתי להאריך' בשם הזוהר) ביד ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בלק סימן כב על הפסוק 'וירא בלק בן צפור' ד"ה ובזה תבין), ולכן בלק היה בקי בזה. ואילו 'נחש' תלוי בהסתכלות העיניים ובפה, ולכן בלעם היה בקי בזה (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה כמה דבעינן לאתערא, 'מדרש לפירושים' דרוש יג על בלק ובלעם דף סט ע"א ד"ה 'ראיתי להאריך' בשם הזוהר).

חכמתו של בלק ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אמרו ליה) בכישוף ('ילקוט חדש' ערך כשפים אות יב) היתה חזקה ויתירה מחכמת בלעם, שחכמת בלעם היתה על רגע אחד ואילו חכמת בלק היתה בכל זמן ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אמרו ליה, השמטות הזוהר ח"ג סימן יא דף שה ע"א ד"ה אמרו ליה). ובלק היה יותר קוסם מבלעם ('השל"ה הקדוש' פרשת בלק תורה שבכתב אות יב ד"ה ועל כן הלכו) כי היה בקי בקסמים יותר ממנו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בלק סימן כב על הפסוק 'וירא בלק בן צפור' ד"ה ובזה תבין, זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה כמה דבעינן לאתערא), והיה חכם וגדול בכישופי מעשי ידיו יותר מבלעם (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה תא חזי בלק) אף שבלעם עצמו היה גדול יותר מכל שאר המכשפים (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה כמה דבעינן לאתערא). מכוח זה בלק היה יודע את כל המקומות שיש בהם 'מכשול' כך שתוכל לחוּל בהם הקללה על ישראל. ולכן בלעם היה נגרר אחריו כמו סוּמָא לכל מקום שבלק רצה שנאמר "וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כג, כח), וכן שנאמר "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" (במדבר כב, מא) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת בלק ד"ה ולפי שכבר כתבנו. ראה 'אלשיך הקדוש' במדבר כב, ו ד"ה ואיני שואל). ולקחו לשם כי ידע ששם ישראל עתידים לעשות במוֹת ולחטוא בעבודת ה"בָּעַל" (זוהר פרשת בלק דף רי ע"א ד"ה ויעלהו במות בעל).

בלק היה גדול במעשים, אלא שהוא היה צריך את הפה של בלעם (עפ"י זוהר פרשת בלק דף קצט ע"א סוף ד"ה 'כד אתיעט בלק' עיי"ש). לכן בשעה שהוא שלח את זקני מואב וזקני מדין אל בלעם נאמר "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק" (במדבר כב, ז) (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה ותא חזי בקסם הוה). כי באמת הם הביאו בידם את הדברים שהיו צריכים למעשה הכשפים, שהיה בידיהם יכולת לעשותם, ולא הלכו אל בלעם אלא בשביל 'הלחש' שלו ('ספר מתתי-ה' על התורה פרשת בלק דף נד ע"א ד"ה ואפשר שזהו כוונת הפסוק). וזה גם כוונת התיבות המיותרות "לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר" בפסוק "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ה), שהרי לא הוצרך בלק לשלוח מלאכים לבלעם לצורך שום מעשה שהרי הוא היה מכשף גדול יותר מבלעם, וכל רצונו "לִקְרֹא לוֹ" הוא רק "לֵאמֹר" את 'הלחש' שלו באמירה בעלמא ('ספר מתתי-ה' על התורה פרשת בלק דף נד ע"א ד"ה וישלח מלאכי' אל בלעם). וכן אמר בלק לבלעם "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (במדבר כב, ו), כלומר כל מה שאני צריך ממך זה "אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" ואחר כך אני אעשה את העיקר "וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" על ידי הקסמים ('אלשיך הקדוש' במדבר כב, ו ד"ה ואיני שואל ממך. ראה זוהר פרשת בלק דף קצט סוף ע"ב ד"ה אמר ההוא רשע).

בלק היה יודע דברים דרך הצפור שעשה על ידי כשפים, כי הוא היה משתחוה לה ועובד אותה עבודה זרה ושולח אותה אל המלאכים עז"א ועזא"ל ('עמק המלך' לר' נפתלי הרץ בכרך שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א ד"ה ולולי יראתי) שהם היו שני המלאכים שקטרגו על בני האדם בראשית הבריאה ועל כן נענשו לרדת למטה בין בני האדם ולהתגשם (זוהר פרשת בלק דף רח ע"א ד"ה 'כיון דברא אדם וחטא' וסוף ד"ה 'הכא אית לאסתכלא'), והכל הוא ידע מהם. אמנם בלק לא היה יודע לשוטט ולפרוח בעצמו אל מקומם של המלאכים, אלא רק על ידי המעשה של אותו 'צפור-ידעוני'. ושונה ממנו היה בלעם, שהיה יודע לומר דברים בפיו שהרי כוחו היה בדיבורו, ולפרוח באויר עד המלאכים עז"א ועזא"ל ('עמק המלך' שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א ד"ה ולולי יראתי) אל מקומם ב"הַרְרֵי קֶדֶם", והיה שוהה עמהם מידי יום שנאמר "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם" (במדבר כג, ז) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בלק). באמצעותם קיבל בלעם כוח נבואה ('ילקוט ראובני' פרשת בלק בשם עמק המלך) ולמד כישופים (זוהר פרשת בלק דף רח ע"א ד"ה לבן ובלעם, 'קב הישר' פרק כח), כאשר הוא היה שומע מפיהם בעצמו ולא על ידי השליחוּת של 'הצפור' ('עמק המלך' שער קרית ארבע דף קח ע"ב טור א ד"ה ולולי יראתי) (להרחבה על בלעם ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'גלגוליו של בלעם בן בעור').

כיון שבלעם היה גדול ב'נחשים' יותר מכל המכשפים, לכן הוא היה יודע להסתכל ב'נחש' ולכוון את השעה (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה תא חזי במלה דפומא) שהקב"ה כועס בה, ולקלל את ישראל באותה השעה כדי שהקללה תחוּל (עפ"י זוהר פרשת בלק דף רי ע"א ד"ה ויהי בבקר, עפ"י רש"י במדבר כג, ח). משום כך בלק רצה להתחבר עמו ולהשלים את 'הקסם' שלו עם 'הנחש' של בלעם (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה תא חזי במלה דפומא). וכאשר ראה בלעם שה' לא זעם שנאמר "וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח) ולכן לא הועיל הקטרוג, אז הוא הלך לקראת "נְחָשִׁים" שהיה בקי בהם מאוד ולא היה בזה כמותו בכל העולם שנאמר "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א), וכוונתו לומר "בין אם רוצה ה' ובין אם לא רוצה לקללם, אני אזכיר את העוונות שלהם בחטא העגל שהיה ב"מִּדְבָּר", ואז הקללה תחוּל עליהם" ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בלק אות יב ד"ה ועל כן הלכו מדין). אמנם כשבלק שהיה ראש המכשפים בידיים, ראה בסוף שאין דיבורו של בלעם מסכים עם מעשי ידיו מיד הוא ספק את כפיו שנאמר "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו" (במדבר כד, י) וכוונתו לומר "למה זה הֶבֶל יגעו ידיי!" ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שלישי פרק שנים עשר).

בלק ראה שעתיד לצאת מזרעו דוד המלך וביקש לאבדו מהעולם

בלק מלך מואב היה חכם וראה (זוהר פרשת בלק דף קצז ע"א ד"ה וירא בלק) על ידי הצפור ('אור החיים הקדוש' במדבר כד, יד) שלעתיד לבוא מואב יפלו בידי עם ישראל (זוהר פרשת בלק דף קצז ע"א ד"ה וירא בלק), וישראל ימחצו אותם ('אור החיים הקדוש' במדבר כד, יד). כי עתיד לעמוד לישראל מלך ושמו דוד, והוא יהיה גבור כאריה ויעשה מלחמות גדולות וינצח את מואב וישים אותם תחת רגליו (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אלא ההוא רשע) ויעשה שפטים באומת מואב ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה תאור יואר) וִיכַלֶּה אותם (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אלא ההוא רשע). וכפי שנאמר על דוד בשעה שעשה מלחמות עם אומות העולם שהיו מסביב לעם ישראל שנאמר "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה" (שמואל ב' ח, ב) כלומר שדוד השכיב את המואבים ארצה בדרך בזיון והיה הורג בהם שניים מכל שלשה, והשאר הנותרים נשארו כדי לשלם לישראל מסים (מלבי"ם שמואל ב' ח, ב).

בלק ידע את כל תוקף גדולתו של דוד המלך ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה תאור יואר) העצוּם (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אלא ההוא רשע, 'השל"ה הקדוש' פרשת בלק תורה שבכתב אות יא ד"ה הענין בלק ובלעם), ושהוא עתיד לצאת ממנו (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אלא ההוא רשע) כלומר מזרעו ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה 'תאור יואר' בשם גדול אחד) דרך רוּת המואביה, ואמר על כך "כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (במדבר כב, ו) (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אלא ההוא רשע). מטעם זה כששוֹנאי דוד היו רוצים ללעוג לדוד על מקורו היו אומרים שנפשו באה מרוּת המואביה ובלק בן צפור, כפי שאמר דוד המלך "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בה' חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" (תהלים יא, א), כלומר שאותם שׂונאים היו אומרים לישראל ש"הַרְכֶם" כלומר נפש ה'הר-שלכם' הוא דוד המלך, באה מ"צִפּוֹר" כלומר מרוּת המואביה שנקראת על שם 'צפור תור' שהיא צפור טהורה, וגם מזרע בלק בן צפור. והיו מוסיפים לקלל ש"נַפְשִׁי נוּדִי" כלומר שהנפש שלו תנוּד על דרך שקולעים נפש בתוך 'כף הקלע' ('חומת אנך' להחיד"א על התהלים יא, א).

בלק ידע את השלשלת הגדולה של מלכות בית דוד ומשיח שעתידה לבוא ממנו ('השל"ה הקדוש' פרשת בלק תורה שבכתב אות יא ד"ה הענין בלק). וביקש מבלעם שיצטרף אליו ויחד הם יגדעו את דוד המלך ו"אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ" (במדבר כב, ו) שלא יבוא לעולם, ולא יגרש את מואב ממקומו (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה אולי אוכל). לכן בלק ביקש שבלעם יקלל אותו שֶׁיִּכְלֶה זרעו ולא ייצא ממנו דוד שנאמר "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (במדבר כב, ו) ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות ג), "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי" (במדבר כב, ו) כלומר אותי דווקא ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה 'תאור יואר' בשם גדול אחד) כדי שלא הוליד ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות א בשם גדול אחד), "כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (במדבר כב, ו) שיעצמו ישראל מאוד מסיבתי, שהרי מזרעי תצא רוּת וממנה דוד המלך ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה 'תאור יואר' בשם גדול אחד) שישחית את מואב ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות א בשם גדול אחד). ועוד בלק ביקש מבלעם שיקלל גם את ישראל שנאמר "אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות ג). וגם בלק בעצמו רצה לעשות כשפים שלא תבוא רות לעולם וכך ממילא לא יבוא גם דוד ('שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה מה שאמר ירית).

בלק ביקש מבלעם לקלל את ישראל כדי שהוא יוכל להם וכן לקלל אותו כדי שלא ייצא דוד המלך מזרעו, אך לא עלה בידו ולא נתן לו ה' לקלל אף אחד מהם. וְרֶמֶז לכך בשני הפסוקים היחידים בתורה שבהם נאמרו התיבות "לֹא תָאֹר" והם "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב, יב) שזה כנגד כללוּת ישראל שניסה בלעם לקללם, וכן הפסוק "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז) כנגד בלק שביקש שיקללהו בלעם על מנת שיכלה זרעו ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות טו ד"ה תאור יואר). ועל זה אמר בלעם לבלק שאין הוא יכול לעשות נגד רצון ה' "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כב, יח), "לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה" – זה לקלל את בלק שלא יהיה לו זרע כדי שלא יבוא ממנו דוד המלך, "אוֹ גְדוֹלָה" – זה לקלל את כל ישראל כמו שביקש ממנו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות א). וכך חכמתם וכשפיהם של בלעם ובלק לא הועילה להם "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כג), וכמו שאמר בלעם "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (במדבר כג, ח) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת בלק ד"ה בלק היה חכם).

בלק הטמין בתהום קדירת כשפים כדי להזיק לישראל באחרית הימים

בלק לא הצליח להרע לישראל, ואף על פי כן לא עזב את כשפיו (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי ההוא רשע) וביקש מבלעם שייקח כל מיני עשבים וכשפים של ראשי נחשים, וישים אותם בתוך קְדֵרָה אחת של כשפים (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ארה לי). ובסוף בלק עשה זאת בעצמו, כשמילא את הַקְּדֵרָה באותם עשבים ונעץ אותה בקרקע (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי ההוא רשע, 'ילקוט ראובני' פרשת בלק כב, יז ד"ה בלק היה מכשף גדול) בירושלים, במקום העתידי של מלכות בית דוד ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק) ובעומק של אלף וחמש מאות אמה (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי ההוא רשע) שהוא סוד מקום שלטון 'החיצוֹנים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק) מקום 'הקליפות', כדי שיתקיים הכישוף על ידי אותם הכוחות אשר שם ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ונטל קדרה' ממהרח"ו). וכוונתו היתה שתהיה הקדרה גנוזה עד לאחרית הימים (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי ההוא רשע, 'ילקוט ראובני' פרשת בלק כב, יז ד"ה בלק היה מכשף גדול) לעשות בה אז כשפים נגד ישראל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו תחילת פרשת בלק ד"ה ויאמר וכו'), ועל ידה גם לא יהיה פתחון פה לדוד המלך נגד מואב בשום זמן ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק).

ונרמזה הקדרה שהוטמנה בקרקע בפסוק "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (במדבר כב, לה) שהוא ראשי תיבות 'ובעשב', כנגד העשבים שלקח בלק לעשות בהם כישוף בתוך אותה הקדרה שהושׂמה תחת הקרקע ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו תחילת פרשת בלק ד"ה ויאמר וכו'). ובלק התחכם ('מגלה עמוקות' פרשת וישלח ד"ה או יאמר וישלח יעקב) בהטמנת הקדרה עם הכשפים בסתר והכניסה בעומק גדול בקרקע, על מנת שלא יידע איש את קבורתה. והקדרה היתה נעלמת מעיני כל חי ועל ידי כן הכישוף שעשה היה בר קיימא ('ברך את אברהם' לר' אברהם פאלאג'י דף קנד ע"ב פרשת בלק ד"ה אלא נראה). ועל כך אמר יהושע בן נון לישראל "וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (יהושע כד, ט), ואין הכוונה שבלק עשה ממש מלחמה גשמית עִם ישראל כי לא היתה כזאת, וכפי שאמר יפתח הגלעדי למלך בני עמון "וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא, כה), אלא כוונת יהושע לומר לישראל שבלק לא הניח מלעשות כל מין כישוף כדי להילחם עם ישראל, אף כי לא היו מעשיו בפרסום אלא שבהצנע עשה כמו הטמנת 'קדרת הכשפים'. וזה כוונת יהושע כשאמר עליו "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו יהושע פרק כד דף כה ע"ב טור ב ד"ה ויקם בלק בן צפור).

ואכן הקדרה של בלק כמעט שטפה את כל העולם בימי דוד המלך ('מגלה עמוקות' פרשת וישלח ד"ה או יאמר וישלח יעקב), אלא שדוד ידע עליה ותיקן אותה על ידי שחפר בעומק אלף וחמש מאות אמה עד התהום ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק) שזה היה כנגד 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ונטל קדרה' ממהרח"ו), ומשם לקח מים וניסך על גבי המזבח (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה כיון שאתא דוד) וטיהר מכל אלו 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק). דוד המלך אמר שהוא ירחץ את אותה הקדרה שהיתה שם שנאמר "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" (תהלים ס, י וכן תהלים קח, י) (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה כיון שאתא דוד) וכך הוא עשה, שרחץ את הסיר הזה מכל אותם הכוחות שהיו שם במימי התהום הזה ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה 'ארה לי' מהרמ"ק) ובזה הרס את כל בניינו וְהֵפֵר את עצתו של בלק. והקב"ה הסתיר מבלק מלך מואב את זה שדוד עתיד לחפור ולהרוס את עצתו באותה הקדרה, מדה כנגד מדה על מה שהוא הטמין קדרה זו בְּהֵעָלֵם גדול מהבריות ('ברך את אברהם' לר' אברהם פאלאגי' דף קנד ע"ב פרשת בלק ד"ה אלא נראה).

לדוד היה כוח להתעצם נגד 'החיצונים' ולהכניע את מואב מפני שהוא יצא מהם, ואין דרך להתגורר עם 'החיצונים' אלא למי שיש לו כניסה מועטת משם ועל ידי כן יש לו כוח להשביתם. וזה הסוד שדוד יצא דווקא מרות המואביה ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק דף קצח ע"א ד"ה 'לבתר האי כה' מהרמ"ק). ועל מה ששטף דוד המלך את אותה הקדרה של בלק מלך מואב, כבר התנבא בלעם ואמר "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד, ז) "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" – ללמד שעתיד דוד המלך לחפור בירושלים בעומק אלף וחמש מאות אמה כדי לבנות את בית המקדש, והוא ידלה מים רבים וינסכם על גבי המזבח, ואז יוציא את הקדרה של בלק ויבטל את כשפיו. ואף שאגג העמלקי יעשה כישוף באותו הדוֹר כדי להינצל לא יועיל לו וייהרג, כי עתידה ש"תִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" של דוד. ועל פי נבואה זו אמר בלעם "מה מועילה הקדרה שעשה בלק בכישופים הרי הכל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ "תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם" (ישעיה מא, טז) שהרי עתידה היא להתבטל ולהיות כעפר הארץ!" ('ברך את אברהם' לר' אברהם פלאג'י דף קנד ע"ב פרשת בלק ד"ה אלא נראה).

הסטרא אחרא קיבלה ארבעים ושנים נפשות מישראל בעבור קרבנות בלק

בלעם ובלק הקריבו ארבעים ושנים קרבנות (זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה שבעה מדבחן), כי עשוּ שבעה מזבחות וערכו בכל אחד מהם שלש פעמים פר ואיל ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה 'זכאין אינון' מהרמ"ק). והיו קרבנות אלו מכוונים לקב"ה ולא ל'סטרא אחרא' (זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה שבעה מדבחן) בסוד השם הקדוש הנקרא מ"ב ('מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת בלק דרוש דאות ו ד"ה והנה על, 'מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש א אות ג ד"ה ועל בלעם אתמר). ועל מעשיו אמרו רבותינו "שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות" (גמ' נזיר דף כג ע"ב בשם רב, 'ילקוט שמעוני' במדבר פרשת בלק כג רמז תשסה ד"ה 'ויאמר בלעם אל בלק' בשם רב). אמנם למעשה הקרבנות הללו נדחו מלפני ה' והושלכו ל'כלבים' הרוחניים 'החיצוניים'. אך הם לא נהנו כל כך מקרבנותיהם של בלק ובלעם, כפי שהיו יכולים ליהנות אם בלק ובלעם היו מקריבים את הקרבנות ממש לשם 'עבודה זרה' כדרכם ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה 'זכאין אינון' מהרמ"ק). ועל מנת לפייסם ('מדרש תלפיות' ענף אליעזר ד"ה מוהרם גאלאנטי ועיי"ש) ניתן לאותם 'חיצוֹנים' רשות להיפרע מישראל כנגד קרבנות אלו ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה 'זכאין אינון' מהרמ"ק).

לשם כך קיבלה אשת השטן הלילי"ת ארבעים ושתיים נשמות של ילדים על מנת שתוכל לעשׁוֹק אותן, וזה על ידי שתחלק אותן למי שתרצה בעולם הזה ואז תוכל להרוג אותם בחייהם ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי). ודבר זה התעכב עד ימי אלישע הנביא ('ילקוט חדש' בליקוטים אות נה ד"ה הקב"ה) שאז הלילי"ת נתנה את אותן ארבעים ושתים הנשמות ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי) שהיו עֲשׁוּקוֹת בידי הסטרא אחרא ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות ג בשם האר"י ז"ל), אל תוך ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי) אמהות שהתעברו באיסור ביום הכפורים ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות ג בשם ר' משה בירדוגו בספרו ראש משביר), ומהם נולדו נערים רשעים. וכוונתה של הלילי"ת היה להרוג אותם ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי). ועל כך אמרו רבותינו "בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הוּבקעוּ מישראל ארבעים ושנים ילדים" (ראה גמ' סוטה דף מז ע"א בשם ר' חנינא) ('גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות לד).

אלישע הנביא ראה ברוח קודשו שאין תועלת באותם ארבעים ושנים נערים וגם סופם למות (עפ"י מדרש תלפיות' ענף אליעזר ד"ה מוהרם גאלאנטי), לכן הרג את גופם באמצעות השם הקדוֹש מ"ב והחזיר את נשמתם אל הַקְּדֻשָּׁה וכפי שנאמר "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב' ב, כג – כד) ('חומת אנך' להחיד"א פרשת בלק אות ג בשם האר"י ז"ל. ראה זוהר פרשת פקודי דף רכד ע"א ד"ה ודא איהו רזא), ואותם "שְׁתַּיִם דֻּבִּים" שיצאו מהיער הם היו כוחותיהם של 'בלק ובלעם' שכנגד קרבנותיהם הובקעו הילדים ('גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות לד). וכשראתה הלילי"ת שאלישע נטל את שלה ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי) בזה שהקדים את מותם של הנערים ולקחם לפניה ('מדרש תלפיות' ענף אליעזר ד"ה 'מוהר"ם גאלאנטי בפסוק' מהמוהר"ם גאלאנטי), אז היא קטרגה על אלישע וביקשה לקחת את נשמתו במקומם כדין 'עגלה ערופה' ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי). ובשל כך אלישע נפל לחוֹלי (ראה גמ' סוטה דף מז ע"א) ('מדרש תלפיות' ענף אליעזר ד"ה 'מוהר"ם גאלאנטי בפסוק' מהמוהר"ם גאלאנטי, 'בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תאומים דף ח ע"א טור ב ד"ה 'אמנם יובן' בשם הגלאנטי), אך לבסוף נרפא ממנו (עפ"י גמ' סוטה דף מז ע"א שמת רק לאחר שחלה בפעם השלישית מחמת דבר אחר).

שני הרשעים בלעם ובלק התחברו יחד להרע לעם ישראל ואף אחד לא ידע מזה אפילו לא משה רבינו ('באר לחי רואי' בסוף טעמי המצוות לר' מנחם הבבלי על פרשת בלק ד"ה פתח הרה"ק). ומחיבורם של שני אלו היה עת צרה לישראל מה שלא היה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובחטא העגל, עד שהיו ישראל בסכנה גדולה מאוד ('תפארת שלמה' על התורה פרשת בלק בחלק ההפטרה ד"ה 'עמי זכר נא' בשם הזוהר). ואף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ואהבתו לעם הקדוש הצילם והפך את הקללה לברכה ('באר לחי רואי' בסוף טעמי המצוות לר' מנחם הבבלי על פרשת בלק ד"ה פתח הרה"ק, עפ"י 'אגרא דכלה' פרשת בלק ד"ה ובענין הזה תבין), וכל קרבנותיהם לא הועילו כלום ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך תלמיד 'המגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת דברים דף ו ע"א טור א ד"ה ואפשר לבאר עוד) . ועל כך הצטווּ ישראל "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' " (מיכה ו, ה) ('תפארת שלמה' על התורה פרשת בלק בחלק ההפטרה ד"ה 'עמי זכר נא') כלומר "זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב" שהיה גדול בקסמים ('גבול בנימין' פרשת בלק חלק א' דרוש לט דף עב ע"ב טור א ד"ה ועתה נבא לביאור) שבידיו (עפ"י 'פתוחי חותם' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בלק דף צו ע"ב טור ד"ה אמנם נפקחו), "וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" בַּנְּחָשִׁים ('גבול בנימין' פרשת בלק חלק א' דרוש לט דף עב ע"ב טור א ד"ה ועתה נבא לביאור) שבכוח פיו (עפ"י 'מחשף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בלק דף פ ע"ב טור ב ד"ה ואפשר לרמוז). וכל זה כדי שישראל יזכרו את אותו הזמן שהתחברו בלק ובלעם לכלוֹתם, אך לא היו יכולים עליהם כי ה' יתברך החזיק בישראל כאבא שאוחז בבנו ולא עוזב אותו בידי איש אחר (זוהר פרשת בחקותי דף קיב ע"ב ד"ה ועל דא עמי זכר נא). וכן יהיה לעולמי עד, אמן.