פרשת פנחס – הכרעה על ידי הטלת הגורל

ה' יתברך ציוה את משה רבינו כי חלוקת הארץ תהיה באמצעות הטלת "גּוֹרָל" שנאמר "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כג, נה - נו). קיוּם ציווי זה לא נעשה על ידי משה רבינו אלא על ידי תלמידו יהושע בן נון לאחר כיבוש הארץ (ראה יהושע פרקים יד - יז).

ויש להבין, מה העניין הכל כך חשוב בהטלת ה'גורל' עד שמשה רבינו הצטווה לחלק דווקא באמצעותו את הארץ בין שבטי ישראל?

מראשית בריאת העולם נקבע כי הגורל ייתן הכוונה משמים

פעולת 'הגורל' היא דרך שהטביע הקב"ה בעולמו על מנת לקבל הכוונה משמים ולהכריע על ידה במקומות המסופקים, כי דבר שנחלק על ידי 'גורל' הוא חֵלֶק הבא מאת ה' ('רבינו בחיי' פרשת אחרי מות טז, ז). וקרוב הדבר שאם נעשה הגורל כהוגן, אזי ידבק בו ההשגחה העליונה (שו"ת 'חַוֹת יאיר' לר' יאיר חיים בכרך סימן סא ד"ה כי ראינו). לכן אין רשוּת לעבור על 'הגורל' שהוא מפי שמים, והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדיברות ('תשובת הגאונים' ירושלים תש"ך סימן ס'). כל הגורלות הם מאת ה' וכפי שאמר שלמה המלך "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְפָּטוֹ" (משלי טז, לג) ('רבינו בחיי' פרשת אחרי מות טז), וכוונתו על מה שפעם היה נהוג בין מטילי הגורלות להניח פתקים בתוך ה"חֵיק" או בתוך מקום נסתר אחר, ומשם היו לוקחים פתקים ומניחים על מנות האוכל שבשולחן לדעת מי יקבל איזה מנה. ועל זה אמר שלמה המלך שלא להרהר על הגורל ולומר שבה במקרה כי כבר משהטילו את פתקי הגורל "בַּחֵיק" עוד לפני שהוציאום נגזר "מֵה' כָּל מִשְפָּטוֹ", ורק עתה זכה כל אחד בחלקו אשר חלק לו ה' ('ימלט נפשו' לר' אברהם חמוי סימן כט אות ג).

בימי דור הפלגה הקב"ה בעצמו הטיל גורל בין אומות העולם, ונתן לכל מלאך משׁבעים השׂרים למעלה הסובבים את כיסא הכבוד איזה אוּמה למלוך עליה שנאמר "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" (דברים לב, ח) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כד, 'מדרש תנחומא' פרשת ראה ח). ועליהם אמר שלמה המלך "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ" (שיר השירים א, ז) כלומר לכל אחד מהשרים למעלה שהם 'חברים' להקב"ה, נחלק "עֵדֶר" מן הגוים להשפיע עליו, וזה כאשר נפל הגורל של שבעים האומות לשבעים השרים ('עבודת הגרשוני' לר' גרשון בן אברהם אחי הגר"א על שיר השירים א, ז ד"ה על עדרי חבריך). וכן עשה ה' יתברך 'גורל' על נחלת הארצות וכל אחד מהשרים קיבל את נחלת ארצו, ויצאה ארץ ישראל בחלקו של הקב"ה ('מדרש תנחומא' פרשת ראה ח, 'פני דוד' להחיד"א פרשת זאת הברכה אות טו, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת פ' אות יא) (ולגבי גרים שבאים מאומות העולם אל עם ישראל כתב ב'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן רנה ד"ה 'ויתקרב' בשם הרב 'נחלת בנימין' שגרים אלו לא היו תחת ממשלת השר של האומה כפי שנפל לו בחלקו בגורל, אלא הם 'ניצוצות קדושה' שרק נטמעו באומה ההיא ועתה חוזרים למקום הקדושה. וכיון שאינם מחלקו של השר הם יכולים לעזוב אותו ולבוא אל חיק הקב"ה).

וב'גורלו' של הקב"ה יצא אברהם אבינו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כד, 'מדרש תנחומא' פרשת ראה ח) שהיה באותה העת בגיל ארבעים ושמונה ('זרע שמשון' לר' שמשון חיים נחמני פרשת לך לך דף יב ע"א טור ב ד"ה פ"ק דע"ז) וכן נפלו בחלקו גם שאר ישראל שהם זרעו של אברהם אבינו ועתידים היו לבוא בעולם שנאמר "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט). ו"חֶבֶל" וגורל זה שנפל לקב"ה הוא חלקו שרצה בו שנאמר "חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים" (תהלים טז, ו) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כד, 'מדרש תנחומא' פרשת ראה ח). וחלק זה לא היה החלק שנותר או שעלה כך בהזדמן, אלא כך בחר ה' שנאמר "הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ" (תהלים לג, יב). וכמו שאדם בורר אוכל מתוך פסולת, כך ה' בחר בטוב של ישראל לנחלתו ומאס ברע של אומות העולם ('תורת חכם' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו פרשת פנחס דף שעב ע"ב ד"ה ירצה כי אע"ג כי כל מעשהו). ועל לקיחת ישראל אליו נאמר "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: וְאֶתְכֶם לָקַח ה' " (דברים ד, יט – כ) ('עבודת הגרשוני' על שיר השירים א, ז ד"ה על עדרי חבריך).

ומשום שאברהם אבינו יצא בגורלו של הקב"ה, לכן מיום שברא הקב"ה את העולם ועד ימיו של אברהם אבינו לא היה אדם שקרא להקב"ה בשם 'אדוֹן' כי כל אומות העולם היו נתונים תחת השׂרים ומלאכי מעלה שהם היו ה'אדונים' שלהם, ורק אברהם אבינו שה' לקחוֹ תחת ממשלתו ולא מסר אותו ביד שום שׂר כפי שעלה לו בגורל בימי דור הפלגה – הוא זה שקרא לקב"ה בשם 'אדון' שנאמר "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) (ראה גמ' ברכות דף ז ע"ב), כלומר שאתה ה' אֲדוֹנִי ולא שׁום שַׂר אחר. וכך גם נקרא ה' בפיהם של עם ישראל בשם אדנ"י שמשמעו שהבורא יתברך הוא אדון לכל המעשים, וכן רק הוא בעצמו אדון עליהם ישירות בלי אמצעי אחר ('קדושה וברכה' למחבר ספר 'סמיכת חכמים' ר' נפתלי כץ מסכת ברכות דף ז ע"ב ד"ה ועוד יש לומר דלפי).

רק על ידי הטלת הגורל היה ניתן לחלק את הארץ בצורה מדויקת

לא היה רשות לחלק את הארץ אלא על ידי 'הגורל' ('מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו). כי חלוקת ארץ ישראל לשבטים היתה צריכה להיות מדויקת ביותר, שכל שבט היה צריך לשבת באותו מקום אשר בו הוא נדרש לעבוד את ה' ולתקן שם את אותם דברים הצריכים תיקון בדומם, בצומח, בבעלי החיים ובקרב בני האדם – כל שבט לפי יכולותיו, כישוריו ותכונותיו. ולא היה יכולת בידי אדם לקבוע את חלוקת הארץ לשבטים באופן מדויק ואמיתי, אלא על ידי הכרעת 'הגורל' ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין פרשת פנחס ד"ה וזה ביאור) אשר נתן לכל אחד מהשבטים את חלקו הראוי לו מששת ימי בראשית ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב מהרמ"ק), נחלה רבה או מוּעטה, שאין גודלה קשור למספרם של אנשי השבט ('אור החיים הקדוש' לר' חיים בן עטר פרשת פנחס ד"ה ועוד אם נאמר שנתחלקה). בזה נמנעה גם המחלוקת בין השבטים על החלק שקיבל כל אחד, כי זה כוחו של הגורל כפי שנאמר "מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד" (משלי יח, יח) כלומר שהוא משבית את המחלוקת ומונע את הפירוד בין המתחזקים במריבה ('מצודת דוד' משלי יח, יח).

כאשר רצה יהושע בן נון לחלק את הארץ לשבטים, הונחו שתי תיבות לפני ה', כשבתיבה אחת הוכנסו פתקים עם שמות השבטים, ובתיבה השנייה היו פתקים עם שמות כל האזורים המיועדים לנחלה. ואז התלבש אלעזר בן אהרן הכהן ב'אורים ותומים', והיה מכוון ב'רוּח הקוֹדש' ואומר "אם 'זבולון' עולה בתיבה אחת 'עַכּוֹ' עולה עמו בתיבה שניה". ואז הכניס (גמ' בבא בתרא דף קכב ע"א, 'מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו, 'ילקוט שמעוני' פרשת פנחס כו) יהושע ('מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו), את ידו לתיבת השבטים ועלה לו 'זבולון'. אחר כך הכניס ידו לתיבת אזורי הנחלות ועלה לו 'עַכּוֹ'. וכן היה לשאר השבטים שהיה הכהן מכריז את השבט והנחלה וכך היה עולה לו בידו (גמ' בבא בתרא דף קכב ע"א, 'מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו, 'ילקוט שמעוני' פרשת פנחס כו). לכן חלוקת הנחלות נקראה על שמם שנאמר "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (יהושע יט, נא). אמנם היו שניים לא נחלו בגורל אלא על פי ה' והם יהושע וכלב (גמ' בבא בתרא דף קכב ע"א, 'ילקוט שמעוני' פרשת פנחס כו).

מעשה נסים היה אז בגורל ('מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו) שבעת שהיו מעלים את הגורל עבור השבט והנחלה, אז 'רוּח הקוֹדש' היה נכנס בגורל ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב בשם הרמ"ק) והוא היה צוֹוח ואומר "אני גורל פלוני השבט, עליתי לי במקום פלוני!". ועל זה נאמר "עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כג, נו), "עַל פִּי" – כלומר שהיה הגורל פותח את פיו, מְדַבֵּר ('במדבר רבה' כא אות ט, 'מדרש תנחומא' פרשת פנחס אות ו, זוהר פרשת וילך דף רפד ע"ב באר דיצחק, זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב ד"ה והאי עדבא מגרמיה) ואומר שזה החלק ליהודה וזה החלק לבנימין. וכן היה לכל שאר השבטים (זוהר פרשת וילך דף רפד ע"ב באר דיצחק, זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב ד"ה והאי עדבא מגרמיא). ועוד בשעה שהצטווּ ישראל לנקום את נקמת ישראל ממדין, לא רצו ישראל לילך למלחמה כי ידעו שאחרי שינקמו ממדין ימות משה. לכן משה רבינו הטיל גורלות על השבטים ואז היו מוכרחים על פי צווי הגורל לצאת למלחמה. וזה מה שנאמר "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לא, ה) כלומר בעל כורחם ('מדרש תנחומא' פרשת מטות אות ג).

משה רבינו נצטווה לבחור שבעים זקנים שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר יא, טז – יז). בחירת זקני ישראל היתה על ידי הגורל, כאשר בתחילה משה רבינו בחר באופן שווה ששה זקנים מכל שנים עשר השבטים, כדי שלא יהיה קנאה בין השבטים (גמ' סנהדרין דף יז ע"א), ואחר כך הביא שבעים ושנים פתקים וכתב על שבעים מתוכם את התיבה 'זקן' ושנים מהם הניח בלי כתב, ונתנם בקלפי ומי שעלה בידו פתק 'זקן' התמנה ומי שעלה בידו פתק שהוא בלי כתב ידע שלא התמנה (גמ' סנהדרין דף יז ע"א, 'במדבר רבה' טו, יט במעט שינוי, 'זרע שמשון' לר' שמשון חיים נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור א ד"ה סנהדרין פ"ק וישארו). וכל הגורל הזה היה בסיוע השכינה, כאשר הגורל עצמו היה מכריז ואומר 'זקן' למי שיצא לו פתק עם כיתוב 'זקן' בדומה למה שהיה בגורל של חלוקת הארץ. ועל ידי כן הגורל 'גָּזַר או‍ֹמֵר' והמשיך קְדֻשָּׁה ('זרע שמשון' לר' שמשון חיים נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור א ד"ה סנהדרין פ"ק וישארו).

על ידי הגורל נתנו לס"מ את חלקו בשעירים של יום הכיפורים

ביום הכיפורים שבזמן המקדש השתמשו בגורל אצל שני השׂעירים שהביאו, כאשר אחד היו משלחים לעזאזל המדברה ואחד היה עולה קרבן לה' שנאמר "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז, ז- ח). לאחר שהכהן הגדול העלה את שני הגורלות, אחד שכתוב עליו 'לה' ' ואחד שכתוב עליו 'לעזאזל', היו הגורלות מדלגים מאליהם מידיו של הכהן והולכים ונחים בעצמם על השׁעירים. וזהו מה שנאמר "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, י) "עָלָה עָלָיו" – שהיה עולה מאליו על השׂעירים (זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב ד"ה אוף הכא מכיון). והגורל הזה היה כמו שישאל איש בדבר האלקים ובפרט שנעשה על ידי הכהן ('ספורנו' ויקרא טז, ח). ועל מעשה הגורל הזה רמזו רבותינו בשם 'כִּפּוּרִים' שהוא 'כְּ-פּוּרִים', כי ביום הכפורים היו עושים שני גורלות אחד לה' ואחד לעזאזל, וכן היה ביום פורים שהמן הרשע הטיל גורל לאבד את ישראל ('נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת הפ' אות ז ד"ה א"נ יש לומר).

בזה שהיו עושים 'גורל' בין בורא עולם לבין הס"מ וכאילו 'משווים' ביניהם – היה הס"מ מתכבד מאוד. והיה בזה שוחד של 'כבוד' עבורו ביום הכיפורים על מנת שהוא לא יקטרג (זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב ד"ה אמר רבי יוסי וד"ה אבל בגין. וראה 'מקדש מלך' פרשת אמור דף קא ע"ב). אך למעשה הגורל היה בורר לס"מ את חלקו הראוי לו, שהוא השׂעיר הַפָּחוּת שביניהם, ולא ברר הגוֹרל את השעירים כפי המזדמן שאז היה נראה כי הבורא והס"מ חלילה שווים ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף קא ע"ב מהרמ"ק). ומכיון שהחלוקה היתה בהגרלה כבר לא היה יכול הס"מ לקטרג מה השתנה שׂעיר זה משׂעיר זה שעלה בגורלו ('תורת העולה' להרמ"א חלק ג' פרק ששה עשר ד"ה ותחזור השאלה). והיה חלקו זה של הס"מ מעין דוֹרוֹן כדי לסתום פיו מלקטרג באדם, והוא כדוגמת הכלב שמשליכים לו עצם להשקיט מעליו את קול צעקתו ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אחרי מות ד"ה וגורל ב' ומלאים). לכן לא השאירו את הפתק האחר ריק כמו במינוי הזקנים אלא כתבו עליו 'לעזאזל' כדי להכניע את 'הקליפה' על ידו ('זרע שמשון' פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור א ד"ה סנהדרין פ"ק וישארו) (להרחבה על עניין השעיר לעזאזל ראה מאמרינו לפרשת וילך יום הכפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').

הכהן הגדול הביא את שני השׂעירים מתנה לה', וקביעת איזה שעיר יוקרב לה' ואיזה ישלח לעזאזל נעשה על ידי ה' בעצמו לאחר ששניהם ניתנו לו והועמדו לפניו ('רבינו בחיי' ויקרא טז, ח). כי רק ה' לבדו היה מחליט איזה שׂעיר לתת לס"מ עַבְדּוֹ כפי שיעלה לו בגורל. וגם אחרי שנעשה הגורל היה נשאר השעיר לעזאזל לעמוד שׁם לפני ה', על מנת ללמד שגם שעיר זה הוא של ה' ואין ישראל מתכוונים בשילוחו אלא לרצונו יתברך שנאמר "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, י) (רמב"ן ויקרא טז, ח). על ידי השימוש ב'גורל' כבר לא היה מציאות של כהן בשר ודם שכביכול מכריע ומשווה בין ה' לעזאזל ('רבינו בחיי' ויקרא טז, ח) דבר שנראה כעבודה ל'עזאזל' (רמב"ן ויקרא טז, ח) והוא בכלל איסור הקרבה לאל אחר שעליו נאמר "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ" (שמות כב, יט). ואחר כך השׂעיר שעלה עליו הגורל 'לעזאזל' היה מושלך למדבר החרב והשמם, שהוא מקום שִׁלְטוֹנוֹ של הס"מ ('מאירת עיניים' לר' יצחק דמן עכו פרשת אחרי מות ד"ה והאיך).

על ידי הטלת הגורל גילו ישראל כי עכן מעל בחרם של יריחו

כאשר כבשׁו את יריחו, יהושע החרים את העיר לה' שנאמר "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" (יהושע ו, יז). עכן משבט יהודה מעל באותו החרם ולקח אדרת שִׁנְעָר, מאתים שקלים ולשוֹן זהב אחת. כעונש על כך נפלו במלחמת העי שלושים וששה אנשים מבני ישראל. ה' גילה ליהושע כי היתה מעילה בחרם והציע לעשות גורל ללכוד את המועל (גמ' סנהדרין דף מג ע"ב). באותה העת הלך יהושע לראות את שנים עשר האבנים שהיו בחושן של הכהן גדול, וראה כי האבן של שבט יהודה היתה כהה באוֹרה, והבין כי אכן החוטא הוא משבט יהודה. כי זה היה סימן, שכאשר שבט היה עושה מצוה היתה האבן של שבטו מבהיקה ומאירה, וכאשר שבט היה חוטא היתה האבן של שבטו כהה באוֹרה ומחשיכה ('מדרש תנחומא' פרשת וישב אות ב). וכך השבט נלכד בלי הטלת גורל בין השבטים. אך כאשר יהושע הקריב רק את שבט יהודה הוא כן הטיל גורל בין משפחותיו ועל זה נאמר "וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי" (יהושע ז, יז) (עפ"י 'שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת וישב ד"ה איתא בילקוט יהושע) ושוב יהושע עשה גורל כפי שאמר ה', ונלכד עכן משבט יהודה (גמ' סנהדרין דף מג ע"ב) (להרחבה על אבני חושן ראה מאמרנו לפרשת תצוה – 'מעשה החושן והאורים ותומים').

וזה הטעם שהפסוק הזכיר שלוש פעמים את שם ה' "וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים" (יהושע ז, יד), ללמד שכמו שלכידת השבט נעשתה על ידי 'אורים ותומים' והיה נראה שהיא מאת ה', כך גם לכידת האנשים שנעשתה על ידי 'הגורל' הרי היא מאת ה' ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו בביאורו על ספר יהושע ז דף יא ע"א טור ב ד"ה והיה השבט). אבל עכן מיד זלזל בגורל ואמר שגם אם יוטל גורל בין יהושע לאלעזר הכהן ששניהם גדולי הדור, הרי שוודאי ייפול הגורל על אחד מהם. ענה לו יהושע שלא יוציא לעז על 'הגורל' לפי שעתידה הארץ להיחלק על פיה (גמ' סנהדרין דף מג ע"ב). בעקבות מעשה הגורל נעשתה מחלוקת גדולה בעם ('במדבר רבה' כו, ו) ועמדו שבט יהודה במריבה על ישראל והרגו בהם כתות כתות ('מדרש תנחומא' פרשת מסעי אות ה). כי היו אנשי שבט יהודה חולקים על יהושע, וסברו שלא יפה עשה כאשר בחר את השבט החוטא לפי האבן הכהה של השבט בחושן, שאולי כהתה מחמת חטא אחר של השבט. ולדעתם היה עליו להפיל גורל על כל השבטים ועל פי זה למצוא את השבט החוטא ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת וישב ד"ה איתא בילקוט יהושע).

כאשר עכן ראה את המריבה הגדולה שנעשתה בין שבט יהודה לבין שאר עם ישראל עד שהיו הורגים בהם, אמר עכן בלבו "כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, ואני על ידי נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא החוטא ומחטיא! מוטב שאודה על פשעי לפני ה' ולפני יהושע ואל תבוא תקלה על ידי". מיד עמד עכן והשמיע קולו לכל העדה ואמר ליהושע "אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז, כ) ('מדרש תנחומא' פרשת מסעי אות ה). עכן פחד על התקלה שבאה על ידו והודה כי הוא מָעַל ושלח ידו בחרם יריחו בתוך יום השבת. ואז סקלו אותו על חילול השבת שעשה, ושׂרפו אותו ואת כל רכושו על מה שמעל בחרם ('במדבר רבה' כו, ו). ובעצם גילוי עכן דווקא על ידי פעולת 'הגורל' היה פיוס לס"מ שקיבל את חלקו על ידי 'גורל' כמו אצל השׂעיר לעזאזל ביום הכפורים, ובזה הקב"ה השתיק אותו מלקטרג ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת וישב ד"ה איתא בילקוט יהושע).

הגורל שימש בימיו של שאול המלך ובימי בית המקדש השני

בשעה ששמואל מינה את שאול למלך הוא חשש שיהיה קנאה בין השבטים, כי שאול היה משבט בנימין שהוא הקטן מכולם, ובוודאי ישראל לא היו מקבלים אותו. לכן כאשר שמואל בחר אותו לעיני ישראל הוא עשה זאת על ידי הטלת גורל בין השבטים בשעה ש'האורים ותומים' היו שם שנאמר "וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם: וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן" (שמואל א' י, יט – כ) ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' פרק י דף פז ע"א ד"ה ויקרב את שבט בנימין). "וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן" – שהטיל פתקים בתוך קלפי ונלכד פתקו של שבט בנימין ביד האיש המעלה מן הקלפי ('מצודת דוד' שמואל א' י, כ). ואחר כך היה צריך לבחור את שאול מתוך משפחת "הַמַּטְרִי", אלא שהם היו המשפחה הקטנה שבשבט בנימין ושמואל חשב שלא יאמינו שאר המשפחות שמהמשפחה הצעירה מכולם ימלוך מלך. לכן הוצרך שוב להטיל גורל שנאמר "וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָיו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי" (שמואל א' י, כא) ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' פרק י דף פז ע"א ד"ה ויקרב את שבט בנימין). ואחר כך עלה בגורל פתקו של שאול בעצמו שנאמר "וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ" (שמואל א' י, כא) ('מצודת דוד' שמואל א' י, כא).

כאשר שאוּל המלך והעם נלחמו בפלשתים, רצה שאול שהעם יתרכז בלחימה לכן החרים שכל העם מִקָּטוֹן עד גדול לא יֹאכלו כלום עד הערב, ואמר "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם" (שמואל א' יד, כד). בנו יונתן לא שמע את החרם ואכל מעט דבש, ועבר בזה על החרם. מיד החלו הפלשתים להתחזק ולחזור אליהם – על כן ידע שאול כי מעלו בחרם. שאוּל הסתכל באבני החושן וראה כי הֶחְשִׁיכָה אורה של האבן השייכת לשבט בנימין – וידע ששבט בנימין מעל. ואז הטיל גורל בין אנשי השבט ונלכד שאול ויונתן. ושוב הטילו גורל בין שניהם ויצא יונתן שנאמר "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן" (שמואל א' יד, מב) ואז יונתן הודה במעשה. מיד לקח שאול את חרבו להרוג את יונתן, אך העם התערב וטען כי היה זה בשגגה. ואז פדו את יונתן ממוות ונתנו תחתיו קרבן עוֹלה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לח).

וכן כאשר ישראל בנוּ את בית המקדש השני, רבים רצו להביא עצים לבית המקדש. אז עשו גורל בשביל להחליט מי יביא מעתה עצים ומתי שנאמר "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹקֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י, לה). וכן כמה שנים אחר כך בתוך ימי בית המקדש השני בימיו של תלמי מלך מצרים, באו שבעים הזקנים של ישראל שהיו באותו הדור ותיקנו 'גורל' גדול בחכמה נפלאה, וכתבו אותו אצלם בספר על גבי עוֹר גְוִויל. גורל זה היה סוד גדול בחכמה נפלאה, והוא בא במקום 'האורים ותומים' שחסרו בימי בית המקדש השני (ראה גמ' יומא דף כ"ה ע"ב שזה אחד מחמשה דברים שחסרו אז) כי היו משתמשים בגורל הזה במקומם. ורק יחידים השתמשו בו ולא גילוהו לכל ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קפג בשם 'אגדת אליהו' חלק ב דף נג).

הגורלות היו נפוצים גם בין הגוים והשתמשו בהם כדי להכריע

ה' יתברך התגלה אל יונה הנביא וציוה אותו ללכת אל העיר נינווה כדי להוכיחם כפי שנאמר "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א, ב). יונה ביקש לברוח מפני ה' ועלה על אנייה בנמל יפו. אז ה' שלח רוח סערה והים החל להיות סוער עד שהאנייה עמדה להישבר כפי שנאמר "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה': וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר" (יונה א, ג – ד). לכן החליטו אנשי האנייה להטיל גורלות להבין מי אשם בכך שהים כל כך סוער שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה" (יונה א, ז). וכאשר לקחו את יונה לפי בקשתו וזרקו אותו לתוך הים, מיד עמד הים מזעפו שנאמר "וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו).

מכאן למדו רבותינו שאם בני אדם מפליגים בים ועמדה עליהם רוח סערה העומדת לשבר את הספינה או להטביעה, והם רואים ששאר הספינות עוברות בשלום – סימן הוא שיש בספינה אדם שחייב. אזי רשאים להפיל גורלות בין נוסעי הספינה לדעת מי החייב, ויתפללו שיפול הגורל על החייב ולא על הזכאי. ומי שיפול עליו הגורל שלש פעמים בזה אחר זה, רשאים להפילו בים כשם שהפילו את יונה הנביא ('ספר חסידים' סימן תרעט, 'פירוש קדמון' על ספר חסידים סימן תרעט וכן בסימן תשא). ועושים את הגורל שלש פעמים כנגד מה שמוזכר הגורל שלש פעמים בפסוק "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה" (יונה א, ז) ('מקור חסד' על ספר חסידים סימן תרעט). אמנם אם יש בספינה כלי קטן שיכולים להניחו שׁם בִּמְקוֹם להשליכו במים – ייתנוהו שם, ואם ינצל יינצל ('ספר חסידים' סימן תרעט).

וכשהמן הרשע רצה להשמיד את ישראל הוא חיפש יום מתאים בשנה, לכן הוא עשה גורל שנאמר "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (אסתר ג, ז). המן הביא שתי תיבות, בתיבה אחת היו שמוֹת שנים עשר החודשים ובתיבה שניה היו פתקים כמספר שלוש מאות וששים וחמישה הימים בשנה. ואז הוא שלף שֵם של חודש מתיבה אחת וכן מספר של יום בתיבה השנייה, וכאשר עלה בידו בפתק אחד 'חודש אדר' ובפתק השני מספר של יום שנופל בתוך חודש אדר, הוא הבין שגורלו גורל אמת ונקבע יום השמד ליום שיצא לו. לכן אותו היום נקרא יום 'פורים' בלשון רבים כנגד שני הגורלות שעשה המן. וכנגדם גם נאמר "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶש" (אסתר ג, ז) ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ג ד"ה אבל הענין).

המן ידע שהקב"ה הטיל בדור הפלגה שני גורלות, כאשר בגורל אחד קיבל את ישראל לחלקו ובגורל שני קיבל את ארץ ישראל לחלקו שנאמר "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ח – ט). ולכן המן בתוקף רשעו התכוון להטיל כנגדם שני גורלות 'פּוּר' כי רצה לבטל על ידי כן את שני הגורלות של הקב"ה, על ישראל ועל ארצם, ועל ידי כן לאבד את ישראל שלא יבנה להם בית המקדש. וזה עצמו עיקר הצלתם של ישראל על היותם "חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" שהיא הכנה לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. ולכן נקרא יום זה בשם 'פורים' גם על שם שני הגורלות שעשה הקב"ה בדור הפלגה וקיבל את ישראל ואת ארצם ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעג ד"ה 'ואני הצעיר' בשם הרב החיד"א בספר 'נחל אשכול'). וזה הטעם שרבותינו חלקו כבוד לארץ ישראל ותיקנו שכרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון יהיו קורין מגילה בט"ו באדר כמו העיר שושן עצמה שבו היה עיקר הנס, כי רצו לעשות כבוד וזכרון לארץ ישראל בנס פורים, על מנת ללמד שהנס נעשה בשביל זכות ארץ ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעג סוף ד"ה ואחר המחי"ר וד"ה 'ואני הצעיר').

סוגי גורלות רבים שימשו את הדורות ובכללם 'גורל החומש'

גם בדורות מאוחרים היו נוהגים להשתמש בגורלות. וישנם גורלות המיוחסים לאדירים אשר בארץ, כמו עזרא הסופר ודניאל הנביא, רבינו סעדיה גאון, ר' חיים ויטאל ז"ל. כמו כן יש את 'גורל החוֹל' המיוחס לר' אברהם אבן עזרא ז"ל ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ג אות ז) ואף קודם לכן לדניאל איש חמודות ויוסף הצדיק ('ילקוט משה' לר' משה בן ישראל בנימין שנת תרנ"ד דפוס מונקאטש דף עג עיי"ש השיטה), 'גורל החוֹתם' שהיה עושה הרש"ש ז"ל באמצעות טבעת עם חותם. וכן 'גורל החומש' להרמב"ן ז"ל ('לדרוש אלקים' שער ה פרק ד אות ב) ו'גורל החומש' למהר"מ פאפירש ז"ל ('דבק מאח' מערכת ג אות ז. וגורל זה דומה לגורל הרמב"ן עיי"ש) כאשר גורל החומש הוא מהמפורסמים ביותר. וכבר היה מנהג קדמון לפתוח בחומש או בתנ"ך ולהכריע לפי הפסוק שנראה שם. שאם היו רוצים לעשות איזה דבר ומסופקים אם לעשותו אם לאו, היו נוטלים חומש או תנ"ך והיו פותחים אותו ורואים מה הפסוק שהיה יוצא בראש הדף וכפי מה שהיה מראה היו עושים ('ברכי יוסף' להחיד"א קע"ט סעיף ו' בשם מחבר 'שבט מוסר' ו'מדרש תלפיות' שהעיד כי כך קיבל מרבותיו, 'דבק מאח' מערכת ג אות ז) (וראה 'דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ג אות ז, וכן 'לדרוש אלקים' לר' אברהם חמוי שער ה' פרק ד' אות ב שיטות נוספות לביצוע גורל החומש).

ועל ידי כך נמצא שהיו מתייעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניינם, ואין זה בכלל איסור משתמש בתורה ('ברכי יוסף' להחיד"א קע"ט סעיף ו' בשם בעל 'שבט מוסר' ו'מדרש תלפיות', 'דבק מאח' מערכת ג אות ז). וכבר אמרו רבותינו, שאם רוצים ליטול עצה מהתורה אפשר ליטול ('ילקוט שמעוני' משלי רמז תתקס) כי התורה היא חיינו ('שיורי ברכה' להחיד"א חלק יו"ד קעט סעיף ו בשם המהריק"ש). ודבר זה נכון כאשר המטרה היא לברר בין דברים, ולא על מנת לחזות את העתיד כגון לדעת אם החולה יחיה או אם תמצא האבדה (שו"ת 'האלף לך שלמה' הגר"ש קלוגר או"ח סי' סב על מה שכתוב בתוס' שבת קנו ע"ב ד"ה 'כלדאי' שאין לשאול בגורלות משום שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג)). אם כי היו כאלו שעשו גורלות גם על מנת ליידע את העתיד (ראה בספר 'גורל קודש' שייחסוהו למהרח"ו ז"ל, וכן ב'דבק מאח' מערכת ג אות ח). וכך אמר דוד המלך על התורה "גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי" (תהלים קיט, כד) וכוונתו שהתורה הנקראת "עֵדֹתֶיךָ" היא עצמה "אַנְשֵׁי עֲצָתִי", כי כאשר אני מסופק באיזה דבר אני מתייעץ עם דברי התורה, וכפי מה שנראה ממנה אני מתנהג וזה "שַׁעֲשֻׁעָי" (ספר 'החיים יודוך' על תהלים לר' חיים פאלאג'י מזמור קיט, ד). "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג).