חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת שופטים – הנבואה בעם ישראל


התורה מתארת כי עתידים להיות נביאים בתוך עם ישראל שנאמר "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָ-י וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים יח, טו – יט). ואכן היו בישראל כמה נביאים במשך הדורות עד אשר פסקה הנבואה בזמן בית המקדש השני (ראה גמ' סנהדרין דף יא ע"א).
ויש להתבונן, כיצד התקיימה הנבואה בעם ישראל בזמן הנביאים הראשונים והאחרונים, עד אשר פסקה לבסוף בימי בית המקדש השני?
כוח הנבואה נפגם על ידי המכה שנתן הס"מ ליעקב בכף הירך
הנבואה התחילה בימי אברהם אבינו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות טו, 'וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת נ אות טז) בשעה שהוא נעשה לגוי גדול ('מגלה עמוקות' אופן רכח ד"ה איתא בספ' סודי רזיא) בהיותו בגיל מאה ('בעל הטורים' בראשית יח, יח) על ידי לידת בנו יצחק ('מגלה עמוקות' אופן רכח ד"ה איתא בספ' סודי רזיא, 'פדה את אברהם' מערכת הנון אות א ד"ה ומצאתי בס' מג"ע), וכפי שאמר לו ה' יתברך "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית יח, יח) ('בעל הטורים' בראשית יח, יח). ואחר כך המשיכה הנבואה בכל שלושת אבות העולם ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בחלק הליקוטים ד"ה 'ואמנם כבר ידוע' והלאה) עד לשעה שבא שׂרו של עשו ונאבק ביעקב אבינו (ראה 'בראשית רבה' עז, ג) ופגע בכף ירכו שנאמר "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כה – כט) ('דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות).
כאשר שׂרו של עשו שהוא מלאך הס"מ ('מדרש תנחומא' פרשת וישלח אות ח, 'בראשית רבה' עח אות ג, זוהר פרשת וישלח דף קע ע"א בגליון ד"ה ויאבק איש עמו) נגע בכף ירך יעקב כפי שנאמר "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו) ('דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות), הוא כביכול 'לקח' את הירך עמו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא) כי עשה מעין בקיעה בצינוֹרות הנבואה ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק), ועל ידי כן הנבואה נסתמה ('דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות) והפסיקה ('ליקוטי נביאים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה נמצאו האתונות, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא, פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק ג ד"ה סוד שמנה נביאים) כך שאי אפשר היה יותר למשוך 'נבואה' על ידי הנביאים והנביאות שבישראל (עפ"י זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר) וכפי שנאמר מאוחר יותר "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א' ג, א) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא, 'מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא דעד), כאשר "דְבַר ה' " הכוונה לסוד הנבואה ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן קמה ד"ה ראה משה).
הירך של יעקב היתה מכוונת כנגד השורש הרוחני העליון שממנו נשרשים הנביאים (עפ"י 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא), לכן ההכאה בירך גרמה חולשה לכל הנביאים ('ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו אות עג) והנביאות ('רסיסי לילה' לר' צדוק הכהן מלובלין ד פג ע"ב אות נז) שעתידים לצאת מזרעו של יעקב ('ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו אות עג), החל מימיו של משה רבינו אבי הנביאים ('צרור המור' פרשת וישלח פרק לה ד"ה וזהו מה שאמרו בזהר), והם לא היו יכולים להשיג את הנבואה בצִחְצוּחַ וְזַכּוּת. משום כך הנביא לא היה נקרא מאז בשם 'נביא' שהוא מלשון 'ניב שפתים' על שמנבא את הדברים, אלא בשם "הָרֹאֶה" שנאמר "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹקִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" (שמואל א' ט, ט) וזה משום שהוא היה אומנם רואה את 'הנבואה' העתידה להיות, אך לא היה רואה הכל בשלימות כך שיוכל להיות מספר ומגיד ומנבא את הדברים אל העם ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה אבל הענין יובן) (להרחבה על צרות נוספות שגרמה ההכאה של המלאך הס"מ בירך יעקב ראה מאמרינו לפרשת וישלח – 'איסור אכילת גיד הנשה').
הנבואה חזרה לעם ישראל על ידי שמואל הנביא
הקלקול של ירך יעקב החל בימי משה רבינו ('צרור המור' פרשת וישלח פרק לה ד"ה וזהו מה שאמרו בזהר) ונמשך במשך הדורות, עד ששמואל הנביא ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן קמה ד"ה ראה משה) אשר היה נביא נאמן לה' (ראה שמואל א' ג, כ) כמו משה רבינו (ראה מדבר יב, ז) ('צרור המור' פרשת וישלח פרק לה ד"ה וזהו מה שאמרו בזהר), הצליח על ידי נשמתו שהיתה





ממדרגה עליונה ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא דעד) 'לחטוף' את הירך שלקח הס"מ מיעקב אבינו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא) ולעלות אותה מאותו המקום (זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר). וכאשר שמואל התנבא, הוא משך נבואה מאותו מקור רוחני שפגם בו הס"מ בנגיעת ירך יעקב, ועל ידי כן תיקן אותו ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק) וזכה בעצמו לנבואה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויצא). לכן שמואל חזר להיקרא בשם 'נביא' ('פתח עינים' להחיד"א מסכת ברכות דף לא ד"ה ועל פי דברי הרב) על שראה את הנבואה בצחצוח גמור והניב את הנבואה ופרסמה לישראל ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה אבל הענין יובן). ויש רמז לכך ששמואל הנביא שלט בס"מ שׂרו של עשו וחטף ממנו את 'הירך', כי התיבה 'שמואל' בגמטריא יוצא 'עשו' עם הכולל ('דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות).
וכששמואל הנביא ושאוּל בן קיש אכלו יחד את סעודתם הם התכוונו לפתוח את צינורות הנבואה וכפי שנאמר "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ: וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א' ט, כב – כד) והתיבות "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק" הם כנגד "שּׁוֹק" יעקב שצריך היה להיתקן ועל ידי כן יפתחו צינורות הנבואה, כפי שאכן היה. לכן תכף ומיד אחר כך ראה שאוּל נביאים שמתנבאים, כפי שאמר לו שמואל "אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים: וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א' י, ה - ו). והנביאים החזיקו לו טובה שנפתחו בזכותו צינורות הנבואה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל שמואל א' סימן ט ד"ה 'ונחזור לענין וז"ס משתה', 'לקוטי תורה' להאר"י ז"ל שמואל א' אות י ד"ה 'נמצאו האתונות' וגם כתב שם שלכן הנביאים נתנו לו מתנות והוא לקח מידם כפי שציוה אותו שמואל הנביא. אך הדברים קשים ותמוהים מול הפסוקים וצ"ע גדול).
לכן ארבעים שנה לפני שנולד שמואל הנביא היתה בת קול יוצאת ומכריזה (פירוש החיד"א על מסכת סופרים פרק ג ד"ה 'סוד שמנה נביאים' בשם האר"י ז"ל) בכל יום ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א ד"ה אבל הענין יובן) "עתיד צדיק אחד לעמוד ושמואל שמו" – כי על ידו יתוקן הירך ותהיה 'נבואה' (פירוש החיד"א על מסכת סופרים פרק ג ד"ה 'סוד שמנה נביאים' בשם האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א שמואל א' טו ד"ה ולי הדל), ואז יידעו כולם ששמואל נאמן להיות נביא (עפ"י 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וישלח פרק לה ד"ה וזהו מה שאמרו בזהר). וזה הטעם שלא היתה בת קול כזאת לשאר הנביאים, כי העולם כולו היה מצפה להיתקן דווקא על ידי שמואל ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א ד"ה אבל הענין יובן, 'פתח עינים' להחיד"א מסכת ברכות דף לא ד"ה ועל פי דברי הרב) שהוא היה עתיד להחזיר את הנבואה ('דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות) כך שיהיו מתנבאים בכל מקום ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא דעד) מכוחו ('פתח עינים' להחיד"א מסכת ברכות דף לא ד"ה ועל פי דברי הרב). ולכן היו קוראים לשמואל הנביא 'רבן של נביאים' ('פתח עינים' להחיד"א מסכת ברכות דף לא ד"ה ועל פי דברי הרב, 'חומת אנך' להחיד"א שמואל א, טו ד"ה 'ולי הדל' בשם האר"י ז"ל) כי הוא היה רבם שהרי תיקן את 'מקום' הנבואה, ומשם היו מתנבאים אותם הנביאים ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א ד"ה אבל הענין יובן) הראויים לקבל את הנבואה (הרמ"ד וואלי על שמואל א, ג על הפסוק 'ויפתח את דלתות בית ה').
המכה בירך פגמה ביכולת הנביאים לקבל את מראה הנבואה כראוי
על אף שחזרה הנבואה לישראל בימי שמואל הנביא (עפ"י 'דבש לפי' מערכת צ אות חי ערך צבאות) היא עדיין היתה חסרה מכוח המכה שקיבל יעקב בירך אשר בה נאמר "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו). לכן בשעה שהנביאים התנבאו היה נחלש כוחם והם היו נופלים על פניהם (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון וד"ה וכל אינון נביאין) ולא היו יכולים לזקוף ראשיהם למעלה ולהסתכל (זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר). כמו שנאמר אצל דניאל במראה המלאך שהתגלה אליו "וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה" (דניאל י, ח – ט) (זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר). וכן הוא אצל יחזקאל הנביא שנאמר "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (יחזקאל א, כח) (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון וד"ה וכל אינון נביאין).
כאשר הנביא היה נופל היו חושיו וכוחותיו מתבטלים, והוא היה כמת רק שרוחו ונשמתו מקושרת בנפשו ואינה יוצאת ממנו לגמרי, ומפני זה היה לו לפעמים קצת שגעון כי דעתו אז היתה מעורבבת. זה הטעם שכאשר יונה הנביא (ראה רש"י מלכים ב' ט, א) בא למשוח את יהוּא בן יהושפט למלך על ישראל ולומר לו דברי נבואה על מותם של בית אחאב, שׂרי החיל שהיו שם קראו ליונה בשם "מְשֻׁגָּע" שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ" (מלכים ב' ט, יא), כי יונה הנביא היה בנה של האשה הצרפית שהחיה אליהו הנביא (ראה ספר מלכים א' פרק יז), וכיון שמת פעם אחת וחי מחדש אזי בקלות היתה יכולה לצאת ממנו הנשמה כאשר באה עליו הנבואה. וכן היה עם חבקוק הנביא שהיה בנה של האשה השונמית שמת פעם אחת והחיה אותו אלישע הנביא (ראה ספר מלכים ב' פרק ד), ומשום כך גם נשמתו היתה עלולה לצאת יותר משאר הנביאים. לכן אמר חבקוק "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי" (חבקוק ג, ב) וכוונתו לומר 'אני ירא שאם יבוא קולו ודבורו של ה' עלי אני עלול למות כי יתקשר רוחי ברוּח ממעל'. וכן נאמר על חבקוק "תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת" (חבקוק ג, א) שהוא מלשון שגעון ('אהבת יהונתן' על ההפטרות של פרשיות התורה לר' יהונתן אייבשיץ בהפטרת יום ב' דשבועות ד"ה או יאמר דשגיונות. ראה 'של"ה הקדוש' לר' ישעיה הלוי הורוביץ תורה שבכתב פרשת שמיני ד"ה ונראה בזה לתרץ משנה).
באותה השעה שהתגבר שפע הנבואה על הנביא הוא היה יוצא מהרגשותיו וחושיו ('דרך ה'' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ג ד"ה והנה בהתגבר, עפ"י השל"ה הקדוש תורה שבכתב פרשת וישב מקץ ויגש ד"ה כבר כתבתי) כי לא היה כוח בחמשת חושיו לקבל האור ההוא ולציירו ולהגשימו בחושים החומריים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ה), והוא היה יוצא מרשותו ודעתו, ומשתנה זיו פניו. והנביא לא היה יודע אז כלום מהעולם הזה (זוהר פרשת ואתחנן דף רסט ע"א ד"ה ולא אשתני) לפי שהיה שוקע כמו בשינה, ומחשבתו נשארת כמו מחשבת הישן וחולם – ואז נמשכת לו הנבואה. ואפשר היה שתגיע הנבואה אל הנביא גם בשוכבו על מִטָּתוֹ בחלום הלילה, ומכל מקום היא לא היתה מגיעה אליו אלא אחרי שהוא היה מחוץ לחושיו ומשוקע בתרדמה ('דרך ה'' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ג ד"ה והנה בהתגבר) וכעין מה שנאמר על אברהם אבינו "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם" (בראשית טו, יב) ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ה). ותכף אחרי שהנביא היה מקבל את הנבואה הוא היה שב אל מצבו הראשון ('דרך ה' ' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ג ד"ה והנה בהתגבר) ככל האדם ('מדרש האיתמרי' למחבר שבט מוסר דרוש י לתשובה ד"ה אך עכשיו כראוי), והיה זוכר את נבואתו ('שערי קדושה' חלק ג שער ג, 'דרך ה'' להרמח"ל חלק ג פרק ג אות ג ד"ה והנה גילוי כבודו).
מכוח המכה בכף ירך יעקב היו הנביאים רואים את הנבואה רק ב'אספקלריא שאינה מאירה' (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון) כלומר שסוד נבואתם היה עובר מעולם לעולם דרך העולמות עד שמגיע להם, כך שהיה עיכוב בנבואה עד שהגיעה אליהם. לכן הנביאים היו מתנבאים בדרך של משלים ולא בנבואה מצוחצחת ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא ד"ה וגם כשפותח) וגם לא היו יכולים לעמוד על בירור דברי הנבואה (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון, 'ילקוט חדש' ערך יעקב ודור שבימיו אות עג) לפי שלא היתה גלויה אליהם כראוי (זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר) אלא כדבר הנראה להם מרחוק ('רקנאטי' על התורה פרשת וארא דף מ ע"ב טור ב ד"ה וארא אל אברהם) וכמו ראיית דבר דרך כמה חלונות, שתנועותיו נראות אף על פי שאין מביטים אליו באורח מישור ('דרך ה' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ד ד"ה אמנם ראיתם). וכך גם הידיעות היו מגיעות אליהם על ידי חידות ומשלים ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת ראה ד"ה שבועה האמורה בירמיה, 'דרך ה'' חלק ג פרק ה אות ד ד"ה ואולם הנביא). ועל זה אמר ה' "וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא) כלומר אף שמקצת נביאים לא דיברו בלשון צח ואף בדרך משלים כגון נבואת זכריה, הרי זה לא מהם כי "וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי" וממה שעולה בדמיון הנביא באים אלו המשלים ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת נצבים ד"ה ואהדר לעניינא דילן).
בשונה מכל הנביאים, משה רבינו לא היה בכלל פגם הירך של יעקב אבינו (עפ"י זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון וד"ה וכל אינון נביאין, עפ"י זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר), לכן בעת הנבואה הוא לא היה נופל על רגליו, אלא היה עומד וכוחו מתגבר (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון, זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר) וראשו היה זקוף ומתבונן למעלה פנים בפנים בזיו הכבוד העליון (זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר), כי היתה מצטיירת בו הנבואה בנחת ולא היו נרתעים אצלו חוּשֵׁי החומר כלל ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ה). בנבואתו משה רבינו לא היה יוצא מחושיו והרגשותיו ('דרך ה'' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ה ד"ה ואולם הנביא) ולא מרשותו ודעתו (זוהר פרשת ואתחנן דף רסט ע"א ד"ה ולא אשתני דעתוי) ורק היה בגוף ונפש תמים יחדיו ללא צורך בביטול הרגשות הגוף בעת הנבואה ('של"ה הקדוש' פרשת וישב מקץ ויגש ד"ה כבר כתבתי). משה לא היה צריך כלל לחלום, כי הנבואה היתה מגעת לו בעודו במצבו התמידי שנאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח) ('דרך ה' ' להרמח"ל חלק ג פרק ה אות ה ד"ה ואולם הנביא) כלומר שהיה מדבר עִם ה' בְּהָקִיץ בלי שום שינוי ('אהבת יהונתן' על ההפטרות לר' יהונתן אייבשיץ בהפטרת יום ב' דשבועות ד"ה או יאמר דשגיונות. וראה עוד פרטים ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ו).
משה רבינו ראה את נבואתו ב'אספקלריא המאירה' (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון, זוהר פרשת ואתחנן דף רסח ע"ב ד"ה פתח ואמר, 'רקנאטי על התורה' פרשת וארא דף מ ע"ב טור ב ד"ה וארא אל אברהם) כלומר רק מתוך 'חלון' אחד ברור ומצוחצח ('דרך ה'' חלק ג פרק ה אות ה ד"ה ואולם הנביא) והיה רואה הדברים מקרוב ולא מרחוק ('רקנאטי על התורה' פרשת וארא דף מ ע"ב טור ב ד"ה וארא אל אברהם), בידיעות המגיעות אליו בבירור ולא בחידות כפי שנאמר עליו "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) ('מאירת עינים' פרשת ראה 'שבועה האמורה בירמיה', 'דרך ה'' חלק ג פרק ה אות ה ד"ה ואולם הנביא), ועל כל המעלות האלו של משה רבינו נאמר "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י) (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה רבי שמעון). מיד אחרי נבואתו היה משה רבינו שב לדבר עם העם בכל מה שצריך ודעתו מיושבת עליו כבתחילה ואף יותר. וזה מה שנאמר בסמיכות הדברים "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמות לג, יא) (זוהר פרשת ואתחנן דף רסט ע"א ד"ה ולא אשתני דעתוי).
רק עובדיה הנביא התנבא על מפלת אדום כי הוא היה גר אדומי
כל הנביאים לא היו יכולים לנבא (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין) בדרך פרט ובעצם ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'משה הוה שמע' מהרא"ג) על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו הרשע (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין) כלומר לאומה שלו הנקראת 'אדוֹם', וכל מה שניבאו עליה היה רק דרך של כלל ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'משה הוה שמע' מהרא"ג). וזה משום ש'החיצוני' שהוא הס"מ נאחז בחלק נבואתם מכוח ההכאה בירך של יעקב אבינו, לכן כשהם היו באים להתנבאות לא יכלו לעמוד על מפלתו ומפלת אומתו אדוֹם. מטעם זה כל הנביאים התנבאו רק עד זמן המשיח שזה עד זמן ביטול 'החיצוני', אך לעמוד על ביטולו הם לא יכלו. ועוד משום שמי שנולד בקדושה אינו יכול לעמוד בפני 'החיצונים', לכן גם הנביאים לא היו יכולים לעמוד על תוקף מפלתו של הס"מ החיצוני ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'בר עובדיה' מהרמ"ק).
היחיד שהתנבא (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין) בפרטוּת ובעצם ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'משה הוה שמע' מהרא"ג) על מפלתו של הס"מ הוא עובדיה הנביא (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין). וזה לפי שהוא היה גר אדומי ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת נ' אות לו), וכיון שהוא בא מהצד של עשו הרשע (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין) והיה אחוּז לפני כן תחת כנפי הס"מ שׂרו של עשו ושורשו היה מאותו הצד, לכן היה יכול לעמוד עליו בנבואה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'משה הוה שמע' מהרא"ג) כי הורגל בו ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'בר עובדיה' מהרמ"ק) והיה יכול גם להשיג בנבואה (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין) את תוקף ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'בר עובדיה' מהרמ"ק) מפלתו לעתיד לבוא (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין), ולא היה נחלש כוחו באותה השעה כמו שאר הנביאים (זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה וכל אינון נביאין). ואף שעובדיה היה נביא מצד הקדוּשה, מכל מקום היה בו חלק מן 'החוץ' שסוף סוף הוא משם, לכן היה לו חלק עמהם ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'בר עובדיה' מהרמ"ק).
על אף שאין גר ראוי לנבואה, עובדיה זכה לנבואה בעבור שהחביא מאה נביאים במערה ופרנסם שנאמר "וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א' יח, ד) ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת נ' אות לו). עובדיה התנבא על אדום לאחר שמת אחאב מלך ישראל וּמָלַךְ יהורם בנו תחתיו ומרדה מלכות אדוֹם תחת ידו כאשר הם המליכו עליהם מלך שנאמר "בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" (מלכים ב' ח, כ). אז השיג עובדיה את מראה הנבואה ועד היכן כוח אחיזתם של אדום וכמה שיעור מדתם החיצונית וראה בנבואה כי סופו של "אֱדוֹם" לאבדוֹן ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת וישלח ד"ה חזון עובדיה) ועמד בנבואתו על ביטולו ומפלתו של אותו 'החיצוני' ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעא ע"א ד"ה 'בר עובדיה' מהרמ"ק) כמו שנאמר בנבואתו "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח) וכן אמר "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א, יח).
עובדיה לא היה מזרע ישראל לכן לא היה בכלל נגיעת המלאך בכף הירך של יעקב אשר גרם להחליש את כוח הנביאים מלהגיד את מפלת אדום – ומשום כך הוא היה יכול לראות את מפלתם עד תכלית ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב בפירושו על ספר ישעיה ד"ה ועל פי זה נ"ל). ועל כך פתח את דברי נבואתו על אובדן מלכות אדום בפסוק "חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה" (עובדיה א, א) כאשר התיבה "חֲזוֹן" רומזת על מפלתה של אדום בנבואתו כי היא ראשי תיבות 'חצי זעם וחצי נחמה', בעוד הנחמה היא לישראל על מפלת אדום ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת וישלח ד"ה חזון עובדיה). וכן הוא הזכיר את שמו בתחילת הנבואה "חֲזוֹן עֹבַדְיָה", כי דווקא הוא ראה ולא אחר. ועוד הוסיף את התיבות "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' " כדי להגיד שלא ינחם ה' על האדומים אשר הרעו לישראל יותר מכל מלכי האדמה כפי שאמרו על ירושלים "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז, ז) והוא יִקּוֹם את דם עבדיו על אשר "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם" (תהלים עט, ג) ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב בפירוש על ספר ישעיה ד"ה 'ולזה יאמר חזון').
נבואה זו של עובדיה הנביא על מפלתו של אדום, היתה הנבואה היחידה שהוא התנבא (רש"י על גמ' סנהדרין דף לט ע"ב ד"ה מאי שנא עובדיה לאדום, 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן פרשת וישלח חלק א' דרוש י דף כב ע"ב ד"ה והנה למדנו). ובנבואה זו התקיימה המימרא כי 'ירך מתוכה מסרחת' (ראה גמ' סנהדרין דף לט ע"ב בשם רב דימי) כלומר שמגוּפה ומתוך עוֹביה של הירך מתחיל הסירחון (רש"י סנהדרין דף לט ע"ב ד"ה 'מתוכה מסרחת'), שהרי 'ירך' עשו הרשע התחזקה בשעה שנחלשה ירך יעקב, וממנה ממש בא 'הסרחון' להחליש את כוחו של עשו ולהתנבאות עליו רעה על ידי יוצא ירכו עובדיה הנביא. לכן פתח עובדיה בנבואתו ואמר "חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה" (עובדיה א, א) שהתיבה "חֲזוֹן" היא לשון קשה כמו שנאמר "חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי" (ישעיה כא, ב). ואמר "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' " (עובדיה א, א) כי לא נגלה הקץ של מלכות אדום לשום נביא אלא רק לה' "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" (ישעיה סג, ד) ולכן "שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ" והיא "מֵאֵת ה' " דווקא. והוסיף עובדיה ואמר "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה" לשון כפולה, כי תחילה ה' יפיל את השר של אדוֹם למעלה שנאמר "כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד" (ישעיה לד, ה) ואחר כך את אוּמת אדוֹם למטה ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש י פרשת וישלח דף כב ע"ב ד"ה והנה למדנו שיעקב פחד מעשו).
הנבואה הפסיקה מאז בית המקדש השני ועתידה לחזור לישראל
'הנבואה' היתה קיימת בעולם במשך אלף ארבע מאות וחמש שנה, משעה שנולד יצחק שאז התחיל אברהם להתנבאות ועד ימיהם של הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי. ורמז לתחילת הנבואה באברהם הוא במה שנאמר "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם" (נחמיה ט, ז) כאשר התיבה "אַתָּה" רומזת לשנות הנבואה, אות א' לְאֶלֶף שנה ואותיות ת"ה לעוד ארבע מאות וחמש שנה, ועל זה אמר "אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם" להתחיל ממנו את הנבואה ('פדה את אברהם' מערכת הנו"ן אות א ד"ה 'ומצאתי בס' מג"ע'). וכן בפסוק "אֲדֹנָ-י ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" (דברים ג, כד), שהתיבה "אַתָּה" מיותרת ובאה לרמוז על שנות הנבואה כמנין את"ה שבהם "הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת" את הנבואה, "אֶת גָּדְלְךָ" – שהם החלו מזמן שנעשה אברהם אבינו לגוי גדול, "וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" – שזה היה בשעה שנולד יצחק אבינו שהיה מדת הגבורה ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן רכח ד"ה איתא בספ' סודי רזיא). ולזה רומזת גם התיבה "אַתָּה" בפסוק "אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ" (תהלים קיט, ד) ('אגרא דכלה' פרשת לך לך אות א על הפסוק 'ויאמר ה' אל אברם') כמספר שנות ציווי הנבואה.
וכן בפסוק "כִּי אַתָּה אָבִינוּ" (ישעיה סג, טז) שנאמר כנגד יצחק (רש"י גמ' שבת דף פט ע"ב ד"ה כי אתה אבינו) נרמזו בו שנות הנבואה בתיבה "אַתָּה" שהן אֶלֶף ת"ה שנים, וכן התיבה "אָבִינוּ" היא בגמטריא 'הנבוּאה' – כלומר הנבואה עמדה אֶלֶף ת"ה שנים משנולד יצחק ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן רכח בסוף ההערה). ובתוך הפסוק "הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר" (בראשית טו, א) יש רמז לכך שהנבואה היתה מאברהם אבינו עד הנביאים חגי זכריה ומלאכי, כי התיבה "מַּחֲזֶה" היא ראשי תיבות 'מלאכי חגי זכריה', והאות ה' רומזת על 'הנבואה'. וכן התיבה "מַּחֲזֶה" רומזת על מ"ח נביאים וז' נביאות שעמדו לישראל (ראה גמ' מגילה דף יד ע"א) וגם כאן האות ה' רומזת על הנבואה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות טו מספר קדמון). וכל הפסוק הזה מלמד שעד פה תבוא הנבואה מזמן אברהם אבינו ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת נ' אות טז), והתיבה "לֵאמֹר" בפסוק מוסיפה ללמד שהוצרכה נבואתם להיאמר לדורות ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות טו מספר קדמון). והנה משה רבינו ביקש בסוף ימיו שלא תיפסק הנבואה בימי נביאים אחרונים ויהיו נביאי אמת גם בדורות שאחריהם, אך ענה לו ה' "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו) שהראשי תיבות יוצא גמטריא 'אתה' כמספר שנות הנבואה מזמן יצחק שהשם שלו בגמטריא גם שווה לתיבה "בַּדָּבָר" שבפסוק, כלומר שאלו שנות הנבואה דווקא ולא יותר ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן רכח ד"ה איתא בספ' סודי רזיא).
הנבואה התקיימה במשך הרבה דורות, התחילה באברהם יצחק ויעקב ואחר כך במשה רבינו שכל מי שהתנבא בימיו בדור המדבר משך את נבואתו דרכו (עפ"י 'ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק הליקוטים ד"ה 'ואמנם כבר ידוע' והלאה), שהרי גם משה רבינו נקרא 'רבן של נביאים' ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה והנה נמצא שבעלי הנבואה) וממנו נמשכה נבואות לשאר הנביאים (פירוש 'יד יהודה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ב סימן ד). אחרי זה באה הנבואה לשמואל הנביא ('ספר הליקוטים' חלק א להרמ"ד וואלי חלק הליקוטים ד"ה 'ואמנם כבר ידוע' והלאה), שהיה אחרי משה רבינו במדרגות הנבואה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה והנה נמצא שבעלי הנבואה). ואחר כך באה הנבואה לנביאים הראשונים ישעיה ירמיה ויחזקאל ושאר הנביאים, ובסוף אל הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי ('ספר הליקוטים' חלק א להרמ"ד וואלי חלק הליקוטים ד"ה 'ואמנם כבר ידוע' והלאה). שאחריהם כבר הסתלקה הנבואה, כפי שאמרו רבותינו "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" (גמ' יומא דף ט ע"ב, גמ' סוטה דף מח ע"ב. וראה 'דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן פרשת במדבר דף נח ע"ב טור א ש'רוח הקודש' היא דרגת נבואה, וכן ראה בזה בספר 'אבות דרבי נתן' פרק לד ד"ה 'עשרה שמות נקרא רוח הקדש'). (וראה ב'ספר הליקוטים' חלק א להרמ"ד וואלי חלק הליקוטים ד"ה 'ואלו היו למעלה' שהסביר כי יניקת הנבואה בדורות המאוחרים היא ממקום נמוך מאוד שיש בו התגברות 'הקליפה' המונעת כל ראיית נבואה וחזון, לכן פסקה הנבואה. וראה ביאור אחר בפרוש הגר"א ל'סדר עולם רבא' של הראב"ד פרק ל ד"ה עד כאן היו הנביאים).
כוח הנבואה היתה הולכת ודלה בימי הגלות (רד"ק זכריה א, ח ד"ה ראיתי הלילה) לכן נבואות זכריה כבר היו סתומות והוא היה צריך מלאך שיבאר לו את נבואותיו ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן תחילת פרשת תולדות דף י ע"א טור א ד"ה אהבתי אתכם), כפי שזכריה שאל את המלאך "וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי"? (זכריה א, ט) והמלאך השיבו "אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה" (זכריה א, ט) (רד"ק זכריה א, ט) כי לא הבין את המראות שראה (רד"ק זכריה א, ח ד"ה ראיתי הלילה). וגם נבואת מלאכי לא היתה מבוֹארת כמו בימי הנביאים הראשונים, ולזה מכוון הלשון בתחילת ספר מלאכי "מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי" (מלאכי א, א) ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן תחילת פרשת תולדות דף י ע"א טור א ד"ה אהבתי אתכם). ומלאכי שהיה חוֹתֵם הנבואה, הודיע בסוף לישראל שלא ימתינו יותר לשום נביא מהיום והלאה אלא "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג, כב) והוסיף מיד לומר שכך יהיה עד שיבוא אליהו הנביא "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"(מלאכי ג, כג) ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן תחילת פרשת תולדות דף י ע"א טור א ד"ה אהבתי אתכם). ואכן בתקופת בית המקדש השני כבר הסתלקה הנבואה מישראל ולא היו ביניהם עוד נביאים (ראה גמ' סנהדרין דף יא ע"א) ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' על מגילת אסתר דף עה ע"ב).
הנבואה תחזור רק בימות המשיח (עפ"י 'אגרא דכלה' פרשת לך לך ד"ה והנה הבית הראשון) ואז היא תהיה שוב בקהל עדת ישראל שנאמר "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג, א) ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת פנחס), "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" – כלומר שכולם יזכו לנבואה. וזה נרמז בפסוק "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם" (יחזקאל לז, יד) שהנבואה אז לא תהיה רק לעיתים כדרכם של הנביאים בכל הדורות אלא תהיה תמידית לעולם ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויקהל ד"ה ובעניין המאמר) ולא תפסוק מהם שנאמר "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' " (ירמיה לא, לג). וישראל יזכו אז למעלת נבואה שלא היתה לנביאים בכל הדורות שלפניהם ('מאירת עינים' פרשת ראה ד"ה 'ועוד יש עניין אחר' בשם דודו ר' יצחק) ואף לא לאבות הקדושים, בהשׂגה שהיא הפלא ופלא ('ספר הליקוטים' חלק א להרמ"ד וואלי בחלק הליקוטים ד"ה עד שחוזרת לעלות באחרית הימים). ומשה רבינו התאווה שמעלה זו תהיה כבר בדורו כשאמר "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט), כלומר מי ייתן שיהיה מעתה מה שעתיד הקב"ה לעשות להם לישראל שייתן רוחו עליהם ויהיו כל עַם ה' נביאים ('מאירת עינים' פרשת ראה ד"ה 'ועוד יש עניין אחר' בשם דודו ר' יצחק, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב דף נט ע"ב ד"ה או יאמר המקנא אתה לי). וכן יהיה במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד