חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת כי תצא – סוד מצות יבום וחליצה


התורה מצוה "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה, ה – י). ואמרו רבותינו כי היבום הוא סוד גדול מסודות התורה (רמב"ן בראשית לח, ז ד"ה אבל הענין) ורמזיה, מהדברים העומדים ברומו של עולם ('עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה נ"א נ"ב ד"ה ליבם לאשת אחיו), ומקובל מפי גדולי החכמים איש מפי איש ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכט ד"ה שלא תנשא).
ויש להתבונן, מדוע אשה שבעלה מת בלי שהשאיר אחריו בנים או בנות, חייבת לקיים את מצות היבום או מצות החליצה על ידי קרובו של המת?
אדם הנושא אשה מטיל בה 'רוח אחת' שהיא חלק ממנו ממש
בפעם הראשונה שהבעל נמצא עם אשתו הוא נותן בה 'רוח אחת' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי כוונת קריאת שמע דרוש ו ד"ה כבר הודעתיך) שהיא חלק ממנו ממש ('עולת תמיד' להאר"י ז"ל פרק יבום וחליצה ד"ה וירקה בפניו), אשר נשארת עמה באופן קבוע ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי כוונת קריאת שמע דרוש ו ד"ה כבר הודעתיך) ומהרוח הזאת נמשך לאשה כוח על מנת להוליד ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער טל סוף דרוש ח ד"ה נבאר עתה), וכל הילדים שהיא תלד מאז לוקחים חלק מהרוח הזאת ובזה הם נשלמים ('עץ חיים' שער טל סוף דרוש ח ד"ה נבאר עתה, 'שער הכוונות' דרושי כוונת קריאת שמע דרוש ו ד"ה והנה כל הבנים). לכן האשה "אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (ראה גמ' סנהדרין דף כב ע"ב) כלומר לבעלה הראשון שהטיל בה רוח אחת ממנו ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הציצית דרוש א ד"ה ועתה נבאר) ובזה עשה אותה 'כלי' להוליד ('שער הכוונות' דרושי כוונת קריאת שמע דרוש ו ד"ה והנה כל הבנים). ומטעם זה האשה אינה יכולה להתעבר בביאה ראשונה (ראה גמ' יבמות דף לד ע"א) כי היא רק נעשית 'כלי' בפעם הזאת. ובפעמים הבאות היא תוכל להתעבר ('שער הכוונות' דרושי כוונת קריאת שמע דרוש ו ד"ה כבר הודעתיך, 'עץ חיים' שער טל סוף דרוש ז).
אותה הרוח שהשאיר והדביק הבעל באשתו לא נאבדת ממנה (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה וההוא רוחא). ואף אם מת הבעל, הרי שמחמת חיבתם ואהבתם נשארת בה רוחו של בעלה והוא נמצא ושוהה בתוך מעיה ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה וסמך לכאן, 'אשכול הכופר' על מגילת רות למחבר ספר 'צרור המור' דף טו ע"ב ד"ה ומצאן מנוחה). לכן כאשר התורה מנתה את אותם האנשים שמותר לכהן להיטמא להם במותם, היא כינתה את אשת הכהן בשם "שְׁאֵרוֹ" שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (ויקרא כא, א - ב) (ראה רש"י ויקרא כא, ב) כי יש באשת הכהן 'שְׁאֵר' מרוחו של בעלה ובגינו הותר לכהן להיטמא לה. מטעם זה נאמר "שְׁאֵרוֹ" בלשון זכר ולא בלשון נקבה, לפי שהוא מתייחס לבעלה. וכן נאמר לכהן ש"שְׁאֵרוֹ" הזה הוא "הַקָּרֹב אֵלָיו" לפי שהוא חלק מרוחו ממש. ועל כן גם הוקדם בפסוק הציווי על אשתו לפני הציווי על אביו ואמו – כי אשתו היא כגופו ממש מצד הרוח שנתן בתוכה ('פני דוד' להחיד"א פרשת אמור אות ב ד"ה כי אם לשארו).
אדם שהתחתן ולא הביא ילדים יכול לחזור ולהתגלגל בעולם דרך אשתו
אדם שנפטר ולא השאיר אחריו ילדים נקרא 'מת' בעולם הבא ('אשכול הכופר' למחבר ספר צרור המור דף לא ע"ב ד"ה ויאמר בועז ביום). וכשנשמתו רוצה לעלות לעולם העליון הוא נתקל 'בכותל מברזל', אפילו אם היה זכאי בדרכיו (השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה בגין וכל אינון וד"ה בגין דכל). ונשמתו הולכת ומתגלגלת ומטלטלת ממקום למקום (זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה נעל דחליצה, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאלו על זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב ד"ה בר נש) נעה ונדה בארץ ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי במזמור סא אות ג ד"ה ועוד יש רמז כאן) והולכת ומשתטחת על קברי האבות והחסידים שיעתירו בעדה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה 'ומה שיש בזה' בשם ר' שלמה אלקבץ בספרו 'שורש ישי') ולא מוצאת מנוחה (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה ההוא רוח דנפיק). ואין השכינה אוספת אותה אצלה (זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה נעל דחליצה) כאשר היא 'נאבדת' מהעולם העליון (זוהר פרשת פנחס דף רטו ע"ב רעיא מהימנא ד"ה ובגין דא איהו), וכפי שאמר הנביא ישעיה לחזקיהו המלך כשהוא נמנע מלשאת אִשָּׁה כי ראה שעתידים לצאת לו בנים רשעים "כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב' כ, א), "מֵת אַתָּה" – בעולם הזה, "וְלֹא תִחְיֶה" – בעולם הבא, כי לא עסקת בפריה ורביה (ראה גמ' ברכות דף י ע"א) ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה סמך לכאן) (וראה השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה 'בגין וכל אינון' וד"ה 'בגין דכל אינון' שמי שיש לו זכות אבות או שהוא השתדל להוליד ילדים ולא היה יכול אינו מצטער למעלה כמו הנמנע מפריה ורביה עיי"ש. וכן ב'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קכט ד"ה 'וכתב ר' אלעזר' הביא כי אפשר שמתבצר לו מקום בעולם הנשמות כפי מעשיו עד בֹא חליפתו עיי"ש).
אמנם נשמת אדם נשוי שמת בלי ילדים יכולה לשוב לעולם הזה דרך אשתו ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) שהיתה דבוקה עמו תמיד ברוחו ונפשו (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה ההוא רוחא), והיא בת הזוג של נשמתו ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) אשר נעשית 'כלי' על מנת שיוכל בעלה להיבנות ממנה מחדש (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה ומלה אחרא), וכפי שהיתה 'כלי' עבורו כאשר היה חי בעולם הזה (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה ההוא רוח דנפיק). וגם מחמת שבחייו הוא נתן בה 'רוח' ממנו ממש (השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה כד אית לון, 'אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) אשר נדבקה שם ברצונו ותשוקתו (השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה כד אית לון), ועל ידה יכולה להימשך נשמתו אליה ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב ממהרח"ו). ודבר זה הוא כמו 'מָשָׁל הנר', שהבעל בחייו הדליק את 'הנר' של אשתו וביחד הם הפכו להיות אור אחד, וכאשר דעך הנר של הבעל כי מת בלא בנים, אז הוא חוזר ונדלק שוב מאותו 'האור' שנתן בה (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה ומלה אחרא) שהוא למעשה 'הרוּח' שנתן בה. ונמצא כי נרוֹ חוזר להאיר מכוח האור שלו עצמו שנמצא באשתו ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א).
לכן ציוה הקב"ה שכאשר מת אדם נשוי שלא הספיק להביא ילדים, אזי אחיו ייבם את אשתו על מנת שתוליד בן לאח המת ועל ידי כן האח המת לא יאבד מאותו העולם (זוהר פרשת פנחס דף רטו ע"ב רעיא מהימנא ד"ה ובגין דא, עפ"י זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה נעל), וכפי שנרמז בפסוק שאומר כביכול המת "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי" (תהלים סא, ב) כלומר שהמת המטלטל הולך ב"קְצֵה הָאָרֶץ" וקורא לה' ומשם הוא עונה לו על ידי היבם. לכן ראשי תיבות "בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי" יוצא 'יבם', על שהאח היבם צריך להיות חזק כ"צוּר" לשאת את האלמנה שרוח המת בה. ואומר המת על אחיו שהוא "יָרוּם מִמֶּנִּי" שהרי נעשה אביו, וגם אתה ה' "תַנְחֵנִי" שם 'כלומר שתתעבר בי האלמנה ואבוא אל מנוחתי' ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור סא, ג ד"ה ועוד יש רמז). ואף שבזה מרכיבים 'מין באינו מינו' כמו איסור 'כלאים' כי אח אסור באשת אחיו, אך בכל זאת התיר הקב"ה על מנת שלא תֹאבד נפש המת "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים כה, ו) (זוהר פרשת פנחס דף רטו ע"ב רעיא מהימנא ד"ה והא איהו כגון) כאשר ייפדה נפשו מני שחת ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה וסמך לכאן כי ישבו).
והזקיקה התורה את היבמה אשת המת דווקא ליבם שהוא אחיו, היות שכל האחים הם כמו בשר אחד ('צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה וסמך לכאן כי ישבו) ויש התקשרות ביניהם מצד ה'רוח אחת' שהטיל אביהם באימם ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנא על טעמי המצוות מצוה נ"א נ"ב לייבם לאשת אחיו' ד"ה טעם המצוה הזאת, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פה דף רמ ע"א ד"ה 'ועוד בא שלישיה' בשם 'אשל אברהם'). והנשמות מצד האב קשורות אחת לאחת בקשרי משפחה כפי שהוא גם בעניין ירושת הנחלות ('טעמי המצות' להרדב"ז מצוה קכט ספק ו). לכן יש כוח לאח החי להביא את נשמתו של אחיו המת ('אור החמה' זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) לאור עולם ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פה דף רמ ע"א ד"ה 'ועוד בא שלישיה' בשם 'אשל אברהם'), לפי שכל אחד מהם הוא כמו ענף מאותו אילן, ויכול למשוך את נשמתו של אחיו ('אור החמה' זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) על ידי יצירת ענף חדש עבור נשמת אחיו המת דרך הענף שלו ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על הפסוק 'וגם את רות המואביה' דף עט ע"ב, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה 'ומצאתי תנא דמסייע לי' בשם הרמ"ק) וכך לא ייכרת ('אור החמה' זוהר פרשת משפטים דף צט ע"ב מהרמ"ק) ולא ימחה שמו מישראל ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פה דף רמ ע"א ד"ה 'ועוד בא שלישיה' בשם 'אשל אברהם'), ומצילו ומעלה את נפשו מבאר שחת ('מאירת עיניים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת בראשית ד"ה עוד אני אומר).
על ידי קיום מצות יבום בכוונה יכולים להביא את נשמת המת בבן שֶׁיִּוָּלֵד
אשת המת והאח צריכים להכין את עצמם להיות אב ואם לבעל שמת ושתהיה לו גאולה על ידם ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן טו ד"ה ובמצות) ולכוון בשעת המעשה להשיב את נפשו ('עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה נ"א נ"ב ד"ה ליבם לאשת אחיו) ולעשות לו 'בניין אחר', על ידי שיבוא רוח המת ותיאסף בטיפה ההיא ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה יבמה יבוא עליה). וזה סוד סמיכות הפסוקים "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת" (דברים כה, ה –ו) כי הבכור הוא המת עצמו ('עץ החיים' על טעמי המצוות מצוה נ"א נ"ב ד"ה ליבם לאשת אחיו). ומטעם זה היבם נקרא בשם "גֹּאֵל" (רות ד, ח) כי נותן מנוחה לנפש המת ('אשכול הכופר' מחבר 'צרור המור' דף לא ע"ב ד"ה ויאמר בועז ביום). אך אם כוונתו של היבם כשבא אל היבמה הוא לשם יופיה ותאותו אליה ולא לשם המת – אזי אין הוא בונה את הבניין של המת מחדש בעולם (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה מה כתיב בתריה). לכן אם אשת המת והאח יולידו בת או שלא יולידו כלל, הרי זה אות ומופת שנפש המת לא התגלגלה שוב אצלם, בין מחמת נשמת המת ('מאירת עיניים' פרשת בראשית ד"ה עוד אני אומר) ובין מחמת חסרון כוונתם (עפ"י זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה מה כתיב בתריה).
חשיבות כוונתו של היבם נרמזה בפסוק "אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" (איוב לד, יד) (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה ובגין כך כתיב, 'שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה יבמה יבוא עליה, ספר 'ציוני' פרשת וישב ד"ה הג"ה וצריכים שניהם), "אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ" – כלומר שכוונתו של היבם יהיה למשוך את הרוח בהמציא לו מקום (ספר 'ציוני' פרשת וישב ד"ה הג"ה וצריכים שניהם) אז "רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" – כלומר יחזרו שלושת חלקיו הרוחניים שהם 'הנפש' 'הרוח' ו'הנשמה' של המת, כאשר התיבה "לִבּוֹ" בפסוק רומזת לחלק 'הנפש' ('תיקוני הזוהר' תיקון כו דף עב ע"א – ע"ב ד"ה וברזא דיבום). וכל החלקים האלו נמשכים אליו כדי שֶׁיִּבָּנֶה בזה העולם (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה ובגין כך כתיב) לכן טוב שיכוון היבם למשוך את שלושת החלקים הרוחניים האלו של המת ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פד ד"ה וזוהי כוונת היבם). וזה הטעם שכאשר בועז אמר לגואל של רות המואביה כי הוא צריך לגאול ולתת מנוחה לנפש המת שלא תאבד, ידע הגואל כי הוא לא יוכל לעשות זאת היות שלא היה בן תורה ואמר לבועז "לֹא אוּכַל לִגְאֹל" (רות ד, ו) ('אשכול הכופר' למחבר ספר צרור המור דף לא ע"ב ד"ה ויאמר בועז ביום).
גם אשת המת צריכה לכוון בזה, לכן השם 'יבמה' של אשת המת הוא בגמטריא 'בנה' – לרמוז שהיא תכוון להביא את בעלה המת להיות עתה בנה ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה יבמה יבוא). ועוד זה נרמז בפסוק "בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (ירמיה ב, כד) ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפח ע"ב ד"ה 'אלא ודאי' מהרמ"ק, 'שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה יבמה יבוא) כי נמשך רוח המת אל מעיה ושם הוא נבנה מחדש, בכוח חלק הרוח של בעלה שעדיין נמצא במעיה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפח ע"ב ד"ה 'אלא ודאי' מהרמ"ק), ודעת חכמי האמת הקדושים שעיקר המשכת נפש המת תלויה באשה המתיבמת אף יותר מבאיש המיבם ('שרש ישי' על הפסוק 'והיה לך למשיב נפש' דף פד ע"ב). וכך אם יכוונו האח של המת והיבמה להמשיך את רוח המת שבחיקה ולהיאסף בטיפה ההיא ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה כ"ו) אז ישוב האח המת ויתקיים בו "וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ" (איוב ח, יט) ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה יבמה יבוא) והוא ייבנה מחדש בעולם הזה (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה מה כתיב).
נשמתו של המת באה לתוך האשה על ידי 'הרוח האחת' שהוא עצמו נתן בה בחייו
בשעת קיום מצות היבום רואה 'הרוח' שהשאיר המת באשתו, כי אחיו שהיה צריך לשמור (זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב ד"ה רזא סתימא) על אשתו שלא תינשא לאחר, נמצא בעצמו עם אשתו. ונוסף לכך, הרוח החדשה שהכניס בה עתה האח בעת היבום מקטרגת ומתקוטטת עם הרוח שהשאיר המת באשה. אך הרוח של האח המת לא מתקוטטת עמה בחזרה ולא דוחה אותה כפי שהיתה עושה לאדם זר, כיון שהוא אחיה ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מהרמ"ק) אלא רק מנסה להשתדל ולצאת משם בכמה אופנים עד שמצליחה ויוצאת והולכת ומזמינה את חלק הרוח האחר העיקרי שלה (זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב ד"ה רזא סתימא) על ידי שהולכת אל רוחו של המת שנמצאת בהיכלות של החושך ('השמטות הזוהר' ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה ובתר ההוא כותלא וד"ה וכד אשתמש) ורודפת אחריה (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה וההוא סבא) ומוציאה אותה משם ('השמטות הזוהר' ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה וכד אשתמש) ואומרת לה "בוא נלך ונראה מה זה ועל מה זה?!" ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מהרמ"ק).
ואז הרוח שהיתה באשה בהתחלה מביאה את רוחו העיקרית של המת פנימה לתוך היבמה באותו המקום שהיא היתה נמצאת בה (זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה וההוא רוחא דשבק, זוהר סבא דמשפטים דף ק ע"א ד"ה הכא אית רזא דרזין), כך שנכנסים שתיהן בתוך האשה (זוהר פרשת משפטים דף קד ע"ב ד"ה רזא סתימא, זוהר פרשת משפטים דף ק ע"א ד"ה הכא אית רזא דרזין) במטרה לדחות משם את הרוח החדשה של היבם. והם נלחמים עם רוח היבם בחוזקה ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מרא"ג) ומקטרגים כנגדה ואומרים "איך הביאה לתוך ביתו ולקחה לו לאשה!" ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מהרמ"ק עיי"ש הנוסח המדויק). אבל אז הרוח שהשאיר בה בעלה עם רוחו העיקרית שחזרה גם היא לתוך גופה של היבמה בעת היבום (זוהר על זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה ואי תימא), מוכנסות בטיפת הזרע של היבם ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מהרמ"ק, 'אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף ק ע"א ממהרח"ו, 'צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה סמך לכאן כי ישבו) בעל כורחן, והן נבנות שם כבתחילה ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב מהרא"ג) ונעשות שם בריה חדשה עם גוף חדש (זוהר על זוהר סבא דמשפטים דף צט ע"ב ד"ה וההוא).
וכך כאשר היבם והיבמה מכוונים לדבר הגון, נשמתו של הבעל המת באה בתוך הבן הראשון שֶׁיִּוָּלֵד ליבמה ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ דף עט ע"ב על הפסוק 'וגם את רות המואביה') ובזה חוזרת נשמתו לעולם (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב – צב ע"א ד"ה רבי יהודה. ראה 'מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת אמור ד"ה והיינו רזא דאמור) להיות יחד עם האח שֶׁיִּבֵּם. לכן נאמר בתחילת פרשת היבום "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו" (דברים כה, ה), "יֵשְׁבוּ" – על ישיבתם בעולם, "יַחְדָּו" – על שעתידה נפשו לחזור להיות יחד עמו לאחר שהוא יִּוָּלֵד מאשתו ('שושן סודות' אות שצה). וכל הבנים שֶׁיִּוָּלְדוּ אחרי הבן הראשון, יהיו בני האח החי ('שרש ישי' על הפסוק 'וגם את רות המואביה' דף עט ע"ב). ואין רוח הבעל הקודם מקטרגת יותר לפי שמעתה אשתו נעשית אמו, ואין פה עוד איסור ערוה. ונשארת האשה נקייה מרוחות בעלה המת וכאילו לא נישאה לו, ומותרת ליבם גם לאחר היבום ('אור החמה' על זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב ד"ה מהרמ"ק).
ונמצא כי עולם הפוך הוא, שהרי מי שהיה בעלה של האשה בתחילה הפך להיות עתה בנה, ומי שהיתה אשתו בתחילה הפכה להיות עתה אמו. ואילו מי שהיה אחיו מאביו בתחילה הפך להיות עתה אביו – כלומר 'עליונים נהיו למטה' שזה נשמת המת, ואילו 'התחתונים נהיו למעלה' (זוהר סבא דמשפטים דף ק ע"ב ד"ה מאנא דהות לתתא) שנעשו אחִיו ואשתו רמים ממנו (עפ"י 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מחבר 'משנת חסידים' במזמור סא אות ג ד"ה ועוד יש רמז כאן). ואף שדבר תמוה הוא (זוהר סבא דמשפטים דף ק ע"ב ד"ה מאנא דהות לתתא), הרי שכל החזרת רוחו של המת היא מהקב"ה במטרה לעשות חסד עמו ולתקנו בעולם הזה (עפ"י 'השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"א ד"ה וחד ממנא) ושעל ידי כן יעבור האח המת את 'הכותל מברזל' המפסיק לו בין העולם הזה לעולם הבא ('השמטות הזוהר' ח"ג תחילת סימן טז דף שח ע"א ד"ה פקודא ליבם אשת האח) ולא יֹאבדו רוחו ונשמתו מהעולם הבא (זוהר פרשת קרח דף קעז ע"א ד"ה ועל דא).
יהודה גאל את נשמותיהם של בניו ער ואונן על ידי מצות יבום
החכמים הקדמונים שלפני מתן התורה היו יודעים כי יש תועלת גדולה בכך שֶׁיְּיַבֵּם דווקא אחיו של המת והוא הראוי להיות קודם ליבום, ואחריו הקרובים האחרים במשפחה, לפי שכל אשר יורש נחלה ממשפחתו יכולה להגיע ממנו התועלת אל המת. והיו נוהגים אז שהאח או האב או הקרוב מן המשפחה ישא את אשת המת (רמב"ן בראשית לח, ח - ט). וגם כל השבטים הקדושים בניו של יעקב אבינו ידעו את סוד מצות היבום – שצריך האח החי ליצוֹר מהזרע שלו 'גוף' שבו יתוקן אחיו שמת בלי בנים (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"ב ד"ה בא אל אשת אחיך, 'אור החמה' על זוהר פרשת וישב קפז ע"ב ד"ה 'הוו ידעין' מהרא"ג). לכן אחרי שמת ער בנו של יהודה במעשה תמר, הזדרז יהודה אביו לקיים את הסוד שקיבל מאבותיו (רמב"ן בראשית לח, ט ד"ה אבל הענין) ואמר לבנו השני אונן "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (בראשית לח, ח). "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ" – לקיים מצות יבום, "וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" – שעיקר הדבר הוא לא משום עצמך אלא על מנת להקים זרע לאחיך המת ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפז ע"ב מהמהרח"ו) ולעשות מהזרע גולם וגוף עבור נשמת אחיך, לפי שהוא "אָחִיךָ" ואתה ממינו ושורשו ואין ראוי שֶׁיְּתֻקָּן אלא על ידי שורשו ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפז ע"ב ד"ה 'הוו ידעין' מהרא"ג). ובזה היה יהודה הראשון שהתחיל במצות היבום ('בראשית רבה' פה, ה).
אונן ידע בידיעה ברורה ואמתית את עניין היבום, כפי שנאמר "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" (בראשית לח, ט) ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת בראשית ד"ה אמנם יש לך לדעת כי כל). והוא הבין כי אם יבוא אל תמר אשת ער אחיו הרי שנפשו של בנו בכורו שיבוא מתמר תהיה הנפש המגולגלת של ער אחיו, והנפש המגולגלת הזאת לא תימלט מן הייסורים לפי שהיא צריכה למרק את העוונות הראשונים שעשה ער אחיו. ואילו הוא רצה שבנו בכורו יהיה מאשה אחרת כדי שיתאפשר לו להביא נפש מיציאה ראשונה לעולם ולא להביא בוודאות נפש מגולגלת ('מאירת עינים' על התורה בתחילת פרשת וישב). לכן אונן לא נתן את זרעו בתוך תמר כפי שנאמר "וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (בראשית לח, ט), כי לא רצה לתת "זֶרַע לְאָחִיו" ושיבנה הבניין הסתור כבתחילה ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה אמנם יש לך לדעת כי כל). והיתה זו אכזריות גדולה של אונן כי הקב"ה עשה את המדה הזאת מצד רחמיו על נפש הרשע שלא תאבד בזמן מועט שהיתה בגוף ושיתמרקו עוונותיה בגוף החדש מהר ולא תצטרך לשוטט בארצות, אך אונן לא חשב על כך ('מאירת עינים' על התורה בתחילת פרשת וישב) אז ה' יתברך הרג אותו על מעשיו שנאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית לח, י).
ואחר כך באה תמר לפני יהודה חמיה על פי 'רוח הקודש', מתוך כוונה להביא לתיקונם של ער ואונן ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישב ד"ה דע שתמר ורות), והוא ייבם אותה. וכיון שיהודה היה אביהם של ער ואונן שמתו, לכן היה יכול בכוחו הגדול לחזור ולהוציא את שתי הנשמות שלהם כבתחילה ללא שהתקוטטו אתו רוחותיהם, ולהביאם בבת אחת לתוך בניה של תמר (עפ"י 'אור החמה' סבא דמשפטים קד ע"ב ד"ה 'אחוה' מהרמ"ק). וכך אכן היה שנשמותיהם של ער ואונן התגלגלו בסוד היבום של יהודה ותמר, ונתקנו ונתלבנו בתוך שני בניהם פרץ וזרח ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישב על הפסוק 'ויהי בעת לדתה') שהיו צדיקים גמורים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישב ד"ה 'דע שתמר ורות'). לכן נאמר על יהודה "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח), "יְהוּדָה אַתָּה" – "אַתָּה" האב בפעם הראשונה וגם "אַתָּה" האב בפעם השניה. "יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" – שדרך כל בני העולם שמתיבמים עם האחים להביא את המת בגלגול, ואילו אצלך לא כך, לכן כל "אַחֶיךָ" "יוֹדוּךָ" שלא השתלשל הדבר מהם אלא ממך (זוהר סבא דמשפטים דף קד ע"ב ד"ה יודוך אחיך) (להרחבה על גלגולם של ער ואונן ראה מאמרינו לחג השבועות – 'גלגולי נשמות במגילת רות').
בועז גאל את נשמתו של מחלון בעלה של רות על ידי מצות יבום
ברות המואביה היתה נמצאת רוחו של מחלון בעלה, אשר מת בלי בנים ('עיני משה' לאלשיך הקדוש על מגילת רות דף יג ע"ב טור א ד"ה או כיוון באומרו). ובגלל הרוח הזאת אף אחרי פטירת בעלה של רות היא נקראה "אֵשֶׁת מַחְלוֹן" ולא 'אלמנת מחלון' וכפי שנאמר "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (רות ד, י) ('עיני משה' על מגילת רות דף טו ע"ב טור א ד"ה ויאמר וכו'). מחמת כן רות גם נקראה כלתה של נעמי עד לידת בנה, כי כל עוד היה רוּח מחלון בקרבה היא כאילו היתה עדיין ברשות בעלה וכפי שנאמר "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ" (רות ב, כ) וכן שאמרו הנשים לנעמי "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד, טו) ('עיני משה' על מגילת רות דף טז ע"ב טור ב ד"ה 'או יאמר שתי טעמים' וכן דף י ע"א טור א ד"ה אמנם הנה כתבנו למעלה). וכך גם אמר בועז לרות "וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ" (רות ב, יא) כלומר שגם אחרי מות מחלון עדיין נעמי היא "חֲמוֹתֵךְ" כי רוּח מחלון בקרבך ('עיני משה' על מגילת רות דף י ע"א טור א ד"ה אמנם הנה כתבנו למעלה).
בועז רצה לגאול את נפשו של מחלון כי ידע את צערו של המת בלי בנים שנפשו משוטטת בעולם ('עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה נ"א נ"ב ד"ה ואם לא רצה ליבם חולץ). והנה על מנת למשוך את נפש המת לבוא בעולם הזה בתוך הולד הנולד מהיבמה, צריך היבם לפשוט את עצמו מכל התאוות הגשמיות ולכוון למשוך את רוח ונפש המת לזרע, ולא כל אדם זוכה לכך. ואם חלילה מתכוון לשם נוֹי האשה אז כאילו פוגע באיסור של ערות אשת אחיו (ראה גמ' יבמות דף לט ע"ב) ('מאור ושמש' רמזי רות ד"ה 'ונראה לי על פי'. וראה מעשה ב'בראשית רבה' פה, ה. אמנם ראה את דעתו של ר' יוסף חיים בספר 'בן איש חיל' קונטרס 'שני אליהו' דף כ טור ב). לכן כאשר בועז הצדיק אמר לגואל הקרוב שהוא צריך לבוא עד כדי 'התפשטות הגשמיות' על מנת למשוך את נשמת מחלון בעלה של רות המואביה בקיום מצות היבום וכך להקים את שם המת על נחלתו, ענה לו הגואל כי אי אפשר לו לכוון כן באמת שנאמר "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל" (רות ד, ו) לפי שפחד ל"אַשְׁחִית" בכוונתו שאז ימצא כי הוא כאילו פוגע בערות אשת אחיו. וידע הגואל שלדבר זה יכול דווקא בועז ('מאור ושמש' רמזי רות ד"ה ונראה לי על פי) שיש בידו זכות רבה להושיע את נשמתו של מחלון ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"ב ד"ה 'ומטעם זה מיאן טוב' בשם הרב 'אגרת שמואל').
מצות 'היבום' טובה יותר מ'החליצה' בגלל תיקון רוחו של המת כאשר האשה מולידה מאותו היבום (עפ"י 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלג ע"ב ד"ה וזוהי כוונת היבום), והמקיים אותה לשמה נעשה שותף להקב"ה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלד ע"ב ד"ה 'ועתה אבוא לבאר' מדברי רבותינו). וכך בועז נטל על עצמו להמשיך את נפש המת באשה, והיה צריך בזה השתדלות נמרצת ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ מחבר פיוט 'לכה דודי' דף עט ע"ב בסוף ביאור הפסוק 'וגם את רות המואביה') והתעוררות רבה ועצומה למשוך את נפש המת ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה 'ועתה אבוא לבאר'). כיון שהוא לא היה גואל קרוב של מחלון ('שרש ישי' דף עט ע"ב בסוף ביאור הפסוק 'וגם את רות המואביה') אשר היה יכול למושכו במעט התעוררות ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה 'ועתה אבוא לבאר'). ואכן בועז שהיה בגיל שמונים ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן יב) כיוון לשמה בלי שום כוונה חיצונית אחרת ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"ב ד"ה הנה כי טוב), וזכה לקיים את מצות הייבום עם רות המואביה ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן יב) וגם להיבנות בזרעו ממנה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"ב ד"ה הנה כי טוב).
נעמי אמרה לרות קודם למעשה הייבום כי בועז הוא קרוב של שתיהן שנאמר "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" (רות ב, כ) וכוונתה שיש לו קירבה אליה מכוח רוּח מחלון שבקרבה, ויכול בועז להשקיט את הרוח הזאת הנמצאת בה על ידי מעשה הייבום ('עיני משה' לאלשיך הקדוש על מגילת רות דף י ע"א טור א ד"ה אמנם הנה כתבנו למעלה). ונרמז בדבריה "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (רות ג, א) שהתיבות "לָךְ מָנוֹחַ" הן אותיות התיבה 'כמחלון', לומר שהבן הזה יהיה בו גלגול של בעלה הראשון מחלון ויהיה מנוחה במעיה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה 'ואכן עם כי הקב"ה' וכתב שהיא הוסיפה לומר לה 'שלא יריב רוח בעלה הקודם עם רוחו של בועז' עיי"ש) ואכן רות המואביה התכוונה להביא ולתקן את נפש בעלה מחלון על ידי שיתגלגל בבנה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישב ד"ה דע שתמר ורות). אך עם זאת נעמי חמותה חששה שבעת המצוה עצמה לא היה לרות כהוגן את הכוונה הצריכה לדבר ההוא או אולי בועז כיון להנאתו לקחת אשה כלילת יופי כמו רות – וממילא לא באה נפש מחלון שם. וכיון שהיתה מסופקת בדבר לכן לא שמחה נעמי בבן שנולד ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ בפסוק 'והיה לך למשיב נפש' דף פד ע"א).
ועל זה ענו לה הנשים החכמות "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד, יד - טו), כלומר אמרו לה כי עיקר הדבר תלוי ביבמה יותר מהיבם, והנה רות כלתך "אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ" היא זו שילדה לך ועל כן בוודאי לא הסירה מחשבתה גם בעת ההיא אל אשר נכספת להמשיך נפש בנך אל העולם הזה ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על הפסוק 'והיה לך למשיב נפש' דף פד ע"ב). והוסיפו ואמרו לה "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" – הילד הזה הוא משובב נפש בנך, אשר עד היום לא מצאה נפשו מנוחה ומרגוע והיתה הולכת מדחי אל דחי, ועתה הוא "מֵשִׁיב" את ה"נֶפֶשׁ" שהיא שקטה ונרגעה בשובה בנחת ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על הפסוק 'והיה לך למשיב נפש' דף פד ע"א, 'נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר רביעי הפרק שביעי. ועיי"ש שהאריך במצוה) בתוך הילד הזה ממש. וזה "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ" למחלון בנך ('בשורות אליהו' על מגילת רות לר' אליהו הכהן מאיזמיר פרק ד ד"ה אמנם יובן עם מה שפירשתי).
והשכנות של נעמי שהיו רגילות תמיד עם רות ובועז וידעו את עוצם תוּמם, ראו לאמת הדבר שיהיה מורגל ושגור בפי הכל מבלי שיסתפקו בו כי הילד שנולד לרות הוא מחלון בנה של נעמי, לכן "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (רות ד, יז). וגם קראו את שמו עוֹבֵד שנאמר "וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד" (רות ד, יז) כי אמרו שכפי כוונת המולידים השלמים, הרי שמבלי שום ספק הוא יהיה "עוֹבֵד" אלקים ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על הפסוק 'ותקראנה לו השכנות' דף פה ע"א). וכיון שעובד היה בעצמו מחלון אשר נבנה מהרוח שנשארה בבטנה של רות ('עיני משה' לאלשיך הקדוש על מגילת רות דף ב ע"ב טור ב ד"ה עוד יתכן בענין הכתוב) לכן נעמי החזיקה בחיקה את בנה הנולד של רות כמו איש שמצא את אבדתו אשר איבד שנאמר "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת" (רות ד, טז) ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה אמנם יש לך לדעת כי כל), "וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת" – שנעשה לה אז נס ועל אף שהיתה זקנה ודדיה כבר מצומקות, ה' השפיע בהם חלב והיתה מניקה את הילד. וכל זה על מנת להורות כי הוא הוא מחלון בנה של נעמי שחזר בדרך ייבום ('עיני משה' על מגילת רות דף יז ע"א טור א ד"ה והנה לבא אל).
על ידי חליצת הנעל נפרדת נשמת המת ממשפחתו והיא יכולה לשוב ולהיתקן
כיון שמצות יבום מצריכה כוונה רבה ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תצא ד"ה עי"ל טעם אחר שתלה) ולקיימה לשם שמים ולא לשם נוי או ממון או שאר מחשבות חיצוניות ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פד דף רלה ע"א ד"ה הרי שלך לפניך), על כן נתנה התורה דרך אחרת לחלץ את נשמת המת על ידי 'מצות חליצה' ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תצא ד"ה עי"ל טעם אחר שתלה). שכאשר מת אדם בלי שהספיק להוליד ילדים, אזי יש התקשרות מסוימת של נשמת המת בעקב רגלו של היבם ('תיקוני הזוהר' תיקון כו דף עב ע"א ד"ה ועוד, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר רות ד"ה שלף איש נעלו) כי המת רוצה שֶׁאָחִיו יזכהו לתיקונו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר רות ד"ה שלף איש, 'כסא מלך' לר' שלום בוזאגלו על תיקוני הזוהר תיקון כו דף עא ע"ב) ועל ידי החליצה כיכול מעבירים משם את נפש המת ואומרים שאין לו עוד תקוה להיות מתוקן במקום זה ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין מצוה נ"א נ"ב ד"ה ואם לא רצה ליבם חולץ) והוא הולך משם 'ערום'. לכן יש מצוה לדיינים שעושים את מצות החליצה לְזַמֵּן ולקבוע מקום לעשיית החליצה ולומר "נֵלֵךְ לִמְקוֹם פְּלוֹנִי לַחֲלֹץ" (ראה שו"ע אבן העזר סימן קסט, ד), כי על ידי אמירה זו הם מרחיקים את 'החיצונים' מרוחו 'הערומה' של הבעל ('זרע שמשון' פרשת האזינו דף קמ ע"א טור א ד"ה ברכות פ"ק בשם 'חכמי האמת' וכתב שכך זה גם בעניין אמירת 'הזימון' לפני ברכת המזון שמרחיק את החיצונים עיי"ש).
במעשה החליצה הגואל צריך לקשור נעל אחת (זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה ואי) שיש לה עקב, ברגלו הימנית ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת כי תצא ד"ה מדיני המצוה), והנעל הזאת משמשת כמו 'כיסוי' להטמין את נשמת המת שלא יראו אותו המקטרגים ('כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון כו דף עא ע"ב), וכאשר לובש היבם את הנעל הוא מגן על רוחו של אחיו המת הדבוק שם ברגלו, מפני 'החיצונים' ('באר לחי רואי' לאדמו"ר ממונקטש תיקוני הזוהר תיקון כו עב ע"א). ואז קודם החליצה היבם דוחק את רגלו בחוזקה לארץ, להראות דיבוק הרגל בארץ ופירוּד ודִחוּי לנפש אחיו המת ('טעמי המצות' להרדב"ז מצוה קל ד"ה וצריך שיהיה). והאשה מתירה את הנעל וחולצת אותה (זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה ואי ההוא פרוקא) ביד ימין שלה – כי ימין היא מידת הרחמים ובזה מורים על הרחמים שצריכה הנשמה על מנת להחזירה ולתקן את אשר עיוותה. ואם היבמה חלילה חולצת ביד שמאל שהיא מידת הדין, אז אין תקומה לנשמה ('טעמי המצות' להרדב"ז מצוה קל ד"ה פרטי המצוה).
ובמעשה זה מתירה היבמה את קשר הָאַחְוָה שיש בין המת לבין אחיו ('אור החמה' על זוהר פרשת כי תצא דף רפא ע"א מהרמ"ק) ומוציאה משם את חלקי נפש המת שהיו דבוקים ביבם ('כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון כו דף עא ע"ב). לכן הנעל צריכה להיות עשויה מעוֹר, לרמוז שכשם שהעוֹר נפשט מהבשר כך גם הנשמה נפשטת ממשפחתה ומקרוביה שהם מבשרה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קל ד"ה וצריך שיהיה). והחליצה נעשית ביום ולא בלילה, כי היא פעולת דין ואכזריות שבזה מרחק את האח מבני משפחתו ומאשת חיקו, ואם היו עושים זאת בלילה שהוא זמן הדין, אפשר שלא היה לנשמה עוד תקנה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קל ד"ה פרטי המצוה צריך שיהיה). ואחר כך היבמה חובטת את הנעל בקרקע, בכדי שתנוח נשמתו שנבדלה מהיבם ויצאה ממנו בחליצת הנעל ('כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון כו דף עא ע"ב) והוא כמו 'גט גירושין' לנשמה ממשפחתה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קל ד"ה וצריך שיהיה). ואז הקב"ה מרחם על הנשמה הזאת וכן 'החיצונים' סרים ממנה (השמטות הזוהר ח"ג סימן טז דף שח ע"ב ד"ה אהדר. עיי"ש), והיא יכולה לשׁוּט בארץ ולחפש לה מנוחה אחרת ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה וכתב ריקאנטי) ולשוב בגלגול לעולם הזה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר רות ד"ה שלף איש נעלו, זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה ובעי לבטשא ליה) וכך להגיע לשלימות במקום אחר. לכן התורה כתבה שמצות 'היבום' היא רשות בידי היבם אך לא חובה, כי יש לנשמה תקנה גם במצות 'חליצה' ('אשל אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם טובייאנא מצוה נ"א נ"ב דף מט ע"א ד"ה אמר המאסף).
על ידי יריקת היבמה נפרדת ממנה ה'רוח האחת' שנתן בה בעלה בחייו
אחרי שהותר קשר הָאַחְוָה מהאח ניתן להתיר גם את הקשר עם אשת המת ('אור החמה' על זוהר פרשת כי תצא דף רפא ע"א מהרמ"ק) על מנת שהיא תוכל להינשא לאחר (זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה תו בטשותא) ושיעלה רוח המת למעלה במקום הראוי לו ('אשכול הכופר' על מגילת רות למחבר ספר 'צרור המור' דף טו ע"ב) כאשר יתמלא עליו ה' ברחמים ויבקש לו מנוח ('עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה נ"א נ"ב ד"ה ואם לא רצה ליבם חולץ). על כן באותו הבוקר של החליצה אין היבמה טועמת דבר, כי מיד אחרי הסרת הנעל צריכה היבמה לִירוֹק לפני היבם ('מאירת עינים' בראשית ד"ה עוד קבלתי). על הארץ ('זוהר הרקיע' להאר"י ז"ל על הזוהר פרשת משפטים דף צז ע"א טור א ד"ה היבמה נקנית במאמר), רוֹק כזה שבא מֵעַצְמוּתָהּ ('מאירת עינים' בראשית ד"ה עוד קבלתי) כפי שנאמר "וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (דברים כה, ט) ('מאירת עינים' בראשית ד"ה עוד קבלתי). ובאותו הרוֹק היא דוחה מעליה את הרוּח של בעלה ('זוהר הרקיע' להאר"י ז"ל על הזוהר פרשת משפטים דף צז ע"א טור א ד"ה היבמה ניקנית במאמר) ומשליכה אותו מעליה כדי שלא יהיה עוד מוחזק בה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק פה ד"ה 'ועוד רוק זה האמור' בשם 'נגיד ומצוה').
והעניין בזה, לפי שכשאדם רוֹקק בהכרח הוא משליך עם הרוֹק קצת רוּח חיוני ממנו ('עולת תמיד' להאר"י ז"ל פרק יבום וחליצה ד"ה וירקה בפניו), וכך גם אשת המת על ידי היריקה הזאת פורשׁת ממנה ה'רוח האחת' שנתן בה בעלה בתחילה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא ד"ה וירקה בפניו, 'עולת תמיד' פרק יבום וחליצה ד"ה וירקה בפניו. ראה 'צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה וסמך לכאן כי ישבו) ושעדיין היתה נמצאת בה (עפ"י 'זוהר הרקיע' על הזוהר פרשת משפטים דף צז ע"א טור א ד"ה היבמה ניקנית), והיא עושה זאת באמצעות הרוֹק שלה שצבעו לבן בכדי שבאותה בחינה שהוא נבלע כך הוא יפלט ממנה, ודי למבין ('שער הפסוקים' פרשת כי תצא ד"ה וירקה בפניו). וזה הסוד שפעמים רבות ('זוהר הרקיע' על הזוהר פרשת משפטים דף צז ע"א טור א ד"ה היבמה ניקנית) היו רואים את צורת המת ('טעמי המנהגים ומקורי הדינים' סימן תתרד בהערה) ברוֹק שהוציאה האשה החולצת, כלומר שהיו רואים שם את צורת הפנים של המת כפי שהיה לו בחייו ('זוהר הרקיע' להאר"י ז"ל על הזוהר פרשת משפטים דף צז ע"א טור א ד"ה היבמה ניקנית, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק פה ד"ה 'ועוד רוק זה האמור' בשם הרמ"ז בהגהותיו).
ואז האשה אומרת "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה, ט) כי "כָּכָה" הוא שם קדוש המעלה את כל הנשמות ממוות לחיים, וגם היא מכוונת להעלות 'נפש המת' של בעלה למקור החיים ('אוצר החיים' פרשת כי תצא ד"ה משרשי המצות). ואז כל העומדים שם אומרים 'חלוּץ הנעל' שלוש פעמים כנגד ה'נפש' 'רוח' ו'נשמה' של המת אשר משתחררות באותה שעה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פה דף רלו ע"ב ד"ה וכאן נועל נעל ברגלו) ובאלו הדברים הם עולים ('צרור המור' פרשת כי תצא סוף ד"ה וסמך לכאן). ולכן כל המעשה נקרא בשם 'חליצה' וכן החולץ נקרא 'בית חלוּץ הנעל' – לפי שנפש המת 'נחלצת' מהם ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה עוד קבלתי על החליצה) ויוצאת לחרות מאותה האשה. ונרמז סוד הדברים באמירת רבותינו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (ראה פרקי אבות ד, כ) שהתיבה "קנ-קן" היא בגמטריא "נעל-נעל" כנגד כפל אמירת 'חלוּץ הנעל', וכדי ללמד שאין להסתכל במצוה זו על פשוטם של דברים "אלא במה שיש בו" כלומר על פי סודם של דברים (פירוש 'קרן הצבי' על ספר 'קרנים' לר' אהרן קרדינא דף כט ע"א).
הדיינים יושבים בשעת מצות החליצה אבל האשה והאח החי צריכים לעמוד כל העת ואינם רשאים לשבת, לפי שנשמת המת עומדת שם לראות איך ייצא משפטה, וגם הם צריכים עמידה כמותה. ומטעם זה מקריאים לפני האשה והאיש את פסוקי פרשת החליצה בלשון הקודש, על מנת שתשמע גם הנשמה שמגיעה באותה שעה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קל ד"ה וצריך). וכך על כל הדברים האלו שבמצות יבום וחליצה נאמר "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (רות ד, ז), "עַל הַגְּאוּלָּה" – זו גאולת המת בלי בנים שעל ידי יבום חוזרת נשמתו, "וְעַל הַתְּמוּרָה" – זו מצות חליצה שבה עוזבת הנפש את משפחתה ומוצאת תיקונה במקום אחר כאשר היבם מקיים ו"שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ". "וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" – זהו החסד שעושה הקב"ה עִם ישראל ולא עם שאר אומות העולם, להמציא לנשמות תיקון לאשר עִוְּתוּ ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קל ד"ה לחלוץ). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד