פרשת כי תבוא – מעלת לשון הקודש

משה רבינו ציוה את ישראל על הברכות והקללות שבהר גריזים ובהר עיבל כפי שנאמר "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם" (דברים כז, יא - יד), ולמדו רבותינו כי הלוים אמרו את הברכות והקללות בלשון הקודש (ראה גמ' סוטה דף לג ע"א).

ויש להתבונן, מהי מעלתה של 'לשון הקודש' שהלוים הקפידו לדבר דווקא בלשון זו אל עם ישראל שעמדו על הר גריזים ועל הר עיבל?

בלשון הקודש נברא העולם ובה מדברים מלאכי השרת וכל צבא השמים

לשון הקודש היא השפה שמלאכי השרת (גמ' חגיגה דף טז ע"א, זוהר פרשת נח דף עד ע"ב סתרי תורה ד"ה קומטורא דהרמנא) וכל צבא השמים מדברים בה (זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה תא חזי דהא) לפני ה' יתברך ('בעל שם טוב על התורה' פרשת נח אות קעג מספר 'צפנת פענח'). לשון זו חביבה עליהם ('לב אריה' פרשת ויצא אות כז ד"ה ויאמר אלי) ואינם מכירים שום שפה אחרת ('כתם פז' על זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה 'כיון שאתחלף לישנהון'. וראה שם שזה למעט 'בת קול' וכן גבריאל המלאך שיודעים שפות נוספות). וזה מה שאומרים בברכת יוצר אור של תפילת שחרית "וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַחַד בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם", כאשר "בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים" – היא לשון הקודש ('פירוש סידור התפילה' לבעל 'הרוקח' פרק מ' יוצר אור ד"ה יוצר משרתיו, 'היכל הקדש' לר' משה בן מימון אלבז דף יג ע"ב ד"ה תתברך ה' אלקינו). ועוד מוסיפים ואומרים "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה", כאשר "בְּשָׂפָה בְּרוּרָה" – היא לשון הקודש המבוררת ('פירוש סידור התפילה' לבעל הרוקח פרק מ' יוצר אור ד"ה בשפה ברורה). לכן התיבות "בְּשָׂפָה בְּרוּרָה" עם הכולל יוצאים בגימטריא 'לשון הקודש' ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי בחלק יוצר אור ד"ה בשפה ברורה).

הקב"ה ברא את עולמו בלשון הקודש ('בראשית רבה' יח, ד) על ידי צירופי האותיות ('קומץ המנחה' לר' צדוק הכהן מלובלין חלק ב אות ז) שבתורתו. ועל כן הטביע בטבע העולם שאם ייוולד תינוק והוא לא ישמע מאחרים שום לשון בתחילת דיבורו – אזי יהיה תחילת דיבורו ('מעבר יבק' שפתי רננות סוף פרק מג, עפ"י רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה מדבר בלשון) מעצמו ('מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה ומדברים בלשון) בלשון הקודש ('מעבר יבק' שפתי רננות סוף פרק מג, עפ"י רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה מדבר בלשון, 'מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה ומדברים בלשון הקודש) בלי שום לימוד מאחרים, כי הוא הלשון שכבר מוטבע בו ('מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה ומדברים בלשון הקודש). כך היה עם אדם הראשון שדיבר בלשון הקודש אף שלא למד מאחרים (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כב ד"ה מדבר בלשון), וכך היה גם עם המלאכים שנפלו מן השמים ונשׂאו את בנות האדם (ראה בראשית ו, ד), שכשהם הולידו אז מיד היו הילדים עומדים על הרגלים ומדברים בלשון הקודש ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כב ד"ה ואומר הנפילים) אף שלא למדו עדיין שום לשון מאבותיהם (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה מדבר בלשון) (להרחבה על אותיות לשון הקודש ראה מאמרינו לפרשת בראשית – 'כ"ב אותיות לשון הקודש').

וכן היה גם בניסיון הראשון שהתנסה בו אברהם אבינו. שכאשר הוא נולד ביקשו כל גדולי המלכות להורגו ולכן החביאו אותו במשך שלש עשרה שנה במסתור מתחת לארץ ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה עשרה), ואף על פי כן הכיר את בוראו בהיותו בגיל שלוש שנים (ראה גמ' נדרים דף לב ע"א) ולא התפתה כמו בני דורו לעבוד את השמש והירח. ואז הוא היה מדבר מאליו (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה לאחר י"ג שנה) בלשון הקודש ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה 'עשרה') מבלי שאף איש לימד אותו את הלשון באותן שלש עשרה שנה (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה מדבר בלשון. וראה 'מעבר יבק' שפתי רננות סוף פרק מג שהיה בזה עוד מעשה שאירע במשך הדורות). אמנם הקב"ה לא דיבר עם אברהם אבינו במשך שנים רבות ב'לשון הקודש' אלא בלשון תרגום שנאמר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר" (בראשית טו, א), וכמו שהיה אצל בלעם "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (במדבר טו, א). ורק אחרי שאברהם נימול החל הקב"ה לדבר עמו בלשוֹן הקוֹדש. לכן הוא נקרא בשעת המילה 'אברהם' שהוא נוטריקון 'אב המון גוים' שהן תיבות מתוך לשון הקודש ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י חלק א מערכת מ ערך מילה אות לח).

דור מגדל בבל הצליח במעשיו כי כולם היו מדברים אז לשון הקודש

ה' יתברך דיבר עם אדם וחוה בלשון הקודש. ואחר כך המשיכה לשון זו דור אחר דור ('מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה הקבלה), עד שבימי דור הפלגה כל העולם היו מדברים בלשון הקודש ('רבינו בחיי' בראשית יא, ט, ועפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כד ד"ה רבי שמעון אומר) כפי לשונם של מלאכי השרת (עפ"י 'תוספות' להחיד"א על 'אבות דברי נתן' פרק לז ד"ה שלשה כמלאכי השרת. עיי"ש) וזה מה שנאמר "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א), "דְבָרִים אֲחָדִים" – שהיו מדברים בלשון יחידו של

עולם (גמ' ירושלמי דף י פרק א הלכה ט, 'אגרא דכלה' פרשת נח פרק יא, א ד"ה ויהי) בלשון הקודש, שהיא "שָׂפָה אֶחָת" המיוחדת שבכל הלשונות ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה ואי תימא לישנהון). לכן התיבות "שָׂפָה אֶחָת" עם הכולל יוצאים בגימטריא 'לשון הקֹדש' ('פירוש סידור התפילה' למחבר 'הרוקח' תפלת ראש השנה פרק קכט ד"ה ורוממתנו מכל הלשונות, 'כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה ואי תימא לישנהון) (להרחבה בעניין מגדל בבל ראה מאמרינו לפרשת נח – 'מעשיהם של בוני מגדל בבל').

ומשום שאנשי מגדל בבל ידעו ודיברו את 'לשון הקודש' (זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה ויאמר ה' הן עם אחד) שהיא לשונם של מלאכי השרת (זוהר פרשת נח דף עד ע"ב סתרי תורה ד"ה קומטורא) זה סייע להם להצליח בבניית המגדל (זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה ויאמר ה', זוהר פרשת נח דף עה ע"א סתרי תורה ד"ה וירד ה'), כי יכלו להשתמש 'בשמות הקודש' ובהשבעות המלאכים ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' פרשת נח ד"ה ולזה אמר וירד ה'. ראה 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף עה ע"ב מהרמ"ק) ולעשות מה שהם רוצים ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת נח) כפי שנאמר בסמיכות "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו). אמנם אם היו מדברים בלשון אחרת שמלאכי השרת לא מכירים בה, היתה נגרעת מחשבתם (זוהר פרשת נח דף עד ע"ב סתרי תורה ד"ה קומטורא) ולא היו יכולים לפעול כלל ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת נח). וכך אכן נעשה להם בסוף, כפי שאמר ה' יתברך למלאכים "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז) (ראה 'תרגום יונתן' בראשית יא, ז). ועל ידי שהחליף את לשונם ללשונות אחרים לא יכלו עוד אותם האנשים לעשות את רצונם כי צבא השמים מכירים רק את 'לשון הקודש', ובזה נשבר כוחו של דור הפלגה כפי שנאמר מיד אחר כך "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית יא, ח) (זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה ויאמר ה' הן וד"ה תא חזי דהא).

עד דור הפלגה הנהגת השכינה הקדושה היתה מתפשטת על כל העולם לכן היו כולם מדברים ב'לשון הקודש'. אך אחרי דור הפלגה ההנהגה הישירה של השכינה הצטמצמה למקומם של שׁם ועבר הצדיקים שבידיהם נשארה לשון הקודש (הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה אמנם דע כי פירוד), ואז לשון זו נקראה גם בשם 'עברית' על שמו של עבר ('מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה הקבלה) לפי שהתקיימה בזרעו אחריו (הרמ"ד וואלי בראשית פרק יא ד"ה ויהי כל הארץ) דרך אברהם אבינו, שלא חטא עם אנשי דור הפלגה. לכן אברהם נקרא "הָעִבְרִי" שנאמר "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג) על שם שהיה יודע לדבר בלשון עברית (ראה 'בראשית רבה' מב, ח) (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כו ד"ה מדבר בלשון). 'לשון הקודש' המשיכה בשלושת אבות העולם ומשם לזרעם שהוא זרע קודש. לכן בשעה שבא יוסף לפני פרעה מלך מצרים, ידע פרעה שבעים לשון אך לא ידע את 'לשון הקודש' כפי שידע יוסף, כי בכל העולם לא ידעו מאוּמה משפה זו אלא רק אברהם וזרעו לבדו במסורת איש מפי איש. ובדבר זה גם הוכיח יוסף לְאֶחָיו כי הוא מבית אביהם, כאשר דיבר עמהם בלשון הקודש ('נזר הקודש' על מדרש 'בראשית רבה' פרשה צג אות יא).

האומות קיבלו שבעים לשונות וישראל נשארו עִם לשון הקודש

הקב"ה חילק את דור הפלגה לשבעים אומות ושׂם עליהם שבעים שׂרים רוחניים שינהיגו אותם, ונתן להם שבעים לשונות ('רבינו בחיי' בראשית יא, ט, הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה אמנם דע כי פירוד). וכפי הלשון של השׂר השולט כך קיבלה כל אוּמה את לשונה ('שפתי כהן על התורה' פרשת האזינו ד"ה ובמדרש היה ר' מאיר) כי כל שׂר ושׂר עיקרו הלשון של אותה האומה וכאותיותיה כן עצמוּתוֹ של השׂר ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש יב ד"ה וכמו שמרכבה). וכשם שכל שׂר משוּנה מחברו, כך כל אומה יש לה לשון משוּנה מחברתה. זה גם הטעם שבמשך הזמן השתנו לשונותיהם של הגוים, כמו שלשון יווני השתנתה ללאטיני ואחר כך השתנתה ללשון איטלקי או צרפתי או ספרדי או שאר הלשונות הידועים – כי השינוי הזה אירע להן מחמת שינוי שהיה בשׂרים הממונים למעלה (הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה ומ"ש בכלם ללשונותם). ואף שממתן תורה ואילך נודעה 'לשון הקודש' גם לגוים כאשר החלו להעתיק את התורה, אך מכל מקום אם גוי ידבר ב'לשון הקודש' הרי שלשונו היא סְרוּחָה כי הוא איננו מֵחֶלְקָה וְגוֹרָלָהּ של 'לשון הקודש' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על מדרש 'בראשית רבה' פרשה צג אות יא).

עַם ישראל נשאר תחת הנהגה ישירה של ה' יתברך, לכן לא השתנתה לשונם מ'לשון הקודש' (הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה ומ"ש בכלם) והיתה לשונם נפרדת מאותם שבעים לשונות חדשים (עפ"י מהרש"א גמ' סוטה דף לו ע"ב ד"ה למחר כל לישנא). ואף כשעם ישראל גלו בין אומות העולם ודיברו בלשונות הגוים הרי זה היה מהכרח הגלות על מנת לעשות את לחמם, אבל כל ענייני התורה והעבודה היו קבועים אצלם בלשון הקודש שהוא לשון אביהם שבשמים (הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה ומ"ש בכלם). מעין זה היה כאשר ישראל היו בגלות מצרים, שהם היו שומרים על לשונם ומדברים בלשון הקודש (ראה 'שיר השירים רבה' ד, יב ד"ה אמר רבי פנחס). לכן אף ש'שערי הטומאה' שנפלו בהם ישראל לא היו מניחים אותם לצאת מארץ מצרים, הרי ש'לשון הקודש' שדיברו בה היה להם למסתור ומגן מהסטרא אחרא, והיא הצילה אותם ('בגדי אהרן' לר' אהרן הדרשן תאומים פרשת נשא דף ד ע"ב טור א ד"ה 'או יובן עפ"י' בשם חכמי האמת). ובדבר זה יש מעלה, שאם איש ישראל יגור באיזה אומה מאומות העולם אך לא ידבר כלל בלשונם, הוא לא יהיה מסור תחת השׂר הרוחני של אותה האומה ('ילקוט מנחם' לר' מנחם מנדל מרימנוב בליקוטים ערך 'לשון' והיא הבטחה מהרבי מרימנוב).

כשם שהבורא הוא אלקי האלקים ועליון על כל השׂרים של מעלה, כך גם לשון הקודש עליונה על כל הלשונות ('רבינו בחיי' בראשית יא, ט). לכן נתקן שהברכות והקללות שנאמרו לישראל בהר גריזים ובהר עיבל יהיו דווקא בלשון הקודש. כי לא היה כבוד לישראל שֶׁיִּמָּשְׁכוּ להם ברכות באחת מלשונות הגוים. וגם לא היה ראוי שיתקללו באחת מלשונות הגוים – שיש בזה פחיתוּת לישראל שימשך קללה מלשונם וכאילו הם מתקללים מהם ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתיב). לכן גם כל ישראל הנמצאים בארץ ישראל ראוי להם לדבר דווקא ב'לשון הקודש' ולא בלשונות הגוים, כדי שלא לייקר את לשונם ולא להכניס חו‍ֹל בקו‍ֹדש ('שפתי כהן על התורה' פרשת האזינו ד"ה ובמדרש היה ר' מאיר). שאין בכל שבעים הלשונות שקיבלו אומות העולם אף לשון שיש בה קדוּשה, כמו שיש בלשון הקוֹדש ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בפירושו סולת בלולה דף ל ע"ב סימן קנו אות ב ד"ה 'ז"ל האר"י ז"ל' בשם ספר קרבן שבת לר' בצלאל הדרשן. וראה שם שיש קצת קדושה בלשון התרגום ואכמ"ל).

תיבות מלשון הקודש נכנסו בתוך הלשונות של אומות העולם

לשון הקודש היא שורש כל שבעים הלשונות שבארץ ('בעל שם טוב על התורה' פרשת נח אות קעג מספר 'צפנת פענח' בשם הבעש"ט) וממנה חיוּתן. לכן כאשר הקב"ה בלבל את כל הלשונות בדור הפלגה, הוא השאיר דבר מתוך לשון הקודש בכל אחת מהלשונות ('מאור עינים' פרשת נח ד"ה ויהי כל הארץ) של שבעים האומות ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה עשירה ד"ה ובזוהר פרשת אחרי מות), ואלו הן מספר תיבות שהיו חלק מלשון הקודש ונכנסו בתוך לשונות הגוים ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן פרשת נח דף ה ע"א טור ב ד"ה כי יש בעמים, 'של"ה הקדוש' תורה שבעל פה ד"ה ובכלל פה קדוש הוא, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ואתחנן אות יד), בעוד שתיבות אלו השתכחו מלשון הקודש עם עוד הרבה תיבות אחרות ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן פרשת נח דף ה ע"א טור ב ד"ה כי יש בעמים), ונראות כעת ממש כחלק מלשונות הגוים. תיבות אלו מהוות את החיוּת והרוּחניות שבלשונות ובתיבות הגוים (פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק א' ד"ה 'ועדיין צריכין אנו' בשם ר' אלעזר נחום, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ואתחנן אות יד). מטעם זה גלו ישראל בין האומות כדי לברר את האותיות הקדושות שהתערבבו ביניהם, ועל ידי עסקם ודיבורם עמהם, מתעלים אותן האותיות אל שורשן ('מאור עינים' פרשת נח ד"ה ויהי כל הארץ).

לכן כל התיבות שהוזכרו בתלמוד ובמדרשים, בלשון יווני ('מדרש תלפיות' למחבר ה'שבט מוסר' ענף אפיקומן ד"ה לא מפני שאפיקומן) או בלשון אפריקי או בלשון מצרי (פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק א' ד"ה 'ועדיין צריכין אנו') או בלשון פרסי ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת ואתחנן אות יד) או בשאר הלשונות ('מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה לא מפני שאפיקומן), וגם למדו מהם כמה מצוות (עפ"י 'דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב לתלמיד הרמב"ן פרשת נח דף ה ע"א טור ב ד"ה כי יש בעמים), הן לא לשונות של גוים המעורבות בתורה הקדושה ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה עשירה ד"ה ובזוהר פרשת אחרי מות), כי חלילה שילמדו מלשונות הגוים את המצוות הקדושות ויביאו ראיה מלשונם הגרוע, אלא הן 'לשון הקודש' ממש שנשאר בידם ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב פרשת נח דף ה ע"א טור ב ד"ה כי יש בעמים). ותיבות אלו נפלו בתוך שבעים הלשונות בעת בלבול הלשונות בדור הפלגה, וחכמים ליקטו את אותן התיבות מבין האומות על ידי רוח קודשם ('מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה לא מפני שאפיקומן) או כפי קבלה שהיה בידם ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב פרשת נח דף ה ע"א טור ב ד"ה כי יש בעמים) על מנת להשתמש בהם בספרי הקודש, כי קודש הן ('מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה לא מפני שאפיקומן).

כך במצות תפילין נאמרה בה התיבה "לְטוֹטָפֹת" (דברים יא, יח) שהיא בלשונות אחרים. כי 'טט' בלשון כתפי הוא 'שתים', ו'פת' בלשון אפריקי הוא 'שתים' (ראה גמ' סנהדרין דף ד ע"ב, גמ' זבחים דף לז ע"ב, גמ' מנחות דף לד ע"ב) ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה עשירה ד"ה ובזוהר פרשת אחרי מות). וכן התיבה "קְשִׂיטָה" (בראשית לג, יט) הוא בלשון אפריקי, שהרי שם קוראים לערך כסף הנקרא 'מעה' בשם 'קשׂיטה'. וכן בעניין קנית מערת המכפלה נאמרה התיבה "כָּרִיתִי" (בראשית נ, ה) שבלשון כרכי הים היו קורין למכירה בשם 'כירה' (ראה גמ' ראש השנה דף כו ע"א) (פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק א' ד"ה 'ועדיין צריכין'). וכן על התיבה "וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ, יד) שבלשון יווני 'הן' הוא 'אחת' (ראה רש"י ויקרא כ, יד, גמ' סנהדרין דף עו ע"ב) ('של"ה הקדוש' תורה שבעל פה ד"ה ובכלל פה קדוש הוא). ועוד אמרו שהתיבה 'אפיקומן' היא תיבה יוונית, אך היא גם נוטריקון 'אפיקו-מיני-מזונות' (ראה רש"י גמ' פסחים דף קיט ע"ב ד"ה וגוזליא דאבא) כי היא למעשה תיבה שמקורה בלשון הקודש ('מדרש תלפיות' למחבר ה'שבט מוסר' ענף אפיקומן ד"ה לא מפני שאפיקומן). וכן יש בעוד הרבה מקומות ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה עשירה ד"ה ובזוהר פרשת) גם בספרי הנביאים והכתובים (פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק א' ד"ה 'ועדיין צריכין').

מלאכי השרת מעלים רק את התפילות שנאמרות בלשון הקודש

כאשר אדם מתפלל בלשון הקודש ראויה תפילתו להתקבל ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה ד"ה או נקט לשון ארמי), שתיבות אלו של 'לשון הקודש' עומדות ברומו של עולם ואין ערוֹך להן ('נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן שער ב סוף פרק יג בהגהה), ומזדככת רוחניות האותיות שלהן והן נכנסות בעולם המלאכים ומתעלות הלאה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת נח דף עד ע"ב סתרי תורה ד"ה 'אשתמודען' מהרמ"ק). ומלאכי השרת בעצמם מיישרים ומכניסים את אותה התפילה לפנים מן הפרגוד – לפי שהעולם נברא בלשון הקודש ומלאכי השרת בעצמם משתמשים בה ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה ד"ה או נקט לשון ארמי). וגם שבעים שרי אומות העולם בעליונים הממונים כל אחד על אומה אחרת, מבינים ויודעים את 'לשון הקודש' ויכולים להעלות את התפילה של המתפלל בה. אך אם האדם מתפלל בלשון אחרת אז מבין אותה רק השר הממונה על אותה אומה שזו לשונה, ואין מבינים אותה השרים האחרים כדי להעלותה ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת עקב דף קיג ע"א טור א ד"ה והיו לטטפת בין עיניכם).

אם אדם מתפלל בשאר הלשונות שאינן קודש, אזי אין תפילותיו מזדככות ברוחניותן לעלות למעלה ('אור החמה' על זוהר נח דף עד ע"ב סתרי תורה ד"ה 'אשתמודען' מהרמ"ק), ואין מלאכי השרת מסייעים לתפילתו ('של"ה הקדוש' מסכת ראש השנה ד"ה או נקט לשון ארמי) כי הם אינם יודעים ואינם מכירים בלשונות אחרים (זוהר פרשת נח דף עה ע"ב ד"ה תא חזי) וגם לא מכירים בפניו של המתפלל בהם ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן לא). לכן גם אם אדם מתפלל על חולה, צריך להתפלל בלשון הקודש ולא בשאר הלשונות מפני מלאכי השרת, אלא אם מתפלל סמוך לחולה שאז השכינה נמצאת מעל ראשו ויכול להתפלל בכל לשון (ראה גמ' שבת דף יב ע"ב) ('מזמור לאסף' דיני מצות ביקור חולים ד"ה הבא לכבד), וזה בדומה למה שהותר להתפלל בציבור בשאר לשונות (ראה שו"ע או"ח סימן קא סעיף ד) כי הקב"ה מקבל את תפילת הרבים בלי אמצעי של מלאכים ('באר היטב' שו"ע או"ח סימן קא סעיף ד אות ז, משנ"ב סימן קא סעיף ד' ס"ק י"ג וט"ו ועיי"ש).

אמנם אם המתפלל הוא 'עני בדעת' כלומר שאינו מבין בלשון הקודש, אך הוא שופך ליבו לפני ה' הבוחן כליות ולב – יכולה תפילה זו להיות נחת רוח לפניו יתברך יותר מתפילה בלא כוונה בלשון הקודש ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן לא). ועליו נאמר "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א) שאם האדם הוא "עָנִי" בדעת 'לשון הקודש' אל יחוּש אם מלאכי השרת אינם מסייעים לתפלתו שבלשון לעז, אלא "לִפְנֵי ה' " לבדו "יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" גם בלי סיוע ממלאכי השרת ('יד יהודה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו סימן לא). מכל מקום, אם האדם לא יכול לכוון כראוי יזהר להתפלל רק בלשון הקודש, כי התיבות של לשון הקודש בעצמן קדוּשתן היא למעלה, ועולה התפילה כהוגן ('ביאור הלכה' או"ח סימן קא ד"ה יכול) עם מלאכי השרת שמעלים את התפילות.

בלשון הקודש יש קדוּשה וראוי להיזהר מלדבר בה במקומות מטונפים

היה מנהג בישראל שאם יש איש ישראלי חולה, אז מספרים זאת בלשון לעז שהיו המורגלים בה ולא בלשון הקודש. ואילו כשהיה גוי חולה, היו אומרים בלשון הקודש "פלוני הוא חולה". והטעם בזה, משום שהדיבור בלשון הקודש מסוגל להתקיים, וכיון שלא רצו שיתקיים על איש מבני ישראל לכן היו אומרים בלעז ולא בלשון הקודש, מה שאין כן על גוי. וגם התנא בפרקי אבות כשלא רצה שיחוּלוּ דברי קללה על ראשם של ישראל, נשמר בדיבורו שלא לדבר ב'לשון הקודש' אלא בלשון ארמית "הוּא הָיָה אוֹמֵר נָגֵד שְׁמָא אָבֵד שְׁמֵהּ, וּדְלֹא מוֹסִיף יָסֵף, וּדְלֹא יָלֵיף קְטָלָא חַיָּב, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חָלֵף" (ראה משנה אבות א, יג) ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב אבות פרק א משנה יג) שפירושו "מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שׂררה ורבנוּת – יאבד שמו, ומי שלא מוסיף בלימודו – יאסף אל עמיו, ומי שלא לומד – חייב מיתה, ומי שמשתמש בכתרה של תורה – יחלוף ויעבור מן העולם" ('רבינו עובדיה מברטנורא' פרקי אבות א, יג).

ולכן הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל נאמרו דווקא בלשון הקודש "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם" (דברים כז, יא - יד), ולמדו רבותינו כי הלוים אמרו את הברכות והקללות דווקא בלשון הקודש (ראה גמ' סוטה דף לג ע"א), משום שהיה צריך שיהיה קיום לברכות שניתנו לישראל, וזה יכול היה להיות דווקא בלשון הקודש כי סגולתה לתת כוח שיתקיים הדבר, שהרי בלשון זו נבראו השמים והארץ וכל הנבראים הקיימים בעולם. ואף הקללות היו צריכות להיאמר בלשון הקודש, כיון שקללות אלו מוכרחות לקבלת התורה (ראה גמ' סוטה דף לז ע"א - ע"ב) וגם להם צריך שיהיה כוח קיום ('ברכה משולשת' למחבר ספר 'בני יששכר' מסכת סוטה פרק ז מ"ה).

צריך כל אדם לשמור על קדושת לשון הקודש. לכן אף שהותר לדבר בלשון הקודש במקומות מטונפים, הרי שזה מותר דווקא מדוֹחק כגון לבקש דבר הצריך לאדם שם בעת ההיא. אבל מי שיודע ומכיר לשון אחרת ודאי חייב לנהוג חומרה בעצמו ולדבר שם באותה לשון, כי צריך להיזהר שלא לזלזל בקדושת לשון הקודש ('מגדל עוז' ליעב"ץ חלק לח עליית הלשון פרק שני ד"ה ומדברים בלשון הקודש). והוא הדין שצריך להיזהר בזה במקומות שיש בהם עבודה זרה. מטעם זה היו כאלה בגלות שהרגילו את בניהם שלא לדבר בלשון הקודש (הגהות החתם סופר על המגן אברהם או"ח סימן פה אות ב). וכבר היה מעשה באדם אחד שהאריך ימים וכששאלו אותו במה זכה לכך, אמר שלא היה מדבר בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכסא אפילו בדברים של חוֹל שהותרו. וסיפר שהואיל והוא עשה גדר ותוספת, לכן הוסיפו גם לו על שנותיו ('ספר חסידים' סימן תתקצד).

ירגיל כל אדם את עצמו לדבר בלשון הקודש ובפרט בשבתות וימים טובים

אשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון הקודש ('של"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק) להיותה שגורה על פיו. לפי שהיא לשון צחה המועילה לנשמה ('קב הישר' פרק ג ד"ה וטוב יותר להרגיל) ומזככת אותה ('יסוד יוסף' רבו של מחבר 'קב הישר' פרק ג ד"ה וטוב יותר), ואין שיעור למעלתה ('דעת חכמה' שער השבת סוף פרק אחת עשרה ד"ה 'וקדושת הדיבור' בשם השל"ה הקדוש). וגם כאשר הבן הקטן מתחיל לדבר, אביו ירגיל אותו לדבר בלשון הקודש ('אור צדיקים' בחלק ספר מוסר נושא 'יסוד גדול בגידול הבנים' אות ג) וְיִלְמַד עמו כל דבר בלשון הקודש, כדי שירגיל את עצמו בקדושה לדבר בלשון זו ולא בשאר לשונות ('קב הישר' פרק פב ד"ה הזכות השלישית). ואם אינו מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו הוא קוברו שנאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט) ואחר כך נאמר "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" (דברים יא, כא), וזה כדי לומר שאם מלמדים את הבנים ומדברים עמם בלשון הקודש אז ירבו ימיכם וימי בניהם, ואם לא אז חלילה ההיפך ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שני תחילת פרק א דף א ע"א ד"ה יוצר האדם).

לכן ישראל הנמצאים בגלות צריכים לדבר עם הנערים בלשון הקוֹדש, כדי שלא יהיו כמו אחרי גלוּת בית ראשון שאז נאמר "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג, כג - כד) ('זכר דוד' מאמר שני תחילת פרק א ד"ה יוצר האדם דף א ע"א). כי ישראל שבגלות נשׂאו נשים נוכריות שנאמר "רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת", וכיון שהנשים הנוכריות הללו לא היו יודעות את לשון הקודש, לכן לימדו את בניהם שנולדו להן לדבר בשפת עמם. וכך ישראל שכחו בגלות את לשון אבותם, והיא נשארה רק אצל חכמי הדור ההוגים בתורת ה' תמיד. מטעם זה שמותיהם של רבים מעולי בבל היו שמות שנלקחו מלשונות הגוים. וכשראה עזרא הסופר וסיעתו שנשתכחה לשון הקודש, הם הוצרכו לתרגם את התורה ללשון ארמית כדי שהמון העם יבין (ראה גמ' סנהדרין דף כא ע"ב בשם מר זוטרא) ('זכר דוד' מאמר א פרק פב דף רכז ד"ה ואם מצאנו).

ומטעם זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות שבמשך היום דווקא בלשון הקודש אף שתפילה יכולה להיאמר בכל לשון, כי בעקבות חורבן בית המקדש הראשון התערבו ישראל בין הגוים ונולדו להם בנים בארצותיהם והיתה שׂפתם משובשת ומעורבת מלשונות הנוכריות, עד שלא היה יכול אפילו אחד מהם להתפלל ולדבר כל צרכו בלשון עברית אלא רק בשימוש ותערובת לשון נכרית וכך 'לשון האמת' היתה כלה ונחרצת ונכחדת מן הארץ. וכשראו אנשי כנסת הגדולה את הרעה החוֹלה הזאת, הם החליטו לתקן את התפילות בלשון הקודש, בשפה ברורה ולשון קצרה זכה ברה וישרה ומטוהרת מכל חלאת לשון נוכרית, ואשר יש בכוחה לעורר כוחות עליונים בנקל ולעלות במעלות רוחניות. וכוונתם שעל ידי כך כולם יהיו מתפללים ומברכים בשפה אחת ולשון אחת של עברית ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שני סוף פרק א ד"ה יוצר האדם דף ב ע"א ד"ה ואחרי הודיע ה' וד"ה אביטה נא וראה). ואחריהם באו חכמי המשנה וגם שנו דבריהם בלשון הקודש דווקא, כדי להגביר את כוח הקדושה והברכה בכל העולמות ('תולדות שמשון' לר' שמשון נחמני על פרקי אבות פרק שישי משנה א ד"ה עכ"ז גדל כחם) (ולהרחבה מדוע התלמוד והזוהר נכתבו בלשון ארמית ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'סודה של השפה הארמית').

וביום השבת ('של"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת סוף פרק אחת עשרה ד"ה 'וקדושת הדיבור' בשם השל"ה הקדוש) אין לדבר אלא בלשון הקודש ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כט אות כח, 'של"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק), כי היא אות בין ה' יתברך לבין עם ישראל, וקדוש היום לה' ('של"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת סוף פרק אחת עשרה ד"ה 'וקדושת הדיבור' בשם השל"ה הקדוש). וכן נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת בלשון זרה אלא רק בלשון הקודש, ואפילו בדברים שהם הכרחיים ('של"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק). ויש להיזהר בזה גם בימים טובים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כט אות כח). וכך נהג האר"י ז"ל שהיה נזהר לא לדבר בליל שבת או ביום שבת בלשון לעז ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ליל שבת דרוש א' ענין סעודת שבת ד"ה ענין המנהגים) אלא בלשון הקודש ('פרי עץ חיים' למהרח"ו ז"ל שער השבת סוף פרק כא). ורק אם היה מספר איזה דְּרוּשׁ בתורה לחברים החכמים וראה שצריך לאומרו בלשון לעז שיבינו השומעים ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ליל שבת דרוש א' ענין סעודת שבת ד"ה ענין המנהגים) היטב – היה מבארו בלשון לעז ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ליל שבת דרוש א' ענין סעודת שבת ד"ה ענין המנהגים, 'פרי עץ חיים' למהרח"ו ז"ל שער השבת סוף פרק כא). והיה האר"י ז"ל נזהר בזה אפילו עם אשתו שהיה מדבר עמה רק בלשון הקודש ביום שבת, אף שבהיותו במצרים לא היה נמצא בביתו כל השבוע אלא רק ביום שבת קודש ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל חלק שבחי האר"י ד"ה ולא הלך לביתו).

לעתיד לבוא גם כל אומות העולם ידברו רק בלשון הקודש

הקב"ה קרא שׁמות בלשון הקודש לשמים ולארץ ולכל אשר בם, ולכל המלאכים ומחנות הצבא אשר בשמים. בלשון זו אמר את כל דברי התורה לעם ישראל ואת דברותיו הקדושות אשר בהר סיני, ובה התנבא את כל הנבואות ביד נביאיו, וכן כל שאר דברי הקדושה. בלשון זו גם נקראים שמותיו הקדושים כגון א-ל, אלהי-ם, צבאות, שד-י ושם יהו"ה הגדול והמיוחד – ומכל טעמים אלו נקראת לשון זו 'לשון הקודש' (רמב"ן שמות ל, יג). ועל כך שישראל זכו ללשון הקודש, תיקנו רבותינו לשבח ולהודות בכל שלושת הרגלים "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת" (מתוך תפילת עמידה לשלושת הרגלים), "וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת" – של אומות העולם, על ידי שנתן לישראל את לשון הקודש ('פירוש סידור התפילה' לבעל הרוקח פרק קכ תפלת המועדים ד"ה אתה בחרתנו) שאין שיעור למעלתה (עפ"י 'השל"ה הקדוש' מסכת שבת ד"ה ובדיבור ארז"ל בפרק), ולשון הקודש נשארה שׂפתם של עַם ישראל הנמצאים תחת הנהגת ה' יתברך (עפ"י הרמ"ד וואלי בראשית פרק י פרשת נח ד"ה ומ"ש בכלם ללשונותם).

אך לעתיד לבוא גם כל אומות העולם ידברו בלשון הקוֹדש ('לקט שכחה' למחבר 'ילקוט חדש' ערך 'משיח ותחיית המתים' אות כד בשם הציוני) כמו שנאמר "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט) (הרמ"ד וואלי בראשית פרק יא פרשת נח ד"ה ואלה תולדות שם), "שָׂפָה בְרוּרָה" – היא 'לשון הקודש' הנקראת שפה ברורה ונקיה אל מול שפתם של הגוים ('מצודת ציון' צפניה ג, ט). ועתידים הגוים לעזוב את כל הלשונות הזרים שהם מדברים בהם ('מצודת דוד' צפניה ג, ט) ולשוב למקורם ושורשם ('ספר הלקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' עמ' רב 'ענין שחז"ל השתמשו בלה"ק מלשונות הגוים' ד"ה ענין מה) כפי שהיה ('גבול בנימין' חלק א דרוש לט לפרשת בלק דף עא ע"ב טור ב ד"ה יבוקש הזמן) בראשונה ('ספר הלקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' עמ' רב 'ענין שחז"ל השתמשו בלה"ק מלשונות הגוים' ד"ה ענין מה), ולדבר רק בלשון הקודש ('מצודת דוד' צפניה ג, ט), ובזה יִתְיַחֲדוּ כולם "לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" ('גבול בנימין' חלק א דרוש לט לפרשת בלק דף עא ע"ב טור ב ד"ה יבוקש הזמן). ולכך רומז גם הפסוק "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט) כלומר שלא ידברו אז כי אם בלשון הקודש אשר בו נמצא שמו הנכבד של ה' ('מדרש תלפיות' ענף יחוד ד"ה ביום ההוא יהיה). במהרה בימינו, אמן.