פרשת האזינו – תחיית המתים לעתיד לבוא

התורה רמזה על 'תחיית המתים' בפסוק "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב, לט) (גמ' פסחים דף סח ע"א). והנה סדר התחייה ומשפטה הם עניינים מופלאים, שהיא עצמה 'קץ הפלאות' ('בית מועד' לר' מנחם רבא דף קלה ע"ב דרוש חמשה ועשרים לשבת חול המועד ד"ה והנה סדר התחייה).

ויש להתבונן, כיצד יהיה לעתיד לבוא סדר תחיית המתים המופלא אשר בו עתידים לקום לתחייה מחדש כל המתים שנקברו בארץ ובחוץ לארץ?

הקב"ה מחיה את המתים בעולם הזה באמצעות 'טל תחיית המתים'

אחד מהרקיעים שברא ה' יתברך נקרא 'ערבוֹת', ושׁם יש טַל "שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים" (גמ' חגיגה דף יב ע"ב). 'טַל' זה נרמז בראשית הבריאה שנאמר "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ו), כאשר ה"אֵד" הוא 'טל של תחיית המתים' שהקב"ה הטיל אותו בעפר על מנת שיהיה כוח לאדם להיבראות ('תפארת יהונתן' לרבי יהונתן אייבשיץ פרשת בראשית ב, ז ד"ה וייצר). לכן מיד אחרי שעלה ה"אֵד" יצר ה' את האדם עפר מן האדמה והטיל בו נשמת חיים, כפי שנאמר בסמיכות "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ה-ז). ואחר כך הטל הזה שיצר בורא העולם בראשית הבריאה המשיך להיות מזומן כל הדורות כדי להחיוֹת בו מתים, כבר מימי האבות הקדושים ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק 'מנחת אהרון' תחילת פרק ג).

בשעה שעלה יצחק אבינו להיעקד על המזבח ('תפארת יהונתן' בראשית כב, יב ד"ה ויאמר) ונגעה החרב בצוארו, מיד פרחה נשמתו ('ילקוט ראובני' פרשת וירא ד"ה 'אמרו מלאכי השרת' בשם ר' יהודה) והיה נחשב כקרבן. לאחר מכן שבה אליו הנשמה ('תפארת יהונתן' בראשית כב, יב ד"ה ויאמר) בשעה שאמר המלאך לאברהם אבינו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב, יב) ('לב אריה' לר' יהודה לייב האשקי פרשת תולדות אות ו ד"ה ולפי זה), וזה היה באמצעות 'טל של תחיית המתים' ('תפארת יהונתן' ספר בראשית כב, יב ד"ה ויאמר). וכיון שהיה בעקידת יצחק תחיית המתים ממש, לכן המלאכים פתחו ואמרו "ברוך מחיה המתים" ('קהלת יעקב' אותיות 'עק' דף כו ע"ב ערך 'עקידת יצחק') וגם יצחק אבינו בירך "ברוך אתה ה' מחיה המתים" ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לא, 'ילקוט ראובני' פרשת וירא ד"ה אמרו מלאכי השרת). ויש אומרים כי אברהם אבינו בירך ברכה זו (עפ"י זוהר פרשת נח דף ס ע"א בתוספתא ד"ה למה נח נח). ומאוחר יותר כאשר משה רבינו היה בסנה ונפרד מגופו הישן אשר גדל בבית פרעה כפי שנאמר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה), ירד עליו 'טל של תחייה' ואז גדל לו גוף חדש הראוי לנבואה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש י' ד"ה אבל תדע) (להרחבה על מעשה עקידת יצחק ראה מאמרינו לפרשת וירא – 'החלפת הנשמות בעקידת יצחק').

הטל הזה היה מזומן גם לעם ישראל במדבר ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה מודינא בחלק 'מנחת אהרון' תחילת פרק ג). שכאשר ישראל שמעו בהר סיני את הדיבר הראשון מעשרת הדיברות מיד פרחה נשמתם שנאמר "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיר השירים ה, ו), ואז ה' עשה איתם צדקה על אף שבאותה שעה ליבם לא היה נכון עמהם וגם עתידים היו לחטוא בעגל ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' על שיר השירים דף עז ע"א פסוק פתחתי אני), והביא עליהם את 'טל תחיית המתים' והחייה אותם מחדש (גמ' שבת דף פח ע"ב, 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' על שיר השירים דף עז ע"א פסוק פתחתי אני). ועל ידי הטל נעשה להם גוף חדש ונקי מכל תועבות מצרים והעוונות שדבקו בהם, גוף הראוי לקבלת התורה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש י' ד"ה אבל תדע). ורמז לכך בדיבר הראשון "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) שהתיבה "אָנֹכִי" בחילוף אותיות א"ת ב"ש הוא 'תטלמ' שזה צירוף 'טל מת' לרמוז שהיה אז תחיית המתים על ידי הטל ('מתתי-ה' פרשת משפטים דף כט ע"א טור ב ד"ה 'ובמדרש אית' במקצת' בשם 'שפתי כהן על התורה').

הנביאים החיוּ מתים וכך חיזקו את האמונה בתחיית המתים שלעתיד לבוא

כאשר התארח אליהו הנביא בביתה של הצרפית, חלה בנה ומת. אליהו הנביא עמד עליו בתפילה לפני הקב"ה וביקש שֶיְחַיֶּה וישיב את נפש הילד, וזה כדי שֶׁיִּלְמְדוּ לדורות שיש 'תחיית המתים' ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג). ואז הוא השתטח על בן הצרפית והאציל מרוחו דרך אבריו אל איברי הילד שנאמר "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ" (מלכים א' יז, כא) ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב). ונעתר לו ה' והילד קם לתחייה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג) שנאמר "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי" (מלכים א' יז, כב). והיה זה בדומה למה שעתיד ה' יתברך לעשות לכלל ישראל ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ט).

וכן היה עם אלישע הנביא שביקש מרבו אליהו הנביא כי יימשך אליו הרוח שבאמצעותו הוא החייה את הבן של הצרפית, ושעל ידו יחיו שני מתים שנאמר "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב' ב, ט) כלומר כפול ממנו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב). וכך אכן היה כאשר הבן של האישה השונמית שנולד לה בזכות ברכתו של אלישע חלה ומת ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג), ואז אלישע הנביא השתטח עליו ושׂם את אבריו כנגד אברי הילד כפי שעשה רבוֹ שנאמר "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד" (מלכים ב' ד, לד) ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב). אלישע התפלל לה' "ריבונו של עולם כשם שעשית נסים על ידי אליהו רבי והחיית את המת, כך עשה עמי והחייה הנער הזה!" ונעתר לו ה' והנער קם לתחייה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג).

אחרי מותו של אלישע קם לתחייה על ידו איש נוסף ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב). והיה זה כאשר הוליכו את גופתו של איש מת לקבורה, והנושׂאים את המת ראו גדוּד מואבי מתקרב אליהם ומחמת פחדם הם זרקו את הגופה ('מלבי"ם' מלכים ב' יג, כא) שנפלה ונגעה בעצמותיו של אלישע הנביא, ואז אותו המת קם מיד לתחיה. וזה מה שנאמר "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו" (מלכים ב' יג, כא) (ראה 'בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות תחילת פרק חמישים וארבע). וקימתו לתחיה היתה כי אלישע לא רצה שהוא ישכב אצלו ('מצודת דוד' מלכים ב' יג, כא), שהרי גוף הצדיק ועצמותיו הם ארון מיוחד לקדוּשה ואין ראוי שֶׁיִּגַּע בהם חוֹל ('מלבי"ם' מלכים ב' יג, כא).

וכן היה עם יחזקאל הנביא שהקב"ה אמר לו ללכת להחיות את המתים בבקעת דורא. וכאשר הגיע לשם יחזקאל, הקב"ה הוריד על כל העצמות היבשות שהיו בבקעת דורא 'טל תחיית המתים' ומיד כל העצמות של בני האדם שהיו שם החלו להעלות עליהן בשר וגידים, למעט עצמותיו של אדם אחד. ואז נפתח אוצר הנשמות בשמים וירדו כל הרוחות לגופם, כל רוח לגופת האיש השייכת לו ונעמדו שם כולם חיל גדול ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג). ועל ידי מחזה מבהיל זה ראו כל העולם שעתיד הקב"ה להחיות מתים. ואחר כך לקח מהם ה' את רוח החיים ונפלו שם כולם ומתו (ראה המעשה ביחזקאל לז, א-יד) (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב – דף קעו ע"א ד"ה ואי תימא הא כתיב). אמנם אותם המתים בבקעת דורא לא היו בני אדם טובים ואף על פי כן ה' החיה אותם, וזה כדי להורות לישראל שכשם שהם קמו לתחייה על אף שלא היו צדיקים כך גם שאר ישראל אף שחטאו הרי שמעפר הוא יקימם ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי סוף פרק לא ד"ה ומאחר עלות כל האמור).

יש בגוף האדם עצם קטנה הנקראת 'לוּז' והיא קיימת לעולם

הקב"ה חפץ להקים מחדש את בני האדם באותם הגופות שהיו להם על מנת שיידעו כולם שאותם אלו שנפטרו הם אלו שקמו עתה לתחייה שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט), "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" – כלומר אותם שמתו יקומו ולא ייבראו חדשים. לצורך זה יצר הקב"ה באדם עצם מיוחדת (זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב ד"ה אמר רבי חייא ולא עוד) שנקראת 'עצם הלוּז' (עפ"י 'בראשית רבה' פרק כח, ג), ונמצאת בסיום הגולגולת בעורף, במקום בו שָׂמִים את קשר ה'תפילין של ראש' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר שופטים ד' ד"ה 'וזש"ה ויקרא למקום', 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת ויצא ד"ה 'או יר' ואולם לוז', 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סט ע"א ממהרח"ו עפ"י הזוהר, 'קהלת יעקב' ערך לו תיבת 'לוז' אות א) שהוא מקום הגבוה מכל הגוף ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סט ע"א ממהרח"ו) וגם מקום תחילת התפשטות השדרה ('זכר דוד' מאמר ג פרק יב דף סז ע"א ד"ה 'והרמ"ע במאמר שבתות' בשם הרמ"ע מפאנו).

עצם הלוז קטנה כמו שׂעוֹרה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין רביעי נהר נב) או עדשה ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק), אך חזקה יותר מכל העצמוֹת בגוף האדם (זוהר פרשת תולדות דף קלז ע"א ד"ה רב הונא אמר כך הוא). על כן אי אפשר לטחון, לשרוף, לשבור או למחוֹת אותה במים (ראה 'בראשית רבה' כח, ג), לא שולט בה ריקבון (ספר כוונות האר"י ז"ל פשטי האר"י דף עג ע"ב, 'כף החיים' לר' חיים פאלאג'י סימן לא אות סב, 'אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב מהרמ"ק) והיא לא 'מתה' לעולם ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך דף רפג ד"ה והנה הנשמה היתרה). קיוּמה הוא נצחי ('רבינו אלעזר מגרמייזא על התורה' פרשת ויצא ד"ה 'ואולם לוז שם העיר') והיא לא נבלעת בעפר. ואפילו אם נֶאֱכָל גוף האדם על ידי דגים, הרי 'העצם' הזאת לא מתעכלת והיא נשארת במצולות הים לעת תחיית המתים ('אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב מהרמ"ק) (וראה בספר 'ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת ויצא דף יט ע"ב טור ב ד"ה 'על פי זה תבין' שלכן קראו לעיר לוז בשמה, כי לעיר הזו לא היה כניסה למלאך המוות וזה דוגמת 'תחיית המתים' שעתידה להתחיל בעצם הלוז, לכן על שם העצם קראו לעיר בשמה עיי"ש עוד פרטים בזה).

מהעצם הזאת מקבל הגוף בחייו כוח, קיום ועמידוּת ('שערי צדק' לר' יוסף גי'קטיליא דף יז ע"א ד"ה ודע כי יש עצם), ובה תלויים חמשת החושים של האדם 'השמיעה' 'הראיה' 'הדיבור' 'הטעם' ו'המישוש' שהם כלל כוחות הגוף ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק). עצם זו היא שוֹרש האדם ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כ ד"ה ובמדרשו של, ספר 'הציוני' פרשת ויצא ד"ה ואולם לוז) עָצְמוּתוֹ וְעִקָּרוֹ, וממנה התהווה האדם בעצם הטיפה (ספר 'הציוני' פרשת ויצא ד"ה ואולם לוז, 'מעבר יבק' שפת אמת פרק ו ד"ה אחר שמפי סופרים) והוּשתת גופו בתחילת היוולדו ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק). שוֹרשה ועיקרה 'מעצם השמים' (רבינו אלעזר מגרמייזא על התורה פרשת ויצא ד"ה 'ואולם לוז שם העיר', 'שערי צדק' דף יז ע"א ד"ה 'ודע כי יש עצם') וכלול בה חיוּת עולמית הנקראת "הבלא דגרמי" ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף צב ע"ב טור ב ד"ה 'ואזהרת לא') (להרחבה על ה'הבלא דגרמי' ראה מאמרינו לפרשת בהר – 'איסור ריבית').

כל עצמותיו של האדם נרקבות בקבר למעט העצם הזאת שממנה עתיד ה' לבנות את כל האדם מחדש ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק). הישארותה של העצם היא על מנת שיהיה דבר קיים שעליו תשרה 'הברכה' בעתיד ויבנה הגוף מחדש, לפי שמאז ששת ימי בראשית והלאה אין הקב"ה עושה 'יש מאין' אלא רק 'יש מיש' (עפ"י 'תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כ ד"ה ובמדרשו של). על העצם הזאת נאמר "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהלים לד, כא), "אַחַת מֵהֵנָּה" – היא עצם הלוּז הקטנה, ועליה נאמר "לֹא נִשְׁבָּרָה". ובזכות שהיא עומדת וקיימת לעד אזי "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו" כלומר שגם שאר העצמות עתידות לקום בתחיית המתים ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל על תהלים לד).

יצירת האדם מחדש בעת תחיית המתים תהיה באמצעות עצם הלוּז

וכפי שתחילת בריאת האדם היתה באמצעות הטל ('תפארת יהונתן' בראשית ב, ו ד"ה וייצר), כך לעתיד לבוא ייתן הקב"ה מן השמים ('כלי יקר' דברים כח פסוק ח ד"ה 'ומדקאמר באסמיך', 'אהבת דוד' להחיד"א דרוש ט' לשבת תשובה ד"ה ועט לחננה) טל של תחייה במתי ישראל (גמ' שבת דף פח ע"ב) כדי שייווצרו גופים חדשים נקיים מעוונות הראויים לזמן ההוא ('יערות דבש' חלק א דרוש י' ד"ה אבל תדע). וזה מה שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט), כלומר שעתידים לקום באמצעות אותו 'טל של תחייה' כל אותם שוכני עפר הראויים לקום באחרית הימים ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק לד), וכפי שאמר דוד המלך "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג), "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן" – הוא הטל שעתיד ה' להוריד בהרי ציון ששם 'שער השמים' ומקום עלית הנשמות לגן עדן, ואחריו "חַיִּים עַד הָעוֹלָם" – החיים יהיו נצחיים עד העולם ('כלי יקר' דברים כח, ח ד"ה ומדקאמר באסמיך).

הטל ירכּך את עצם הלוז שנשארה מהאדם (זוהר פרשת נח דף סט ע"א ד"ה תא חזי בההוא זמנא) והיא תיעשה כמו עיסה מצוחצחת מאוד עד שתהיה ניתכת כחלב (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה תא חזי מה כתיב, 'תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כ ד"ה ובמדרשו של) והנוזל הזה יהיה נקי ומצוחצח ומהחלק הצח של אותה העצם שנוצר ממנה (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה תא חזי מה כתיב). ואז אותו נוזל שנוצר מהעצם יתערבב עם שאר הָעֲצָמוֹת של המת שנשארו עדיין עמו בקבר וכולם יכללו בה כפי שנאמר "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח, יא), "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" – כלומר הָעֲצָמוֹת יְחַלְּצוֹ ממקומם ויכללו באותה העצם להיות עיסה אחת (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה אמר ליה בההוא זמנא) על מנת לבטל מֵהָעֲצָמוֹת שנשארו את 'העכירוּת הגשמית' על ידי החזרתם לחומר גלם הראשון הקדוּם שממנו נוצר האדם ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק). וזה ממש הטעם להרקבת העצמות של המת בקבר, כדי שיזדכך ויקום בתחייה מזוכך וטהור (עפ"י 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן ויטאלי חלק ב' דרוש מו להספד דף רי ע"ב טור ב ד"ה עתה באתי לקונן).

ואז יתקיים "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח, יא) שיצטייר צורת האדם (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה אמר ליה בההוא זמנא) ויתפשט מחדש ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה 'דההוא גרמא' מהרמ"ק) על ידי הנוזל שנעשה קודם כמו 'חָלָב' ועתה יקפא כמו 'גְּבִנָּה' שנאמר "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (איוב י, י) (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה כד יתערב ההוא גרמא). אחר כך יִקְרֹם עוֹר סביב וכן בשר וממנו ייצאו עצמות וגידים (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה כד יתערב ההוא גרמא, מלבי"ם יחזקאל לז, ד), כפי שנאמר "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי" (איוב י, י-יא) (מלבי"ם יחזקאל לז, ד). ונאמר בפסוק לשונות עתיד "תַּתִּיכֵנִי" "תַּקְפִּיאֵנִי" "תַּלְבִּישֵׁנִי" "תְּסֹכְכֵנִי" כי הוא על זמן תחיית המתים שלעתיד לבוא (זוהר פרשת פנחס דף רכב ע"א ד"ה כד יתערב ההוא גרמא). אחר כך יתפשטו שתי זרועות ושתי רגליים וכן שאר חלקי הגוף ואבריו (זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב ד"ה אמר רבי חייא ולא עוד). ודמיון לדבר הוא שאם נֶאֱכַל קצת בשׂרו של האדם בעולם הזה, אזי בשׂרו גַּדֵּל וחי מחדש מיסוֹדוֹ של שאר הבשר החי ('אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב מהרמ"ק).

הקב"ה ירכך את עצם הלוז באמצעות הטל, ואז כנגד מה שאדם הראשון הביא מיתה לעולם הוא יחזור וְיִבָּנֶה בחסד לכן נאמר "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) כאשר התיבה "יִבָּנֶה" היא לעתיד לבוא ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת לך לך דף יב ע"ב ד"ה מדרש ילקוט), ואין הכוונה לאומות העולם כי תחיית המתים תהיה רק לישראל ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' פרשת בלק דף סו ע"ב ד"ה או יאמר כי מראש צורים). והקב"ה ייבנה מעצם הלוז את כל גוף האדם (זוהר פרשת נח דף סט ע"א ד"ה תא חזי בההוא זמנא) כמו 'טיפת זרע' שכאשר הוא בבטן אמו נבנה ממנו כל גוף האדם (מלבי"ם יחזקאל לז, ד) וכמו 'שׂאוֹר' שמתפיח את הבצק (זוהר פרשת נח דף סט ע"א ד"ה תא חזי בההוא זמנא). ויהיו אז כל העצמוֹת שנבראו מעצם 'הלוּז' של האדם קשורות לגמרי בקשר אמיץ עִם ה' יתברך, כמו 'קשר' של תפילין שהיה מונח על עצם הלוּז במשך חיי האדם ('ליקוטי מאמרים' הנספח לספר 'דברי סופרים' של ר' צדוק הכהן מלובלין דף קה ע"ב טור א). ובסוף ה' יתברך ייתן בגוף 'רוח חיים' (זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב ד"ה אמר רבי חייא ולא עוד).

והנה כאשר הקב"ה יצר את חוה הוא הרדים את אדם הראשון ולקח ממנו 'עצם' אחת מצלעו ובנה עליה גידים בשר ועור ונפח בה רוח חיים. וכיון שהאישה הזאת לא היתה בריאה חדשה אלא בנייה על גבי 'עצם' קיימת, לכן נכתב בעשייתה לשון "וַיִּבֶן" שנאמר "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית ב, כא-כב). ובדבר הזה רמז ה' לישראל כי אף שימות האדם הרי שעתיד הוא לחיות מחדש ולהיבנות מעצם אחת הנמצאת בְּצַוָּארוֹ, כפי שגם בתחילת הבריאה נבנה מעצם של אדם הראשון בניין חזק העשוי מגידים ובשר, וה' החיה אותו. מטעם זה אדם הראשון רמז על 'תחיית המתים' בדבריו כשאמר "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג), אמר "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" כיון שתחיית המת תהיה על גבי ה"עֶצֶם" שבו. ולהורות בדבריו על 'תחיית המתים' אמר "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" בלשון עתיד ולא אמר "לְזֹאת אֲנִי קוֹרֵא אִשָּׁה" בלשון הווה ('צרור המור' פרשת בראשית ד"ה ואמר ויבן ה' אלקים).

עצם הלוז נרקבת לרשעים ולא תיבנה להם את הגוף בעת תחיית המתים

החוטאים המחזקים את הרע בעולם שהוא 'הסטרא אחרא' עתידים להיכרת מהארץ, ועליהם נאמר "פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם" (תהלים לד, יז), כלומר שהם יכרתו מן הארץ ולא יזכו לקום בתחיית המתים ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל על תהלים סימן לד), כי אם האדם מתחייב 'כרת' אז גם עצם הלוז שלו נרקבת ונכרתת ולכן הוא לא זוכה לקום בתחיית המתים ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ל' ערך לוז). וכן מי שלא קשר תפילין של ראש בחייו לא יקום בתחיית המתים, כי בגלל חיסרון התפילין עצם הלוז שנמצאת במקום קשר התפילין מרקיבה לו בקבר ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת ויצא ד"ה או). וכן אלו המשחיתים זרעם בארץ גורמים לעצם הלוז להיטמא ועל כן אין בה כוח לחזור ולבנות את גופם מחדש, וחלילה לא זוכים לקום לתחיה מן הארץ ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת נח דף סט ע"א מר' חיים ויטאל).

גם מי שנוטל ריבית מישראל מפסיד את שכרו בתחיית המתים, ולא יקום עם כל מתי ישראל (ראה 'שמות רבה' לא, ו ד"ה דבר אחר) ('תפארת יהונתן' לר' יוהנתן אייבשיץ פרשת כי תצא ד"ה לא תשיך לאחיך. וראה 'ילקוט ראובני' פרשת משפטים ד"ה 'אם כסף תלוה' בשם המהרי"ל) כפי שנרמז בסמיכות הדברים שבפסוק "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" ('בעל הטורים' ויקרא כה, לו). וכן שנאמר "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה" (יחזקאל יח, יג) ('דבק מא"ח' לרבי אברהם חמוי מערכת ר אות ה). ודבר זה הוא מידה כנגד מידה, לפי שהוא נתן סכום כסף מועט שגדל והפך עם הריביות לסכום כסף גדול, לכן כנגד זה עצם הלוז שעתידה לגדול ולרבות לא תתרבה בעבורו ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת כי תצא ד"ה לא תשיך לאחיך). וזה מה שהיה עם יחזקאל הנביא שכאשר הוא החייה את כל העצמות היבשות בבקעת דורא, היה שם אדם אחד שלא קם לתחייה. ואמר הקב"ה ליחזקאל שאדם זה היה מלווה בריבית לישראל לכן הוא לא קם באותה העת עם שאר המתים ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג) (להרחבה על איסור ריבית ראה מאמרינו לפרשת בהר – 'איסור ריבית').

עצם הלוז ניזונת ונהנית רק מאכילת 'סעודה רביעית' במוצאי שבת

עצם הלוּז נשארת קיימת לעולם משום שכאשר הנחש החטיא את אדם הראשון ונתן לו לאכול מעץ הדעת ביום השישי לבריאה בו האדם נוצר, אז כל חלקי גופו של האדם נהנו מאותו מאכל חוץ מ'עצם הלוז' ('כף החיים' לר' חיים פאלאג'י סימן לא אות סב בשם האר"י ז"ל, 'שומר שבת' לר' דוד לידא סדר הבדלה סעיף י בשם ר' העשיל, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שנדוך יום השישי דף ס"ח ד"ה יחזר אחר מין), לפי שהעצם הזאת לא נהנית משום אוכל (זוהר פרשת תולדות דף קלז ע"א ד"ה רב הונא אמר כך הוא, ספר 'כוונות האר"י ז"ל' פשטי האר"י דף עג ע"ב) אלא רק מאוכל שנאכל במוצאי שבת קודש, בסעודה רביעית הנקראת 'סעודת מלווה מלכה' ('כף החיים' לר' חיים פאלאג'י סימן לא אות סב בשם האר"י ז"ל, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך דף רפג ד"ה והנה הנשמה היתרה, 'חנוכת התורה' לר' העשיל ליקוטים סעיף רט), ועל כן לא נגזר עליה מיתה כשאר הגוף והיא לא נרקבת בקבר ('חנוכת התורה' לר' העשיל ליקוטים סעיף רט) ונשארת בקיומה יותר מכל העצמות, והיא תהיה עיקר שממנו יבנה הגוף בעתיד (זוהר פרשת תולדות דף קלז ע"א ד"ה רב הונא אמר כך הוא).

לכן צריך האדם להשתדל מאוד באכילת סעודה רביעית, בשביל לתת חיים לעצם הלוז, שבלעדי סעודה זו אין מזון לעצם החשובה הזאת, שממנה צריך להתחיל כל בניין תחיית המתים לעתיד לבוא ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ב' קול כלה, וכן משמע בספר 'מאור ושמש' פרשת ויחי ד"ה והנה מצינו). ונכון לחזר אחר מין מאכל שתאב עליו ביותר, כמו שכאשר יש אורח הבא לפעמים, עושים לכבודו דבר יותר חשוב ממה שבני הבית רגילים לאכול. כך גם העצם הזאת היות שהיא נהנית רק ממוצאי שבת למוצאי שבת ודווקא בסעודה רביעית, לכן עושים את הסעודה מדבר התאב עליו ביותר ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך מבבל יום שבת דף רפג ד"ה יחזר אחר מין). ועל ידי זה מהנה את אותו האבר שלא נֶהֱנָה ולא דבק בו זוהמת החטא הראשון ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך יום השישי דף פח ד"ה יחזר אחר מין).

בזמן תחיית המתים יֵרְדוּ נשמות ישראל בהר הזיתים ויכנסו לתוך הגופות

תחיית המתים תהיה ביום שישי בשבוע, כשם שאדם הראשון נברא ביום השישי של ששת ימי בראשית ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש חמשה ועשרים דף קלה ע"ב ד"ה והתחייה תהיה ביום הדין). לצורך כך גופות מתי חוץ לארץ שנקברו בחוץ לארץ ('בראשית רבה' צו, ה ד"ה אמר רבי סימון) יקבלו את חלקם הרוחני הנקרא 'נפש', ועמו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת חיי שרה דף קלא ע"א ד"ה רבי אלעזר ורבי ייסא) יבואו לארץ ישראל באמצעות גלגול מחילות ('בראשית רבה' צו, ה ד"ה אמר רבי סימון) עד להר הזיתים (ילקוט שמעוני' ספר ישעיה סימן תסט ד"ה לאשר בחשך הגלו) כדי לקבל שם את נשמתם (עפ"י 'בראשית רבה' צו, ה ד"ה אמר רבי סימון, עפ"י 'תרגום' על שיר השירים ח, ה). וכך ישראל יתקבצו מכל מקומות קבריהם, ולא ידח ממנו נידח ('תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמיד מהרח"ו פרשת ויגש דף קז ע"א ד"ה ויהי דבר ה'). ואפילו אותם אלו שכבר קמו לתחייה בזמן יחזקאל הנביא ושוב נקברו באדמה הטמאה, עתידים להתגלגל במחילות לארץ ישראל ושם לקבל את נשמתם ('גבול בנימין' על התורה חלק ב דרוש יג ליום שביעי של פסח דף קמא ע"א ד"ה הנה כי כן בזה) (להרחבה על קימתם של מתי חוץ לארץ ראה מאמרינו לפרשת דברים – 'קדושת ארץ ישראל').

הנשמות יֵרְדוּ אל גופות ישראל על מנת להקימם לתחייה (שו"ת הרדב"ז חלק ח' סימן קצז ד"ה יפה הם עושים). וזה יהיה על ידי הקב"ה בעצמו, שאין יודע ואין מבין זולתו יתברך איך לשלח כל נשמה ונשמה אל הגוף שהיתה שוכנת בו, כדי להחיות עם רב ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלא ע"א ד"ה רבי אלעזר ורבי ייסא). ואז יקבלו כל מתי ארץ ישראל את נשמתם (שו"ת הרדב"ז חלק ח' סימן קצז ד"ה יפה הם עושים) ויקומו לתחייה, ורק אחר כך יקבלו מתי חוצה לארץ שיגיעו במחילות ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת חיי שרה דף קלא ע"א ד"ה רבי אלעזר ורבי ייסא). וכל המעלה של מתי ארץ ישראל שיקומו לפני מתי חוץ לארץ הוא דווקא לאותם אלו שנכנסו לארץ ישראל בחייהם ומתו בה, אבל אלו שעלו רק בעצמותיהם אחרי פטירתם הם יקומו באחרונה כמו שאר מתי חוץ לארץ ולא יזכו לקום ראשונה עם שאר מתי ארץ ישראל ('שער החצר' סימן תקלח בשם 'חסד לאברהם' והרב 'טוב הארץ'). אמנם הם כן יזכו להינצל מצער גלגול מחילות ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן האיתמרי על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א דף קא ע"א טור א ד"ה ולמדנו מזה המאמר).

ובשל כך ארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' כי מתיה קמים ראשונים בתחיית המתים ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א דף קא ע"א טור א ד"ה ולמדנו מזה המאמר). והטעם שמתי ארץ ישראל יקומו לפני מתי חוץ לארץ, הוא כמו שמלך בשר ודם חולק כבוד לקרובים אליו יותר מהרחוקים ממנו, כך מתי הארץ נקראים קרובים אליו יתברך, שישבו וגרו בארץ ישראל אשר שם נמצאת ירושלים ו'הכותל המערבי' שממנו לא זזה 'השכינה' והם מתו בהיכל המלך, לכן בדין הוא להחיותם תחילה. וגם משום שהם מתו בארץ ישראל ומסרו את נשמתם בחיק אימם, לעומת בני חוץ לארץ שמתו בארצות העמים המלאות עבודה זרה, ומוכרח לחלוק כבוד למעלת ארץ ישראל שיחיו מתיה קודם מתי חוץ לארץ. וכאשר יקומו אותם מתי ארץ ישראל הם יוכלו לקבל את פני הצדיקים אשר מתגלגלים במחילות מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, כי הם ייצאו להקביל את פניהם כפי שעושים לאדם חשוב הבא לעיר שיוצאים להקביל פניו כל גדולי העיר, והיא דרך מעלה וכבוד ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א ד"ה וע"ד נראה וד"ה גם יתכן לומר).

הר הזיתים עתיד להיבקע שנאמר "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה" (זכריה יד, ד) ('תרגום' על שיר השירים ח, ה) והארץ תקיא את כל המתים (זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה כיון דאתער ההוא קלא) שנקברו בארץ וכן את אותם אלו שהתגלגלו במחילות מחוץ לארץ ('תרגום' לשיר השירים ח, ה). והם ייצאו החוצה (זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה כיון דאתער ההוא קלא) מתחת להר הזיתים ('תרגום' על שיר השירים ח, ה) ויהיו עולים מתוכו (ילקוט שמעוני' ישעיה סימן תסט ד"ה לאשר בחשך הגלו). וכך נאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט), "רְפָאִים" – שעתידים המתים להתרפאות כלומר להיבנות שוב בכל איבריהם כפי שהיו קודם שמתו, ואחר כך "תַּפִּיל" – שעתידה הארץ להקיא את גופם (זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה כיון דאתער ההוא קלא).

המתים יבצבצו ויעלו מן הארץ שנאמר "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים עב, טז) ו"עִיר" היא ירושלים שנאמר "וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ" (מלכים א' יא, לב) ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון אות תקצא ד"ה 'ונקראת צבי' בשם היעב"ץ). כל המתים יקומו באותו מצב גופני בו היה גופם כשנפטרו, הפיסחים יקומו פיסחים, העיוורים יקומו עיוורים וכן הלאה. וכן יקומו באותו הלבוש בו נקברו. והסיבה היא בשביל שיבחינו בבירור שאותו האיש הקבור שם הוא זה שקם ולא אדם אחר (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה דבר אחר כד יתערון) ויכירו אותו חבריו, והוא יכיר את עצמו שהוא היה קודם פלוני ('אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כח ע"ב מהרמ"ק). וזה מה שהיה כאשר בעלת האוב העלתה את נשמת שמואל הנביא וראתה עולה לקראתה איש זקן לבוש מעיל. והיה זה שמואל הנביא אשר לבש את המעיל שגדל עמו מילדותו שנאמר "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ" (שמואל א' ב, יט) ובסוף ימיו גם נקבר עמו. ומכאן שהלבוש שיורד עם המת לקבר, צפוי לעלות עמו בעת תחייתו ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב).

גם כל הגופות שהתגלגלה בהן אותה הנשמה בתקופות שונות, יקיצו בתחיית המתים (זוהר סבא דמשפטים דף קה ע"ב ד"ה קום סבא וד"ה אף על גב). כי הנשמה אז תתחלק לניצוצות וכל ניצוץ יחשב כנשמה שלימה, והם יכנסו בכל הגופות שנבנו לנשמה הזאת במשך הדורות – וכך כולם יקומו בזמן התחיה. ואז כל גוף יקבל את הגמול כפי מעשיו וכל ניצוץ וניצוץ ירגיש בשכר ובעונש המגיע לכל אחד ואחד ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קכט ד"ה ספק ו' בתחיית המתים). אך הגוף שתיקן יותר בחייו על ידי מעשיו, ייהנה יותר מאשר גוף שלא תיקן הרבה בחייו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק י'). וסדר הקימה של כל המתים יהיה לפי סדר הדורות, ובכל דור ודור יהיה לפי שמות המתים בסדר א'-ב' ('בית אלוקים' להמבי"ט שער היסודות סוף פרק נ"ה ד"ה 'רב אשי אמר') כאשר יקראו בשמו של כל אחד ואחד על מנת שיקום לתחייה ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש חמשה ועשרים לשבת וחול המועד), והאבות יכירו אז את כל בניהם ובני בניהם עד הדור האחרון, והבנים יכירו את אביהם ואבי אביהם עד האדם הראשון ('בית אלוקים' להמבי"ט שער היסודות סוף פרק נ"ט ד"ה יש מומין).

ואחרי שיקומו המתים ירפא ה' את כל החולים שביניהם ויהיו כולם שלמים לפני ה' יתברך (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה אמר רבי יוסי) בצלם אלקים שלהם, ומוכנים לחכמה ומעשים טובים ('בית אלוקים' להמבי"ט שער היסודות סוף פרק נ"ט ד"ה ורפואת המומים) והעולם כולו יהיה שלם (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה דבר אחר כד יתערון). וסוד זה נרמז בפסוק "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב, לט), בתחילה ה' ממית את האדם, אחר כך לעתיד לבוא מחיה אותו בסוד תחיית המתים, ולבסוף הוא מרפא את גופו מכל מחלה ומום ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת האזינו ד"ה או). וזה גם נרמז בשבח 'נשמת כל חי' בסמיכות התיבות "מחיה מתים ורופא חולים" ('שמחת הרגל' להחיד"א על הגדה של פסח בביאור נשמת כל חי ד"ה 'מחיה מתים' ויש נוסחים שהושמט חלק זה). ואז הקב"ה ימית בעצמו את אותם בני אדם שעדיין יהיו חיים בכדי שתלך מהם 'הזוהמא', ומיד אחר כך הוא יחיה אותם בסוד שנאמר "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" (זוהר פרשת משפטים דף קח ע"ב ד"ה אני אמית ואחיה, 'ילקוט חדש' לר' ישראל בן בנימין מבלזיץ ערך 'משיח' אות מו) (וראה ב'בית אלוקים' להמבי"ט שער היסודות סוף פרק נ"ה עד פרק סא שעשה חקירה רבה על כל מה שעתיד להיות בעת תחיית המתים).

כל אדם צריך להאמין שהקב"ה עתיד להחיות את המתים

אם אדם חלילה כופר בקיום 'תחיית המתים' הרי זה כאילו קטע איבר מגופו, ואז כמעט אין לו תקנה (עפ"י 'מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו מהדורה בתרא פרשת מקץ ד"ה אבל המינים) ולא יקום בתחיית המתים (עפ"י גמ' סנהדרין דף צ ע"א). לכן כל אדם יתקע בליבו את אמונת תחיית המתים כי דְּבַר ה' שעתיד הוא להקיץ את המתים מקברם, לא ישוב ריקם. ומטעם זה כבר בברכה השנייה של תפילת העמידה תיקנו רבותינו את ברכת 'מחיה המתים', על מנת לחזק אצל האדם את הצפייה והתקווה לאותה העת ('יערות דבש' חלק א דרוש א' ד"ה ברכה שניה). ונקראת הברכה הזאת בשם 'ברכת הגבורות' וגם מתחילה ב"אתה גיבור לעולם" – ללמד שאותה הגבורה שהיתה להקב"ה בזמן בריאת העולם וביצירת אדם הראשון, תהיה בו גם לעתיד לבוא בעת תחיית המתים. ודבר זה שונה מכל 'גיבור' אחר שגבורתו היא תמיד לפי טבע השנים, ואם הוא גיבור בבחרותו הוא לא יהיה גיבור בזקנותו ('בית אלקים' להמבי"ט ר' משה בן יוסף מטראני שער היסודות פרק חמישים וארבע ד"ה ועל אלו).

והנה כאשר האדם הולך לישון הוא מפקיד את נשמתו כפיקדון אצל ה' יתברך, כפי שנאמר "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת" (תהלים לא, ו) ואז הוא טועם טעם מיתה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עזיאל על בראשית רבה סימן עח, א ד"ה כתיב חדשים לבקרים) שהשינה היא מעין מיתה ('אגדת אליהו' לר' חיים פאלאג'י על ירושלמי מסכת ברכות פ"ד ה"א דף כה אות יא ד"ה ראה לפרש הנעור). ובבוקר בהקיצו משנתו נעשה כבריה חדשה, ומזה יודע שאמונתו יתברך רבה להחיות את המתים, כי זה כדוגמת תחיית המתים. ומה שהקב"ה מחזיר בכל יום את נשמות החוטאים אשר מתחייבים לפניו בדין בכל לילה, הוא מצד מדת הרחמים שנאמר "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כב-כג) ('נזר הקודש' על בראשית רבה סימן עח, א ד"ה כתיב חדשים לבקרים) "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג) – שמתוך שאתה ה' מחדש אותנו כל בוקר בחזרת נשמתנו, אנו מאמינים בתחיית המתים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים סימן צב) ומתרבה האמונה שתקיים הבטחה זו. ועוד שברוב רחמיך יקומו אפילו מהחוטאים ('נזר הקודש' על בראשית רבה סימן עח, א ד"ה כתיב חדשים לבקרים).

לכן כשאדם ניעור משנתו זה כמו 'תחייה', ומברך מעין 'ברכת מחייה המתים' ('אגדת אליהו' על המדרשים לר' חיים פאלאג'י על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה א דף כה אות יא ד"ה ראה לפרש הנעור) בשעה שחוזרת הנשמה לגוף, בנוסח "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה אַתָּה בְרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים". כלומר מידי בוקר כשחוזרת הנשמה האדם מודיע ומכריז על אמיתות אמונתו בתחיית המתים, שכשם שנעשה לו אותו לילה כן עתיד ה' לקחת את נשמתו בסוף ימיו ולהשיבה אליו בעת תחיית המתים (ראה 'בראשית רבה' עח, א) (עפ"י 'תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי ברכת התורה דף יא ע"ב ד"ה ויתחיל אלקי). ואמונה זו משתרשת בלב האדם ('אגדת אליהו' לר' חיים פאלאג'י על ירושלמי מסכת ברכות פ"ד ה"א דף כה אות יא ד"ה ראה לפרש הנעור) כי לא "יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד) לגמרי, שהרי כל נפשות ישראל הן חלק אלוה ממעל, ויבואו לתיקונם ויחיו לעתיד לבוא ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה סימן עח, א ד"ה כתיב חדשים לבקרים), כן יהי רצון.