פרשת וירא – סוד מעשה לוט ושתי בנותיו

כאשר נהפכה העיר סדום, לוט ושתי בנותיו ברחו לעיר צוער ואחר כך למערה ללא אשת לוט שהפכה לנציב מלח. ואז כשהם היו במערה התעברו שתי הבנות של לוט מאביהן כפי שנאמר "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן" (בראשית יט, ל-לו).

ויש להבין, מדוע התורה האריכה בתיאור המעשה הפגום של לוט ושתי בנותיו במערה, בשעה שלכאורה היה ראוי להצניע אותו?

בתוך לוט היתה חבויה נשמתו של דוד המלך עליו השלום

בעקבות חטא אדם הראשון נפלה נשמתו הקדושה של דוד המלך בעמקי התהומות של 'החיצונים' שורש הרע בעיר סדום, הרחק מקדושתו יתברך ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' פרשה כט סימן ד), והיתה חבויה בתוך האיש לוט ('ערבי נחל' לר' דוד שלמה אייבשיץ פרשת קרח דרוש א ד"ה והעניין) שהיה חלק 'רע' (עפ"י 'חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות י). נשמת דוד המלך היתה טמונה שם בעוֹמק שבעוֹמק בידי 'החיצונים' ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת לך לך שנת תרע"ח דף קלד ד"ה והנה ידוע שנשמות) ולא היתה ניכרת בלוט כלל ועיקר ('ערבי נחל' פרשת קרח דרוש א ד"ה והעניין). וגם לא היה ניכר ממנה שום הֶרְגֵּשׁ ('שם משמואל' פרשת לך לך שנת תרע"ח דף קלד ד"ה והנה ידוע שנשמות) עד שגם לוט בעצמו לא ידע שהיא כלולה בו ('ערבי נחל' פרשת קרח דרוש א ד"ה והעניין). והימצאות דוד המלך בתוך לוט נרמזה בפסוק "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד), שהתיבות "לֹא אֶחָד" עם הכולל יוצאות בגמטריא 'לוט' ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות י).

אברהם אבינו צפה ברוח הקודש שדוד המלך עתיד לצאת מלוט, לכן הוא היה מקרב את לוט אליו כפי שנאמר "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית יב, ה) (זוהר פרשת לך לך דף עט ע"א ד"ה ויקח אברם את שרי אשתו) וכן שנאמר "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יג, א) ועוד שנאמר "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בראשית יג, ה). מטעם זה אמר אברהם ללוט "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ח), כשכוונתו היתה לנשמת דוד המלך השקועה בו. ומחמתה גם קלסתר פניו של לוט היה דומה לשל אברהם (ראה רש"י בראשית יג, ח) ('שם משמואל' פרשת לך לך שנת תרע"ו ד"ה 'ונראה לפרש' בשם המהר"ל). והחלק הרוחני הזה שבלוט נשאר בתוכו גם כאשר אברהם נפרד ממנו ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וירא דף כ ע"ב טור ב). זה הטעם שאברהם לא התפלל על לוט בשעה שהוא נִשְׁבָּה בידי המלכים, כי הנשמה שבתוכו היא עצמה נשמת משיח המגיעה ב'היסח הדעת' (ראה גמ' סנהדרין דף צז ע"א), כלומר בלי תפילה אלא על ידי התגברות הרחמים מאת המקום ברוך הוא ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת וירא אות כו ד"ה וכמו כן בשבת).

ארבעת המלכים "אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם" (בראשית יד, א), עלו להילחם בסדום ולהרוג את לוט, לפי ששורשם הרוחני הרגיש שטמונה בלוט נשמה גבוהה מאוד ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת לך לך ד"ה ובפסוק ויהי בימי אמרפל). וכל כוונתם של אלו ארבעת המלכים היה לתפוס את לוט בשבי כדי לבטל ולאבד את נצוץ נשמת דוד שהיתה בתוכו ('זרע שמשון' על התורה פרשת לך לך דף יא ע"א טור ב ד"ה מדרש ויאמ'). וטעם הדבר הוא שמלחמתם היתה כנגד 'מלחמת גוג ומגוג' העתידית (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת לך לך סוף אות ט) שגם אז יבקשו לצוד את נשמת המשיח ('אמרי נועם' פרשת לך לך אות כא ד"ה או יאמר ויבא הפליט). לכן מיד אחרי שארבעת המלכים תפסו את לוט הם סיימו והלכו להם מהעיר סדום שנאמר "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ" (בראשית יד, יב). וכששמע אברהם אבינו שֶּׁשָּׁבוּ את לוט, הוא יצא להצילו על מנת שלא תלך לאיבוד נשמת דוד המלך שהיתה טמונה בתוכו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת לך לך ד"ה ובפסוק ויהי בימי אמרפל). ואף שידע כי מכניס את עצמו למקום סכנה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויצא ד"ה וכן עניין הלחם ולבוש), הוא מסר עליו את נפשו להצילו (עפ"י 'אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת לך לך אות כא ד"ה 'או יאמר ויבא הפליט' וכתב שם שאברהם מסר נפשו כי ידע שיש בתוכו את נשמת המשיח).

המלכים לקחו בשבי את כל רכושה של העיר סדום כולל רכושו של לוט, ואף על פי כן חזר הכתוב והזכיר את רכושו של לוט בנפרד שנאמר "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם" (בראשית יד, יא-יב). והטעם שחזר הכתוב על "רְכֻשׁוֹ" של לוט בנפרד כי הכוונה בזה היא על נשמת דוד המלך שהיתה 'רכושו' של לוט. וכן היה כאשר השיב אברהם אבינו את לוט שנאמר "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, יד-טז), "וּרְכֻשׁוֹ" – הכוונה לניצוץ הקדוש של דוד המלך אשר ביקש אברהם להציל מתוך 'הקליפה' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני על התורה פרשת לך לך דף יא ע"א טור ב ד"ה מדרש ויאמ').

מטעם זה הקב"ה שלח מלאכים לעיר סדום להציל את לוט (ראה זוהר פרשת וירא דף קז ע"ב ד"ה וה' המטיר על סדום דא). וכשהם הגיעו אליו, נשמתו של דוד המלך שהיתה בתוך לוט ראתה את 'האוֹר האלוֹקי' שהיה עם המלאכים, ואז היא ניעוֹרה והתרגשה והתפעלה למעלה מגבול וְגֶדֶר, כי 'מצא מין את מינוֹ וניעוֹר' ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת וירא שנת תרפ דף קצח ד"ה ומעתה יתבאר) והיא נצנצה ויצאה מעט החוצה ('באר מים חיים' פרשת וירא ד"ה ונראה לזה) והשפיעה על חיצוניותו הפגוּמה של לוט. לכן לוט רצה לפתע לגמול חסד עם המלאכים והפציר בהם לאכול עמו שנאמר "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יט, ג), והיה מוכן אפילו למסור את נפשו על הצלת המלאכים ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרעג דף קסא ד"ה ולפי האמור יש לומר).

המלאכים הסכימו לשהות עם לוט בביתו רק מפני הניצוץ של דוד המלך שהתגלה מעט באותה העת שנאמר "וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (בראשית יט, ב-ד) ('באר מים חיים' לר' חיים טירר מצ'רנוביץ פרשת וירא ד"ה ונראה לזה). ונרמז שמו של דוד המלך בפסוקים המתארים את הצלת לוט ומשפחתו על ידי המלאכים כפי שנאמר "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (בראשית יט, טז), שסופי התיבות "וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד" יוצא 'דוד' ('הרוקח על התורה' לר' אלעזר רוקח חלק לקט פרשת וירא יט, טז).

על ידי הַשִּׁכְרוּת ביין יכלה לצאת נשמת דוד המלך מתוך לוט

לוט היה פגום מאוד, בעל תאות עריות ('בראשית רבה' נא, ט) ולהוּט אחריה ('בראשית רבה' נא, יא). הוא היה נוֹטה למקום הטומאה ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף פב ע"א ד"ה וגם) ולכן בחר לגור בעיר סדום ששם היו כולם שטופי זימה (רש"י בראשית יג, י, 'זכותיה דאברהם' לר' אברהם פאלאג'י דרוש י' לשבת הגדול ד"ה והנה ידוע) כמותו, והיה יכול לעשות שם כמעשיהם הרעים ('זכותיה דאברהם' לר' אברהם פאלאג'י דרוש י' לשבת הגדול ד"ה והנה ידוע). לכן כאשר בחר לשבת בסדום נאמר עליו "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" (בראשית יג, י) ללמד על כוונתו כמו שנאמר אצל אשת פוטיפר "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, ז) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן על התורה חלק א' פרשת וירא דרוש ו' דף יג ע"א סוף ד"ה ויעל לוט מצוער). וגם שמו 'לוט' העיד על החיצוניות הרעה שהיתה לו, לפי ש'לוט' הוא מלשון 'לט' שפירושה 'קללה' ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות י. ראה 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת לך לך דף עט ע"א אות א). וזה גם הטעם מדוע לאחר שנפרדו ממנו המלאכים שהצילו אותו הוא נעשה להוּט אחר בולמוס של עריות ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרפ דף קצח ד"ה ומעתה יתבאר. ראה רש"י בראשית יט, לג), ואף התאווה לבנותיו ('בראשית רבה' נא, ט) לפי שחזר לטבעו ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת וירא שנת תרפ דף קצח ד"ה ומעתה יתבאר). ולא עוד אלא שלוט חשב לכתחילה ללכת למערה ולקלקל שם וכך אף אחד בעולם לא יידע על מעשיו. וכנגד זה נענש שהתפרסמו מעשיו שבמערה לעין כל (מדרש 'אגדת בראשית' אות כה).

בפסוק הראשון בתחילת דברי בקשתו של לוט מהמלאכים בעת שהוא נמלט מסדום לא הוזכרה האות ז' כפי שנאמר "הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי" (בראשית יט, יט) וזה בכדי לרמוז על כוונת לִבּוֹ לִזְנוֹת ('הרוקח על התורה' פרשת וירא שער הנעלם פרק יט, יט). ומחמת פגמו הגדול של לוט, אי אפשר היה להוציא את נשמת דוד המלך ממנו לזרע שאחריו, אלא על ידי שִׁכְרוּת שבו תוסר לו הדעת לגמרי ואז 'הניצוֹץ הקדוֹש' יוכל לעבור הלאה. וזו הסיבה ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף פב ע"א ד"ה וגם) שה' זימן לבנות לוט יין במערה, שהוא היה חלק מהיין הרב שהיו אנשי סדום מחביאים במערות ('בראשית רבה' נא, ח). והקב"ה נתן באותו היין כוח של 'יין המשוּמר' שהוא היין הטמון לצדיקים לעתיד לבוא, כדי שֶׁיַּשְׁקוּ את לוט אביהן ועל ידי שישתכר יוציאו ממנו את נשמת דוד המלך ('מחשבות חרוץ' דף פב ע"א ד"ה וגם). כך שכל המעשה נעשה ברצונו ובהסכמתו של מלך מלכי המלכים יתברך שמו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת וירא דף קט ע"ב ד"ה ומה היה לו ללוט).

בתחילה כאשר לוט שתה מהיין לא עלה על לִבּוֹ להשתכר יותר מידי. וגם בנות לוט לא רצו לשכר את אביהם אלא רק קצת להיות טוב לִבּוֹ ביין, כדי שיעשה את המעשה מדעתוֹ ורצונו ויתן דעתו עליהם כאשר יקרבו אליו בדברי ריצוי ופיוס, וכן עשו. ולוט שבאמת התאווה לכך שתק להם, כי מכל מקום לא התרצה לדבר לגמרי ולא מלאו לבו לעשות דבר נבלה כזה. אך אחר כך כאשר השתכר הרבה יותר עלה בו הרהורי תאוותו ועשה הדבר בפועל בלא דעת בהיותו בתוקף הַשִּׁכְרוּת, ולא ידע להבין כי אלו בנותיו. לוט פשע במה ששתק בתחילה לבנותיו כאשר היה לו דעת להבחין, כי היה צריך להוכיח את בנותיו על פניהן ולומר "איך נַעֲשֶׂה דבר שלקה בו העולם בדוֹר המבוּל ובסדוֹם?!". שהרי על אף שבנות לוט חשבו כי אין בני אדם וצריך להחיות זרע על פני כל הארץ, הרי שלוט ידע את האמת שלא היה חורבן כלל אלא רק בסדום, ושכן נשארה שארית הפליטה במקומות אחרים בעולם ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' פרשה נב, ג).

נשמת דוד המלך היתה ראויה לצאת כבר מלוט ואשתו רק שהקב"ה לא זימן אז ללוט את היין שישתכר לצורך כך. וכשמתה אשתו של לוט, נשמת דוד המלך היתה בגדר 'אֲבֵדָה'. אז הקב"ה זימן יין ללוט ובנותיו והן עשו את המעשה עם אביהם, וחזר הקב"ה ומצא את דוד עבדו שנאמר "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי" (תהלים פט, כא), והוסיף לומר "הֵיכָן מְצָאתִיו? בִּסְדוֹם" (ראה 'בראשית רבה' מא, ד, 'בראשית רבה' נ, י), כלומר שבמהפכת סדום אבדה נשמת דוד המלך עם מותה של אשת לוט, ותכף ומיד חזר ומצא אותו הקב"ה כמו 'מציאה' כאשר הזדמן יין לשתי בנות לוט, ועל ידי זה עשו את המעשה ונולדו מהן עמון ומואב שמהן יבוא דוד המלך ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וירא דף כ ע"ב טור ב). לכן כמו שנאמר על דוד המלך "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי" (תהלים פט, כא) כך נאמר אצל בנות לוט "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר" (בראשית יט, טו) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' פרשה כט סימן ד). והתיבה "הַנִּמְצָאֹת" רומזת לשתי 'מציאות' שהן רות המואביה ונעמה העמונית ('בראשית רבה' מא, ד) שיצאו מבנות לוט ושמהן הושתל זרע מלכות בית דוד ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה כט סימן ד).

מעשיהן של בנות לוט במערה היה לשם שמים לקיום העולם

כאשר ברחו בנות לוט למערה, הן סברו כי העולם מתכלה כבדור המבול ('בראשית רבה' מט, ח) ומבול של אש שורף את כל העולם ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ה' דף כא ע"א ד"ה ומכאן נלמד). והן היו מפחדות לאבד את זרע האדם ('בראשית רבה' מט, ח), שהרי אימן כבר לקתה והפכה לנציב מלח וסברו שרק אביהן (רמב"ן בראשית יט, לב) הזקן ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה נא, יג) נשאר זָכָר יחידי בעולם. לכן חשבו כי עליהן לעשות מעשה ולהביא ילדים מאביהן ובכך להחיות זרע בעולם. ואם יעלה בידן, אזי אחת תביא בן ואחת תביא בת והם ימשיכו את ריבוי העולם (רמב"ן בראשית יט, לב). וכיוון שזה היה כל כוונתן, לכן בלילה הראשון הזהירה האחות הגדולה את האחות הצעירה על הכוונה הזאת ואמרה "וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לב). ובלילה השני שוב חזרה האחות הבכירה על כך והזהירה את אחותה הצעירה שתכוון גם היא לשם שמים ולא לשם חיבה, ואמרה לה "וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לד) ('אלשיך הקדוש' פרשת וירא פרק יט, לד).

אף שמעשה קירבה בין אב לבתו היה מותר לפי דיני בני נח שהיו עוד קודם מתן התורה (עפ"י גמ' סנהדרין דף נח ע"ב), הרי שבנות לוט לא התאווּ כלל לאביהן ('בראשית רבה' נא, ט), וכל כוונתן היה רק לשם שמים ('רבינו בחיי' בראשית יט, ל) ועשוּ 'עבירה לשמה' על מנת לקיים את המין של בני האדם לדעתן ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ה' דף כא ע"א ד"ה ומכאן נלמד). לכן בכל הפסוקים המתארים את המעשה של בנות לוט, לא נאמר לשון 'זְנוּת' ('רבינו בחיי' בראשית יט, ל). ועוד בצניעותן הָרַבָּה בנות לוט גם לא תבעו את אביהן לתשמיש, אלא החליטו לבוא אליו בהיחבא (רמב"ן בראשית יט, לב) בחושך שלא לאוֹר הנר ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן סימן רז ד"ה עי"ל), ושלטו בעצמן והוציאו את דם הבתולים שלהן על מנת להיפקד בביאה ראשונה מאביהן ('בראשית רבה' מה, ד). ועשו את כל המעשה בדרך של 'היסח הדעת' ולא בדרך נישואין ('משיב נפש' להב"ח על מגילת רות פרק ג דף מה ע"ב אות ב. להבנת טעם הדבר ראה גמ' סנהדרין דף צז ע"א שמשיח מתגלה בדרך של היסח הדעת עיי"ש).

לוט שתה מהיין שהיה במערה והשתכר, ואז הבת הבכורה היתה עמו בלילה הראשון והתעברה ממנו בזמן היותו שיכור. ועל אף שכאשר לוט קם מיינו נודע לו מה שהיה עם בתו הבכורה, הוא שוב השתכר בלילה השני (רש"י בראשית לט, יג) ואז בתו הצעירה ניצלה את שִׁכְרוּתוֹ והיתה עמו בלילה השני והתעברה ממנו (עפ"י בראשית יט, לה). והיה להן עזרה משמים שנפקדו מביאה ראשונה של אביהן (שו"ת 'סוד ישרים' למחבר ספר 'בן איש חי' ר' יוסף חיים מבגדד שאלה תנ"א) ובפרט שאביהן היה זקן, וגם היה עמהן בשתי לילות רצופים. ועוד על פי חכמי הטבע זרע השיכור אינו מוליד, ואילו הן התעברו מאביהן בהיותו בתוקף הַשִּׁכְרוּת הרבה מאוד עד שלא הרגיש כלל בדבר שהן היו בנותיו, כפי שנאמר על הבכירה "וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לג) וכן נאמר על הצעירה "וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ" (בראשית יט, לה). וכל זה כי עיבורן לא היה במקרה אלא בהשגחה נפלאה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה פרשה נא, יג).

נשמת דוד המלך שהיא נשמת המשיח עברה מלוט אל שתי בנותיו

בנות לוט טעו טעות גמורה, שהרי רק העיר סדום ובנותיה נהפכו וכל שאר העולם היה עומד שקט במקומו. אמנם כוונותיהן היו טובות ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת כ יא ערך כוונה) לקיים את העולם. ואף שהעולם היה מתקיים גם בלא מעשיהן, מכל מקום כיון שהן התכוונו לדבר מצוה לכן זכו שיצאו מהן רות המואביה ונעמה העמונית ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת וירא דף יג ע"א ד"ה עוד אפשר לומר) שנרמזו בפסוק "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בראשית יג, ה), כי "אֹהָלִים" הוא כנגד 'הנשים' כפי שאמרו רבותינו על הפסוק "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה, כז) כלומר 'לנשותיכם' ('אשד הנחלים' על בראשית רבה מא, ד). ונאמר אצל לוט "אֹהָלִים" בלשון רבים כנגד שתי נשים שיצאו ממנו – רות המואביה ונעמה העמונית. וזה בנוסף למה שהן נרמזו גם בדברי המלאכים ללוט "קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר" (בראשית יט, טו) ('בראשית רבה' מא, ד).

כוונת בנות לוט היתה טובה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת כ יא ערך כוונה) לשם שמים ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה נא, יג) עד שנקראו צדקניות בפי רבותינו ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת וירא דף יג ע"א ד"ה עוד אפשר לומר), לכן זכו כי באותו הלילה עברה אליהן נשמת דוד המלך, והן נהיו חלק משושלתה של מלכות ישראל ומלכות מלך המשיח ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת כ יא ערך כוונה). בנות לוט לא ידעו על נשמת דוד המלך שבתוך אביהן ורק התכוונו לזרע שיקיים את העולם, ועלה להן זרע המשיח שהוא מְלֹא כל הארץ ('מאמר עתים' להרמ"ע מפאנו פרק יט). וכל שכן שלוט לא ידע על הנשמה החבוּיה בו כפי שנרמז בפסוק "וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לה), כלומר ש"לֹא יָדַע" שבאותה שכיבה יהיה קימה לדוד ולשלמה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת ויקרא דף קי ע"ב מהרא"ג). וכן התיבות "בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" הן גמטריא התיבות 'דוד מלך משיח יהו"ה', לומר כי לוט "לֹא יָדַע" שמאת ה' היתה זאת להוציא את נשמת דוד המלך מתוכו ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין בסוף השמטות פרשת וירא).

רוח הקודש נצנצה בבנות לוט והן אמרו "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לב) ('בראשית רבה' נא, ח), כלומר שלא אמרו 'ונוליד מאבינו' אלא "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (עפ"י 'אלשיך הקדוש' פרשת וירא פרק יט, לג) והכוונה היא לזרע מ'מקום אחר' כלומר זרעו של מלך המשיח ('בראשית רבה' נא, ח) שלא בא לפי המזל וזיווג הרוחות והכרזת בת קול כמו בכל זיווג של בֵּית ישראל, אלא ממקום אחר ('משיב נפש' להב"ח על מגילת רות פרק ג דף מה ע"ב אות ב) אשר עליו נאמר "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים כא, ה) ('אלשיך הקדוש' פרשת וירא פרק יט, לג) וכן התיבות "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" יוצאות בגמטריא 'זה מלך המשיח' ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י בנו של ר' חיים פאלאג'י מערכת ל ערך לוט אות ז), כי היא נשמתו של דוד מלך ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקרא דף קי ע"ב מהרא"ג, 'אלשיך הקדוש' פרשת וירא פרק יט, לג) שעליו נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים" (גמ' ראש השנה דף כה ע"א).

זכותה של הבת הבכירה היתה גדולה יותר מזכותה של הבת הצעירה

שתי בנות לוט התכוונו לשם שמים אך לא לוט אביהן, לכן יצא מהן זרע מלוכת בית דוד דווקא על ידי נקבות ולא על ידי זכרים ('אלשיך הקדוש' לר' משה אלשיך פרשת וירא פרק יט, לו), שהרי מהבת הבכירה נולד 'מואב' וממנו יצאה רות המואביה שדרכה עתיד היה לבוא דוד המלך. ומהבת הצעירה נולד 'בן עמי' וממנו יצאה נעמה העמונית שעתידה היתה להינשא לשלמה המלך ולהוליד את רחבעם בנו ('שפתי כהן על התורה' פרשת וירא ד"ה במדרש ונחיה מאבינו) כך שמשתיהן השתלשלה מלכות בית דוד ומשיח ה' ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת וירא דף יג ע"א ד"ה עוד אפשר לומר). מלכות דוד המלך הקדימה לבוא כמה דורות לפני מלכות רחבעם, בגלל שהבת הבכורה היא זו שנתנה את העצה להשקות את אביהן. ובזה היא גם זכתה שמלכות דוד המלך לא נחלקה לעומת מלכותו של רחבעם שנחלקה בימיו לשתי מלכויות – מלכות ישראל ומלכות יהודה ('שפתי כהן על התורה' פרשת וירא ד"ה במדרש ונחיה מאבינו).

הבורא יתברך הוא זה שזימן את היין כדי לשכר את לוט על מנת שנשמת דוד המלך תצא מתוך 'קליפת סדום' (עפ"י 'חזה ציון' על התהלים לר' עמנואל חי ריקי על מזמור סג, ח ד"ה ועוד אומר כי היית) ותיכנס ב'קליפת מואב', כי זה היה תחילת יציאתה מ'הקליפות' עד שבסוף יצאה לגמרי על ידי רות המואביה (עפ"י 'חזה ציון' על התהלים לר' עמנואל חי ריקי על מזמור קלט, טו ד"ה לא נכחד עצמי). והסיוע שהיה לבנות לוט באותה העת נרמז בפסוקים, כי על הבת הבכירה נאמר "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לג), שהתיבה "וּבְקוּמָהּ" נכתבה בתורה כשהיא מלאה עם האות 'ו' ועליה נקודות (זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה תא חזי), כי אות 'ו' היא אחת מאותיות שם הוי"ה ('ילקוט דוד' לר' דוד פויזנר פרשת וירא ד"ה 'ע"י שהיה להקב"ה' בשם הזוהר) ורומזת שהיה סיוע מאת ה' במעשה שלה באותו הלילה, להעביר אליה את נשמת מלך המשיח (זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה תא חזי) שהיא נשמת דוד המלך (עפ"י 'אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת ויקרא דף קי ע"ב מהרא"ג) שעתידה לצאת מזרעה (זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה תא חזי) (ראה 'אור החמה' זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה 'ת"ח יאות' מהרמ"ק).

וכן על הבת הצעירה נאמר "וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ" (בראשית יט, לה), כאשר התיבה "וּבְקֻמָהּ" נכתבה כשהיא חסרה את האות 'ו', כי לא זכתה הבת הצעירה שֶׁיֵּצֵא ממנה חלק להקב"ה כמו אחותה הגדולה (זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה תא חזי), שהרי נעמה העמונית שיצאה מזרעה באה רק ארבעה דורות אחרי רות המואביה ('אור החמה' על זוהר וירא דף קי ע"ב ד"ה 'ת"ח יאות' מהרמ"ק). ולא עוד אלא שאם ישראל היו ראויים אזי המשיח היה יוצא כבר מאחד מארבעת הדורות שאחרי רות המואביה, אלא שגרם החטא והיו צריכים גם את נעמה העמונית ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקרא דף קי ע"ב מהרא"ג. וראה 'אור החמה' זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב ד"ה 'ת"ח יאות' מהרמ"ק). ובתיבה "עַמּוֹן" שבפסוק "וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לח) יש רמז לנעמה העמונית שעתידה להתגייר מתוך אומת עמון, כי תיבה זו היא נוטריקון 'עם-נועם' כשמה נעמה ('הרוקח על התורה' לר' אלעזר רוקח פרשת וירא שער לקט פרק יט, לה). והיא עתידה להינשא לשלמה המלך ולהיות חלק מהשלשלת שממנה יֵּצֵא המשיח ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת וירא דף קי ע"ב אות א).

נקמת ישראל ממואב ועמון התעכבה עד ימיו של דוד המלך

הקב"ה עשה כמה נסים לבנות לוט, הצילן מן ההפיכה של סדום והזמין להן יין במערה ובו הטעים מעין עולם הבא, וכל זה כדי להוציא את נשמת דוד ('תורת חכם' על התורה למחבר ספר 'טור ברקת' על השו"ע תחילת פרשת נח דף יג ע"ב ד"ה יגדל החשיבות). שכל תכלית המעשה של לוט ובנותיו הוא להעמיד את דוד המלך ואחריו גם את רחבעם בנם של שלמה ונעמה העמונית. לכן על אף שציווה ה' את משה רבינו לנקום את נקמת בני ישראל על מה שהכשילו אותם בעבירה בערבות מואב, הוא ציווה לפגוע דווקא בַּמִּדְיָנִים כפי שנאמר "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב), אך לא התיר לפגוע במואבים על אף שהם היו שותפים למעשה שנאמר "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב, ט) (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה ואל תתגר), לפי שהיה צריך להמתין עד שֶׁיֵּצְאוּ שתי 'מרגליות טובות' (גמ' בבא קמא דף לח ע"א-ע"ב, זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה וכלא הוה) שהן רות המואביה ונעמה העמונית (גמ' בבא קמא דף לח ע"א-ע"ב). והוסיף ה' יתברך לגלות למשה רבינו, כי כאשר יבוא דוד המלך הרי שהוא בעצמו ינקום את נקמת ישראל מידי מלכוּת מואב על מה שהכשילו את ישראל (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה וכלא הוה).

משה רבינו וכל הזקנים שהאריכו ימים אחריו, שׁמרו על ציווי ה' ולא פגעו במואב (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה ואל תתגר) עד ימיו של עגלון מלך מואב ('אור החמה' על זוהר פרשת בלק קצ ע"א ד"ה 'שני פרידות הם' מהרמ"ק) שֶׁבַּת בְּנוֹ היתה רות המואביה (גמ' הוריות דף י ע"ב). ועם לידתו של דוד כמה דורות אחר כך כבר הושלם התיקון מצד אוּמת מואב, אך עדיין לא הושלם מצד אוּמת עמון עד ללידתו של רחבעם ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד, יז ובביאור 'יד יהודה' שם). ולאחר שהתחתן שלמה המלך עם נעמה העמונית (ראה 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן ט) ונולד רחבעם, היה דוד המלך מחזיק את רחבעם בחיקו ואומר לו כי על ידי שניהם יחד הושלם התיקון של בנות לוט. ועל כך הוסיף דוד המלך ואמר "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר" (תהלים מ, ו), "נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" – לא אמר דוד המלך "אֵלֶיךָ" אלא "אֵלֵינוּ" לשון רבים, לפי שכוונתו כי הֶתֵּר המואביות והעמוניות לבוא בקהל ה' הוא בשביל להביא את שניהם לעולם ועל ידי שניהם נגמר התיקון של בנות לוט (גמ' יבמות דף עז ע"א וראה רש"י שם, ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד, יז בשם הגמ'. וראה 'מאמר אם כל חי' חלק ג סימן י-יא). ועוד התיבה "רַבּוֹת" היא צירוף אותיות 'ברוּת', לרמוז על רות המואביה. והתיבה "נִפְלְאֹתֶיךָ" רומזת על נעמה העמונית לפי שנעשו פלאות שלא כדרך הטבע כדי שתתגייר (ראה באריכות את מעשה הגיור בהקדמה לספר 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ פרק יב ד"ה 'מעשה' ואכמ"ל) ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על תהלים מ, ו דף מב ע"א ד"ה רבות עשית וד"ה ועל דרך זה יהיה).

דוד המלך הלך לנקום מהאומה של מואב על מה שהחטיאו את ישראל, כי הבין שהציווי "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב, ט) נאמר על דורו של משה רבינו אך לא על דורם (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה פתח ואמר וד"ה ואל תתגר). וגם ידע שמותר לו להילחם בהם כיון שכבר נולדה רות המואביה ('טירת כסף' על התורה לר' חיים אברהם גטניו פרשת ויחי דרוש א דף פא ע"ב ד"ה והנה על כל זה). ועל המלחמה אז במואבים אמר דוד המלך "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" (תהלים ס, י), כלומר שהוא התכוון לרחוץ את אותה 'קדרה' המלאה בטינופת ממעשה פעור (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה וכלא הוה). ודוד המלך עשה במואבים שפטים ומכות קשות ביותר מה שלא עשה באף אומה אחרת שנאמר "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה" (שמואל ב' ח, ב), כלומר שדוד המלך השכיב את השבויים בשוּרה על הארץ בדרך בזיון, ומדד מרחק של שני חבלים וכל מי שהיה בתוך מִדַּת החבלים הוּמת, ואחר כך מדד מרחק של חבל נוסף וכל מי שהיה בתוך מִדַּת החבל נשאר בחיים. וכך הרג שני שליש מהאומה המואבית (ראה מלבי"ם ספר שמואל ב' ח, ב).

גם את אומת עמון הכה דוד המלך, והיה רשאי לעשות כן כי כבר נולדה נעמה העמונית (עפ"י 'טירת כסף' פרשת ויחי דרוש א דף פא ע"ב ד"ה והנה על). וכך נאמר "וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ: וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד: וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם" (שמואל ב' יב, כט-לא) "מְּגֵרָה" – זהו כלי מלא פגימות העשוי לכרות עצים, "חֲרִצֵי הַבַּרְזֶל" – אלו כלי ברזל הָעֲשׂוּיִם חריצים לדוּש בהם, "מַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל" – אלו גרזנים שמבקעים בהם עצים (ביאור 'מצודת ציון' שמואל ב' יב, לא). ועל ידי כך דוד המלך כילה בשתי האומות של עמון ומואב (ראה 'חוזה דוד' לר' דוד חזן מזמור תהלים י ד"ה או אפשר) ונפרע מהן על כל המעשים הרעים שעשו לישראל. כן יאבדו כל אויבך ה', אמן.