פרשת חיי שרה – מעלת הנהרגים על קידוש השם

בשעה שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו הוא לקח עמו אש לעקידה שנאמר "וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ו) והוא רמז בזה על הזכות שבידו כאשר הושלך לכבשן האש על קדושת שמו ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת וירא ד"ה ויקח אברהם את עצי העולה). שהרי אברהם היה הראשון שקידש את ה' בעולם ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת אלף ערך 'אור כשדים' סוף אות כב) במסירות נפשו ל'שריפה' באוּר כשׂדים ('זקוקין דנורא ובאורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק כה אות לט), וממנו יצא אוֹרָה לעולם על קדושתו יתברך, לכן המקום נקרא 'אוּר כשׂדים' ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת אלף ערך 'אור כשדים' סוף אות כב). ואחרי עקידת יצחק עמד אברהם אבינו בתפילה על בניו שגם הם יוכלו לעמוד בנסיון של קידוש השם כאשר יהיו נשחטים ונשרפים, כיצחק אבינו ('ספר חסידים' סימן קס עיי"ש) שהלך בשמחה להישחט על קידוש השם ('פירוש קדמון' על ספר חסידים סימן קס ד"ה אם באת לידי נסיון).

ויש להתבונן, לאיזה מעלה גדולה ועונג רוחני יכול לזכות כל יהודי אשר זוכה למסור את גופו ונשמתו למען 'קדושת השם' ברוך הוא?

חובה על כל יהודי למסור את גופו ונשמתו על קדושת השם

מצות עשה לקדש את שמו יתברך במצוות כלומר להיהרג עליהם ולא לעבור שנאמר "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) (רמב"ן ויקרא כב, לא) וזה בשלוש עבירות חמורות של 'עבודה זרה' 'גילוי עריות' ו'שפיכות דמים'. וכן בשעת גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה ממצוות התורה כמו בזמן נבוכדנצר הרשע וחבריו, שאז על האדם להיהרג ולא לעבור אפילו על מצוה אחת מכל שאר המצוות (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, ב-ג וראה שם עוד פרטים בזה). ומצוה זו של 'קידוש השם' חביבה יותר מכל מצוות עשה שבעולם ('של"ה הקדוש' שער האותיות דף מד ע"א ד"ה כדין הרבה מצוות עשה), ומברך עליה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וְצִוָּנוּ על קידוש השם" ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ח דף נא ע"א ד"ה ועוד גדלה מעלת אמם) ויש אומרים שמסיים את הברכה בנוסח "לקדש שמו ברבים". וכיון שכל הברכות תלויות בַּקְּדֻשָּׁה כפי שאומרים בנוסח הברכות 'אשר קדשנו', לכן גם מברכים על הקדוּשה עצמה ('של"ה הקדוש' שער האותיות דף מד ע"א ד"ה כדין הרבה מצוות עשה) שהיא מצות קידוש השם.

הקב"ה יושב ומצפה על מי שימסור את נפשו על קידוש שמו הגדול ברוך הוא, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם לכבשן האש על קידוש השם, והיו מקיימים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) ('זקוקין דנורא ובאורין דאשא' לר' שמואל הידא והוא ביאור על תנא דבי אליהו רבא פרק ל אות קטנה קיג ד"ה ומ"ש אלא לפי). והוא חיוב המוטל על כל אחד מישראל למסור את נפשו על קידוש שמו יתברך, שנאמר "בְכָל נַפְשְׁךָ" – אפילו שנוטל נפשו, "בְכָל מְאֹדֶךָ" – אפילו מאבד את כל ממונו. וצריך להראות לעולם שהוא שמח על הדבר, כמו שהיה ר' עקיבא בן יוסף צוחק באותה השעה שנהרג, כדי להראות שהיה בשמחת הלב על קיום המצוה הזו שבאה לידו ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק א' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ט ד"ה ולמדנו מזה המאמר). ואשרי האיש שזוכה בעולם הזה למסור את נפשו על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא. ובפרט אם נשרף על קדושתו, שאז עולה עֲשָׁנוֹ וגופו למעלה במקום קדוֹש, ודומה ל'קרבן עוֹלָה' שכולו כליל לה' ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת ויקרא אור ליום שבת י"א לאדר שני).

ודבר זה הוא בטבע איש הישראלי ירושה מאבותיו, שכאשר רוצים לכוף איש להעבירו על הדת, אז אפילו קל שבקלים מוסר נפשו למיתה ולא יעבור ('אגרא דכלה' פרשת אחרי מות ד"ה את משפטי תעשו). ובמשך הגלות מסרו עצמם על קידוש שמו יתברך ('מדרש תלפיות' ענף בגדי כהונה ד"ה ים יעיד על יורדי הים) גדולים וקטנים ('עיר מקלט' לר' דוד לידא על טעמי המצוות תחילת פרשת ואתחנן ד"ה מצות אחדות) אנשים נשים וטף לאלפים ולרבבות, לא יסופר ולא ישוער כְּחוֹל אשר על שפת הים ('מדרש תלפיות' ענף בגדי כהונה ד"ה ים יעיד על יורדי הים). כך היה כבר מיד אחרי חורבן בית המקדש באותם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם שָׁנִים שקודם האלף החמישי לבריאה, בהם ישראל היו מעונים מאוד ועם גזירות שמד, וכמה קדושים עַמּוּדֵי עוֹלָם נהרגו על קדושת שמו יתברך. וזה נרמז בסוד מה שנאמר לנחש "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו) ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת עקב ד"ה וירמוז עוד והיה עקב). ולא נמצא עוד תחת השמים כזו אומה נבחרת, שמקדישה ומעריצה את שם אלוהיה בדוחק הגלות וצרת המציקים זה אחר זה בלי מנוח ומרגוע ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף בגדי כהונה ד"ה ים יעיד על יורדי הים).

עיקר גדול בדת ישראל לשים לאל יתברך את גופו בקידוש השם ויאמר "ברוך ה' אשר העלני על רצון מזבחו קרבן לה'!". ואם לא יתן לְהֶעָרוֹת נפשו למות על קידוש ה' אז במה נחשב יהדותו?! ('אלשיך הקדוש' על התורה פרשת פנחס פרק כה, יד ד"ה ושם איש ישראל המכה). וְהָעוֹבֵר ולא נהרג במקום שצריך למסור את נפשו, הרי זה חילל את השם (רמב"ם הלכות יסודי תורה פרק ה, ד) ועונשו גדול ('דברי שלום' על התורה לר' שלמה שלם דרוש לפרשת בשלח דף מ ע"ב ד"ה והוא תמוה) וקשה מאוד ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה ז ד"ה ועל דרך הסוד) ומתחייב מיתה בידי שמים ('דברי שלום' על התורה לר' שלמה שלם דרוש לפרשת בשלח דף מ ע"ב ד"ה והוא תמוה). ואין לו לאדם להגיד "איך אני הרגיש הצער הזה מר וחמרמר בעת המיתה?" כי סוף סוף אם תבוא המצוה הזו לידו ולא קיימה, הרי עתיד הוא להרגיש את הצער הזה בעת יציאת נשמתו כפלי כפלים ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש ח דף נא ע"א ד"ה ועוד גדלה מעלת אמם) כי לא לעולם יחיה ('אלשיך הקדוש' פרשת פנחס פרק כה, יד ד"ה או יהיה שיעור הכתובים).

ומי שיש לו עיני שֵׂכֶל ודעת ('אלשיך הקדוש' פרשת עקב פרק יא, יח ד"ה ואחרי כן מה שאמרתי) יראה כי אף שהוא נהרג הרי נשמתו באה אל ה' יתברך ואין ביד הרשע לעשות לה מאומה. ואדרבא על ידי שימסור את עצמו יתחבר בעליונים בלי שום חסרון בקדושתו יתברך (ספר 'הקנה' בתחילתו ד"ה ענין יראת המקום), ונמצא שמניח גופו בְּחָרָשֵׁי האדמה וקונה לעצמו את הנפש החצובה תחת כסא הכבוד ('אלשיך הקדוש' פרשת עקב פרק יא, יח ד"ה ואחרי כן מה שאמרתי). אבל אם ימיר את ה' חלילה ולא ימסור את נפשו, יביא חסרון בקדושתו יתברך ונשמתו עתידה ללכת בחוץ. וכל שמחתו בעולם הזה תהיה שמחת שעה, כי סוף סוף ימות שֶׁחוֹב הוא לו, ואז ה' לא יקבל את נשמתו אלא ימסור אותו בידי מלאך 'דוּמָה' לסובבו לסובבים של הטומאה כי טימא את נפשו אחרי שהקב"ה צעק "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא יא, מד) (ספר 'הקנה' בתחילתו ד"ה ענין יראת המקום). ונמצא כי על העדר צער קטן או על הנאת חומרו לשעה קלה, איבד את גופו ונפשו בעולם הזה ובעולם הבא ('אלשיך הקדוש' פרשת פנחס כה, יד ד"ה או יהיה שיעור הכתובים).

המוסר עצמו על קידוש השם לא מרגיש שום צער במותו

אדם שמוסר עצמו בפועל להריגה על קידוש השם זה עצמו 'החיים' ('היכל הברכה' לר' יצחק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא סוף פרשת מקץ דף רמט ע"ב ד"ה תמותו זין מלאים). ויש קבלה איש מפי איש שהנהרג על כבוד ה' יתברך ('ערבי נחל' לר' דוד שלמה מסראקא פרשת מסעי דרוש א ד"ה 'אמנם כתב בתשובת מהר"ם' והוא בשם המהר"מ מרוטנבורג) כאשר גמר בדעתו לקדש את השם (ספר 'התשב"ץ' לר' שמשון בר צדוק סימן תטו ד"ה מהר"ם ז"ל אומר) בכל לבו ונפשו ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ח דף נא ע"א ד"ה ועוד גדלה מעלת אמם) ומסר נפשו על קידוש השם (ספר 'התשב"ץ' לר' שמשון בר צדוק סימן תטו ד"ה מהר"ם ז"ל אומר), אינו מרגיש יסורים כלל במותו ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ח דף נא ע"א ד"ה ועוד גדלה מעלת אמם, 'ערבי נחל' לר' דוד שלמה מסראקא פרשת מסעי דרוש א ד"ה 'אמנם כתב בתשובת מהר"ם' והוא בשם המהר"מ מרוטנבורג). וכך גם אומרים העולם, שאם מזכיר את שמו המיוחד לו יתברך בתחילה, אז מובטח שהוא יעמוד בניסיון ולא יכאב לו (ספר 'התשב"ץ' לר' שמשון בר צדוק סימן תטו ד"ה מהר"ם ז"ל אומר).

וכל מה שעושים לאדם בשעת המיתה על קידוש השם 'סקילה' או 'שריפה' וכן 'קבורת חיים' או 'תְּלִיָּה' וכדומה הרי שאינו כואב לו כלום. ורמז לכך בשני המקומות היחידים בכל התורה נביאים וכתובים שבהם מופיע בשלימותה התיבה "הִכּוּנִי" והם הפסוקים "הִכּוּנִי פְצָעוּנִי" (שיר השירים ה, ז) "הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי" (משלי כג, לה), כדי לומר שכאשר הגוים "הִכּוּנִי פְצָעוּנִי" אף על פי כן "בַל חָלִיתִי" כלומר שלא היה כואב לי. ותדע שכן הוא, שהרי אין לך אדם בעולם שאם הוא נוגע באצבע קטנה באש והוא לא צועק, ואפילו אם היה בדעתו לעכב עצמו הוא אינו יכול. אך הנה יש רבים המוסרים עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם יתברך ואינם צועקים "אוֹי!" "אֲבוֹי!" (ספר 'התשב"ץ' לר' שמשון בר צדוק סימן תטו ד"ה 'מהר"ם ז"ל אומר' בשם המהר"ם מרוטנבורג). כי היוצא להיהרג בחשק נמרץ על קדושת שמו יתברך, באותה שעה גשמיותו מתפשטת מעליו ובטלים חושיו והרגשותיו ('ערבי נחל' לר' דוד שלמה איבשיץ פרשת מסעי דרוש א ד"ה 'אמנם כתב בתשובת מהר"ם' וכתב שיכול להגיע באותו העת אפילו לעונג גדול עיי"ש).

וראיה למניעת היסורים מר' חנניא בן תרדיון שהיה צריך להישרף על קידוש השם, ובסוף נכנס דוכס גוי אחד בדמותו במקומו (ספר 'התשב"ץ' לר' שמשון בר צדוק סימן תטו ד"ה 'מהר"ם ז"ל אומר' בשם מהר"ם מרוטנבורג עפ"י ספר ההיכלות). וכן היה לכל עשרת הרוגי מלכות שהקב"ה הוריד את 'הצלם העליון' שיש למעלה לכל אחד מאותם החכמים, והם התלבשו בגוים שביקשו לפגוע בהם ('זרע ברך' על התורה מהדורא בתרא פרשת ויחי ד"ה ומדרש זה צריך), ועל ידי כן הם נדמוּ כדמות דיוקנם של החכמים ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב פרק יג בשם האר"י ז"ל, 'צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א' פרשת וישב ד"ה 'יש להקשות' בשם האר"י ז"ל, 'פרקי היכלות רבתי' לר' ישמעאל כהן גדול שהיה מהרוגי מלכות בפרק ח אות ג ו-ד). ואז נעשו בהם כל אותם שְׁפָטִים ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב פרק יג בשם האר"י ז"ל, 'פרקי היכלות רבתי' לר' ישמעאל כהן גדול שהיה מהרוגי מלכות בפרק ח אות ג ו-ד עיי"ש) גדולים ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ב פרק יג) ויסורים ומיתות משונות ('לב אריה' פרשת ויחי ד"ה ולפי דרכינו). והגוים לא ידעו כלום מההצלה הזאת של עשרת הרוגי מלכות (עפ"י 'עמק המלך' שער התוהו דף מ ע"א טור ב ד"ה 'וכל זה היה') שעלו אחר כך לעליונים בקדושה וטהרה ('עמק המלך' שער התוהו דף מ ע"א טור ב ד"ה 'ואח"כ נסתלק' בשם ספר 'רזא דרזין' לר' ישמעאל כהן גדול) (להרחבה בענין זה ראה אחד ממאמרינו לפרשת וישב – 'נשמותיהן של עשרת הרוגי מלכות').

יהודי שנהרג על קידוש השם מתכפרים לו כל עוונותיו

כאשר נהרג אדם מישראל על ידי אומות העולם, אז כיון שקיבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, הרי הוא עולה מיד לעליונים באמצעות מלאך הנקרא אורפניא"ל אף על פי שאותו אדם אינו צדיק ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהר, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קעג עמודה ד שער עולם הבריאה פרק יד). וכל אדם הנהרג על 'קידוש השם' מיד נמחים כל עוונותיו. וזה הטעם שאמרו רבותינו כי הקב"ה עתיד לבוא בטענה לאברהם אבינו "בניך חטאו לי!" ואז יענה לו אברהם "ימחו על קדושת שמך!". וכן כאשר יאמר הקב"ה ליעקב אבינו "בניך חטאו לי!" יענה לו גם יעקב "ימחו על קדושת שמך!" (ראה גמ' שבת דף פט ע"ב בשם רבי יונתן) ('מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד פרק טז). ובוודאי שהאבות לא נהפכו להיות לישראל לאויבים הרוצים את רעתם, אלא כוונם לחוש שמא על ידי חטא הבנים יהיה מסך מבדיל בין נפשם לבינו יתברך ועל ידי כן יתפרדו מקדושתו. לכן שניהם יאמרו "ימחו על קדושת שמך!" כדי לכלות פשע ולבטל חטא במיתתם, למען ידבקו על ידי כן בקדושת שמו לעתיד המתגלה ב'ארץ החיים' העליונה, ולא ידחו ממנה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' מד, יז ד"ה אמנם נ"ל כי הכל הולך).

ועוד טעם לכפרת עוונותיו של הנהרג על קידוש השם, כי כל איש ישראלי העושה איזה מצוה גורם להשלים אבר אחד מרמ"ח אבריו ולקדשו, והוא אותו האבר אשר אליו מתייחסת המצוה ההיא ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש י שבת הגדול דף מג ע"א ד"ה 'וכל קבל דנא' בשם ר' משה אלשיך) ואשר בו הוא תלוי ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כד שבת זכור דף קכז ע"ב ד"ה 'והן עתה נבא' בשם ר' משה אלשיך). אבל המוסר עצמו על קדושת השם מתקדש כל גופו בבת אחת ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש י שבת הגדול דף מג ע"א ד"ה 'וכל קבל דנא' בשם ר' משה אלשיך) ונעשים כל אבריו כולם תמים כאחד ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כד שבת זכור דף קכז ע"ב ד"ה 'והן עתה נבא' בשם ר' משה אלשיך). ועל זה היה בוכה רבי יהודה הנשיא ואומר "יש קונה עולמו בשעה אחת!" (ראה המעשה עם קטיעה בר שלום בגמ' עבודה זרה דף י סוף ע"ב), כי בכה על אלו שצריכים לטרוח כמה שנים ובכמה יסורים ואילו זה הנהרג על קידוש השם קונה את עולמו בשעה אחת, כי נמצא מתקן כל גופו ברגע אחד ('מראית העין' להחיד"א על מסכת עבודה זרה דף י ד"ה 'יש קונה עולמו בשעה אחת').

אדם שמוסר את נפשו על קידוש השם מתקדשים כל אבריו ואין מקום לסטרא אחרא להשטין ולא תאונה אליו רעה. וכן היה עם אסתר המלכה שמסרה עצמה על קידוש השם להצלת כל ישראל כאשר באה אל אחשורוש בלי רשות כפי שאמרה "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד, יא). ועל ידי מסירות זו התקדשה כל גופה ואבריה ולא שלטה בה הסטרא אחרא ולכן מיד שנכנסה היא קיבלה 'רוח הקודש' שנאמר "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה, א) (ראה גמ' מגילה דף יד ע"א) ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כד שבת זכור דף קכז ע"ב ד"ה והן עתה נבא). וגם מתתיהו ובניו הצדיקים מסרו עצמם על קידוש השם כי סִכְּנוּ את נפשם למות במלחמה בין הערלים והטמאים בשביל קדושת שמו והצלת ישראל ('לקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים ג הלכות חול המועד אות ט).

ועל היהודים שנהרגו על ידי גוים בעת החורבן נאמר "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (תהלים עט, א-ב), שבתחילה נקראו בפסוק בשם 'נבלה' שנאמר "נִבְלַת עֲבָדֶיךָ" אבל אחרי שמתו על קידוש השם כבר נעשו 'חסידים' ונאמר עליהם "בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ" ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן דרוש מג לפרשת שופטים ד"ה 'ולענין זה נבאר' בשם האר"י ז"ל). והמלאך המגיד אמר לר' יוסף קארו כמה פעמים שכאשר יזכה להישרף על קדושת השם, כל החטאים והעוונות שלו ישאבו באש ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו בחלק 'שבח הרב' ד"ה ובתר כל דין אזכך) וישארו בה ('מגיד מישרים' ספר משלי בהשכמת יום כ"ח תמוז ד"ה עוד אמר ומה שאמרתי) והתכפרו עוונותיו. ואז הוא יתעלה ('מגיד מישרים' פרשת בחוקותי ביום הנזכר כ"ח לאייר ד"ה כי זה שאמר הכתוב) ויעלה משם כצמר נקי ('מגיד מישרים' בחלק 'שבח הרב' ד"ה ובתר כל דין אזכך) להיות זך ונקי ('מגיד מישרים' ספר ישעיה אור ליום ז' י"א לאדר ב' ד"ה עוד אמר לי ואני אנא אני בא) ובהיר, לעולם הבא ('מגיד מישרים' ספר ישעיה אור ליום שבת ד' לאדר ב' סוף ד"ה לכן אזדהר).

עיקר הגדלת כבוד ה' בגלות הוא על ידי המתים על קידוש השם

בזמן הגלות עיקר הגדלת כבוד שמו הוא על ידי המתים והנהרגים על קידוש השם, וזו מיתת רבי עקיבא וחבריו עשרת הרוגי מלכות וכל שאר הקדושים ('לקוטי הלכות' לר' נתן בחלק חושן משפט ב' הלכות חובל בחברו ב, ח ד"ה וזהו בחינת מיתת) שנהרגו, כמו בגזירות שהיו בשנת ה' אלפים ת"ח ות"ט לבריאה. כי כל זמן שאין כבודו של ה' יתברך בשלימות בעולמו מחמת הסטרא אחרא, אז אי אפשר להגדיל את כבודו יתברך כי אם על ידי הסתלקות נפשות ישראל על קידוש השם. ועל ידי נפשות הקדושים שמסתלקים אל הכבוד, על ידי זה עצמו נתגדל הכבוד מאוד, שנפשות אלו נכללים בכבודו יתברך והוא מתכבד ומתקדש למעלה ולמטה. וכך ממש היה בשנת ת"ח שהיה אז זמן פקידה לביאת המשיח שיחזור בו כבוד ה' לעולם, אך כיון שלא התברר עדיין בשלימות וישראל לא היו ראויים לגאולה, לכן 'הכבוד' אסף אליו כמה נפשות שנהרגו אז על קידוש השם שנאמר "כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח) ('לקוטי הלכות' חושן משפט ב' הלכות חובל בחברו ב, ח ד"ה ועל כן אז וד"ה כי זהו כלל וד"ה וביום פקדי ופקדתי).

וכך נהרגו אלפים ורבבות נפשות מישראל הקדושים בשנת ת"ח על קידוש השם ('לקוטי הלכות' לר' נתן בחלק חושן משפט ב' חובל בחברו ג אות ז ד"ה וזה בחינת) בגזירותיו של הצורר חמלניצקי הנקרא 'חמיל הרשע' ימח שמו ('היכל הברכה' לר' יצחק אייזיק ספרין מקומרנא סוף פרשת מקץ דף רמט ע"ב ד"ה תמותו זין מלאים). וכן בכל דור ודור היו הריגות של צדיקים שנשחטו ונהרגו על קידוש שמו יתברך, והיו נשרפים ונטבעים ומתים על ידי עינויים קשים ומרים בשביל עלילות שקרים, וקיבלו עליהם את גזירות מלך מלכי המלכים הקב"ה ('יסוד יוסף' לר' יוסף מדובנא רבו של מחבר 'קב הישר' פרק ל). וכן היה באלכסנדריא של מצרים שמתו כפליים מיוצאי מצרים על קדושת השם, וכן בדורו של יכניהו וצדקיהו. וכן נהרגו בגזירות שפניא, ובדורו של יחזקאל נשרפו רבים על קדושת השם ('היכל הברכה' סוף פרשת מקץ דף רמט ע"ב ד"ה תמותו זין מלאים). וכן היה בקהילת מגנצא בשנת ד' אלפים תתנ"ו לבריאת העולם, שנשחטו במסע הצלב ביום אחד כל קהילת מגנצא גברים נשים וילדים על קידוש השם אלקי ישראל ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג' פרק לה דף קכד ד"ה וצא ולמד).

אין בעליונים מעלה יותר ממעלתו של הנהרג על קידוש השם

גם אדם שֶׁהִרְבָּה אשמה קונה את עולמו ברגע של צער כאשר נהרג על קדושת השם ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש ח דף נא ע"א ד"ה ועוד גדלה מעלת אמם), שאין למעלה ממנה בשכרה ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה ז ד"ה ועל דרך הסוד), ו"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ" (ישעיה סד, ג) אשר יעשה הוא יתברך לאיש הקדוש הזה ('אלשיך הקדוש' פרשת עקב פרק יא, יח ד"ה ואחרי כן מה שאמרתי). והנה כל נשמות הצדיקים צריכות להתמרק בעלותם לעליונים ב'נהר דינור' ('ילקוט חדש' בפרק עשרה הרוגי מלכות אות ג ד"ה כל הצדיקים) ויש כוח בנהר האש הזה ללבן ולטהר את הנשמה מכל הטינופת ולהרחיק ממנה כל דבר שהוא מסך ומבדיל בינה לבין קונה. והיא גם מטהרת מענין ריבוי הדביקות בחומר אפילו בדברים המותרים כפי הנצרך על מנת לעלות לגן עדן העליון ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף ריא ע"ב ד"ה 'זמנא תניינא' מהרמ"ק). אך אדם שנהרג על 'קדושת השם', ושתה בשמחה את 'כוס התרעלה' בעולם על קדושת שמו, אין הוא צריך להתמרק בנהר דינור ('ילקוט חדש' בפרק עשרה הרוגי מלכות אות ג ד"ה כל הצדיקים) כמו שאר הנשמות. וכן היה עם ר' עקיבא וחבריו (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה האי רוחא אתמסרו).

כאשר נשמת אדם מישראל שנהרג על ידי גוי יוצאת מהגוף, מיד מגיע מלאך הנקרא אורפניא"ל ולוקח את נשמתו. ותיכף הוא מעורר מלאך אחר הנקרא יוחציפרי"ן שבא לקראתו, והוא לוקח את הנשמה מידו של אורפניא"ל ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קעג עמודה ד שער עולם הבריאה פרק יד), והנשמה עולה למעלה (זוהר פרשת פקודי דף רמו ע"ב ד"ה 'וכל אינון נשמתין' היכלות דקדושה) עד הקב"ה, שנוטל ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאלו על זוהר פרשת פקודי דף רמו ע"ב סוף ד"ה מגו דאיהו) וחוקק אותה בלבושו הרוחני (זוהר פרשת פקודי דף רמו ע"ב ד"ה 'וכל אינון נשמתין' היכלות דקדושה) וגם את מה שאירע עמה ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג) על ידי דמות לבושה שהוא כדמות המיתה שעשו בה הגוים. ואחרי כן יורד אור רוחני להלביש את הנשמה לבוש אחר לפי כבודה ('אור החמה' על זוהר פרשת בראשית דף לט ע"א ד"ה 'ובכל חד' מהרמ"ק). וְרֶמֶז על הלבוש שזוכה לו הנשמה הוא בשם 'אורפניא"ל' שיוצא בגמטריא 'מלבוש' ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת פקודי דף רמז ע"א אות ד).

על ידי חקיקת הנשמה בלבושו של המלך הנקרא גם 'בגד תכלת', נעשה הלבוש מבהיק יותר ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג). ומטרת ציורו של ההרוג בלבושו יתברך הוא כדי להראות את מיתתו למעלה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רמו ע"ב ד"ה 'וכל אינון נשמתין' מהרמ"ק) ולהראות כמה דמים שפכו אומות העולם מישראל, שיראו השרים של מעלה דברים כַּהֲוָיָתָן שאינו דומה ראיה לשמיעה ('גבול בנימין' דרוש מג לפרשת שופטים דף פא ע"ב ד"ה ולענין זה נבאר). וכל זה כדי שכשיגיע העת לנקום מאומות העולם על דמם ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רמו ע"ב ד"ה 'וכל אינון נשמתין' מהרמ"ק) יאמרו כל השרים של מעלה שהדין עמו יתברך לעשות בהם נקמה ('גבול בנימין' דרוש מג לפרשת שופטים דף פא ע"ב ד"ה ולענין זה נבאר). וחקיקת הצורות הקדושות של הנהרגים על קדושת השם בכל דור ודור ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ על מגילת איכה בפסוק 'עשה ה' אשר זמם') על לבושו יתברך, מזככת ומגדלת את הנשמה אף על פי שאין בה מעשים טובים. וכך נמצא כי לטובת הנשמה היא נשברה ונהרגה בארץ ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג).

אחר כך נותנים את הנשמה בהיכל רביעי שבגן עדן התחתון, בו נמצאים כל אלו שנהרגו על ידי אומות העולם יחד עם כל נשמות אבלי ציון וירושלים. ואלו שנהרגו והגיעו להיכל מקבלים 'רפואה' ו'הארה' ביום ראש חודש (זוהר פרשת בראשית דף לח ע"ב – לט ע"א ד"ה 'ונטיל מהאי היכלא' ועיי"ש). וכל נשמה כזאת מקבלת 'חופה' הראויה לה לפי ערכה, כי בהיכל זה יש 'חופות' רבות מאוד. ולפי שיש נשמה שאין בה מעשים טובים, לכן היא נכוית מחופה זו שמקבלת ומצטערת ומתביישת ממעשיה, ובזה היא מקבלת את עונשה הראוי לה. ואז כשקיבלה את עונשה פותחים לה חלון אחד בהיכל זה, ומחלון זה בא לה 'קורת רוח' ואור המאיר שבגן עדן, וזה נותן בה כוח לישב בחופה. ואור זה הבא אליה דרך החלון נקרא 'רוח חיים' ('לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קעג עמודה ד שער עולם הבריאה פרק יד). ונמצא כי מספיק שאדם מסר נפשו על קידוש השם כדי שינחל גן עדן, אף שאין בידו שום מצוה אחרת. וכל אחד נוחל כפי ערכו ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' תחילת פרשת אמור דף יד ע"א ד"ה במדרש אדם ובהמה).

והצדיקים שמסרו עצמם על קידוש השם והם מלאים מצות כרימון נוחלים כפי ערכם, ועליהם אמרו רבותינו "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (ראה גמ' בבא בתרא דף י ע"ב, וכן גמ' פסחים דף נ ע"א). ואלו צדיקים כמו ר' עקיבא וחבריו ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' תחילת פרשת אמור דף יד ע"א ד"ה במדרש אדם ובהמה) שהיו נשמות קדושות אשר מסרו את עצמם לאהבת קונם בחשק למיתה כפי שאמר ר' עקיבא "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו" (ראה גמ' ברכות דף סא ע"ב) ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה 'אתמסרו בידיה' מהרמ"ק). והם נמצאים בתוך ההיכל הרביעי שבגן עדן אך במדרגה עליונה יותר ומאירים באור עליון (זוהר פרשת בראשית דף לט ע"א ד"ה 'לגו האי' היכלות דבראשית) וחיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים ('תנא דבי אליהו' רבא פרק יג ד"ה 'וצדיקים יושבים לפניו' ועפ"י ביאור 'זקוקין דנורא ובאורין דאשא' שם), ועל שכרם נאמר "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג) (זוהר פרשת בראשית דף לט ע"א ד"ה 'לגו האי' היכלות דבראשית).

הנהרגים על קידוש השם מקבלים שכר נוסף בעולם הבא כנגד חיי העולם הזה שלא קיבלו ('ספר חסידים' סימן רכב ד"ה יש שנהרג), והם גם נהנים מ'שלש עשרה נהרות אפרסמון'. והקב"ה משתעשע באותם הנהרגים (זוהר פרשת ואתחנן דף רסז ע"ב ד"ה 'יומא חד הוה' מר' יוסי). והמוסר עצמו על קידוש השם אין כמו מעלתו בעולם הבא, לכן הצדיקים התאווּ שתבוא מצוה זו לידם כדי לקיימה. וגם אברהם אבינו היה ראוי מצד צדקותו ומעלתו להישרף על קדושת השם ב'אוּר כַּשְׂדִּים' ולעלות לעולם הבא למדרגה שאין כמוה, אלא שהצילו הקב"ה כדי שֶׁיֵצֵא יעקב אבינו לעולם (ראה 'בראשית רבה' סג, ב), שאם היה אברהם נשרף אז היתה נאבדת מציאות יעקב אבינו שהיה נכדו. אך כנגד זה הקב"ה לא הציל את חוּר בן כלב מִמָּוֶת כאשר קמו עליו בחטא העגל להורגו, כי טוב היה לו מותו על קידוש השם מאשר חייו על מנת שיזכה במותו למעלה גדולה שאין כמוה ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן תקמד ד"ה במדרש ראו קרא). וכן התאווה דוד המלך למות מתוך מסירות נפש על קידוש השם ואמר "כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהלים פו, ד) ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק רמזי פורים ד"ה ובכל יום ויום).

הקב"ה עתיד לנקום את מותם של כל הנהרגים על קידוש השם

כל נפש ונפש שהרגו הגוים בישראל, הקב"ה נוטל כביכול ('ילקוט שמעוני' תהלים קי רמז תתסט ד"ה ידין בגוים מלא גויות) מעט ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן פרשת מטות דף קפג ע"ב ד"ה אמנם נראה לפרש) מהדם שלה, וטובל באיזה לבוש רוחני ('ילקוט שמעוני' תהלים קי רמז תתסט ד"ה ידין בגוים מלא גויות). ומחמת ריבוי ההרוגים עתיד להתמלא הלבוש כולו בדם אף על פי שלוקח רק מעט מכל אחד ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן פרשת מטות דף קפג ע"ב ד"ה אמנם נראה לפרש). ולקיחת הדם ללבוש הוא כדי להראות שאיבוד נפש אחת מישראל הוא איבוד עולם מלא, לפי שדמו ודם זרעו תלויים בו עד סוף העולם ('גבול בנימין' דרוש מג לפרשת שופטים ד"ה ולענין זה נבאר). והקב"ה לא שוכח את דמם של ישראל מן האומות ולא את דמם של הצדיקים שנהרגו, ועתיד לתבוע את דמם שנאמר "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר" (תהלים ט, יג) ('מדרש תהלים' הנקרא 'שוחר טוב' מזמור ט ד"ה כי דורש דמים אותם זכר), כלומר שהוא זוכר את רשעת הגוים ('ארץ החיים' על התהלים לר' חיים הכהן מזמור תהלים ט אות קטנה י) ועליהם אמר "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי" (יואל ד, כא) (עפ"י 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג' פרק לה דף קכד ד"ה וצא ולמד מה).

וכשיבוא זמן הגאולה ויסתיים הזכות של אומת אדום ('גבול בנימין' על התורה חלק ב דרוש כז לשבת שובה דף קעה ע"א טור א ד"ה ונחזור לענין) אז יגיע יום הדין, ו'ילבש' הקב"ה את הלבוש הזה שיהיה כל צִבְעוֹ דם, וְיֵרָאֶה בו גופו של כל צדיק וצדיק שנהרג ('ילקוט שמעוני' תהלים קי רמז תתסט ד"ה ידין בגוים מלא גויות. ראה 'אור החיים הקדוש' ויקרא ו, ב ד"ה ולבש הכהן מדו בד) ולא רק דמו, על מנת שיראו הגוים את הצורות של אלו שהרגו אשר נחשבים כולם לצדיקים אחרי שנהרגו על קידוש השם, ואותם גוים יקבלו בושה וכלימה ('גבול בנימין' דרוש מג לפרשת שופטים ד"ה ולענין זה נבאר). ומלאכי השרת ישאלו אז את הקב"ה "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ" (ישעיה סג, ב) שהרי הוא בעל הרחמים ואילו צבע אָדֹם מורה על דין ('גבול בנימין' על התורה חלק ב דרוש כז לשבת שובה דף קעה ע"א טור א ד"ה ונחזור לענין). ויענה להם ה' "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" (ישעיה סג, ד) כלומר שהוא מתלבש בלבוש אָדֹם כדי לנקום דם עבדיו השפוך (עפ"י 'לימודי אצילות' להאר"י ז"ל דף ל ע"ב ד"ה דע כשנהרג), להיות הוא זה שנוקם את נקמתם ('גבול בנימין' על התורה חלק ב דרוש כז לשבת שובה דף קעה ע"א טור א ד"ה ונחזור לענין).

הקב"ה עתיד לנקום מהגוים שתי נקמות שנאמר "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע" (תהלים צד, א), "אֵל נְקָמוֹת ה' " – היא נקמה על חילול שמו יתברך, "אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע" – היא נקמה על דם עבדיו השפוך. וזה יהיה כאשר יעלו כל האומות במלחמת גוג ומגוג להילחם בישראל, שאז יתגלה משיח בן דוד וה' ינקום את שתי הנקמות. ונהרות של דם יֵרְדוּ מהרשעים ('גבול בנימין' דרוש מג לפרשת שופטים ד"ה ולענין זה נבאר) כי ישפך דמם כפי ששפכו את דמם של ישראל, ועל כך נאמר "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת" (תהלים קי, ו) ('דעת זקנים' לבעלי התוספות פרשת האזינו על הפסוק 'הרנינו גוים עמו'. ראה זוהר פרשת בראשית דף מא ע"א ד"ה היכלא רביעאה) כלומר שיעשה בגוים דין ויהיה מקום המלחמה מלא גְוִיּוֹת של מתים ('מצודת דוד' תהלים קי, ו ד"ה ידין בגוים). ואז יתקיים הפסוק "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג) כאשר ישפך דמם של הרשעים, כמו שהם שפכו את דמם של ישראל שנאמר "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יהו"ה" (יחזקאל כה, יד) ('דעת זקנים' לבעלי התוספות פרשת האזינו על הפסוק 'הרנינו גוים עמו').

ודמם של הרשעים הללו ימשך לעתיד לבוא כמו נהרות (ראה 'ילקוט שמעוני' תהלים קי רמז תתסט ד"ה ידין בגוים מלא גויות), כלומר שהוא לא יתקשה ויחזור כטבעו להיות עפר, אלא רק ישפך כל העת כמים על הארץ. והטעם לזה כי קיבוץ הגלויות של ישראל מכל פאות הארץ הוא מעט מעט, וצריך שיראו כל ישראל הבאים את דם אויביהם ואויבי ה'. וכן כדי שצער הרשעים יהיה הולך ולא יפסק מהם אף על פי שהם הרוגים. ולצורך כך הקב"ה יגזור על נפשותיהם שיתערבבו בנהרות הדם ועל ידי כך לא יפסק כאבם וצערם. שהרי כך חשבו אותם רשעים לשלוט בנפשות ישראל אך לא עלה בידם כי היו מתים, ורק היו מעכבים את מותם במה שיכולים כדי שיתארכו ישראל בצערם. לכן מדה כנגד מדה יגזור 'בעל הנפשות' על נפשות החוטאים הללו להתלבש בנהר הדם, ואז לא יהיה דמם מתקשה כטבעו כי חַיוּת נפשותיהם שבנהרות הדם לא יניחו לו. וכל זה כדי שיצטערו מאוד אותם הרשעים, וגם שכל אחד מישראל יזכה לראות את נקמת הרשעים ('תהילות ה' ' על התהלים לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' מזמור קי דף מד ע"א ד"ה אמנם נראה לפרש) במהרה בימינו, אמן.