פרשת ויצא – סודה של השפה הארמית

לפני שנפרדו יעקב ולבן הם כרתו ברית ועשו גל אבנים שיהיה עֵד ביניהם שנאמר "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מד-מח). וכך לבן הארמי קרא לגל האבנים בלשון ארמית "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (רש"י בראשית לא, מז) ואילו יעקב אבינו קרא לו בלשון הקודש "גַּלְעֵד" ('תרגום יונתן' בראשית לא, מז).

ויש להבין, מדוע ישנן כמה תיבות שמקורן בשפה הארמית אשר נכנסו לתוך התורה הקדושה והטהורה, ואף לתוך ספרי הנביאים והכתובים?

בשפה הארמית יש צד של קדושה והיא גם שפת 'החיצונים'

לשון ארמית היא אחת משבעים הלשונות של האומות (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא דלא ידעי' סתרי תורה) והיא קרובה מאוד ללשון הקודש ('השל"ה הקדוש' בית חכמה דף יב ע"ב ד"ה נחזור לענין התורה, 'מגיד תעלומות' למחבר 'בני יששכר' על פרק שני ברכות הרא"ש ד"ה זל"ג דאינו קשה) ודבוקה בה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש ד ד"ה אך דע כי הם), ומהווה ממוצע בין דרגת הקדושה ל'חיצונים'. לכן יש בה קצת מִדַּרְגַּת הקדוּשה של לשון הקודש ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' עד, יב ד"ה אל יהא לשון). והקב"ה חלק כבוד ללשון הארמית והזכיר אותה בתורה, בנביאים ובכתובים. כך נאמר בתורה אצל לבן הארמי "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). וכן בנביאים במה שאמר ירמיהו הנביא לישראל בלשון ארמית "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה" (ירמיה י, יא). וכן בכתובים כאשר דיברו החרטומים והמכשפים אל המלך נבוכדנצר ואמרו לו "וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית" (דניאל ב, ד) ('בראשית רבה' עד, יד).

בהרבה מקומות בתורה מוזכרת הלשון הארמית. כך הוא כשדיבר ה' אל אברהם עוד לפני שעשה ברית מילה (עפ"י זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה אמר) נאמר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א), כאשר התיבה "בַּמַּחֲזֶה" הוא תרגום ארמי של התיבה 'בַּמַּרְאֶה' (הרמ"ד וואלי פרשת לך לך פרק טו על הפסוק 'אחר הדברים'). וכן ב'ברית בין הבתרים' אמר אברהם אבינו "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יהו"ה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) וענה על כך ה' "וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (בראשית טו, ט), כאשר השם "תֹר" הוא תרגום ארמי של השם 'שׁוֹר'. והוא איננו 'תוֹר' המוזכר בתורה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כח ד"ה רבי) פעמים רבות שהכוונה בו היא לעוֹף כמו "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר" (ויקרא יב, ו) (פירוש מהרז"ו על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כח ד"ה תור זה). ועוד בפסוק "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב), שהתיבה "וְאָתָה" הוא תרגום של התיבה 'וּבָא' בלשון הקודש ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וזאת הברכה סימן לג).

ועוד הלשון הארמית מופיעה גם בפסוק "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (שמות ל, א), שהתיבה "קְטֹרֶת" היא לשון ארמית ופירושה בלשון הקודש הוא 'קֶשֶׁר', ונקראת כך על שהקטוֹרת נקשרת ונדבקת למעלה ('רקנאטי' על התורה פרשת תצוה ד"ה ועשית מזבח מקטר קטורת) וגם כי מטרתה לקשר רצון העליון בתחתון ('טעמי המצוות' לר' מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה מא). אמנם שאר הלשונות של האומות לא זכו להיכתב בתורה כמו השפה הארמית. לכן כאשר נאמר "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מה) הרי שהתיבות "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" הן אינן תיבות בשפה המצרית אלא בעברית. כי "צָפְנַת" הוא מלשון צפוּן, ו"פַּעְנֵחַ" בנוי משתי תיבות "פַּעְ-נֵחַ" כאשר 'פַּע' הוא הרמת קוֹל כמו "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה" (ישעיה מב, יד). לכן פירושם של התיבות "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" אשר נאמרו על יוסף הוא ש"בהרימו קולו יגלה ויפרסם הדבר הצפוּן שדעת השומע נוחה הימנו". כי יוסף היה מגלה את הַצְּפוּנוֹת באופן שהיה נחת רוח לְחוֹלֵם הַחֲלוֹם, ולא כחרטומי מצרים שהיו פותרים חלומות אך לא לרצונו של פרעה ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן לא. וראה 'מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה 'לא מפני שאפיקומן' שכל התיבות שהוזכרו בתלמוד ובמדרשים בלשון יווני ועוד היו מעיקרן תיבות של לשון הקודש שנפלו בתוך שבעים הלשונות).

לשון ארמית היא קודש אבל היא ב'אחוריים' של הקדוּשה, שהוא אותו המקום שמשם יש אחיזה ויניקה ל'חיצונים'. לכן 'החיצונים' מבינים את הלשון הארמית ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת נשא דף צה ע"א טור ב ד"ה ובזה נבא לביאור. וראה רמז לכך ברש"י שמות לג, כב) שהיא שורשם ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ דרוש ד ד"ה אך דע כי הם) והלשון המיוחדת להם ('אלשיך הקדוש' פרשת ויצא לא, מז ד"ה והנה לבן), לשונו של 'הסטרא אחרא' ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ דף כז ע"א טור ב ד"ה אך זה קשה, 'אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קלב ע"ב ד"ה דאינון עטרה מהרא"ג). ובכלל זה היא עיקר לשונם של השדים והמזיקים ('שתי ידות' פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה שני' אדרבא המזיקין עיקר לשונם) והקליפות, כפי שנרמז בפסוק "וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית" (דניאל ב, ד) ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי דף טו ע"ב ד"ה ואומר קדיש ונתקן בלשון ארמי). לכן 'לבן הארמי' שהיתה יניקתו מהחיצוניות קרא לגל האבנים "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז) בלשון ארמית השייכת ל'חיצוֹנים' (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל פרשת ויצא על הפסוק 'ויקרא לו לבן יגר סהדותא') כי זה היה לשונו, ובשל כך גם קראו לו 'לבן הארמי' ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי שמות אות א ד"ה ולפי זה נראה).

השפה הארמית מאוסה בעיניהם של המלאכים הקדושים

מלאכי עליון יודעים את השפה הארמית אלא שהשפה הזאת מאוסה בעיניהם יותר מכל שאר הלשונות (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא דלא ידעי' סתרי תורה) ואינה חשובה בעיניהם ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על הקדמת הזוהר דף ט ע"ב ד"ה לא נזקקים לתרגום, 'כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' דף ט ע"ב ד"ה והתבונן כי מכאן), כי לעומתה לשונם היא 'לשון הקודש'. ולכן מלאכי העליון נעשים כאילו אינם מכירים את הלשון הזאת ('מקדש מלך' על הקדמת הזוהר דף ט ע"ב ד"ה לא נזקקים לתרגום) והיא סתומה בעיניהם (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה אמר רבי יוסי). מטעם זה אם אדם מתפלל את תפילתו בלשון ארמית הרי שהמלאכים לא נשמעים לו (ראה גמ' שבת דף יב ע"ב בשם ר' יוחנן) לענין שאלת צרכיו בלשון שהוא מתפלל, והם לא יוליכו את קול תפילתו להעלותה לפני הבורא יתברך ('כתם פז' לר' שמעון לביא דף ט ע"ב ד"ה והתבונן כי מכאן). מכל מקום הלשון הארמית איננה באמת מאוּסה, והראיה שהקב"ה כתב אותה בכמה מקומות בתורה (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא דלא ידעי' סתרי תורה).

וזה הטעם שהנביא ישעיה דיבר בלשון הקודש אך הביא בתוך דבריו לשון ארמית שנאמר "מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל: אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ: מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים" (ישעיה כא, יא-יג), והתיבות "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" פירושן בלשון הקודש הוא "אם תבקשו בקשתכם שובו בואו" בתשובה (רש"י ישעיה כא, יב). ופסוק זה הוא על איש השב בתשובה על חטאיו, וכיון

שיש עליו מלאכים מקטרגים הזוכרים עוונות ראשונים לכן הקב"ה מדבר עמו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על ספר ישעיה סימן כא). וכן משום שהשב בתשובה חותרים לו חתירה מתחת לכסא הכבוד (ראה גמ' ירושלמי סנהדרין דף נא ע"ב) כדי שלא יקטרגו בו מלאכי השרת ('שער הפסוקים' פרשת זאת הברכה סימן לג), לכן התיבה "אֵתָיוּ" שפירושה בלשון הקודש הוא 'בֹּאוּ', נאמרה דווקא בלשון ארמית ('שער הפסוקים' על ספר ישעיה סימן כא) המאוסה בעיני המלאכים.

וכן כאשר הוזכרה נתינת התורה בפסוק "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב), נכתבה התיבה "וְאָתָה" בלשון ארמית, כי ביאתו של הקב"ה לתת את התורה היתה נעלמת בענין לשון התרגוּם ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על פרשת וזאת הברכה סימן לג) כדי שלא יבינו המלאכים ('ילקוט דוד' לר' דוד פויזנר פרשת וזאת הברכה סימן כא) הנקראים "רִבְבֹת קֹדֶשׁ", ויקטרגו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על פרשת וזאת הברכה סימן לג) על שניטלה מהם התורה וניתנה לישראל ('ילקוט דוד' פרשת וזאת הברכה סימן כא) וימנעו את נתינתה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וזאת הברכה סימן לג). המלאכים הקדושים לא שומעים את הלשון הארמית, אך אם ירצו לשמוע הרי שהם יידעו ויבינו. והראיה לזה מר' שמעון בר יוחאי שהיה מדבר בלשון ארמית והיו מלאכים באים לשמוע ממנו. ועל אף שהלשון הזאת מאוּסה בעיניהם של המלאכים העליונים, כיון שהם ידעו שר' שמעון מדבר בסודות התורה אז הם באו לשמוע ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ט ע"ב ד"ה מלאכין קדישין' מהרמ"ק).

וכאשר ירמיהו הנביא רצה להגיד לישראל שיאמרו לעובדי הכוכבים גנאי על אלהיהם, הוא שינה את לשונו ואמר בלשון ארמית "וה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה: עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם" (ירמיה י, י-יב) ('הקדמת הזוהר' דף ט ע"א ד"ה פתח), ופירוש התיבות בארמית הוא "שיאמרו ישראל לעובדי עבודה זרה ש'האלהים' אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה" ('מצודת דוד' ירמיה י, יא) כי אין אלהים אחרים בלעדי הקב"ה לבדו. וכל זאת נאמר בלשון ארמית כדי שלא ישמעו המלאכים הקדושים ויקנאו באדם להרע לו, שהרי גם הם בכלל 'אלהים' שלא עשו את השמים והארץ ('הקדמת הזוהר' דף ט "ב ד"ה פתח). והאמת שזה לא כנגדם אלא כנגד 'החיצונים' שזו לשוֹנם, ומשום כך במקום לומר בפסוק 'וארעא' שהוא תרגום של התיבה 'ארץ' אמר הפסוק "וְאַרְקָא" כדי להורות על 'החיצונים' שכך נקראת אחת מארצם ('אור החמה' על הזוהר דף ט ע"ב ד"ה 'מלאכין קדישין' מהרמ"ק).

על ידי השפה הארמית מסתירים את מעשי הקדושה מפני המלאכים

כשהתגלה הקב"ה לאברהם אבינו לפני שהיה מהול בברית המילה, הוא היה מתגלה אליו בלשון ארמית שנאמר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א). וה' עשה כך כדי להסתיר מהמלאכים את התגלותו לאברהם (זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה 'אמר רבי יוסי' סתרי תורה) על מנת שלא ישגיחו בו ולא יהיה להם פתחון פה שהקב"ה מתגלה לאדם שהוא ערל (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא דלא ידעי' סתרי תורה). והתיבה "לֵאמֹר" שבפסוק הזה מלמדת שכדי לומר לאברהם את הדברים היה צריך לאומרם בלשון ארמית הסתומה מהמלאכים ('אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א סתרי תורה ד"ה 'ממלל' מהרמ"ק). כעין זה היה עם בלעם שנאמר עליו "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, ג-ד), שגם אצלו מופיעה התיבה "מַחֲזֵה" בלשון ארמית, כי התגלות זו היתה בלשון ארמית הסתומה ממלאכי השרת על מנת שלא יהיה להם פתחון פה שהקב"ה מדבר עם בלעם הערל והטמא (זוהר פרשת לך לך תחילת דף פט ע"א ד"ה 'אמר רבי יוסי' סתרי תורה. וראה 'אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א סתרי תורה ד"ה 'ממלל' מהרמ"ק שאף כי בלעם נולד מהול לפי המדרש הרי שטימא בריתו באתון ונחשב לערל ועיי"ש).

לכן ביום שנתן הקב"ה את האות ברית קודש לאברהם נאמר "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר" (בראשית יז, ג) כלומר ש"אֱלֹהִים" לא דיבר עמו עוד "בַּמַּחֲזֶה" אלא רק בלשון הקודש הגלוי למלאכים. וכן התיבה "לֵאמֹר" בפסוק הזה הורתה שאפשר להכריז בכל לשון על גילוי ה' לאברהם, ושהוא לא יהיה יותר בהעלם או בלשון אחרת אלא בלשון הקודש אשר כולם למעלה מדברים בה, ויכולים גם המלאכים לומר זה לזה שה' מדבר עמו ולא יקטרגו ויפתחו פה כנגדו. וכל זה היה כיון שה' יתברך הכניס את אברהם באותו היום באות ברית קודש וקירב אותו אליו (זוהר פרשת לך לך תחילת דף פט ע"א ד"ה 'אימתי אתגלי ליה' סתרי תורה). ומשום כך הקב"ה קרא לאברהם אבינו ביום המילה על שם "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" שנאמר "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה) כי הוא נוטריקון בלשון הקודש דווקא ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת מ ערך מילה אות לח בשם ספר לוית חן).

מטעם זה יש לשון ארמית בקדושת 'ובא לציון' שבתפילה, כי הקדוּשה הזאת שישראל מקדשים בה היא יתירה על מלאכי עליון (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה גוונא אחרא דאתחזי) ובה יורדת השכינה לשכון בתוך טומאתם ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה 'בלשון הקדש' מהרמ"ק), ועל מנת להסתיר את הדברים (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה 'בקדושתא דא') מפני המלאכים, אומרים בה לשון ארמית ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה 'בקדושתא דא' מהרמ"ק). וכך הוא נוסחה "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וּמְקַבְּלִין דֵין מִן דֵין וְאָמְרִין קָדִיש בִּשְמֵי מֵרוֹמַא עִלָאַה בֵּית שְכִינְתֵּהּ, קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עובַד גְּבוּרְתֵּהּ, קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא, ה' צְבָאוֹת מַלְיָא כָּל אַרְעָא זִיו יִקְרֵיהּ: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ: וּנְטָלַתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעִית בַּתְרַי קַל זִיעַ שַׂגִּיא דִמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין בְּרִיךְ יְקָרָא דה' מֵאֲתָר בֵּית שְכִינְתֵּהּ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד, ה' מַלְכוּתֵיהּ קָאִים לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" (מתוך תפילת שחרית ליום חול בקדושת 'ובא לציון').

אונקלוס הגר ויונתן בן עוזיאל כתבו בשפה ארמית שלא יקנאו המלאכים

כאשר אונקלוס הגר ביקש לבאר את התורה, הוא לא ביאר כפי מראה עיניו ורוח בינתו, אלא כפי מה שקיבל קודם לכן משה רבינו בהר סיני (ראה גמ' מגילה דף ג ע"א ובמפרשים שם), ואונקלוס רק הוציא את הביאור לְאוֹרָה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי ערב שבת דף לט ע"ב בהערה ד"ה והנה מ"ש הרב הנזכר). והיה לו רשות לכתוב את הביאור על התורה בלשון ארמית, כי גם הקב"ה בעצמו כתב לשון זו בתורה בהרבה מקומות (זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה 'אמר רבי יוסי' סתרי תורה). ואונקלוס כתב בכוונה בלשון זו המאוסה בעיני המלאכים, כדי שלא יקנאו המלאכים העליונים בזכות היתירה של ישראל (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא' סתרי תורה) על שיש להם פירושים בכמה עניינים גדולים, כפי שהם מופיעים בהרבה מקומות בתוך תרגומו. ואם היה אונקלוס מפרש את התורה בלשון הקודש הידועה למלאכים היתה מתרבה קנאתם יותר ויותר. ואין הכוונה שהם מקנאים ממש שהרי אין בהם קנאה ולא יצר הרע, אלא שהם יקטרגו על ישראל שאינם ראויים לגלות דברי תורה ולכותבם ולפשטם לזולתם ('אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א סתרי תורה ד"ה 'ממלל בההוא' מהרמ"ק).

וכך עשה גם יונתן בן עוזיאל בתרגומו על הנביא (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא' סתרי תורה) שביאר את הפסוקים כפי שהיה מקובל בידו מפי חגי זכריה ומלאכי (גמ' מגילה דף ג ע"א), וכתב את ביאורו בלשון ארמית המאוּסה בעיני המלאכים, כדי שעל ידי כך הם לא יקנאו בפירוש שלו (זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א ד"ה 'אי תימא' סתרי תורה) על שיש בתוכו סודות נפלאים ('אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף פט ע"א סתרי תורה ד"ה 'ממלל בההוא' מהרמ"ק). ובשעה שיונתן בן עוזיאל כתב את תרגומו על הנביאים "נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה". ואז "יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?!" ועמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר "אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקֹת בישראל". וכשביקש לכתוב גם את תרגומו על ספרי הכתובים יצאה בת קול ואמרה "דייך!" משום שיש בהם קץ משיח (גמ' מגילה דף ג ע"א ועיי"ש תוס' הרא"ש).

בכל שבוע צריך לקרוא את הפרשה פעמיים מקרא ופעם אחת ביאור ('קרבן שבת' פרק ה סימן ג ד"ה 'כתב המטה משה' בשם מטה משה). וכיון שבלשון התרגום שעשה אונקלוס יש קצת קדושה כמו בלשון הקודש, לכן אומרים דווקא 'שנים מקרא ואחד תרגום' ('קרבן שבת' פרק ה סימן ג ד"ה 'כתב המטה משה', 'נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עד, יב ד"ה אל יהא לשון). ואז על ידי קריאה זו בכל שבוע מבררים את שורש הלשון הארמית ומכניסים אותה לקדושה (פירוש להחיד"א על מסכת סופרים פרק א ד"ה 'סוד טעם' עיי"ש), והיא מתמתקת ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה שני אדרבא. וראה ב'נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' עד, יד ד"ה 'אל יהא לשון' שרוב מאמרי רבותינו התייסדו בלשון ארמית על מנת לתקן מדה זו) ומתבררת ונכללת בקדושה. לכן חובה רבה על כל אדם לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ('חומת אנך' להחיד"א פרשת שמות אות א סעיף ב. ראה גמ' ברכות דף ח סוף ע"א). ועל פי הסוד יש לקרוא כל פסוק פעמיים ומיד אחר כך את תרגומו ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בחלק 'הכנת יום השישי לכבוד השבת' דף מא ע"ב ד"ה ואחר שאכל) ולעשות זאת דווקא ביום שישי לפני כניסת השבת (עפ"י 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק ג, ז ועיי"ש סודו, עפ"י 'צפוני ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת אמור אות ב עיי"ש).

הקדיש נאמר בארמית כדי להכניע ולהתיש את כוחם של 'החיצונים'

עיקר השבח של הקדיש הוא לאמרו בלשון ארמית ('מנחת אהרן' על טעמי המצוות לר' יעקב פרדו דף ס ע"ב כלל י, כד) שהיא לשון הסטרא אחרא (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב וד"ה ואנן בעינן וד"ה ובלישנא דא), כי כאשר יש עילוי לשכינה ('פתוחי חותם' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בשלח דף מב ע"ב ד"ה ה' ימלוך לעולם ועד) בשלימות שם יהו"ה כמו שיהיה לעתיד לבוא ('היכל הקדש' לר' משה בן מימון אלבז דף יא ע"ב ד"ה ומה שאנו אומרים) אז יש כנגדה הכנעה ושפלות לסטרא אחרא ('פתוחי חותם' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בשלח דף מב ע"ב ד"ה ה' ימלוך לעולם ועד, 'היכל הקדש' לר' משה בן מימון אלבז דף יא ע"ב ד"ה ומה שאנו אומרים). ולכן כאשר הסטרא אחרא שומע את הקדיש, תש כוחו ('מנחת אהרן' על טעמי המצוות לר' יעקב פרדו דף ס ע"ב כלל י, כד) ונשבר (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב וד"ה ואנן בעינן וד"ה ובלישנא דא). ומטעם זה נתקן הקדיש דווקא ב'לשון ארמית' ('שתי ידות' פרשת נשא דף צה ע"א טור ב ד"ה ובזה נבא לביאור) כדי שְיִשָּׁמַע ל'חיצונים' המבינים את הלשון ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הקדיש דרוש א ד"ה ונבאר כונת הקדיש), והם יכנעו ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ט ע"ב ד"ה מלאכין קדישין' מהרמ"ק) ולא יהיה להם עוד כוח לקנא בישראל ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק מא דף קד ע"א ד"ה 'והאר"י כתב' בשם האר"י ז"ל). לכן יש בכוח הקדיש לשבור 'מנעולים' רוחניים ו'חותמות של ברזל' ו'שרשראות חזקות' ו'קליפות' רעות (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה ואי תימא), לפי שהוא נכנס אל 'החיצונים' ומבטלם ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה 'ת"ח קדושתא דא' מהרמ"ק).

וכן נתקן לומר קדישים בתוך התפילות כדי שלא יתאחזו החיצונים בתיקונים של התפילות שישראל עשו. כמו בתפילת שחרית שקריאת הקרבנות היא בעולם העשיה, ופסוקי דזימרה הוא בעולם היצירה, וברכות קריאת שמע הן בעולם הבריאה, ותפילת העמידה היא בעולם האצילות. ובין כל עולם נתקן לומר 'קדיש' כדי שתעלה התפילה לעולם שאחריו, ורק לפני תפילת עמידה של שחרית לא נתקן קדיש כדי לסמוך גאולה לתפילה. וכך גם אומרים קדיש בין עולם לעולם כאשר יורדים מעולם האצילות עד לעולם העשיה ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד מסכת ברכות דף ג ע"א ד"ה ואומר אשרי המלך). וכשהקליפות שמבינות לשון ארמית שומעות את השבח הגדול והקדוש באמירת הקדיש ('בן יהוידע' על גמ' שבת דף יב ע"ב ד"ה היכי עביד, 'בן יהוידע' על גמ' סוטה פרק ט דף מט ד"ה 'ואלא עלמא' בשם האר"י ז"ל), הן נכנעות ואינן עולות למעלה בעת עליית העולמות בתפילה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הקדיש דרוש א ד"ה ונבאר כונת הקדיש). לכן שבח הקדיש עולה על כל השבחים, בגלל שהוא כופה את הסטרא אחרא ומסלקו (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה 'ואי תימא הא קדושתא' בגרסא אחרת שם).

באמירת הקדיש יש גם כוח מעולה לבטל מהמתים את 'החיצונים' ו'הקליפות', ונכון לכוון כי בסגולתו יבוטלו ויוסרו הדינים הַמְּצֵרִים למת אחרי פטירתו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון דף קד ע"א ד"ה ומאחר שיש). ורבותינו אמרו שבעבור כל קדיש מצננים למת את הגהינם למשך שעה וחצי ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא שפת אמת פרק כט ד"ה ואחר צדוק, 'מעבר יבק' עתר ענן הקטרת פרק ה ד"ה 'ולא לחנם' עפ"י הזוהר) כלומר שהמת עדיין מתייסר אז, אלא שמקילים לו. משום כך היה דרכו של ר' בנימין הלוי ברוּכים תלמידו של האר"י ז"ל לשבת בבית המדרש כל היום ולומר כל שעה וחצי קדיש. אמנם יש אומרים שזה דווקא כשהקדיש נאמר בשלשת התפילות של היום, כי אז בכוח הארת התפילה וצירוף כוח 'הקדיש ('זכר דוד' מאמר ראשון דף קד ע"ב ד"ה 'ונלע"ד בזה הוא') יתום' שלפני 'עלינו לשבח' (עפ"י 'מעבר יבק' עתר ענן הקטרת פרק ה ד"ה 'ולא לחנם') רוֹוֵחַ למתים למשך שעה וחצי, ואילו בשאר הקדישים הנאמרים ההרווחה היא פחות זמן ('זכר דוד' מאמר ראשון דף קד ע"ב ד"ה 'ונלע"ד בזה הוא'). וכיון שיש דין על המת בכל שנה ביום הַיָּארְצַייט, לכן הקדיש באותו היום מועיל קצת להציל את המת מן הדין ('קב הישר' לר' צבי הירש קיידנובר פרק לה ד"ה כבר נתפשט המנהג).

וכאשר עונים בקדיש 'אמן יהא שמיה רבה מברך' בלשון ארמית, בכל הכוח (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה ואנן בעינן) ובקול רם, אזי תש כוח המקטרג ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן מא) ונשבר כוחו של הסטרא אחרא, ומתעלה הקב"ה בכבודו (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"ב ד"ה ואנן בעינן). לכן אמרו "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כֹחוֹ קורעין לו גזר דינו" (ראה גמ' שבת דף קיט ע"ב בשם ר' יהושע בן לוי) כי השבח הגדול הזה שנאמר בלשון ארמית מכניע את החיצונים שהם פועלי הדין, ואז קורעים לו את גזר דינו (הרמ"ד וואלי בספר הליקוטים חלק ב בענין 'סוד עניית איש"ר'). והכנעת הקליפות בעניית 'אמן יהא שמיה רבא וכו' ' גדולה יותר מאמירת הקדיש עצמו, כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ואילו זה נאמר על ידי כל הציבור ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' על גמ' סוטה פרק ט דף מט ד"ה ואלא עלמא). ועוד שמבקשים בזה כי שם י"ה יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה עד שיהיה שמו מלא ושלם, ויהיה כן לעולם ולעולמי עולמים בַּעֲלִיָּה שאין אחריה ירידה כשאר הגאולות. וכיון שבקשה זו נאמרת בלשון ארמית, אזי תש כוחם של החיצונים ששומעים את ביטולם לעתיד לבוא ('מנחת אהרן' על טעמי המצוות לר' יעקב פרדו דף ס' ע"ב כלל י, כד. ועיי"ש שלכן אמרו רבותינו שלהכניע את היצר הרע יזכור לו יום המיתה וכוונתם ל'מיתתו' וביטולו של היצר הרע מהעולם, כי על ידי שמזכירו הוא יושפל עד ארץ. ראה גמ' ברכות דף ה ע"א בשם ריש לקיש).

התלמוד והזוהר הקדוש נכתבו בארמית כדי להכניע את 'הקליפות'

בימי חכמי המשנה לא היה ל'קליפות' כל כך אחיזה בעולם, ועל כן לא היו צריכים החכמים לטרוח ולפלפל בלימודם וגם לא הוצרכו לכתוב כנגדם את המשניות בלשון ארמית, ואדרבא יכלו לכתוב דבריהם בלשון הקודש שיש בכוחה להגביר את כוח הקדושה והברכה בכל העולמות. אמנם בשעה שסידרו את הברייתות כבר היתה מתפשטת 'הקליפה' בעולם הרבה יותר ממה שהיתה בימי חכמי המשנה. ועם כל זה גדל כוחם של החכמים ולא נתנו ל'קליפה' מקום להתפשט כי הכניעו אותה בחכמתם, ובזה גברה ידם לתקן גם את הברייתות בלשון הקודש כמו שהיו המשניות ולא הוצרכו ללשון ארמית, ועל זה אמרו רבותינו "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם" (ראה פרקי אבות ו, א). אבל אחר כך שהתגברה 'הקליפה' עוד, היו כבר צריכים לתקן את ה'תלמוד ירושלמי' בלשון ארמית, רק שלא היה צריך אז כל כך פלפול וטורח לברר את ההלכה על בוריה ('תולדות שמשון' לר' שמשון נחמני מחבר ספר 'זרע שמשון' על פרקי אבות פרק ו משנה א ד"ה 'ונודע מדברי' בשם האר"י ז"ל) ולכן קיצרו בלשונם.

וכשגברה ממש הקליפה בעוונות הרבים אז נתקן ה'תלמוד הבבלי', כי 'תלמוד' בגמטריא 'לילי"ת' שהיא אשת הס"מ. והיו צריכים לתקן את התלמוד בארמית ולפלפל ולטרוח בה הרבה לבירור ההלכה מפני 'הקליפה'. לכן אמרו רבותינו על הפסוק "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו) שזה על התלמוד הבבלי (ראה גמ' סנהדרין דף כד ע"א בשם ר' ירמיה) ('תולדות שמשון' לר' שמשון נחמני על פרקי אבות פרק שישי משנה א ד"ה 'ונודע מדברי' בשם האר"י ז"ל). וכן הוא ספר הזוהר, שעל אף כי כל דברי התנאים במשניות ובברייתות אמורים בלשון הקודש, הרי שדברי התנא ר' שמעון בר יוחאי בתוך ה'זוהר הקדוש' וב'תיקוני הזוהר' וב'אדרא רבא' ו'אדרא זוטא' אשר עוסקים בסודות עליונים, כולם נאמרו בלשון ארמית. ור' שמעון בר יוחאי עשה כן לכתחילה על מנת שיבינו הקליפות ויכנעו ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ט ע"ב ד"ה 'מלאכין קדישין' מהרמ"ק, 'בן יהוידע על גמ' שבת דף יב ע"ב ד"ה היכי עביד) שהרי כוח הסודות העליונים הוא רב מאוד, וכשהקליפות שומעות דברים עליונים אלו שאומרים התחתונים, הרי שהן נכנעות ('בן יהוידע' למחבר 'בן איש חי' על גמ' שבת דף יב ע"ב ד"ה היכי עביד).

הרבה תפילות ותחינות הן בשפה ארמית כדי להכניע את 'הקליפות'

הרבה תפילות ותחינות נתקנו דווקא בלשון ארמית מחמת כן ('בן יהוידע' על גמ' שבת דף יב ע"ב ד"ה היכי עביד), כמו קדושת 'ובא לציון' שבעצם אמירת הקדוּשה הזאת יש שבח גדול וסודות נוראים, כפי שציוה האר"י ז"ל את תלמידו ר' חיים ויטאל ז"ל שלא להסתכל בו בשעה שהוא אומר קדוּשה. וכשישראל אומרים את קדושת 'ובא לציון' בלשון ארמית, אז 'הקליפות' מבינות ורואות שישראל אומרים את שבח המלאכים והן נכנעות ('בן יהוידע' על גמ' סוטה פרק ט דף מט ד"ה ואלא עלמא) ונשבר כוחן בלשונן ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קלב ע"ב ד"ה 'דאינון עטרה' מהרא"ג), והן כבר לא מקטרגות על ישראל. לכן אמרו רבותינו שהעולם קיים על קדושת 'ובא לציון' (ראה גמ' סוטה דף מט ע"א בשם רבא) ('בן יהוידע' על גמ' סוטה פרק ט דף מט ד"ה ואלא עלמא). וכן הוא בנוסח ההודאה שתיקנו בימי חנוכה ופורים "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה", שרבותינו הכניסו לשון ארמית לתוך הבקשה כי על ידה נכנעות 'הקליפות' ('בני יששכר' מאמרי חודש כסלו טבת מאמר ד' הלל והודאה אות ג בסוף ד"ה והנה התבשרו ביום).

האר"י ז"ל יִסֵּד שלשה פיוטים לשבת קודש ואת כולם עשה בלשון ארמית. והם 'אזמר בשבחין' לסעודה ראשונה בליל שבת, 'אסדר לסעודתא' לסעודת שניה בשבת בבוקר, ו'בני היכלא' לסעודה שלישית בצהרי שבת. והסיבה שחיבר אותם בלשון ארמית לפי שהם מדברים בסודות עליונים ועל ידם נכנעות 'הקליפות' השומעות אותם ובפרט שהוא יום שבת. וכן הוא בסדר הסליחות על פי נוסח הספרדים, שמתחילים בבקשה שתקנו אנשי כנסת הגדולה על סדר הא'-ב' בלשון ארמית "רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא בְּדִיל וַיַעֲבוֹר" וכו', כי אנשי כנסת הגדולה רצו ש'הקליפות' יבינו שישראל באים להתפלל בכוח האבות ושאר הצדיקים כורתי ברית ולא בכוח עצמם. ושבח זה גדול יותר מכל הסליחות ונתקן בתחילה כדי שישמעו 'הקליפות' ולא יתקנאו בעד שאר הבקשות שאחריה. ושוב בסוף סדר הסליחות אומרים בלשון ארמית את התפילה "מָרָנָא דְבִשְׁמַיָּא לָךְ מִתְחַנְּנָן כְּעַבְדָּא דְּמִתְחַנֵּן לְמָארֵהּ" כלומר שישראל מתחננים לפניו יתברך כמו עבד לפני אדונו, ולא בכוח מעשיהם. וגם זה נתקן בלשון ארמית כדי לסתום אז את פיהם של המקטרגים ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד על גמ' שבת דף יב ע"ב ד"ה היכי עביד).

בהגדה של פסח פותחים בארמית כדי להראות את הכנעת הסטרא אחרא

ליל פסח הוא לילה המשומר מן המזיקים ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ דף כו ע"ב טור ב ד"ה והטעם היותר נכון) כפי שנאמר "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב). הלילה הזה שמור מכל המזיקים ומכל כוחות הדינים עד עולם ואפילו בתוך הגלות המרה, ואין אז כוח לקליפה כלל ועיקר. לכן הפוסקים פטרו מלקרות בליל פסח קריאת שמע שעל המטה וחייבו רק 'פרשת שמע' לבדה, כי אין כוח ל'קליפה' בליל זה ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה וכי אשתמש). ובכלל זה פטרו מלומר את כל פסוקי ההגנה הנאמרים יחד עם קריאת שמע שעל המטה, כי הם נגד כוחות הלילי"ת ומחנותיה, ובזה רומזים שאין לה ולמחנותיה כוח בליל זה ('שתי ידות' פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה ע"כ רבן גמליאל). וכמו שהתבטל כוח הקליפה בלילה הזה כשיצאו ישראל ממצרים על ידי שה' שידד מערכות השמים, ושחט את קרבן פסח שהוא כנגד מזל טלה הראש לכל המזלות, כך רושם זה נשאר לדורי דורות ולעולמי עד, ואין ל'קליפה' כוח לבוא אל בתי ישראל בליל זה ('שתי ידות' פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה שני אדרבא המזיקין עיקר לשונם) (להרחבה על קרבן פסח והכנעת מזל טלה ראה אחד ממאמרינו לפרשת בא – 'ביטול העבודה זרה של מצרים'. להרחבה על ביטול הסטרא אחרא בליל פסח ראה אחד ממאמרינו לפרשת מצורע – 'איסור חמץ בשבעת ימי הפסח').

והנה על אף שכל סדר ההגדה של פסח הוא בלשון הקודש הרי שתחילת הסדר נכתב בלשון ארמית "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם, כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הַשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. הַשַּׁתָּא הָכָא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין" שפירושו בלשון הקודש "זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא וישתתף בסעודת הפסח. השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין". ואומרים נוסח זה דווקא בלשון ארמית כדי שיבינו גם השדים המזיקים לפי שהיא שפתם, וישמעו שמזמינים גם אותם "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", כי ישראל בטוחים בהבטחת ה' יתברך שאין כוח לשדים ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה שני אדרבא המזיקין עיקר לשונם) ולקליפות לבוא אל בתי בני ישראל בלילה הזה, עוד מזמן יציאת מצרים. ואין לישראל פחד שהם יבואו לאכול ולכלוֹת הסעודה או להזיק חלילה לבני הבית. ומכיון שאין פרסום ושבח גדול מזה, לכן סדרו את ענין זה שבארמית בתחילת סדר ההגדה כדי שגם הילדים יוֹדוּ בזה לאל יתברך כפי מה שהם מבינים, טרם שתחטוף אותם השינה ('שתי ידות' פרשת צו דף עט ע"ב טור א ד"ה וא"כ שזה עיקר הנס).

ומסיימים את החלק ההוא בלשון ארמית "הַשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. הַשַּׁתָּא הָכָא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין" במטרה להתיש את כוח 'הקליפה' בלשונה כמו שעושים בסוד הקדיש, ולהראותה שאמנם אנחנו "הַשַּׁתָּא הָכָא עַבְדֵּי" כלומר שכעת אנו 'עבדים' תחת ממשלתה, אך "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין" כלומר לשנה הבאה נשתחרר ממנה כי יתקיים "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג, ב) שהן 'הקליפות' אשר יעברו מן הארץ. והקליפות נכנעות כאשר מזכירים להם את זמן הגאולה, כי כמו שבגאולה הראשונה שבמצרים נַעֲשָׂה בהם שפטים וְהוּתְרוּ קשריהם והושפל ממרום שִׁבְתָּם, כן עתיד הקב"ה להיפרע מהם בגאולה האחרונה ולהכניעם ולהשפילם לעפר. ואז יתקיים "וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ" (ישעיה מט, כג) ושוב לא תהיה להם תקומה ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ מחבר פיוט' 'לכה דודי' דף כו ע"ב טור ב ד"ה והטעם היותר נכון). ומה שנאמר בסוף החלק ההוא את התיבות "לְשָׁנָה הַבָּאָה" ו"בְּנֵי חוֹרִין" דווקא בלשון הקודש, הרי זה כדי ללמד שבגאולה האחרונה הכל יהיה קודש ו"לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נב, א) במהרה בימינו, אמן ('ברית הלוי' דף כז ע"ב טור א ד"ה וכן הענין בלשון).