פרשת וישלח – סוד מעשה דינה בת לאה

התורה מספרת על מעשה דינה שנאמר "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, א-ג).

ויש להבין, מדוע קרה כך לדינה הקדושה והטהורה בתם של יעקב ולאה, שבא ולקח אותה הגוי הכנעני הטמא שכם בן חמור וקלקל עמה?

יוסף היה בבטן של לאה והתחלף עם דינה שהיתה בבטן של רחל

בתחילה היו רחל ולאה מעוברות, כאשר יוסף היה בבטן של לאה ודינה בבטן של רחל (מדרש 'שכל טוב' בראשית ל אות כא ד"ה ואחר ילדה בת, 'דעת זקנים' בראשית ל, כא). לאה ידעה בנבואה שעתידים להיות שנים עשר שבטים מיעקב ושהיא מעוברת בבן שביעי ('מדרש תנחומא' פרשת ויצא אות ח), והתפללה שיתהפך בנה ויהפוך לבת ('מדרש אגדה' בראשית ל, כא, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן לד ד"ה ותצא דינה בת לאה) על מנת שיהיה לרחל אחותה לפחות שני בנים וכך היא לא תהיה פחותה משאר השפחות בלהה וזלפה שיש להן כבר שניים כל אחת (גמ' ברכות דף ס ע"א, 'מדרש תנחומא' פרשת ויצא אות ח, 'מדרש שכל טוב' בראשית ל אות כא ד"ה ואחר ילדה בת). והקב"ה הסכים ועשה כדבריה של לאה ('מדרש אגדה' בראשית ל, כא) ועל ידי תפילתה התחלפו העוּברים (מדרש 'שכל טוב' בראשית ל אות כא ד"ה ואחר ילדה בת, 'דעת זקנים' בראשית ל, כא) והזכר שבבטן לאה ניתן בבטן רחל, והנקבה שבבטן רחל ניתנה בבטן לאה ('תרגום יונתן' בראשית ל, כא). וכפי שאמר הפייט על רחל אמנו "זָכַר לָהּ יֹשֶר אֳרָחוֹת, עֻבָּר לְהָמִיר בְּבֶטֶן אָחוֹת, חֻשְּבָה כְּהַיּוֹם זִכְרָהּ לְהֵאָחוֹת, סִלּוּף דְּינָה בִּיהוֹסֵף לְהַנְחוֹת" (מתוך פיוט 'אבן חוג מצוק נשיה' המיוחס לר' אליעזר הקליר במחזור התפילה אשכנז ליום א' של ראש השנה) (מהרש"א מסכת נידה פרק המפלת ד"ה ואת דינה בתו).

לכן כאשר לאה ילדה את דינה נאמר "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, כא), כלומר ש"אַחַר" תפילתה של לאה נולדה לה בתה ('מדרש שכל טוב' בראשית ל אות כא ד"ה ואחר ילדה בת). ומשום שלאה גרמה לדינה להתהפך, לכן התורה כינתה בתחילה את דינה בתה של לאה ולא בתו של יעקב שנאמר "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית לד, א) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן לד ד"ה ותצא דינה בת לאה). אמנם כאשר נאמר הפסוק "אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ" (בראשית מו, טו), תלה הכתוב את דינה דווקא באביה שנאמר "וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ", משום שפסוק זה תלה את הנולדים לפי עיקר יצירתם וזה מי שהזריע תחילה, שאז הזכרים תלויים באמם ואילו הנקבות תלויות באביהן (ראה גמ' נידה דף לא ע"א ואכמ"ל), והיות שדינה היתה נקבה מתחילת יצירתה בבטן רחל ורק עברה לבטן לאה – לכן תלה אותה באביה (מהרש"א גמ' נידה דף לא ע"א ד"ה ואת דינה בתו).

וזו גם הסיבה שלאה קראה לבתה בשם 'דינה', לפי שלאה עשתה 'דין' לעצמה (גמ' ברכות דף ס ע"א) והחליפה בין יוסף שהיה בבטנה לבין דינה שהיתה בבטן רחל אחותה (פירוש 'ולא עוד אלא' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח ד"ה ומרוב קדושת הענין. ראה 'בראשית רבה' עב, ו). וכשבתה נולדה היא נקראה 'דינה' על שם ה'דין', עם תוספת האות ה' המיוחדת לשם של נקבה. וכאשר נולד יוסף אמרה רחל אמו "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" (בראשית ל, כג) כי עד אז היה לה חרפה מהעולם שהיו אומרים כי יעקב אבינו לקח באיסור שתי אחיות, ורחל היא זו שאסורה עליו אחרי שכבר לקח את לאה אחותה לאשה, ומטעם זה עשה אותה האלקים עקרה. אך עתה שנעשה לה נס מופלא והתחלפו העוברים, בשעה שדינה עברה לבטן לאה אחותה ויוסף עבר לבטנה, הרי הוא מופת חותך שרצה האלקים בזיווגן עם יעקב כי אחרת לא היה עושה להן נס כזה. וזה אות לטובה שזיווגה הוא כדין ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי סוף אות א ד"ה שמעון ולוי אחים) (להרחבה על תוספת האות 'ה' אצל הנקבות ראה אחד ממאמרינו לפרשת לך לך – 'שינוי השם של אברהם ושרה').

וכאשר רחל ילדה את יוסף נאמר "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" (בראשית ל, כב-כג), ואף שאצל בנים אחרים של יעקב נאמר בהריונן "וַתַּהַר" כגון אצל לאה כאשר ילדה את ראובן שנאמר "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כט, לב) וכן אצל בלהה "וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן" (בראשית ל, ה) הרי שאצל רחל לא נאמר 'ותהר רחל' אלא רק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ", כי הריון יוסף לא היה ברחם רחל. וכדי שלא יאמרו הבריות איך יתכן שה' יפתח את רחמה של רחל בלי הריון תשעה חודשים, לכן מיד בפסוק הבא נאמר עליה "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" בלי הזכרת שמה, ללמד כי "וַתַּהַר" – בלאה, "וַתֵּלֶד" – ברחל ('ארצות החיים' לר' חיים פאלאג'י דרוש ח דף פו ע"ב ד"ה וזה וד"ה האמנם). וכן נאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל, כה), "יָלְדָה רָחֵל" – ללמד שהיא רק ילדה את יוסף, אך לא שהוא היה עֻבָּרָהּ שהרי לא נוצר בבטנה ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה והשתא אפשר שזהו, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת ע אות יט ד"ה ועוד יש סמך).

דינה עברה לבטן לאה וקיבלה מהרושם שהשאיר שם יוסף 

והנה גם אצל לאה ובתה דינה נאמר אחרת. כי על שאר בניה של לאה נאמר "וַתַּהַר וַתֵּלֶד" כמו אצל בנה ראובן "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כט, לב). וכן נאמר אצל בנה יששכר "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי" (בראשית ל, יז) (עפ"י 'דעת זקנים' בראשית ל, כא). וכן בבנים אחרים של לאה נאמרה לשון דומה "וַתַּהַר עוֹד", כמו אצל יהודה שנאמר "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט, לה) וכן הלאה (עפ"י 'פענח רזא' פרשת ויצא על הפסוק 'ואחר ילדה בת'). אמנם כשנולדה דינה ללאה לא נאמר בה "וַתַּהַר" אלא רק שילדה אותה "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, כא), והטעם בזה משום שרק בשעת הלידה היתה ללאה "בַּת" אבל לא בהריון ('דעת זקנים' בראשית ל, כא), שהרי עיקר הריונה של הבת היה בבטן רחל ('פענח רזא' פרשת ויצא על הפסוק 'ואחר ילדה בת'). 

ודבר זה גם נרמז בפסוק "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית לד, א), כלומר שלאה רק "יָלְדָה לְיַעֲקֹב" את דינה, כי הוֹרתה של דינה היה אצל רחל ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה וזהו הרמז ותצא). ולמעשה החלפת העוברים בין לאה ורחל ונתינה של זו בזו, הוא נס ופלא ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה ועתה נבא אל כונתנו). וכבר נרמזה הפיכת דינה מבן לבת שנאמר "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג) כי בכתוב מופיעה התיבה 'נער' אך הקריאה היא 'נערה', לרמוז כי בתחילה היה בתוך בטן לאה 'נער' זכר ואחר כך נהיתה 'נערה' נקבה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן לד ד"ה ותצא דינה בת לאה).

יוסף שהיה בבטן לאה השאיר שָׁם רוֹשֵׁם של 'זכר', וכשדינה באה לבטן לאה היא לקחה מהרוֹשֵׁם הזה ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה ויתבאר בזה מאמרם, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת מקץ אות ז על הפסוק 'ויתן לו את אסנת') והטבע של דינה נהיה 'טבע של זכר' שיוצא החוצה לשדה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישב ד"ה ותצא דינה, ספר 'תורי זהב' לר' בנימין מזאלוזיץ פרשת וישב על הפסוק 'ויהי יוסף יפה תאר' בשם הר"מ אלמשנוני), כלומר יצאנית ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישב ד"ה ותצא דינה, 'ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה וזהו הרמז ותצא, ספר 'תורי זהב' לר' בנימין מזאלוזיץ פרשת וישב על הפסוק 'ויהי יוסף יפה תאר'. ראה רש"י בראשית לד, א) כמו זכר שנאמר "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (בראשית לד, א) ('חומת אנך' פרשת מקץ אות ז ד"ה וזאת לפנים). אך עם זאת דינה מצד עצמה היתה נביאה (עפ"י 'חסד לאברהם' מעיין רביעי נהר מט) וצדיקה גמורה ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה וזהו הרמז ותצא). וכנגדה גם יוסף הצדיק שהתחלף בדינה קיבל מהרושם שהשאירה דינה אצל רחל, והיה בו מהטבע של הנקבה. לכן הוא היה מקשט עצמו ומסלסל בשׂערו כדרכה של אשה (ראה רש"י בראשית לט, ו ד"ה ויהי יוסף יפה תאר) ('תורי זהב' לר' בנימין מזאלוזיץ פרשת וישב על הפסוק 'ויהי יוסף יפה תאר').

יוסף נוצר בבטן לאה ונולד מבטן רחל לכן קיבל את כוחו משתיהן יחד

וכיון שיוסף נוצר בבטן לאה ונולד מבטן רחל, לכן היה בו יחד כוח שורש הקדושה של שתיהן. ומטעם זה נאמר "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג), לפי שלא היה להם מעלה זו. וְרֶמֶז לכך בהמשך הפסוק "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז, ג) שהתיבות 'בן זקונים הוא' יוצא בגמטריא 'רחל בלאה' עם הכולל ('פני דוד' להחיד"א פרשת וישב על הפסוק 'וישראל אהב את יוסף' אות ד ד"ה עוד אפשר). וכך היה ביוסף הצדיק שני כוחות כי בא גופו משורש שתי נשים צדקניות רחל ולאה ('ארצות החיים' לר' חיים פאלאג'י דרוש ח ד"ה האמנם עפ"י האמור אתי שפיר) ועל ידי כן היה יכול יוסף להיות שִׂטְנוֹ של עשו הרשע ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה וז"ש ויהי כאשר ילדה רחל) וכפי שנאמר "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ" (עובדיה א, יח). ולכן כשנולד יוסף שהיה שִׂטְנוֹ של עשו, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לצאת מביתו של לבן שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (רש"י בראשית ל, כה).

ומטעם זה גם ניתנה הבכורה ליוסף שנאמר "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף" (דברי הימים א' ה, א-ב) וזה לפי שהיה בו כוח שתי האימהות לאה ורחל, בשונה מכל שאר האחים ('ראש דוד' פרשת וישלח ד"ה ויתבאר בזה מאמרם). ועל כן יהודה שהיה בנה של לאה אמר על מכירת יוסף "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית לז, כז) שכפל הלשון לומר להם שהוא "אָחִינוּ" מצד האב, אך גם "בְשָׂרֵנוּ הוּא" כי נוצר בבטן לאה אמם, ואם כן הרי שהם השבטים הקדושים ויוסף בשׂר אחד וראוי לרחם עליו ביותר. "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" – ששמעו והבינו את נועם שׂיח דברי יהודה להגביר הרחמים עליו כי עיקרו היה מלאה אמם ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי על הפסוק 'שמעון ולוי אחים'. וראה 'משך חכמה' לר' מאיר שמחה הכהן בפרשת וישב על הפסוק 'וידנו על תהי בו').

כל איש ישראל יכול להינצל מעין הרע על ידי שיאמר "אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" (ראה גמ' ברכות דף נה ע"ב) שפירושו 'אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף באתי, שלא שולט בו עין הרע". והטעם שאין בדברים אלו שקר, כי יוסף הצדיק נוצר בבטן לאה והיה שם איזה זמן ולקח מהארת לאה ואחר כך הלך לבטן רחל, ונמצא שיש לו כוחות מלאה ורחל, ומצד זה יכול כל איש ישראל לומר שהוא בא מזרעו של יוסף. ולזה רמז יעקב בברכתו "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב), "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף" – שהוא פרה ורבה ואין עין הרע שולט בו. ולא רק יוסף וזרעו אלא אפילו מי שאינו משבטו לכן אמר שוב "בֵּן פֹּרָת" בלשון סתם, כי מועיל לכל איש ישראל "עֲלֵי עָיִן" להצילו מעין הרע. ומה שזה מועיל אף למי שאינו משבטו הוא משום "בָּנוֹת" כלומר שיש לו כוח שתי הבנות לאה ורחל, שהרי הוא נוצר בבטן לאה ונולד מרחל. ולאה היא שהלכה בעצה לתת את יוסף הנקרא "עֲלֵי שׁוּר" לרחל, כדי שלא תהיה גרועה מבלהה וזלפה. אך מכל מקום צריך שהאיש יאמר בפיו ממש את הנוסח "אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" כיון שבפועל הוא משבט אחר ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ע אות יט עין הרע ד"ה ואפשר לרמוז).

רחל ידעה שמטרת ההחלפה היא על מנת שיהיה לה לפחות שני בנים ושבכך לא תפחת משאר האימהות השפחות, ועל כן היא קראה לבנה בשם "יוֹסֵף" על מנת שיוסיף לה ה' בן אחר ('מגלה עמוקות' פרשת וישב ד"ה אופן ד' איתה בזוהר) שנאמר "וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָ"ה לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כג-כד), "אָסַף אֱלֹהִים" – שדווקא הוא אסף, לפי שלו לבדו ידוע הדבר שהתחלף זכר בנקבה. ועוד אמרה רחל "יֹסֵף יְהֹוָ"ה לִי" – שביקשה כי יוסיף ה' דווקא לה בן אחר, כלומר שגם הוֹרתה וגם לידתה יהיה עם בן זכר ולא כמו אצל יוסף שהתחלף לה מאחותה לאה ('לב אריה' על התורה לר' אריה לייב האשקי פרשת ויצא אות כד). אך למעשה לא היה ברחל עוד כוח רוחני להביא בן נוסף כמו לאה בלהה וזלפה שהביאו כל אחת לפחות שני בנים. וזה היות שאת כל הכוח הרוחני שהיה בה כדי להביא שני ילדים לעולם היא כבר נתנה בשניים שהיו בתוכה – בדינה שנוצרה בבטנה לפני שעברה ללאה וביוסף שעבר אליה. ולכן כדי להביא את בנימין לעולם היא היתה צריכה למסור לו את רוּחה העצמי ועם לידתו למוּת ('פני דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה 'ויש לחקור בזה' ועיי"ש כי פישטנו מפני עומק הדברים).

אמתלאי התגלגלה בדינה ונטהרה מטומאתה על ידי שכם בן חמור

תרח אבי אברהם היה עם אשתו אמתלאי בת כַּרְנֵבוֹ בימי נידתה. לכן נשמות שניהם היו צריכים להתגלגל כדי להסיר מהם את זוהמת הנידה שדבקה בהם. וכך אמתלאי בת כרנבו באה בגלגול דינה. והסימן לגלגול של אמתלאי הוא שאותיות ה'נידה' שהיה בה התהפך בגלגול הבא לשמה 'דינה' ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת איוב ד"ה 'דע כי' ועיי"ש לגבי מירוק עוונו של תרח על ידי גלגולו באיוב, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת א, כב, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח אות ז בשם האר"י ז"ל). ועוד נרמז בפסוק "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (בראשית לד, א) שהוא ראשי תיבות 'ואשת תרח צירוף אמתלאי דינה בגלגול תחזור לתקן את המעוות'. וכן נרמז בפסוק "יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא) שהוא ראשי תיבות 'יהו"ה עשה שתהיה האשה אשת תרח אמתלאי חוזרת ועושה תיקון נדה וחטאתה' ('חדרי בטן' בחלק קונטרס 'עט רצון' להחיד"א היוצא על פי כת"י פרשת וישלח אות א) (להרחבה על חומרת טומאת הנידה ראה אחד ממאמרינו לפרשת מצורע – 'חומרת טומאת הנידה').

כאשר שכם בן חמור החוי מהעיר שכם (עפ"י 'חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת לך לך אות ד) היה עם דינה הוא שאב ממנה את 'זוהמת הנידה', והיא נטהרה מטומאתה בסוד "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" (בראשית טו, כד) ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת איוב ד"ה דע כי, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח אות ז ד"ה 'אמנם יתישב הכל' בשם האר"י ז"ל) ושכם נעשה כמו 'שׂעיר לעזאזל' אשר נושׂא עליו את כל עוונות ישראל ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת בלק דף קכא ע"ב ד"ה מה אקוב, עפ"י 'חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח סוף אות ז ד"ה 'אמנם כיון'). וכך כלפי חוץ היה נראה שנטמאה דינה, אך לפי האמת אדרבה על ידי זה נטהרה ביותר ששכם שאב ממנה את כל זוהמת הנידה ואילו היא דינה שהיתה גלגול אמתלאי בת כרנבו, נטהרה ונעשתה נקיה וברה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת לך לך אות ד). וזה נרמז בשמו 'שכם בן חמור' שהוא ראשי תיבות 'שבח' כי זה היה שבח לדינה הצדקת ('חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח סוף אות ז ד"ה 'אמנם כיון'). שמעון בנו של יעקב אבינו ידע את הסוד הזה, לכן הוא לקח את דינה לאשה אחרי המעשה של שכם בן חמור ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השלישי פרק טז).

דינה זכתה ונטהרה מהטומאה שאחזה בה בגלגולה הקודם של אמתלאי בת כרנבו. וזה הטעם שמכל בנות הארץ חשק שׁכם דווקא בבת יעקב שנאמר "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג) כי מה' יצא הדבר על מנת שתיטהר דינה מטומאת הנידה ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מאיתמרי מחבר 'שבט מוסר' חלק א' פרשת וישלח ד"ה ובזה יובן), ודווקא על ידי גוי כנעני שלא שומר נידוּת כנגד מה שהיא קלקלה בנידתה ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' חלק ב' ספר איוב ד"ה האמנם נבין תחילה). וכך נמצא כי המעשה של שכם בן חמור היה טובה גדולה לדינה בת יעקב ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת מקץ אות ו סוף ד"ה ולפי זה שמעתי. וראה ב'בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' על בבא בתרא פרק א דף טו ד"ה 'ובשער ממאמרי רז"ל' מה עוד גרם המעשה הזה שהיה עם דינה). ואברהם בנה של אמתלאי כבר התפלל על זה שבשכם יהיה תיקון לאמו שנאמר "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" (בראשית יב, ו). וְרֶמֶז לכך בתיבות "עַד מְקוֹם שְׁכֶם" שעם הכולל יוצאות בגמטריא 'לתקן אֵם' ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת לך לך אות ד).

אמנם הס"מ חשב ההיפך שכאשר שכם בן חמור יראה את דינה ויהיה עמה הוא יביא לפגימתה, ובזה תיהרס שלימותו של יעקב אבינו שהיה שלם בכל יוצאי חלציו (ראה גמ' פסחים דף נו ע"א). לכן יש מאה שלשים ואחת אותיות בפסוקים המתארים את מעשה דינה והם "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, א-ג). ומספר זה יוצא בדיוק גמטריא שמו המלא של הס"מ כלומר 'סמא"ל', וזה על מנת לרמוז שהוא בא להכשיל את דינה. אך למעשה נמצא היפך כוונתו, שבזכות המעשה הזה נטהרה דינה מכל טומאתה ומיטת יעקב אבינו נעשתה שלימה ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וישלח ד"ה העולה). וכן נרמז דבר זה בפסוק "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית לד, א) שסופי חמש התיבות הראשונות שוות לגמטריא של שתי התיבות 'סמא"ל' ו'לילי"ת' יחד, כדי לרמוז שהמעשה נעשה מצד הס"מ ואשתו לילי"ת ('מעשה חשב' לר' שמעון הכהן מג'רבא פרשת וישלח על הפסוק 'ותצא דינה').

אחרי ששכם בן חמור היה עם דינה פעם אחת הוא פרשׁ ממנה, לפי שדינה תוקנה וסרה טומאתה. ולא שהוא ידע אבל מזלו ידע ('חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח אות ז, 'ככר לאדן' להחיד"א מסכת סופרים פרק כא). לכן כותבת התורה על מה שעשה שכם בן חמור לדינה "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב) כאשר "וַיְעַנֶּהָ" פירושו שעינה ומנע ממנה ביאות אחרות (גמ' יומא דף עז ע"ב). כי דינה היתה מתאוה לשכם בן חמור (רש"י על גמ' יומא דף עז ע"ב ד"ה מביאות אחרות) אף שהיה משוקץ ומטונף, כי רצתה על ידי כן להעביר לו עוד טומאה וזוהמה. אך ה' מנע זאת ממנה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח אות ז ד"ה אמנם בהיות) והוא לא היה עמה (רש"י גמ' יומא דף עז ע"ב ד"ה מביאות אחרות) לפי שכבר עברה כל הטומאה ולא נשאר עוד מה להסיר ממנה ('חומת אנך' פרשת וישלח אות ז, 'ככר לאדן' מסכת סופרים פרק כא). וה' עשה זאת על ידי שנתן במחשבתו של שכם לא להתקרב אליה. וזה הטעם שאמרו רבותינו שמעשה לקיחת דינה בדרך קלקול בא ליעקב כעונש על שהחביא את דינה מפני עשו הרשע (ראה רש"י בראשית לב, כג), כי עשו הרשע היה יכול לשאוב ממנה את כל זוהמתא בדרך היתר של נישואין וזה היה תיקונה, ואחר כך אפשר שהיא היתה משיבה אותו למוטב. לכן כעונש בא דבר זה אליה בדרך קלקול על ידי שכם ('חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח אות ז ד"ה אמנם יתישב).

כשכל העולם כולל השבטים שמעו את המעשה שהיה בין דינה אחותם לשכם בן חמור, הם סברו שנטמאה דינה בת יעקב. אך יעקב אבינו הבין את סוד הענין ושמח בליבו שבזה התקיימה הבטחת ה' שמיטתו תהיה 'שלימה' (ראה גמ' פסחים דף נו ע"א), ושמר את הדבר בליבו שנאמר "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (בראשית לד, ה) ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השלישי פרק טז) כי לא רצה לומר זאת לאף אדם לבד מבניו ('זרע שמשון' פרשת בלק דף קכא ע"ב ד"ה מה אקוב). וכשבאו בניו מן השדה יעקב גילה להם את הדבר. לכן אמרו האחים "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא) בכ"ף הדמיון כי למעשה היא לא היתה מקולקלת כלל, אלא רק נראתה כך למראית העין ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השלישי פרק טז) של שאר האנשים (עפ"י 'כרם שלמה' לר' שלמה טובייאנה מתוניס פרשת וישלח ד"ה ויענו בני יעקב). ועל אף שהשבטים הבינו שמעשה זה הוא מפלאות תמים דעים, עם זאת היה צר להם שבא בדרך זו. לכן יש בתיבה "הַכְזוֹנָה" טעם 'זקף גדול' להורות על חרון אפם ('חדרי בטן' בחלק קונטרס 'עט רצון' להחיד"א היוצא על פי כת"י פרשת וישלח אות א).

השבטים אמנם ידעו שדינה לא נטמאה אך הם רצו להגדיל את חומרת המעשה לכן נאמר "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם" (בראשית לד, יג). ומטעם זה נאמר שהיה "בְּמִרְמָה" ('נחל קדומים' להחיד"א וישלח אות יב ד"ה ותצא דינה, ספר 'מעשה חשב' לר' שמעון הכהן מג'רבא פרשת וישלח על הפסוק 'ותצא דינה') כי מה שהם אמרו שטימא אותה היה בעצם "מִרְמָה" שהרי באמת זה היה לטובתה ואילו לשכם זה היה רעה שהוא שאב ממנה את כל הזוהמא ('לב אריה' פרשת מקץ אות ו). ונרמז בתוך הפסוק בתיבה "אֲשֶׁר" שהוא כנגד 'הָאוֹשֶׁר' שהיה כביכול לשבטים על שאחותם נעשתה סוֹלֶת ברורה מכוח המעשה ('כרם שלמה' לר' שלמה טובייאנה פרשת וישלח ד"ה ויענו בני יעקב). ועם זאת השבטים התעצבו לליבם, כי העולם אז ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א' פרשת וישלח ד"ה אומנם בהיות בשדה) וכן כל הדורות הבאים שלא יידעו את סוד הדבר יאמרו "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בלק דף קכא ע"ב ד"ה מה אקוב) כפי שנאמר "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית לד, ז) ולפי דעתם היה ראוי שהמעשה ייעשה בסתר ולא בגלוי ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א' פרשת וישלח ד"ה אומנם בהיות בשדה).

שמעון ולוי קמו והרגו באנשי שכם שנאמר "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" (בראשית לד, כה-כז). ועל כך יעקב אבינו גער בהם ואמר "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית לד, ל) לפי שלא היה לכם רשות להרוג אותם, שהרי אדרבא שכם בן חמור עשה לנו טובה שעל ידי כן נתקנה דינה ויצאה ממנה הזוהמא. אך שמעון ולוי השיבו "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא) כלומר יש לנו זכות להרוג אותם מצד חילול ה' והבזיון שהוא עשה לאחותנו, שהרי הבריות יאמרו "פלונית מקולקלת היא!" אף שלמעשה היא נתקנה על ידי כן כדבריך ('מעשה חשב' לר' שמעון הכהן מג'רבא פרשת וישלח על הפסוק 'ותצא דינה בת לאה').

יעקב אבינו הזכיר את עוונם של שמעון ולוי כאשר אמר "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ה-ו). כי עוונם בהריגת שכם בן חמור היה על שהלכו אחרי הדברים הנראים לעיני הבריות שנאמר "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ", אף שהם היו צריכים ללכת אחרי הדברים המסורים ללב ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בלק דף קכא ע"ב ד"ה מה אקוב). והוסיף יעקב לומר ששמעון ולוי היו "אַחִים" לדינה ('בראשית רבה' צח, ה) ומסרו עליה את נפשם אף שלא גדלה בבטן אמם לאה ורק נולדה ממנה, ואילו על יוסף שנוצר וגדל בבטן לאה אמם ורק נולד מרחל, הם לא ריחמו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי על הפסוק 'שמעון ולוי אחים' ד"ה במדרש אחים, 'ויוסף אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת יוד אות ג בשם החיד"א) ולא היו לו ל"אַחִים" ('בראשית רבה' צח, ה). ואדרבא היה ראוי שהשבטים ירחמו על יוסף יותר מאשר על דינה, שהרי יוסף הוא ממש אחיהם בן לאה ורק הוחלף עם דינה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי על הפסוק 'שמעון ולוי אחים' ד"ה במדרש אחים).

אסנת שהיתה בתם של דינה ושכם בן חמור ירדה למצרים על ידי מלאך 

בהיות דינה בגיל שמונה שנים וחודש ('רבינו בחיי' בראשית לד, ג. וראה דעה אחרת ב'מסכת סופרים' סוף פרק כא) נולדה לה בת משכם בן חמור ('מסכת סופרים' בסוף פרק כא) ובה נשמה קדוֹשה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישב על הפסוק 'ויוסף הורד מצרימה' ד"ה גם בזה תבין). והיא נקראה בשם 'אסנת', כאשר בשמה נרמז טהרתה של דינה אמה שהיתה גלגול אמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם אבינו, כי 'אסנת' הוא ראשי תיבות 'אמתלאי סיגי נדתה תיקנה' ('חומת אנך' פרשת מקץ אות ז על הפסוק 'ויתן לו את אסנת'). ויעקב אבינו רצה לפרסם כי אין פגם בבִתוֹ, לכן הביא 'צִיץ' (פירוש 'ולא עוד אלא' לרב אליהו הכהן למחבר 'שבט מוסר' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח) מזהב ('מדרש אגדה' פרשת מקץ מא ד"ה נער עברי) וכתב עליו שֵׁם קוֹדֶשׁ (ספר 'רזיאל המלאך' דף ו ע"ב טור א ד"ה ולפי שלא יצא, 'ילקוט ראובני' פרשת וישלח ד"ה בספר יצירה, פירוש 'ולא עוד אלא' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח) כפי שהיה כתוב בציץ של הכהן גדול 'קודש לה' ', והוא שׂם את הציץ על בתה של דינה (פירוש 'ולא עוד אלא' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח).

כיון שסגולת ה'ציץ' שהיה אצל הכהן גדול בבית המקדש הוא לשנות את פניו של בעל עבירה, לכן בראות האנשים כי 'הציץ' נמצא על הבת של דינה ועם כל זאת אין פניה מוֹריקוֹת – אז ידעו כולם למפרע שמעשה דינה היה מאת ה'. כי אם באמת בתה של דינה היתה נולדת בטומאה ובדרך קלקול של אמה, אז היה ראוי שפניה יהיו מוריקות מחמת הציץ התלוי (פירוש 'ולא עוד אלא' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח) על צווארה (עפ"י 'חומת אנך' להחיד"א פרשת מקץ אות ז ד"ה 'ויתן לו את אסנת' מהרב 'צידה לדרך' בשם המדרש). ויעקב הוסיף וכתב על הטס גם את מה שאירע עם שכם בן חמור ואת מעשה לידת הבת של דינה ('מדרש אגדה' פרשת מקץ מא ד"ה נער עברי), וכן כתב עליו "כל המידבק בזו הרי זה כאילו נדבק בזרעו של יעקב" ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה האלוקים, 'גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש יב לפרשת ויחי דף כו ע"ב ד"ה 'ולהיות כי אין מוקדם ומאוחר' בשם האר"י ז"ל), והכוונה לומר שהיא בת בתו של יעקב (עפ"י 'חומת אנך' להחיד"א פרשת מקץ אות ז ד"ה 'ויתן לו את אסנת' מהרב 'צידה לדרך' בשם 'המדרש' שדבר זה הבין יוסף כאשר הסתכל בטס).

מעשה זה של דינה ושכם בן חמור היה נראה זר לעיני כל מי שלא בא בסוד ה', שהיו תמהים איך התגלגל כך לבתו של יעקב הבחיר שבאבות ('לא עוד אלא' למחבר שבט מוסר בפירושו על מסכת סופרים דף מח ע"ב טור ב ד"ה אך אכתוב לך). לכן השבטים רצו להרוג את הבת של דינה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לח ד"ה ואמרו בני ישראל, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת מקץ אות ז ד"ה 'ויתן לו את אסנת' מהרב 'צידה לדרך' בשם המדרש) על מנת שלא יגידו אחרים שיש קלקול בבית יעקב. מטעם זה יעקב אבינו שילח את אסנת מביתו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לח ד"ה ואמרו בני ישראל) כדי להצילה (פירוש מהרז"ו על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לח ד"ה להרגם), והניחה בתוך שׂיח ה'סְּנֶה' שבגינו היא גם נקראה בשם 'אָסְנַת' ('רבינו בחיי' בראשית פרק מא, מו). ומחמת השם הקדוש שכתב יעקב אבינו על גבי הטס אשר היה נתון על צווארה, לא קרב אליה אף אדם ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה בנות צעדה). ואז מיכאל המלאך לקח אותה למצרים יחד עם הטס שעליה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לח, ספר 'רזיאל המלאך' דף ו ע"ב טור א ד"ה ולפי שלא יצא) כדי שתגדל שם, ותתכונן לקראת בואו של יוסף שיוכל לשׂאת אותה לאשה ('מדרש אגדה' פרשת מקץ מא ד"ה נער עברי).

אסנת גדלה בביתו של פוטיפר והתחתנה עם יוסף שהיה במצרים

באותו היום שהושלכה אסנת במצרים על ידי המלאך, יצא פוטיפר לטייל ומצא אותה בוכה. הוא הסתכל על הטס שעליה והבין כי היא שייכת למשפחה חשובה, והוליכה לביתו ('מדרש אגדה' פרשת מקץ אות מא ד"ה נער עברי) ואז אשת פוטיפר שהיתה עקרה גידלה אותה כמו בת ('ילקוט חדש' בערך יעקב ודור שבימיו אות קעג). ובזמן שאסנת היתה בביתו של פוטיפר, היא לא היתה נראית לעיניו בזכות השם הקדוש שהיה חקוק בטס שעליה. וכך אסנת היתה שמוּרה וסמוּיה בכל אותה העת ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה בנות צעדה). וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים, כל אחת היתה זורקת לו חפץ או תכשיט שיביט עליה, וגם אסנת זרקה לו את טס הקמיע שהיה בצווארה. וכשראה יוסף את הטס הבין שהיא מזרע יעקב אבינו ולקח אותה לאשה. יוסף לא חשש שאסנת ממזרת על אף היותה בגדר 'אסוּפית' מהרחוב ללא ידיעה מי אביה או אמה, שיש בה חשש לממזרוּת, וזה משום הטס עליה שהיה עדוּת לייחוסה ליעקב אבינו. וקמיע מעין זה הנמצא אצל האדם מוריד מהנוֹשׂא אותו את השם של 'ספק ממזר' (ראה שו"ע אבן העזר סימן ד סעיף לא) (ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק לח אות יב ד"ה ושלחה והלכה לה, ביאור 'בית הגדול – ביאור המספיק' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח ד"ה מה עשה יעקב).

על מנת שהשבטים בני יעקב לא יתחתנו עם עמי הארצות, כל שבט ושבט נולד עם תאומתו ונשׂא אותה לאשה, למעט יוסף שלא נולד עם תאומה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ד"ה רבי אליעזר אומר). אמנם כיון שיוסף ודינה התחלפו בבטן אמם, כאשר יוסף עבר מבטן לאה אל בטן רחל, ודינה עברה מבטן רחל לבטן לאה, אז נמצא ששניהם היו ב'בטן אחת' והיתה דינה ראויה להיות 'תאומתו' של יוסף. אך משום שדינה היתה צריכה לעשות את התיקון על ידי שכם בן חמור, לכן לא היה שייך עוד שיוסף ייקח את דינה ונכנסה במקומה אסנת בתה ('ולא עוד אלא' לר' אליהו הכהן האיתמרי מחבר 'שבט מוסר' על פרקי דרבי אליעזר פרק לח סוף ד"ה 'ומרוב קדושת הענין' ועיי"ש בדבריו הנפלאים), שהיא היתה בת זוגו של יוסף ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וישב על הפסוק 'ויוסף הורד מצרימה' ד"ה גם בזה תבין) וראויה להיות אשתו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ד"ה 'רבי אליעזר אומר', 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לח ד"ה 'וירד מיכאל'). 

והיה ראוי גם מצד יוסף לקחת את אסנת לאשה, לפי שהוא השאיר 'רוֹשם' בבטן לאה שממנו נגרם שהושפעה דינה כאשר היא באה לתוך בטן לאה במקומו ונעשתה 'יצאנית'. ונמצא כי מכוחו של יוסף יצאה דינה מביתה וקרה לה כל המעשה עם שכם, שבעקבותיו נולדה לה בתה אסנת. לכן יוסף נשׂא עתה את אסנת לאשה ('ראש דוד' להחיד"א פרשת וישלח ד"ה ויתבאר בזה מאמרם, 'חומת אנך'  להחיד"א פרשת מקץ אות ז על הפסוק 'ויתן לו את אסנת'). ויוסף ידע ברוח הקודש שמלאך הביא את אסנת מהסנה עד לאשת פוטיפר משום שהיא בת זוגו, ולכן נשׂא אותה לאשה. יוסף גם ידע שהיא כשרה כפי שרמוז בשמה 'אסנת' שהוא גמטריא התיבות 'בת מדִינָה', כלומר שהיא כשרה ואין להשגיח באביה שכם בן חמור, וכאילו הוא איננו. ועוד יוסף גם בדק בשמה 'אסנת' וראה שהוא גמטריא 'אשרי', ללמד ש'אשרי' האדם שייקח אותה לאשה ('חומת אנך' פרשת מקץ אות ז על הפסוק 'ויתן לו את אסנת').

כאשר יוסף הצדיק הביא את בניו אפרים ומנשה לפני יעקב אביו שיברכם, הסתפק יעקב אבינו שמא יוסף נשׂא לאשה בת נכר, והילדים שלו אינם שייכים לזרעו. אז הראה לו יוסף את כְּתוּבָּתוֹ שעליהם היו חתומים שני גרים שגייר יוסף במצרים על מנת שיוכל לקדש את אסנת כדת, וכן הראה לו את הטס של אסנת. ועל כך נאמר "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם" (בראשית מח, ט), "בָּזֶה" – הכוונה לכתוּבה של יוסף ואסנת ('בעלי ברית אברם' לרבי אברהם אזולאי פרשת ויחי ד"ה מצאתי) וגם לאותו כְּתָב שכתב יעקב אבינו לאסנת ('קהילת יעקב' ערך 'אס' ד"ה אסנת בת פוטיפרע, 'זרע שמשון' פרשת ויחי דף מט ע"א ד"ה פסוק ראה פניך,  'גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש יב לפרשת ויחי דף כו ע"ב ד"ה 'ולהיות כי אין מוקדם ומאוחר'), כי יוסף הראה ליעקב את הטס של אסנת ובו כתוב שמי שנדבק בה נדבק בזרע יעקב ('רבינו בחיי' בראשית פרק מא פסוק מו, 'בעלי ברית אברם' לרבי אברהם אזולאי פרשת ויחי ד"ה מצאתי) ואז הסכים יעקב לברך את בניו של יוסף. ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.