פרשת ויגש – ירידת נשמות אפרים ומנשה

ליוסף נולדו שני בנים בארץ מצרים כפי שנאמר "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מו, כ). ובשעה שיעקב בירך את שני בניו הוא אמר שהם נחשבים כבניו ממש שנאמר "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה). והודיע לו בזה שהם גם עתידים לרשת חלק בארץ ישראל כמו שאר השבטים (רש"י בראשית מח, ה). 

 ויש להבין, מדוע מכל נכדיו של יעקב אבינו רק אפרים ומנשה אשר נולדו מיוסף ואסנת בארץ מצרים זכו להימנות בתוך שבטי ישראל?

התגלה ליעקב אבינו כי הוא צריך להעמיד יותר משנים עשר שבטים

יעקב אבינו חשב שהוא צריך להוליד שנים עשר שבטים ולא יותר. לכן כאשר רצה לשכב לישון בהר המוריה ('מאיר לארץ' לר' מאיר ביקייאם פרשת וישלח ד"ה נמצא שמנשה ואפרים), הוא לקח דווקא שנים עשר אבנים ואמר שאם הם יתאחוּ לאבן אחת, אזי יידע שהוא זה שעתיד להעמיד שנים עשר שבטים מה שלא העמידו אבותיו אברהם ויצחק שנאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). והאבנים אכן התאחוּ לאבן אחת שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יח), וידע יעקב אבינו שהוא מעמיד את השבטים ('בראשית רבה' סח, יא). 

וכאשר התעברה רחל בבנה הקטן בנימין, הבין יעקב אבינו שכבר נשלמו שנים עשר השבטים ולא היה חושש עוד לפרות ולרבות. לכן התגלה אליו ה' יתברך וציוה אותו להמשיך בפריה ורביה היות שהוא עוד לא נפטר ממצוה זו כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (בראשית לה, יא). ומשום כך לשון זו של ציווי נאמרה דווקא אצל יעקב אבינו. אך לעומת כן אצל אברהם אבינו שהיה עוסק בפריה ורביה רק שלא היה מוליד, נאמרה לשון של ברכה "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (בראשית יז, ו) ('מאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה ובזה יומתק דקדוק). ואכן יעקב היה צריך להוליד עוד שני שבטים מבלהה, ורמז לכך בשתי האותיות ה' שבשם 'בלהה' והוא בסוד הפסוק "הֵא לָכֶם זֶרַע" (בראשית מז, כג) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל', 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק שלישי סימן ע, 'ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כ ע"ב טור א ד"ה כשבלבל ראובן יצועי).

מעשה ראובן גרם לסילוק השכינה ומנע את עיבורה של בלהה

כל העת שרחל ולאה היו בחיים היתה השכינה שוֹרה עליהן (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויהי בשכן),  בתחילה אצל רחל ואחרי מותה אצל לאה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה 'ר' אלעזר' מהרמ"ק). וכשמתו שתיהן, השכינה לא נפרדה משם אלא הלכה ושׁרתה בביתה של בלהה. וזה משום שהשכינה יכלה להמשיך לשרוֹת 'בגלוי' בביתו של יעקב רק כל זמן שיש לו בת זוג להיות עמה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויהי בשכן), שבכל מקום שנמצא בו 'שימוש מצוה' השכינה שׁורה שם (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה ויהי בשכן ישראל). לכן בהסכמה עליונה, יעקב העביר את מיטתו אל אוהל בלהה (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה 'ר' אלעזר' מהרמ"ק) ושם היתה השכינה מתגלה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה 'שכינתא לא' מהרא"ג).

ראובן לא ידע כי מה שיעקב עשה היה בהסכמה עליונה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה 'ר' אלעזר' מהרמ"ק) וכאשר ראה שבלהה ירשה את מקומה של לאה אמו (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויהי בשכן וד"ה רבי ייסא) בזה שיעקב החשיבה לאשה והשכין את מיטתו אצלה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה 'ר' אלעזר' מהרמ"ק), הוא התקנא בזה ('פני דוד' להחיד"א פרשת וישלח על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל' בשם הרמ"א איסרליש), והיה הולך ובא מחוץ לאוהל של בלהה שנאמר "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן" (בראשית לה, כב) עד שהיה נשמע שם קולו. ומחמת דבר זה לא היה יכול יעקב לעשות מעשה עם בלהה. שכן הוא הדין ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת צו דף נז ע"ב ד"ה 'נמצינו למדים' מהאר"י ז"ל) לֶאֱסֹר בשעה שבני אדם שומעים ('פני דוד' להחיד"א פרשת וישלח על הפסוק "ויהי בשכן ישראל" בשם הרמ"א איסרליש).

ואף שאותו הלילה היה ליל הריון (פירוש 'הרוקח' פרשת וישלח שער 'נחלק באמצע' פסוק בראשית לה, כב) ובו ביקש יעקב להביא עוד שני בנים תאומים ('דברי שלמה' פרשת צו דף נז ע"ב ד"ה 'נמצינו למדים' בשם האר"י ז"ל) דרך בלהה כדי שיתווספו לשאר בניו הקדושים – הוא לא היה יכול להביאם ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו בסוף סימן פפ"ה). וזה נרמז בפסוק "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית לה, כב) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן" שהיה הולך ומטייל בזמן ש"אָבִיו" ביקש לקיים "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה" (בראשית לה, כב) שהיתה "פִּילֶגֶשׁ" שלו. אך כיון שיעקב שמע את בנו הנמצא שם כפי שנאמר "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", הוא מנע את עצמו. ובעקבות כך נשארו "בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" ולא יותר, כי לא נולדו ליעקב עוד שני שבטים ('פני דוד' להחיד"א פרשת וישלח על הפסוק 'ויהי בשכון ישראל' בשם הרמ"א איסרליש. והביא שם כי סיפר הרמ"א שראובן בן יעקב בא אליו בחלום והחזיק לו טובה על שהיפך כך בזכותו).

השכינה היתה נמצאת על מיטתו של יעקב אבינו ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת ויחי דף לח ע"א ד"ה יתר שאת ויתר עז) כי היא שורה בכל מקום שיש שימוש של מצוה, והמעכב מצוה זו גורם סילוק השכינה מן העולם. וכך ראובן במעשיו גרם לסילוק השכינה (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה כגוונא דא. ראה גמ' שבת דף נה ע"ב), כפי שאמר לו יעקב אביו "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט, ד), "אָז חִלַּלְתָּ" – אז גרמת לחלל את השכינה שהיתה על "יְצוּעִי" (רש"י בראשית מט, ד, 'אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'וע"ד כתיב כי עלית' מהרא"ג, 'אלשיך הקדוש' פרשת ויחי פרק מט, ד ד"ה ואל תאמר) כי בעקבות כך היא עלתה למעלה, בעוד שמשכבי אביך נשארו 'חוֹל' ('אלשיך הקדוש' פרשת ויחי פרק מט, ד ד"ה ואל תאמר). ודבר זה היה עיקר קלקולו של ראובן ('מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה ויבא חטא זה לידו) אף שראובן עצמו לא ידע שהשכינה נמצאת שם ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת ויחי דף לח ע"א ד"ה יתר שאת ויתר עז).

ראובן רק עיכב את אביו מלעשות שימוּש של מצוה וזה היה 'בלבול מיטת אביו' (ראה גמ' שבת דף נה ע"ב) (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה כגוונא דא), ואף על פי כן אמרה התורה "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה" (בראשית לה, כב) (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה כגוונא דא, 'צרור המור' פרשת וישב ד"ה ולכן אמר בו ויקרא) שנשמע כאילו עשה מעשה בפועל עם בלהה. אלא שבזה לימדה התורה שאין הפעולה הגשמית עיקר אלא הפעולה הרוחנית, וכאשר נעשה מעשה שפוגם למעלה אף שהמעשה הגשמי לא כל כך גרוע הרי שיתלה הענין בעוֹשה כאילו עשה את המעשה ממש. שכך היה עם ראובן, כיון שבלבל את יצועי אביו ועיכב אותו מקיום המצוה – הרי שמנע הטוב למעלה וכאילו שכב חלילה את המשכב הגרוע ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'והנה יש לדקדק' מהרמ"ק).

מכל מקום חס ושלום לומר שכוונת הפסוק הוא שראובן היה ממש עם בלהה (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה כגוונא דא) בדרך קלקול ועריוֹת ('מגלה עמוקות' סוף פרשת ויחי ד"ה כי שתי מצעות). שהרי אם כך היה, ראובן לא היה נחשב לחלק משנים עשר השבטים והרי נאמר "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית לה, כב) (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"ב ד"ה ועל דא כתיב), והוא גם לא היה נחשב בכלל 'שבעים נפש' שירדו למצרים ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש יא פרשת ויגש דף כד ע"ב טור א ד"ה ובזאת ההקדמה הנכונה). ועל זה אמרו רבותינו כי "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (ראה גמ' שבת דף נה ע"ב). וזה הטעם ששינה הכתוב את הלשון אצל ראובן ואמר "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה" (בראשית לה, כב) ולא נאמר 'וַיִּשְׁכַּב עִם בִּלְהָה' כפי שמופיע בכל מקום בו יש את אותו המעשה, כמו אצל יעקב ולאה שנאמר "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית ל, טז) (פירוש 'הרוקח' פרשת וישלח שער נחלק באמצע פסוק בראשית לה, כב. וראה גם 'צרור המור' פרשת וישב ד"ה 'ובמדרש אמרו שהטעם' וד"ה 'ולכן אמר בו ויקרא').

דבר כזה היה גם אצל בני עֵלִי שעליהם נאמר "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א' ב, כב), "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים" – אין הכוונה שבני עלי שכבו ממש ועשו עבירה כזאת במקום קדוֹש כזה, שאם לא כן היו כל ישראל קמים עליהם והורגים אותם. אלא חטאתם היתה שהם עיכבו את הנשים מלהיכנס להקריב קרבנות להתפלל ולשוב אחר כך לבתיהן, והקדימו להן קרבנות אחרים. ועשו זאת מחמת שהיו מקבלים רק חלק קטן בקרבנות 'קִנֵּי יוֹלְדוֹת' שאותן נשים הקריבו (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה אלא חס ושלום). אך על מה שעיכבו בני עלי את אותן הנשים עד שנאלצו להישאר ללוּן שם ('רבינו בחיי' בראשית לה, כב ד"ה וישכב) ולא יכלו לחזור לבעליהן ל'שימוש של מצוה' נאמר "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים" (זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה אלא חס ושלום, 'רבינו בחיי' בראשית לה, כב ד"ה וישכב) כי כך נחשב להם על שפגמו למעלה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'והנה יש לדקדק' מהרמ"ק. ראה גמ' שבת דף נה ע"ב).

נשמות אפרים ומנשה ירדו לעולם הזה אך לא נכנסו בבטן בלהה

בשעת העיבור של התינוק יורדת נשמה מלמעלה ועומדת למעלה מראשם של האב והאם, ואם יש לאדם 'זכות אבות' הוא יכול לראות בעיניו את אותה הנשמה ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'כי יש לידע' בשם האר"י ז"ל. ראה 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה). כך היה עם יעקב אבינו, שכאשר הוא בא אל בלהה הזדמנו לו שתי נשמות ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה) ועמדו למעלה מראש מיטתו ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'כי יש לידע' בשם האר"י ז"ל), על מנת שהן ייצאו ממנו ('מזבח אליהו' למחבר ספר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה 'ויאמר יעקב אל יוסף' בשם קדמונים) ותתעבר בהן בלהה בלילה ההוא ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'וע"ד כתיב וישמע ישראל' מהרא"ג). ואילו ראובן שהיה צדיק תמים לא ידע בנבואה כי יעקב אביו צריך להעמיד אז עוד שני שבטים ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת ויקרא דף נז ע"ב ד"ה וז"ש לאה אל תאמרו).

התחלת ההתבוננות במצוה הזאת עושה מיד פעולה למעלה, ולכן ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ז אות מד ד"ה 'התחלת' בשם החיד"א על הזוהר) שתי הנפשות של אפרים ומנשה ירדו למטה כבר על ידי המשכת מחשבתו הטהורה של יעקב אבינו, והיה צריך להעמידם על ידי בלהה ('ארבע חרשים' לר' יוסף יששכר בער בן יוחנן פרק ה' כסא דוד דף יד ע"א טור א ד"ה אי' בזוהר) אך באותה שעה שראובן בלבל את יצוּעי אביו ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה) ומנע את המעשה עם בלהה ('מאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה 'וכבר נזדמנו' בשם האר"י ז"ל), לא יכלו אותן הנשמות להתלבש ולהיות שני בנים תאומים בטיפת יעקב ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'כי יש לידע' בשם האר"י ז"ל) ולצאת אחר כך מבטנה של בלהה לאוויר העולם ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה כי יד לידע). ויעקב שהיה שׁם הבחין אז באותן הנשמות, וראה שאינן יורדות לבלהה מחמת בלבול יצועיו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ב בשם המהר"י צמח).

היות שאותן שתי הנשמות התלבשו כבר בתוך אוצר רוחני הנקרא 'גוּף' שהוא קרוב לאוויר העולם הזה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן לה על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל', 'ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כ ע"ב טור א ד"ה כשבלבל ראובן יצועי), אי אפשר היה להחזירן למעלה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכון ישראל', 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק שלישי סימן ע, 'ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כ ע"ב טור א ד"ה כשבלבל ראובן יצועי) לגן עדן העליון, שהרי הן כבר התגשמו בעולם הזה ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר יעקב') ומה שיורד שוב אינו עולה ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה כראובן). וכיון שלא היו יכולות עוד לשוב למעלה, לכן נשארו בעולם הזה והיו משוטטות בו ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן תחילת פרשת ויחי דף לז ע"א ד"ה 'ויחי יעקב' בשם כתבי האר"י ז"ל).

אז החליטו ב'בית הדין של מעלה' להוריד את שתי הנשמות הללו למצרים ('ספר הליקוטים' פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכון ישראל') אל תוך בטנה ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה כראובן) של אסנת אשת יוסף ('ספר הליקוטים' פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכון ישראל') ושם הן ייצאו בשני בניה אפרים ומנשה ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'וע"ד כתיב וישמע ישראל' מהרא"ג, 'כנפי יונה' חלק שלישי סימן ע, 'יונת אלם' להרמ"ע מפאנו בסוף פרק פ"ה) אך לא כתאומים. לכן יעקב אמר לראובן "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט, ד), "מִשְׁכְּבֵי" – לשון רבים כנגד הנשמות שעתידות להיוולד בזה אחר זה אצל אסנת, ולא עתידות להיוולד ב'משכב' אחד של תאומים כפי שהיה צריך להיות אצל בלהה ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר יעקב'. אמנם ראה דעה נוספת ב'ברכת שמואל' לאביו של מחבר ספר 'קב הישר' דף כט ע"א טור ב ד"ה 'ובדרך אחר נ"ל' בשם 'חכמי האמת' שגם אפרים ומנשה היו תאומים).

נשמות אפרים ומנשה המתינו עד שנולדו מיוסף ואסנת במצרים

יוסף היה ראוי לקבל את אותן שתי הנשמות יותר משאר בניו של יעקב, משום שיוסף היה דומה ליעקב בכל ענייניו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'ובזה יובן נמי') שהרי כל מה שאירע ליעקב אירע גם ליוסף (זוהר פרשת וישב דף קפב ע"ב ד"ה אלה תולדות יעקב יוסף, 'בראשית רבה' פד, ו ועיי"ש עוד). ואף היה דומה לו במראהו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'ובזה יובן נמי') עד שכל מי שהיה מסתכל בדמות יוסף היה חושב שזהו יעקב. ומחמת כן גם יוסף הוא היחיד מכל בניו של יעקב שעליו נאמר הפסוק "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (בראשית לז, ב) (זוהר פרשת וישב דף קפ ע"א ד"ה אלה תולדות יעקב יוסף). ויעקב עצמו גם ידע ששתי הנפשות שהסתלקו ממנו במעשה בלהה, עתידות לבוא לעולם על ידי בנו יוסף (עפ"י 'עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר הכתוב').

שתי הנשמות הללו הסתלקו מיעקב עד לזמן שיבוא יוסף וייקח את אסנת לאשה ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר יעקב'). לכן מיד אחרי המעשה של ראובן נאמר "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית לה, כב), "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – ללמד ששמע יעקב שהיה בזה ענין גדול שהסתלקו הנשמות הללו, ושלולא שראובן בלבל יצועיו היו אפרים ומנשה יוצאים על ידו ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'כי יש לידע' בשם האר"י ז"ל). כלומר שהמעשה גרם "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (עפ"י 'מגלה עמוקות' פרשת וישלח על הפסוק 'וילך ראובן וישכב') ולא ארבע עשר ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה כראובן). אך יעקב הבין שלא התכוון ראובן לחטוא בזה, ומה' יתברך יצא הדבר שיהיו בניו רק שנים עשר ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כ ע"ב טור א ד"ה כשבלבל ראובן יצועי). וראובן היה שליח לכך, ולא היתה כוונתו לבלבל יצועי אביו ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה).

ונאמר על אפרים ומנשה "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" (בראשית מא, נ), "יֻלָּד" – הוא לשון יחיד, כי יצאו כאחד כבר אצל יעקב אבינו על מנת להיוולד. וכן הוא בפסוק "וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מו, כז), "יֻלַּד" – לשון יחיד אף שהיו שניים, וזה כי הם היו ראויים להיוולד תאומים אצל יעקב אבינו. ולכן אמר בפסוק "נֶפֶשׁ שְׁנָיִם" שהיו כביכול נפש אחת המתלבשת בשני גופים. וזה הטעם שאפרים ומנשה נחשבו בין אותם שבעים הנפשות אשר ירדו למצרים אף שרק נולדו במצרים, כי הם כבר יצאו מ'אוצר הנשמות' בהיות יעקב בחברון, ורק בלבול יצועיו גרם להם להמתין עד לרדת יוסף במצרים ושם להיוולד. וכך נאמר "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מו, כז) שכללן בתוך השבעים נפש. וכן הוא בפסוק "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה" (דברים י, כב) שהיו בכלל היורדים למצרים בנפש אך בלי גוף ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש יא פרשת ויגש דף כד ע"ב טור ב ד"ה ובזה נבין מ"ש ראובן).

ראובן ידע כי תיקונו תלוי ביוסף שיוליד את השבטים אפרים ומנשה

ראובן הבין לאחר מכן את הקלקול שנוצר בזה שהפסיד את אביו משתי הנשמות הללו. אך כיון שנגזר בבית דין של מעלה שהן ייצאו על ידי יוסף, אז ידע שיש תקוה לאחריתו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'ולכך לא אמר יוסף'). לכן תחילת תיקונו של ראובן על מה שמנע את אביו מפריה ורביה, היה עם הצלתו של יוסף שעתיד להעמיד שני שבטים שנאמר "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז, כא-כב) ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה פרק תשיעי ד"ה 'ועתה נבאר מענין התעניות' ועיי"ש), "לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" – אין הכוונה ליוסף שהרי פשוט שהוא ישיבו אל אביו, אלא זהו רמז לאותן שתי הנשמות של אפרים ומנשה שאבדו וצריכות 'לשוב' אל אביו ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר הכתוב'). וכן אמר לאחים "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" כי אז יידחו שתי הנפשות שעתידות לצאת ממנו. ואמר לשון יחיד כי היו צריכים לצאת בתחילה כתאומים ('גבול בנימין' חלק ג' דרוש יא פרשת ויגש דף כד ע"ב טור א ד"ה ובזאת ההקדמה הנכונה).

כאשר חזר ראובן אל הבור אליו זרקו האחים את יוסף נאמר "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, כט-ל), "וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" – רמז בזה על אותן הנשמות של אפרים ומנשה שהן נקראו 'ילדים' לפי שעדיין לא ראו אור עולם, ושהיו ראויים לצאת מאביו אך נגזר עליהן שייצאו מיוסף, ואילו עתה עם אבידת יוסף הן לא יבואו עוד לעולם. וקרא להן "הַיֶּלֶד" בלשון יחיד כי הם היו ראויים לכתחילה להיות 'תאומים', ודרך התאומים לבוא מטיפה אחת הנחלקת לשתיים (ראה גמ' יבמות דף צח ע"א) ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'ולכך לא אמר יוסף'). ולכן "וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל) כלומר אם יוסף עתה נאבד הרי שאין לי תקוה על הקלקול, שהרי כבר נחסרו שתי הנשמות ולא עלו למעלה ועתה גם לא יוּכלו לרדת למטה – והם יכרתו מאילן העליון שהוא 'כרת הנפש'. ולכן גדול עווני מנשוֹא שאין לי תיקון למעשה בלהה ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר הכתוב').

וכן אמר ראובן "וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל) גם על צערו של יעקב אביו שיהיה עתה גדול עוד יותר (ראה רש"י בראשית לז, ל), כי  אף שנחסרו מיעקב קודם לכן שני שבטים, מכל מקום הוא ידע שהם עתידים לבוא על ידי בנו יוסף. וכשייוודע לו שאבד ממנו יוסף אז יגדל צערו ביותר, כי הוא יידע שאבדו עמו גם שתי הנשמות של אפרים ומנשה ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר הכתוב'). ולכן כאשר היה יוסף שליט במצרים והאשים את השבטים להיותם מרגלים וביקש שיביאו את אחיהם הקטן, אמר ראובן לשאר האחים "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (בראשית מב, כב), "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" – כוונתו לדם זרעו שהם מנשה ואפרים שהיו צריכים לצאת ממנו, כמו שנאמר אצל קין על הבל אחיו "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) שהם דמו ודם זרעו (ראה רש"י בראשית ד, י) ('גבול בנימין' חלק ג' דרוש יא פרשת ויגש דף כד ע"ב טור א ד"ה ובזאת ההקדמה הנכונה).

ראובן עשה תשובה בשק ובתענית לכפר על מעשה בלהה (ראה 'מדרש משלי' א, יב, 'בראשית רבה' פא, א). אך כאשר הוא הגיע אל הבוֹר וראה שיוסף איננו, הוא חזר שוב אל שקוֹ ותעניתוֹ, משום שהבין שהתשובה שעשה עד כה לא הספיקה שהרי הפגם עתה גדול יותר עם איבוד נשמותיהם של אפרים ומנשה. וזהו מה שנאמר "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (בראשית לז, כט) לשוב אל השק ואל התענית ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה 'וזהו שאמר הכתוב'). והתשובה שעשה ראובן אכן עלתה לו. לכן האבן שלו בחוֹשן היתה אבן 'רוּבִּין' שסגולתה לעבר אשה אם שׁוחקים מהאבן ונותנים לה ממנה במאכלה, וזה על מנת לרמוז שמכוח תשובתו של ראובן היה נחשב לו כאילו אכן הִתְעַבְּרוֹ אותן הנשמות בבלהה באותו הלילה והוא לא ביטל את העיבור ('מדרש תלפיות' ענף אפוד ד"ה עוד נראה על פי' חז"ל).

ה' הציל את הטיפות של שני השבטים אפרים ומנשה שלא יֹאבדו 

הקב"ה בישר ליעקב אבינו שהוא צריך להוליד את אפרים ומנשה כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (בראשית לה, יא), "וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ" – הם מנשה ואפרים (ראה 'בראשית רבה' פב, ד) ('מאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה 'וכבר נזדמנו לה' ' מהאר"י ז"ל) שראויים להיות תאומים אצל בלהה, שלכן נקראו "קְהַל גּוֹיִם" כי הם שני עמים בקהל אחד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל', 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק שלישי סימן ע). ודווקא יעקב התבשר על לידתם ולא יוסף, כי הוא זה שהיה צריך להולידם מבלהה ('מאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה מעתה כיון שרחל). רק שאחר כך ניתן רשות לראובן על ידי מעשיו להסב את פתרון הנבואה ליוסף, ששבטו יהיה זה שנחלק לשניים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל', 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק שלישי סימן ע). וזה עצמו יהיה תיקון לראובן על מעשיו בבלבול מצעה של בלהה ('גבול בנימין' חלק ג' דרוש יא פרשת ויגש דף כד ע"ב טור א ד"ה ובזאת ההקדמה הנכונה).

שתי הטיפות שמהן היו צריכים להיווצר מנשה ואפרים היו נמצאות בתוך יוסף. והן נעקרו ממנו כאשר אשת פוטיפר ביקשה להחטיא אותו, אך לא יצאו ממנו ממש אלא נשארו באורח פלא תלויות במותניו במשך כל אותן שתים עשרה שנה שהיה בבית האסורים עד אשר לקח את אסנת לאשה, ומאותן שתי טיפות נולדו מנשה ואפרים ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי אות יג ד"ה 'ורש"י ז"ל פרש ותשב' בשם ר' חיים ויטאל, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ב בשם ר' חיים ויטאל). לכן נאמר "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן" (בראשית מא, נ), לא נאמר "וַיּוֹלֶד יוֹסֵף שְׁנֵי בָנִים" בלשון הווה כפי הראוי, אלא "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים" בלשון עבר – לרמוז שכבר לפני כן הם היו במותניו כמה שנים עוד בהיותו "יוֹסֵף" לבדו בלי אשה, ורק אחרי זה ילדה לו אסנת "שְׁנֵי בָנִים" ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי אות יג ד"ה 'ורש"י ז"ל פרש ותשב').

לכן גם נאמר על יוסף "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מט, כד), "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" – הן שתי הטיפות שהתחזקו וישבו במותניו. וסופי התיבות של "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי" יוצא התיבה 'ובניו', ללמד שבניו היו שם באותן הטיפות, ונשארו שם עד שיצאו אצל אסנת ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי אות יג ד"ה 'ורש"י ז"ל פרש ותשב'. ועיי"ש בביאור החלק השני של הפסוק ואכמ"ל בזה). מטעם זה יוסף הודה לה' בפני יעקב אביו על שני בניו ואמר "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (בראשית מח, ט), "אֲשֶׁר נָתַן" – מתנה גדולה נתן לי אלקים, שהרי שתים עשרה שנה הם נשארו במותניי ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ב). כאשר התיבה "בָּזֶה" היא בגמטריא ארבע עשרה לרמוז כי השניים האלו משלימים את ארבע עשרה השבטים שהיה יעקב צריך להוליד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח סימן ל"ה על הפסוק 'ויהי בשכן ישראל', 'כנפי יונה' חלק שלישי סימן ע, 'חומת אנך' פרשת ויחי אות ב, 'ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כ ע"ב טור א ד"ה כשבלבל ראובן יצועי).

יעקב אמר ליוסף כי אפרים ומנשה הם בניו ונחשבים לחלק מהשבטים

כאשר יוסף הביא את אפרים ומנשה לפני יעקב, אמר לו אביו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (בראשית מח, יא), "הִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" בלשון עבר, לפי שהוא כבר ראה אותם בעבר כאשר הם היו עדיין רק נשמות וירדו להיכנס בבלהה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ב). ואמר יעקב ליוסף שהסיבה שבאו אליו הנשמות האלו למצרים, היה מחמת ש"בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז) ושאחר כך בא ראובן ובלבל את משכבה של בלהה ואז הנשמות של אפרים ומנשה שהיו כבר מוכנות לרדת לתוך בלהה לא ירדו. והיות שלהחזירן למעלה לא היה אפשר, לכן בית דין של מעלה הוריד אותן למצרים על מנת שהוא יולידם ('מאיר לארץ' לר' מאיר ביקייאם פרשת ויחי ד"ה מעתה ז"ש ועתה שני בניך).

אפרים ומנשה היו בכלל בניו השלמים של יעקב ובלי שום פסול וחטא, כשם שהובטח לו כי מיטתו שלימה בכל בניו ('בגדי אהרן' לר' אהרן הדרשן פרשת ויחי דף לז ע"ב טור א ד"ה ויחי יעקב בארץ מצרים). ויעקב אבינו הכניס את אפרים ומנשה בכלל שבטי ישראל ('חומת אנך' פרשת ויחי אות ב) מה שלא עשה באף אחד מהבנים של השבטים האחרים, ואף לא בבניו של ראובן הבכור או יהודה שהיה מלך בין השבטים ('מאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה ומעתה כיון שרחל), משום שלולא שראובן בלבל את יצועו של יעקב הרי שנשמותיהם של אפרים ומנשה היו כבר נכנסות בבלהה והם היו בניו ממש – לכן גם עתה הם ראויים להיות במניין השבטים ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעו ע"א ד"ה 'וע"ד כתיב וישמע ישראל' מר' אברהם גלאנטי, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ב), כפי שזימנו מן השמים ('המאיר לארץ' פרשת וישלח ד"ה 'מעתה כיון שרחל').

וזה מה שאמר יעקב אבינו ליוסף "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה), "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – כלומר אותם שני בנים שנולדו לך כאשר ירדת למצרים ונישאת לאסנת, "לִי הֵם" – ראויים היו לי להולידם ושיהיו בניי ('מאיר לארץ' פרשת ויחי ד"ה מעתה ז"ש ועתה שני בניך). ורבותינו אמרו שהרמז לכך שהם נחשבים כבניו של יעקב, לפי שיש בדיוק ארבע עשרה תיבות בפסוק "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א) מספר התיבות מכוון כנגד שנים עשר השבטים ועוד שבט אפרים ושבט מנשה ('סמוכים לעד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה עוד נראה ראיתי).

והוסיף יעקב ואמר ליוסף "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה), כלומר כמו שראובן ושמעון היו בבטן לאה ונקראים שלי, כך גם אפרים ומנשה ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה) הם כבניי ממש, לפי שהיו ראויים לצאת ממני ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה וזהו שאמר הכתוב, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה ויאמר יעקב אל יוסף). ובמעלתם הגדולה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות א) הם שקוּלים כראובן ושמעון שהם ראשוני השבטים ('רבינו אפרים על התורה' פרשת ויחי מכתיבה אשכנזית בראשית מח, ה, 'פירוש הרוקח' פרשת ויחי בשער לקט בראשית מה, ה, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות א). ורבותינו אמרו שיש רמז לכך בפסוק הזה כי התיבות "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה" עם הכולל שווה לגמטריא של התיבות "רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן" ('רבינו אפרים על התורה' פרשת ויחי בראשית מח, ה, 'פירוש הרוקח' פרשת ויחי בשער לקט בראשית מה, ה, 'צפנת פענח' פרשת ויחי על הפסוק 'אפרים ומנשה כראובן', 'ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל בחלק 'כח ה' ' דף מו ע"ב ד"ה יד ליד).

אפרים ומנשה נולדו כל אחד עם תאומתו שהיא אשתו כדי שלא יתערב זר עמם. ורמז לכך בריבוי "אֶת" שבפסוק "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מו, כ) ('גבול בנימין' חלק ג' דרוש יא סוף פרשת ויגש דף כד ע"ב טור ב ד"ה ובזה נבין מ"ש ראובן), וכן נולדו ליוסף עוד בנים אחרים במצרים חוץ ממנשה ואפרים ('האלשיך הקדוש' בראשית מח, ו). ועל כך אמר יעקב ליוסף "מוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ" (בראשית מח, ו) כלומר ששאר הבנים שיהיו לך אם אתה תוליד עוד (רש"י בראשית מח, ו) הם חלקך וגורלך ('עמודיה שבעה'  לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן יח ב' ד"ה וזהו שאמר הכתוב) כפי מחשבותיך ומעשיך, וכפי שתהיה ראוי ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה אפרים ומנשה כראובן), אך לא ייחשבו במניין השבטים (רש"י בראשית מח, ו, 'מאיר לארץ' פרשת ויחי ד"ה 'מעתה ז"ש ועתה שני בניך') וגם לא יירשו חלק נפרד בארץ כמו שעתידים לרשת בניך אפרים ומנשה (רש"י בראשית מח, ו). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.