צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת ויקהל – נשמה יתירה של שבת
ה' יתברך ציוה את בני ישראל על השבת לפני מעשה העגל שנאמר "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָֹ"ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָ"ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יג-יז) (ראה גמ' סנהדרין דף נו ע"ב, וכן רש"י שמות טו, כה). ואחרי מעשה העגל משה רבינו שב והקהיל את ישראל לצוותם על השבת שנאמר "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָֹ"ה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, א-ג).
ויש להבין, מדוע משה רבינו שב לצוות את ישראל על קדושת ושמירת השבת אחרי חטא העגל, למרות שכבר ציוה אותם על כך קודם לכן?
הנשמה היתירה מביאה עמה שפע לכל הברואים כמו בימי בראשית
ה' ברא את כל הנבראים בעולמו במשך ששת ימי בראשית. וביום השישי לבריאה הוא יצר את אדם הראשון שהיה תכלית הבריאה כי על ידו רצה ה' יתברך שיהיה לו דירה בעולם הזה. אחר כך הוא נתן בו נשמה והשרה את שכינתו עליו וממנו התפשטה רוח החַיּוּת בכל הנבראים. ואי אפשר היה לתת את רוח החיות בכל הנבראים ללא אדם הראשון ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ב ע"ב ד"ה 'לבאר זאת נישב'), כי היה צריך אותו שיהיה מקשר בין השכינה הקדושה לבין אדמת העפר. וכמו שאין האדם מתקיים בעולם הזה בלי חלק הנשמה כך גם כללות העולם החומרי הזה אי אפשר לה להתקיים בלי רוח החיות מהעולם העליון. והדרך להוריד את השפע מן השמים דרך כל העולמות עד למטה לארץ אל הדגים העופות והבהמות, הוא דרך האדם אשר כלול מגוף של העולם השפל, וגם מ'נפש' 'רוח' ו'נשמה' של העולמות העליונים ('דרך חכמה' דרוש מעלת ישראל והשבת דף ב ע"ב ד"ה 'ולידע למה הורדת השפע' בשם האלשיך הקדוש).
בכל ערב שבת מתעוררת הבחינה שהיתה בשבת בראשית, וה' יתברך נותן שפע ורוח חיות בכל הנבראים כמו שנתן בזמן בראשית על ידי שמשפיע בישראל 'נשמה יתירה' בתוך נפשם ('דרך חכמה' דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב ד"ה אמנם צריך אתה), כשעליה יש השראת שכינה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת פרק א דף ה ע"א טור ב ד"ה 'בענין המצות') ומשם מושפע אל שאר הנבראים. וזה מה שדרשו רבותינו על מעשה בראשית "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג) "וַיְבָרֶךְ" – שברכו באור פניו של אדם, "וַיְקַדֵּשׁ" – שקידשו באור פניו של אדם (ראה 'בראשית רבה' יא, א), כלומר שהוא יתברך השפיע על הנבראים מאותו אור זיו השכינה שהיה על אדם הראשון. והתיבות "יוֹם הַשְּׁבִיעִי" שבפסוק באות ללמד על השבת לדורות שה' משפיע בה מאור זיו 'הנשמות היתרות'. וזה גם מה שנאמר "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָ"ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז) כלומר ש"אוֹת הִוא" לקיום העולם, כי ששת ימים עשה ה' את העולם וביום שבת "וַיִּנָּפַשׁ" שנתן בהם את רוח החיות החיוני, וכן הוא בקיום העולם שצריך כל שבת מחדש את אותה ההשפעה ('דרך חכמה' דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב ד"ה אמנם צריך אתה).
לאחר שאדם הראשון חטא בשעה העשירית ביום ונידון על חטאיו בשעה האחת עשרה, הוא הרהר בתשובה ויצא בדימוס, ואז הוכשרו מעשיו ונעשה שוב צדיק. תיקון מעשיו היה בשעה השתים עשרה ביום שהיא השעה הסמוכה לשבת בראשית (ראה 'ויקרא רבה' כט, א), ורק אחרי כן היה יכול להינתן על ידו אותה 'רוח החיות' לשאר הנבראים. לכן כך הוא גם בכל ערב שבת, שבאותה השעה הסמוכה לשבת מתעורר כוח הקדושה להינתן בארץ ובנבראים על ידי נשמות ישראל, והוא באמצעות 'הנשמות היתרות' שניתנות אז בהם. ומטעם זה הצטוו ישראל להוסיף בערב שבת מחול על קודש ולקדש את היום דווקא בשעה האחרונה שלפני הלילה (ראה שו"ע או"ח סימן רסא, ב וברמ"א שם) ('דרך חכמה' דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב טור ב ד"ה ובזה יתבאר מ"ש המקובלים). וכך כשבאות 'הנשמות היתרות' לארץ אז באה גם החַיּוּת לשאר הארץ, בתחילה באה לנבראים השייכים לישראל ומשם לכל העולם. וזה הטעם שאדם מצוּוה על שביתת בהמתו בשבת, היות שחיותם באה מתחילת כוחה של הנשמה היתירה ('דרך חכמה' דרוש מעלת ישראל והשבת דף ה ע"א טור א ד"ה 'ועפ"ז מצאנו טעם' ועיי"ש עוד דברים נפלאים ואכמ"ל).
החיות והשפע שניתן ב'שבת בראשית' לעולם הזה התחתון היה לזמן מוגבל של שבעה ימים, לכן צריך בכל ערב שבת שיבוא שפע חדש בארץ ובנבראים למשך שבעה ימים נוספים. נתינת השפע בעת הבריאה היה בתוך השעה האחרונה שקודם הלילה, וכן הוא בכל ערב שבת שניתן שפע רוחני חדש בשעה האחרונה שלפני שבת באמצעות קבלת 'הנשמות היתירות', וכך לא מסתלק לגמרי השפע הקודם ומוסיף להתחדש לעוד שבעה ימים ('זכר דוד' לדוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף לג ע"א ד"ה 'וכן נאמר בענין השבת' ועיי"ש עוד). ואז על ידי הנשמות היתירות שמגיעות לישראל, מתאחדים ישראל עם קונם ('דעת חכמה' שער השבת פרק א ד"ה 'הנה בענין שבת' בשם האלשיך הקדוש) ב'חוט של חסד' המשוך מה' יתברך אל תוך נפשם ('אלשיך הקדוש' פרשת כי תשא לא, יג, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב ד"ה אמנם צריך אתה), שנאמר "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא, יז). לכן גוי ששמר שבת חייב מיתה (ראה גמ' סנהדרין דף נח סוף ע"ב), כי הוא מכניס את עצמו בין ישראל לבין קונם, וכאילו הכניס עצמו בין המלך והמלכה כשהם יחד ('אלשיך הקדוש' פרשת כי תשא לא, יג).
הנשמה יתירה נקראת 'שבת' כמו 'העולם הבא' שממנו היא באה
כאשר ה' ציוה את ישראל על השבת ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה 'פתח ר' יצחק וגומר' בשם הרמ"ק) הוא נתן להם ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר על פי) את 'הנשמה היתירה' שהיא חלק אלוה ('אלשיך הקדוש' פרשת כי תשא לא, יג, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב ד"ה אמנם צריך אתה) ממעל, אשר מקור חציבתה הוא מהעולם העליון ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה 'עוד יתבאר על פי' ועיי"ש) עולם הנשמות, שבו טמון הטוב לצדיקים לעתיד לבוא ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה אכן יש להקשות). ונשמה זו היא סוד הכתרים הרוחניים שקשרו המלאכים לישראל כאשר הקדימו אמירת 'נעשה' ל'נשמע' (ראה גמ' שבת דף פח ע"א) ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרוש קבלת שבת א' ענין הבו לה' ד"ה 'גם תכוין אלו' עיי"ש כי אכמ"ל. וראה עוד בזה ב'פני דוד' להחיד"א פרשת ויקהל אות א' ובפרשת דברים אות יג, 'תפארת שלמה' פרשת נשא ד"ה על פי ה' פקד אותם, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך יום שבת קדש פרק הדלקת נרות ד"ה עוד כתב כי, 'קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק יד סימן א ד"ה 'לזה אמר ויקרא' והלאה).
הנשמה היתירה שלימה כמו העולם הבא (זוהר פרשת יתרו דף פח ע"ב ד"ה ומשום) והיא דוגמת העולם הבא בעולם הזה ('של"ה הקדוש' בחלק תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה אכן יש). לכן יום שבת מנוחה נקרא 'מעין עולם הבא', כי תוספת הנשמה יתירה שבאדם נותנת לו בשבת מעין 'עולם הבא' שהוא עונג הנשמות לעתיד ביום שכולו שבת ('תפארת שלמה' לר' שלמה מרדאמסק פרשת בהר ד"ה וקדשתם את). ועל הנשמה היתירה שבאה על ידי השבת אמרו רבותינו "באה שבת באה מנוחה" (ראה 'אור החיים הקדוש' ויקרא ז, לז ד"ה וקודם) ('אלשיך הקדוש' פרשת כי תשא על הפסוק 'ושמרו בני ישראל'), שהרי נשמה זו באה מעולם שכולו מנוחה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת פרק א ד"ה 'הנה בענין שבת' מהאלשיך הקדוש) ושנעדר מכל מלאכה, כך שאין לה שום שייכות לכל ל"ט המלאכות ('דעת חכמה' שער השבת פרק א דף ה ע"ב טור א ד"ה 'בענין המצות') שהן כנגד ל"ט קללות שהתקללו אדם וחוה אחרי חטאם, וכולן קשורות לימות החול בשבוע ועומדות מחוץ ל'קדושה' ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ג ע"ב ד"ה 'אמנם צריך אתה' עפ"י הזוהר).
הנשמה היתירה נקראת בשם 'שבת' כמו העולם שממנו היא באה, ועליה אמר הקב"ה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" (ראה גמ' שבת דף י ע"ב) ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר על פי, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה אכן יש להקשות), ועל ידה יכולים להשיג את העולם הבא שנקרא 'עולם שכולו שבת' (ראה גמ' ראש השנה דף לא ע"א). וזה מה שציוה ה' את ישראל "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז), "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" – שישמרו את הנשמה הנקראת "שַּׁבָּת", "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" – שעל ידי כן ישיגו את העולם הבא שגם נקרא בשם "שַּׁבָּת" ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר על פי). אמנם כאשר שמעו ה'ערב רב' כי דווקא ישראל הצטוו על השבת ואילו הם לא הצטוו, אז הלכו והחטיאו את ישראל במעשה העגל ומשכו את ליבם של רבים מישראל אחריהם (זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה פתח רבי יצחק).
בעקבות חטא העגל הסתלקו 'הנשמות היתירות' שקיבלו ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה 'פתח ר' יצחק וגומר' בשם הרמ"ק). לכן משה רבינו שב והקהיל את ישראל לבדם ללא הערב רב לאחר חטא העגל, ונתן להם את השבת כמקודם (זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה פתח רבי יצחק). ואז זכו שוב לתוספת הנשמה של 'נשמה יתירה' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה 'פתח ר' יצחק וגומר' בשם הרמ"ק) בכל שבת ושבת, לכל אחד ואחד מישראל (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה וכדין אתוסף, זוהר פרשת שלח לך דף קעג ע"א ד"ה וכדין ישראל). ולולא שמשה רבינו שב וציוה אותם על השבת לא היו ישראל זוכים לנשמה היתירה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רג ע"א ד"ה 'פתח ר' יצחק וגומר' בשם הרמ"ק). וחזרתה של הנשמה היתירה היה בתורת חסד וצדקה לישראל, ולא נודע ממנה לאומות העולם על מנת שהשרים הרוחניים של אומות העולם וגם השטן לא יקטרגו בזה על ישראל (ראה גמ' ביצה דף טז ע"א) ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד על גמ' ביצה דף טז ע"א ד"ה נשמה יתירה).
קבלת הנשמה יתירה תלויה בהכנות של האדם לשבת קודש
הקב"ה ביקש ממשה רבינו שיודיע לישראל על מתנת 'הנשמה היתירה' שהוא נותן להם (ראה גמ' שבת דף י ע"ב) בכדי שיכינו את עצמם ויתקדשו, כך שתבוא אליהם אותה הנשמה היתירה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה אכן יש להקשות) שקבלתה תלויה במעשיו של האדם (זוהר פרשת פנחס דף רמב ע"ב ד"ה ותנאים ואמוראים) ובמדרגה שלו, בין אם הוא חסיד ירא חטא או איש תם. וכן תלויה במעלתו בחכמה ובתורה (זוהר פרשת פנחס דף רמב ד"ה ונפש יתירה), שכל אחד מקבל ממנה כפי זכותו וחלקו הראוי לו ('טור פטדה' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות שבת סימן רמז א ד"ה הנה נתבאר מדברי המאמר) ואין לה מדה קבועה, וכמו שאמרו רבותינו "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (ראה גמ' עבודה זרה דף ג ע"א) ('טור ברקת' לר' חיים הכהן הלכות פסח סימן תנו אות ג), כי 'הנשמה יתירה' צריכה הכנה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה אכן).
ובכלל ההכנה היא הטבילה לצורך קבלת שבת והנשמה היתירה ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב פרשת מטות ד"ה וכבסתם בגדיכם) שצריכים בני העם הקדוש לרחוץ ולטבול עצמם משימושי החול, על מנת שתשרה עליהם אותה הרוח הקדושה העליונה (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה כד עאל), כפי שנרמז בפסוק "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה) ואז יתקיים "וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו כו) ('אגרא דכלה' פרשת מטות ד"ה וכבסתם בגדיכם), כי כל קבלת קדושה עליונה צריכה טבילה ('דבר בעתו' היום השישי דף נד ע"א בנושא טבילה ד"ה עקר גדול). והטבילה בערב שבת קודש מועילה לקבל נשמה יתירה בשבת, ובלי טהרת המקוה בוודאי לא ניתן להשיגה. לכן גם העומד בחזקת טהרה מצוה גדולה עליו לטבול בערב שבת קודש ('יסוד ושורש העבודה' לר' אלכסנדר זיסקינד שער השמיני פרק ראשון ד"ה ואחר נטילת הצפרנים), וטוב שבטבילה יאמר "הריני טובל לקבל נשמה יתירה" ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער השבת פרק ג ד"ה מהחברים תנן התם, 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף טהרה ד"ה בערב שבת). ואם לא יכול לטבול, לפחות ירחץ ידיו ורגליו במים חמים על מנת שתכנס 'הנשמה יתירה' בשמחה לגופו ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שני נהר מט ד"ה ודע כי).
כאשר הנשמה היתירה יורדת לעולם היא עוברת דרך גן עדן (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה דההוא רוחא) ומתלבשת שם בריחות של גן עדן על מנת שיהיה ביכולתה ליהנות מגשמיות העולם הזה אף שהיא עצמה רוחניות קדושה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה 'ובהאי ליליא האי' ממהרח"ו). ומעשה היה שפעם אחת היו החברים תלמידי האר"י ז"ל טובלים בערב שבת, והריח אחד מהם ריח שדה אשר ברכו ה'. ואמר לו האר"י ז"ל כי זה הריח הוא מהארת הנשמה היתירה שיצאה מגן עדן וקלטה ריח, וכשהתנוצצה בו הארתה הוא הריח ריח של גן עדן. ולזה רמז שלמה המלך עליו השלום "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" ('שיר השירים' ז, יד), "הַדּוּדָאִים" – הן אותן הנשמות, שאם יזכה האדם שנפשו תהיה מוכנה הוא יריח בחוטמו את הריח שלהן שיצאו מגן עדן ('דבר בעתו' לר' ששון מרדכי בן שינדוך יום שבת קדש ד"ה פעם אחת היו טובלים).
הנשמה היתירה יורדת בליל שבת ושורה בנפש האדם
הנשמה יתירה יורדת ממקום גבוה (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה כד עאל) שאין לגויים כל קשר אליו (עפ"י 'שער התפילה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק לז ד"ה ואולם האמת הוא). ואחר כך בין השמשות של ערב שבת (עפ"י מסכת סופרים פרק יז אות ה) היא שורה בתוך ישראל (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה דההוא רוחא) בביתו של כל איש ואיש אם הוא זכאי לכך. ומרכבות קדושות של ממונים רוחניים הן אלו שמביאות את הנשמות היתירות לעטר בהם את עם ישראל הקדוש (זוהר פרשת תרומה דף קלו ע"א ד"ה מאן חמי), כאשר לכל אחת מהנשמות היתירות ישנם שלושה מלאכים המלווים אותה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מט סוף ד"ה 'ולכן צריך לבקש' ועיי"ש).
ומעשה היה עם רב המנונא סבא בערב שבת אחת שכאשר עלה מהטבילה הוא ישב רגע אחד וזקף עיניו למעלה, והיה שמח לפי שראה את שמחת המלאכים העליונים העולים ויורדים ומורידים את הנשמות היתירות לעם ישראל (זוהר פרשת תרומה דף קלו ע"ב ד"ה 'רב המנונא' ועפ"י ד"ה מאן). וכן היה עם האר"י ז"ל שבכל ערב שבת היה הולך עם תלמידיו מחוץ לעיר לקבל שבת והיה עומד על הר אחד מחוץ לעיר, והיה מספר להם נפלאות מה שראה כל פעם ופעם. וכשהיה עומד על ראש ההר מחוץ לעיר הוא הסתכל על 'בית החיים' של קהילת קודש צפת, וראה חֵיילוֹת של נשמות שעלו מהקברים על מנת לעלות לגן עדן של מעלה, וכנגדם ראה שירדו לאין מספר רבבות נשמות של 'נשמות יתירות' שנוספו בשבת לאנשים הכשרים. ומרוב בלבול בערבוב הנשמות חֵיילוֹת עצומים לאין מספר שהוא ראה, כמעט כהו עיניו מראות והיה מוכרח לעצום אותם, אך עדיין היה רואה אותם גם בעיניו הסגורות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש דף עב ע"א ד"ה וכמו שסיפר תלמיד, 'יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק ה ד"ה וכן סיפר החסיד, 'קב הישר' פרק ה ד"ה וכן סיפר החסיד. והובא בקיצור ב'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ הקדמה פרק ד ד"ה וכן בכל ערב).
כשמגיעה הנשמה היתירה לאדם, אז חלק הנפש שנמצאת בו מקבלת ומושכת אותה אליה ו'הנשמה היתירה' דרה בתוך הנפש של האדם (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה אבל רזא) כמו כל עיבור נשמה ('שיח יצחק' לר' אליהו מני בחלק 'דינים' אות ו דף ל' ע"ב), למשך כל יום השבת (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה אבל רזא) ורמז לכך בסופי תיבות הפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז) שהוא 'שתים' – לרמוז על שתי הנפשות שיש לאדם ביום השבת ('רבינו אפרים' על התורה מחכמי אשכנז פרשת כי תשא פרק לא, יז). ומשקיבלה הנפש את הנשמה היתירה, נעשית הנפש עצמה יתירה בריבוי אורה, ותועלתה גדולה יותר ממה שהיתה (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה אבל רזא) והיא יכולה להשיג חכמה יתירה בשבת ('מטה משה' לר' משה מפרמישלא חלק רביעי אות תמה, 'רפואה למכה' לר' שמשון באקי רבו של ר' בנימין הכהן ויטאלי מחבר ספר 'גבול בנימין' על שיר שירים פרק ב' – יג ד"ה ולפי דברי המד' כגנה שנחמס). ועל תוספת הנשמה היתירה הזאת תיקנו להגיד בשבת את השבח "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ" (מתוך תפילת שחרית של שבת) (עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קלח ע"א ד"ה נשמת כל חי). (וראה 'רפואה למכה' לר' שמשון באקי על שיר השירים ב' – יג דף שמז ד"ה 'ואמנם פי' שכח ה' בציון מועד ושבת' שכיון שנחרב בית המקדש נסתמו מעיינות החכמה וזה החסיר בהארת הנשמה היתירה בתוך האדם).
הנשמה היתירה מכסה את העוונות ואדם זוכה לבנים קדושים
צורת פניו של האדם מעידה עליו בכל עת (עפ"י 'קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ז סימן ג ד"ה ועוד כתב בכתביו), היות שכל עוונותיו נרמזים במצחו ב'אש שחורה' רוחנית ('קב הישר' לר' צבי הירש קיידנובר פרק כב ד"ה ועוד אמר האר"י ז"ל) כפי שנאמר "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם" (ישעיה ג, ט) ('קרבן שבת' פרק ח סימן א ד"ה וכבר זכרתי). וכשהם נחקקים במצחו יש רשות למקטרג לתבוע עליו דין ('קרבן שבת' פרק ז סימן ג ד"ה ועוד כתב בכתביו). אך כאשר שורה 'הנשמה היתירה' על האדם ביום שבת, כל העוונות שבמצחו מתכסים מכל וכל ('קב הישר' פרק כב ד"ה ועוד אמר האר"י ז"ל) על ידי תוספת הנשמה והארתה ואינם מאירים עוד במצחו ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער השבת פרק ד ד"ה אמר מורי ז"ל כי), למעט עוון 'טומאת קרי' שאף אם תיקן את מעשיו בזה אינו מסתלק רישומו בלי טבילה ('קב הישר' פרק כב ד"ה ועוד אמר האר"י ז"ל), כי רק על ידי הטבילה אפשר להסיר מעט את רושם עוון הקרי מהמצח עד שאין הוא ניכר כל כך ('פרי עץ חיים' שער השבת פרק ד ד"ה אמר מורי ז"ל כי) (וראה 'שיח יצחק' לר' אליהו מני בחלק 'דינים' אות ו דף ל' ע"ב שיזהר האדם בקיום שמירת שבת כהלכתה לפי ששקולה כנגד כל רמ"ח מצוות עשה ולכן על ידה נעשה ל'נשמה היתירה' מלבוש רוחני שלם של רמ"ח מצוות, וזה מכסה בשבת את הלבוש הרוחני שיש לאדם מימי החול שאינו שלם אם לא קיים בפועל את כל רמ"ח מצוות עשה).
תוספת הנשמה של שבת גם מאפשרת לאדם לזכות בבנים קדושים. לפי שכל אדם מוליד כדמותו ובצלמו ממש, שאם יש בו עבירה כלשהי הוא מטביע בנולד את העבירה ההיא ואז הבנים "אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (ראה גמ' ברכות דף ז ע"א), לכן צריך האדם להקדים ולעשות תשובה שלימה לפני המצוה. אך ביום השבת שיש לאדם תוספת נשמה טהורה, הוא יכול אף על פי כן לקבל לבניו נשמה קדושה וטהורה שאין בה תערובת עפר ואבק יצר הרע ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רה ע"א ד"ה 'וכד אינון חכימין' מהרמ"ק). וזה הטעם שעונת תלמידי חכמים היא מערב שבת לערב שבת (ראה גמ' כתובות דף סב ע"ב, שו"ע אבן העזר סימן עו, ב), על מנת שיוכלו למשוך לזרעם נשמות מכוח 'הנשמה היתירה' ההיא שמתווספת להם בשבת קודש ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת בראשית דף טז ד"ה יסודא אחיד).
מטעם זה נסמך הפסוק "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (ויקרא יט, כט) לפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָ"ה" (ויקרא יט, ל) בכדי ללמד שבידי האדם לעשות שלא תזנה בתו ושיהיו בניו ובנותיו צדיקים על ידי שיקיים "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" דווקא, שאז יש באדם רוח קדושה מצד 'הנשמה היתירה' והבנים שיוצאים לו הם צדיקים ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת קדושים ד"ה אל תחלל את בתך). וכן נסמך הציווי על מורא אב ואם לציווי על השבת בפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ג) בכדי ללמד שהבנים יוצאים יראים מאביהם ומאמם כאשר ההורים מקיימים "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" ('חוט של חסד' פרשת קדושים ד"ה 'אל תחלל את בתך' בשם 'אלשיך הקדוש'. וראה 'היכל הקודש' לר' משה בן מימון אלבז ממרוקו דף לד ע"ב אות ס ד"ה 'לקיים עונתו בקדושה' שיש לנשמה היתירה שבאדם הנאה גדולה בקיום עונת ליל שבת).
כל מלאכה וצער נאסרו בשבת על מנת לשמור על הנשמה יתירה
ה' ציוה להרחיק את היגון והכעס ביום השבת ('אור החיים הקדוש' בראשית מז, כח ד"ה אכן להיות) ואין בה אבלות ולא קריעה על המת, ואסור לכל אדם ללבוש בה בגד קרוע, והכל מחמת הנשמה יתירה בשבת שאין עמה לא צער ולא אבל ולא עצב ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וזהו שאמרו מפני) ולא כעס. לכן כל מי שכועס ביום השבת מגרש את 'הנשמה היתירה' ממנו ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש השבת דף לה ע"ב טור ב ד"ה היוצא לנו). וכן ציוה ה' להרחיק ביום שבת את כל אותן בחינות החול של המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תגעל 'הנשמה היתירה' מלשבת בקרב האיש. ונאסר על ישראל גם דיבור של חול ביום השבת שנאמר "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיה נח, יג) (ראה גמ' שבת דף קיג ע"ב) וגם זה לצד תוספת הנשמה העליונה שבאדם, על מנת לעשות לה כסדר העולם העליון שהיא באה ממנו ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר על פי). ואדם צריך להתבושש מפני תוספת הקדושה של הנשמה יתירה שבו, כפי שנרמז בתיבה 'שבת' שזה אותיות התיבה 'בֹּשֶׁת' ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת כי תצא אות ח).
צריך לשמור על הנשמה היתירה כפי שנאמר עליה "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות לא, טז) כי היא נקראת "שַּׁבָּת" ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר על פי, 'דעת חכמה' שער השבת פרק ח' דף יא ע"א תחילת טור א ד"ה ועל שענין שבת, 'דבר בעתו' יום שבת קודש ד"ה עוד ושמרו בני ישראל). לכן תיקנו רבותינו בערבית של שבת לומר את הפסוק "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות לא, טז) לאחר בקשת "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שָׁלוֹם" (בברכת 'השכיבנו' שבתפילת ערבית של שבת) לפי שהנשמה היתירה גם נקראת "סֻכַּת שָׁלוֹם" (ראה 'אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"א ד"ה 'ובהאי ליליא האי' ממהרח"ו) ('דבר בעתו' יום שבת קדש ד"ה עוד ושמרו בני ישראל) על שהיא נפרסת אז על כל העולם (ספר 'כוונות האר"י' דף נב ע"ב), והוזהרו עליה ישראל "וְשָׁמְרוּ" שלא תסתלק מהם ('דעת חכמה' שער השבת פרק ח' דף יא ע"א תחילת טור א ד"ה ועל שענין שבת, 'דבר בעתו' יום שבת קדש ד"ה עוד ושמרו בני ישראל). וזה הטעם שנאמר בנביא "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ירמיה יז, כא) שלא אמר 'השמרו בנפשכם' אלא "הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם" לפי שמדבר כנגד שתי הנפשות שיש לאדם בשבת, שהן נפש עצמו ו'נפש יתירה' ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א דרוש ג' פרשת וילך דף צד ע"ב טור ב ד"ה ולהורות את בני ישראל).
ה' אסר את המלאכה ביום השבת מחמת 'הנשמה היתירה' ('אלשיך הקדוש' פרשת שמות לא פסוק יג ד"ה ועוד טעם שלישי). לכן עיקר איסור אזהרת מלאכות שבת הן במחשבה כפי שאמרו רבותינו "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (ראה גמ' ביצה דף יג ע"ב) ('אור החיים הקדוש' שמות לא, טז ד"ה עוד יתבאר). ואם אדם שולח יד במלאכה ביום השבת זהו גנאי לנשמה היתירה שבתוכו, כי בזמן שלימותה מעלתה גדולה ממעלת המלאכים ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימן וואלף מצוה פו ד"ה ומעתה תדע דהנשמ') ואין לה שום יחס לבחינת המלאכה, שנשמה זו היא איכות נפשו וחלק אלוה מעולם שכולו מנוחה. ומשום כך העושה מלאכה בעוד הנשמה היתירה בו מיד נפגם ונקצץ משורש מקור נפשו ונכרת שורשו ממנו יתברך אף בלי עדים והתראה שנאמר "כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא, יד) ('אלשיך הקדוש' פרשת שמות לא פסוק יג ד"ה 'ולבא אל הענין' וכן פסוק יד). וכן נאמר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָֹ"ה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" (שמות לה, ב), "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" – היא הנשמה היתירה שבאה מעולם המנוחה והקדושה. לכן "כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה" כלומר בנשמה היתירה הנקראת "קֹדֶשׁ" הוא "יוּמָת" כי הכניס קודש בחול ('דעת חכמה' שער השבת פרק א ד"ה 'הנה בענין שבת' בשם אלשיך הקדוש).
כשאדם עושה מלאכה ומחלל את השבת, אז הנשמה היתירה שבו מסתלקת ממנו ('דעת חכמה' שער השבת פרק א דף ה ע"ב טור א ד"ה 'וז"ש בתקונים מאן דאעבר') כי 'בת מלך' היא, ומלאכתה היא לנצח על מלאכת בית ה' ולא לעשות מלאכה גשמית ('נחלת בנימן' מצוה פו ד"ה ומעתה תדע דהנשמ'). והיא מסתלקת מהאדם רגע לפני שהוא חוטא ממש, ועמה מסתלקת השראת השכינה שהיתה עליו ('דעת חכמה' שער השבת פרק ו' דף ח ע"ב תחילת טור א ד"ה ואלה הם גם). ואז נשאר במקומה חלל שממלאים אותו 'החיצונים'. ועל זה נאמר "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נו, ב) מלשון 'חלל' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה 'ואצטריך לנטרא' מהרמ"ק). וכן נאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא, יד) כלומר שיש שתי מיתות לאדם שחילל את השבת, מיתה אחת בשבת עצמה כשנפרדה הנשמה היתירה בעוונו ומיתה שניה על פי בית דין ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א דרוש ג' פרשת וילך דף צד ע"ב טור ב ד"ה ולהורות את בני ישראל). לכן צריך האדם לדקדק במעשיו ולהיות דבק בה' יתברך בשבת, להחמיר בספקות ולירא מלעבור עבירה יותר מאשר ביום חול. ואפילו אדם שהוא עם הארץ יהיה חרד מאוד ביום השבת יותר משאר הימים, וקל וחומר מי שחננו ה' דעת ובינה ומבין מהי קדושת השבת וסוד 'נשמה יתירה' ('דעת חכמה' שער השבת פרק ו' דף ח ע"ב תחילת טור א ד"ה 'ואלה הם גם' בשם השל"ה הקדוש).
צריך לכבד ולענג את השבת במאכלים ערבים לכבוד הנשמה יתירה
חייב אדם לכבד את יום השבת בשביל הנשמה היתירה ששׁורה עמו שנאמר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָ"ה מְכֻבָּד" (ישעיה נח, יג), כלומר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" בשביל הנשמה היתירה שהיא הנקראת "קְדוֹשׁ" ונקראת גם "מְכֻבָּד" ('זוהר חדש' בראשית דף כב ע"א ד"ה ואמר רב נחמן וד"ה ואמר רבי נחמן). לכן ישים בביתו מצעות נאות ויהדר ויכבד בסעודות כפי שהמלך חפץ בהם ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך יום שבת קודש ד"ה ונראה שבא הכפל), וילבש מלבושים טובים ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה 'האי רוחא' ממהרח"ו). וכבר בכניסת השבת, עת ביאת הנשמה היתירה, יהיה הבית מתוקן לשבת עם שולחן ערוך ונר דלוק ובעל הבית מקושט ומלובש בבגדי שבת ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שני נהר מט ד"ה ודע כי נפש), שכל מה שיוסיף לכבד את השבת בהתענג בו לשמה, הוא מענג את הנשמה היתירה ('אלשיך הקדוש' פרשת כי תשא לא, יג) ונדבק על ידה בשכינה. לכן חכמים היו מייגעים עצמם כדי לענג את השבת (ראה מעשים בגמ' שבת דף קיט ע"א) ('אלשיך הקדוש' פרשת ויקהל לה, א-ב) (וראה 'אגדת אליהו' חלק ב' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי חידושי שבת פרק טו דף כ ע"א ד"ה 'ולעד"ן לומר הענין' שלכן אין לאדם לבקש את צרכיו בשבת כי אינו מהדרך להראות שיש חסרון בפני האורח שהיא 'הנשמה היתירה').
העונג של האכילה בשבת הוא תיקון ומזון גם לנשמה היתירה, שכמו שהיא נהנית מעונג עליון כך היא נהנית מעונג תחתון, והיא מרגישה את מאורעות הגוף ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק 'שפת אמת' פרק יח ד"ה הנה אחר שהקב"ה) ונהנית מרוחניות המאכל ('מעבר יבק בחלק 'שפת אמת' פרק יח ד"ה וראוי לענג, 'ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ו' ע"ב אות ה ד"ה ומג"א) ומניצוצי הקדושה שבו ('דבר בעתו' יום שבת קודש ד"ה כתב משם ר' מנחם עזריה) שזהו כוח הנשמה היתירה. לכן יש לאדם מצות 'עונג שבת' לאכול משמנים ו'לחם משנה' ולקדש על היין ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ו' ע"ב אות ה ד"ה 'ומג"א' ועפ"י זה מיישב את דברי רש"י בביצה דף טז ע"א ד"ה 'נשמה יתירה' עיי"ש). ולזה כיון שמאי הזקן, כאשר בכל פעם שמצא בהמה נאה יותר מקודמתה היה מייחדה לשבת (ראה גמ' ביצה דף טז ע"א) לפי שהיה רואה בה מעלה של תוספת אור על פני קודמתה, והכינה לשבת כדי שתיהנה ממנה הנשמה היתירה שלו ('עונג שבת' למחבר 'ילקוט ראובני' ר' ראובן בן האשקי פרק נשמה יתירה אות ד).
צריך האדם לענג את הנשמה היתירה במאכל ומשתה שלוש פעמים בשלושת סעודות השבת, כי יש לה שמחה ותענוג (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה בהאי רז וד"ה וביומא דשבתא) במאכל ושתיה ובלבושי הכבוד ובכל אותן השמחות (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה חולקא). ונהנית מהטעם ומהמראה ('פרי צדיק' פרשת תולדות אות ב סוף ד"ה ועל כן כשרצה) ומהריח הטוב של המאכלים (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה 'האי רוחא' ממהרח"ו). לכן ככל שאדם מוסיף להוציא ממון בסעודות השבת מוסיפים לו נשמה יתירה, וככל שהוא פוחת להוציא גורעים לו נשמה יתירה והוא נשאר 'עני' ('מעבר יבק' שפתי צדק פרק טו ד"ה ואמרו בתקונים). וזה בדומה לכך שכל מי שמוסיף מ'חול על קודש' מוסיפים לו נשמה יתירה ('זכר דוד' מאמר שלישי תחילת פרק ה דף מט ע"א ד"ה 'יקדים ההכנסה' מתיקוני הזוהר תיקון מח). מטעם זה גם יקפיד האדם מאוד בברכת המזון של סעודות שבת, לפי שהנשמה יתירה נהנית מאוד מברכת המזון שהיא מצוה מחודשת אצלה שלא נוהגת בעליונים ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא).
ויכוון האדם בכל אכילותיו לשם שמים לענג רק את הנשמה היתירה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין לחג השבועות אות ה ד"ה איתא בגמרא הכל), לא לשובע כרסו ובטנו אלא לשובע הנשמה היתירה של שבת ('כסא מלך' לר' שלום בוזאגלו על תיקוני הזוהר תיקון שבעים דף קעה ע"ב הודפס בשנת תר"ד אות ז בביאורו ד"ה ומענג ליה בגין יקרא) שזוהי המצוה של "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג), לענג את הנשמה יתירה הנקראת "שַּׁבָּת" המתענגת מעינוגי השבת ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין לחג השבועות אות ה ד"ה איתא בגמרא הכל). לכן אמרו "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים" (ראה גמ' שבת דף קיח ע"א) ולא אמרו "כל המתענג בשבת" או "כל המענג עצמו בשבת" אלא "כל המענג את השבת" שהיא הנשמה היתירה, אז זוכה לנחלה בלי מְצָרִים ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין לחג השבועות אות ה ד"ה איתא בגמרא הכל) כלומר שאותה הנשמה מתענגת באכילת שבת כי כולה קודש ואין בה חלק ל'חיצונים' ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים בחלק השמטות ד"ה מזמור לז, 'כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון שבעים דף קעה ע"ב הודפס בשנת תר"ד אות ז בביאורו ד"ה ומענג ליה בגין יקרא). ואשרי חלקו של המהנה ומענג את 'הנשמה היתירה' ביום השבת (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב סוף ד"ה בהאי רזא).
הנשמה יתירה יוצאת עם ההבדלה ועולה לגמרי לאחר סעודה רביעית
עם צאת השבת נוטלים את הנשמה היתירה מהאדם (גמ' ביצה דף טז ע"א, זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה אבל רזא) בשעת ההבדלה כאשר מברכים על בדי ההדס, שאז היא יוצאת באותו הריח ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה 'ולכן צריך לבקש' וראה שם העניין באריכות). ועל ידי כן הנפש הקבועה שבאדם מפסידה את זריזותה ('פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על סידור התפילה' סימן קו הבדלה על ברכת עצי בשמים) ואת הכוח הקדוש שהיה בה, ואוי אז לנפש על מה שהיא איבדה. וזהו מה שדרשו רבותינו על הפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז), כיון שיצאה שבת אז "וַיִּנָּפַשׁ" כלומר 'ווי לנפש' (ראה גמ' ביצה דף טז ע"א בשם ר' שמעון בן לקיש) על שאיבדה מה שאיבדה (זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה אבל רזא) כי היא מתאבלת על פרידתה מהנשמה היתירה (עפ"י 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א דרוש ג' פרשת וילך דף צד ע"ב טור ב ד"ה ולהורות את בני ישראל) אף שהגוף הגשמי אינו מרגיש כל כך את האבידה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף רד ע"ב ד"ה 'כיון דנפק' מהרמ"ק). לכן תיקנו להבדיל דווקא על היין וזה על דרך שנאמר "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי לא, ו) ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה צא ד"ה שלא לצאת).
על ידי הרחת הבשמים בשעת ההבדלה משמחים את הנפש הקבועה שבאדם לפי שהיא נהנית בריח טוב ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה צא ד"ה שלא לצאת) וזה מחזק אותה ('טור פטדה' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו או"ח סימן רצו אות ב' ד"ה וכאשר נבאר) ונותן לה נחת רוח על שהלכה ממנה הנשמה היתירה ('מטה משה' חלק רביעי אות תקה ד"ה ואח"כ מברך על הבשמים). וטוב לחזר אחרי בדי הדס דווקא (ראה מעשה בגמ' שבת דף לג ע"ב) שזה רומז לצדיק סוד נשמה יתירה ('היכל הקודש' לר' משה בן מימון אלבז ממרוקו דף מו ע"ב סוף אות עג) ושיהיו אגודים, ובתוכם שלושה הדסים משולשים ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער השבת פרק כד ד"ה סוד הבדלה כבר) אם אפשר, וייחד אותם כבר בערב שבת במקום אחד שיהיו מזומנים להבדלה אחרי השבת ('סדר היום' לר' משה בן מכיר כוונת ברכות ההבדלה ד"ה וענין הבשמים). ועל ידי שעושה כן אז שלושת המלאכים שליוו את 'הנשמה היתירה' אל גוף האדם בערב שבת שורים על אותם ההדסים עד למוצאי שבת ואז הם הולכים עם יציאת הנשמה היתירה ומלווים אותה שוב עד מקומה. והנשמה היתירה מברכת אז את בעל הבית על הנחת רוח שקיבלה ממנו על ידי אותם שלושה הדסים שגרמו למלאכים להמתין לה עד מוצאי השבת ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה 'ולכן צריך לבקש' ועיי"ש). ומי שאי אפשר לו באותם הדסים לא הפסיד ('סדר היום' לר' משה בן מכיר כוונת ברכות ההבדלה ד"ה וענין הבשמים) אף שההדס הוא עיקר, וייקח לבשמים של הבדלה עשבים אחרים ('פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על סידור התפילה' סימן ק"ו הבדלה על ברכת עצי בשמים) שהכל הוא לפי הכוונה ('סדר היום' כוונת ברכות ההבדלה ד"ה וענין הבשמים).
אמנם 'הנשמה היתירה' אינה הולכת לגמרי אלא עד אחרי סעודה רביעית שבמוצאי שבת. לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה 'אוכל נפש' ואפילו בדברי תורה עד אחרי סעודה זו של מוצאי שבת ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער השבת פרק כד ד"ה הנפש יתירה אינה, 'דרך חכמה' נתיב הו' השבת דף כ ע"ב אות יג ד"ה קודם ההבדלה). ומחמת 'הנשמה היתירה' אמרו רבותינו ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כא) כי לעולם יסדר האדם שולחנו במוצאי שבת אף שאינו אוכל אלא רק כזית לחם (ראה גמ' שבת דף קיט ע"ב), כי הנשמה היתירה נהנית מאכילה ושתיה שבמוצאי שבת, ומהעונג שלה מתברך כל העולם בשאר ימי השבוע (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק א פרק כא אות כ). ונכון לכוון בסעודה זו ללוות את השבת ולהשאיר ברכה בסעודות החול שיאיר להם מקדושת השבת ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף סז ע"ב ד"ה 'ואף דאין הלכה' בשם 'מחזיק ברכה'). ואם לא יכול לקיים סעודה זו בפת מיד בצאת השבת מחמת שהוא עדיין שבע מאכילתו, אז יאכל לפחות פירות ('זכר דוד' מאמר שלישי דף סז ע"ב ד"ה 'וממה שכתוב בספר עץ חיים') או מיני מזונות ('זכר דוד' מאמר שלישי דף סז ע"ב ד"ה 'ואף דאין הלכה' בשם ספר 'מחזיק ברכה').
עם סילוק הנשמות היתרות במוצאי השבת הותר לעבוד במשך כל ששת ימי החול ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ה ע"א טור א ד"ה וע"פ כל אלו). וכשעולות הנשמות היתירות לאחר ששרו על ישראל ביום השבת, הן עומדות לפני הקב"ה והוא שואל אותן "איזה חידוש התחדש לכן בתורה בעולם התחתון?" ואשרי הנשמה שאומרת חידושי תורה לפניו, שהקב"ה אוסף את כל הפמליא שלו לשמוע את אותם חידושי התורה, והוא חותם ומסכים עליהם (זוהר פרשת שלח לך דף קעג ע"א ד"ה כיון דסלקין). לכן טוב שכל אדם יחדש בכל שבת איזה חידוש מעין הפרשה, שהוא בגד שבת וקישוט לנשמה היתירה (עפ"י הקדמה לספר 'יסוד יוסף' רבו של מחבר ספר 'קב הישר' מהנהגות המחבר ד"ה להיות נזהר). ומי שחידש איזה חידוש בתורה במשך ימות החול וכתבו, טוב שיזהר לא להוציאו מפיו עד יום השבת, ואז יחשב לו שחידש אותו ביום השבת ('תורה לשמה' המיוחס לר' יוסף חיים מבגדד מחבר 'בן איש חי' חלק אורח חיים סימן צח) ואשריו ואשרי חלקו.
עוד...
- פרשת בראשית – חשיבות מדת האמת
- פרשת נח – עונשם של אנשי דור המבול
- פרשת לך לך – גלגול אדם הראשון באברהם אבינו
- פרשת וירא – סוד מעשה לוט ושתי בנותיו
- פרשת ויגש – ירידת נשמות אפרים ומנשה
- פרשת חיי שרה – מעלת הנהרגים על קידוש השם
- פרשת תולדות – הישיבה של שֵׁם וְעֵבֶר
- פרשת ויצא – סודה של השפה הארמית
- פרשת וישלח – סוד מעשה דינה בת לאה
- פרשת וישב – ארבע מאות כוחות הסטרא אחרא