פרשת משפטים – דרכי הרפואה של החולים

ה' יתברך הוא רופא כל בשר וכל הרפואות בעולם הם בידיו לכן מבקשים בתפילה "רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא" (מתוך ברכת רפאנו שבתפילת שמונה עשרה) ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אלא כל), אך מכל מקום נתנה התורה רשות לרופא בשר ודם שנאמר "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט), "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (גמ' בבא קמא דף פה ע"א). ועל האדם החולה לרדוף אחרי הרפואות והרופאים לרפואתו ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך רפואה ד"ה וצריך).

ויש להבין, אם כל הרפואות שבעולם נמצאות בידיו של ה' יתברך, אז מדוע כאשר האדם הוא חולה צריך ללכת ולדרוש ברופאים וברפואות?

מיעקב אבינו ועד אלישע הנביא לא היו נרפאים מחולי של מוות

עד ימיו של יעקב אבינו לא היה חוֹלִי (גמ' בבא מציעא דף פז ע"א, 'בראשית רבה' סה, ט) לפני מיתתו של אדם (עפ"י רש"י גמ' בבא מציעא דף פז ע"א ד"ה בעא רחמי, ועפ"י 'אשד הנחלים' על בראשית רבה סה, ט ד"ה תבע זקנה). ואם היה מגיע זמנו של אדם למות, אף שהיה נמצא שַׁלֵו בביתו הוא היה מת פתאום בלא חולי. כשיעקב אבינו ראה זאת הוא ביקש מה' יתברך שיפול חולי על האדם, כך ששניים או שלשה ימים לפני שייאסף אל עמיו יוכל לצוות את ביתו, ולשוב מעוונותיו (זוהר פרשת תרומה דף קעד ע"ב ד"ה פתח ואמר) וליישב בין בניו. הקב"ה קיבל את דבריו והתחיל ביעקב עצמו ('בראשית רבה' סה, ט) על מנת שהוא יהיה סימן לעולם (זוהר פרשת תרומה דף קעד ע"ב פתח ואמר) כפי שנאמר עליו "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מח, א) (זוהר פרשת תרומה דף קעד ע"ב תא חזי, 'בראשית רבה' סה, ט). ונכתבה התיבה "חֹלֶה" חסרה אות ו', בכדי ללמד שלא היה אף אדם שחלה לפניו (זוהר פרשת תרומה דף קעד ע"ב תא חזי) כי הוא חידש שיהיה חולי (בבא מציעא דף פז ע"א, 'בראשית רבה' סה אות ט) לפני המיתה (רש"י על בבא מציעא דף פז ע"א ד"ה בעא רחמי).

עד ימיו של אלישע הנביא היו בני האדם נרפאים מחולאים קלים שאין בהם מיתה, אך לא מחולאים שיש בהם מיתה (תוס' על גמ' בבא בתרא דף טז ע"ב ד"ה 'שכל' בשם ר"ת ור"י, 'בניהו' לר' יוסף חיים על גמ' בבא מציעא דף פז ע"א ועיי"ש), כך שכל מי שחלה חולי של מיתה היה בוודאות מת ממנו (ביאור 'המספיק' על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק נב ד"ה עד שבא חזקיה מלך יהודה). עד שבא אלישע הנביא וביקש רחמים מה' יתברך כאשר הוא עצמו נפל לחולי, והקב"ה קיבל את תפילתו וריפא אותו (גמ' בבא מציעא דף פז ע"א). ומאז גם מי שחלה חולי של מיתה היה יכול להירפא (תוס' על גמ' בבא בתרא דף טז ע"ב ד"ה 'שכל' בשם ר"ת ור"י) וזה על ידי רפואות טבעיות (ביאור 'המספיק' על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק נב ד"ה עד שבא חזקיה מלך יהודה). ועל תקופה זו שאחרי ימי אלישע הנביא אמר דוד המלך ברוח הקודש "כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם" (תהלים קיז, יח-כ) ('בניהו' למחבר 'בן איש חי' ר' יוסף חיים מבגדד על גמ' בבא מציעא דף פז ע"א ד"ה ברם).

חזקיהו המלך היה הראשון שהבריא בכוח התפילה מחולי של מוות

כאשר חלה חזקיהו המלך בשחין הוא היה צריך למות מֵחָלְיוֹ כפי שנאמר "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב' כ, א). חזקיהו הסב את פניו אל הקיר והתפלל אל ה' שיתרפאו בני אדם ממחלתם (זוהר פרשת תרומה דף קעה ע"א ד"ה בתר דשכיב, 'בראשית רבה' סה, ט) ואז יתנו שבח והודאה לאל יתברך על שריפא אותם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה סימן לח מכתב לחזקיהו), יחזרו בתשובה שלימה ויהיו צדיקים לפניו (זוהר פרשת תרומה דף קעה ע"א ד"ה בתר דשכיב, 'בראשית רבה' סה, ט). ואחר כך חזקיהו שב בחוזקה אל אלוקיו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח ד"ה ובהיות שלא אמר שירה) והתחנן שה' יזכור לו את הימים שהתהלך לפניו שנאמר "אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב' כ, ג) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נב).

הקב"ה שמע את תפילתו, והתחיל בחזקיהו עצמו בזה שריפא אותו מחולי המוות שלו (זוהר פרשת תרומה דף קעה ע"א ד"ה בתר דשכיב, 'בראשית רבה' תולדות סה אות ט) על ידי שִדוּד הטבע ('אשד הנחלים' לר' אברהם שיק על 'בראשית רבה' סה אות ט ד"ה חולה שיתרפא), מה שלא היה מיום שנבראו שמים וארץ ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נב). וזה נעשה באמצעות "דְּבֶלֶת תְּאֵנִים" כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי" (מלכים ב' כ, ז). והיה זה רפואה הבאה בדרך נס בתוך נס (רש"י מלכים ב' כ, ז) כי "דְּבֶלֶת תְּאֵנִים" הן תאנים מעופשות שטִבעם חם וגם מעפשים יותר את דם הנגעים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח ד"ה ועוד סיפר בזה המכתב) עד שנתינתם אפילו על בשר חי מסרחת אותו (רש"י מלכים ב' כ, ז). ואף על פי כן הדבלה ריפאה אותו שלא בדרך הטבע ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח ד"ה ועוד סיפר בזה).

והיה זה חפץ ה' שיתחדש אז ענין רפואת החולה ('מראית עין' להחיד"א על גמ' ברכות דף י ע"ב) כשחידושו של חזקיה היה כי ניתן להירפא מחוֹלי בכוח של תפילה ('ביאור המספיק' על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק נב ד"ה עד שבא חזקיה מלך יהודה), בין אם נגזר כבר דינו של החולה למות ובין אם לא (עפ"י 'זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת צו דף צו ע"א טור ב ד"ה 'מזמור יאמרו גאולי ה'' ועיי"ש דעתו בביאור הדברים). לכן חזקיהו עשה מכתב מפורסם לדורות כדי שיידעו את הפלא והנס שעשה הקב"ה עמו והחייה אותו מחוליו שנאמר "מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ" (ישעיה לח, ט) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה סימן לח ד"ה מכתב לחזקיהו) וגם כדי שלא יתהלל המתהלל מן הרופאים הבקיאים, שלא כוח ידיעתם הוא המושיע אלא כשרוצה ה' את יראיו והמייחלים לחסדו, הוא גואלם ורופאם אפילו בדברים המנוגדים לרפואה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח ד"ה ועוד סיפר בזה המכתב).

ועוד הודיע חזקיה שהאדם לא יתייאש מן הרחמים ו"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ראה גמ' ברכות דף י סוף ע"א), שהרי בכוח התשובה והתפילה שהוא בעצמו עשה, לא די שביטל את גזירת המוות אלא עוד הוסיפו לו חיים טובים וארוכים שנאמר "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה': וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב' כ, ה-ו). וזה מה שנאמר על חזקיה "בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ" (ישעיה לח, ט), "בַּחֲלֹתוֹ" – כלומר בהתפללו אל ה' כמו שנאמר "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, יא), ואז התקיים בו "וַיְחִי מֵחָלְיוֹ" ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה סימן לח ד"ה ונחזור לענין). וזה נרמז בפסוק "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהֹוָ"ה וּרְפָאתִיו" (ישעיה נז, יט) לומר שאם אדם היה "רָחוֹק" ונעשה בעל תשובה עד שעתה הוא "קָּרוֹב" ויש לו "שָׁלוֹם" בחולי נפשו, אז יהיה גם כוח ב"נִיב שְׂפָתָיִם" שלו שהן התפילות וממילא יבוא לו גם ה"שָׁלוֹם" השני לחולי הגוף ויתקיים בו "וּרְפָאתִיו" ('ארצות החיים' דרושים על ארץ ישראל לר' חיים פאלאג'י דרוש ד דף עא ע"א ד"ה ואנן בדידן).

חזקיה המלך גנז את 'ספר הרפואות' על מנת שישימו מבטחם בה' יתברך

בידי חזקיה המלך היה ספר שנקרא 'ספר הרפואות' (גמ' פסחים דף נו ע"א, גמ' ברכות דף י ע"ב). מקורו של הספר היה בימי נח, שכאשר היו נח ובניו בתיבה אז היו עמהם שׁדים שהיו מזיקים אותם ('ככר לאדן' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק ב ד"ה גנז ספר רפואות) וגם היה שם ריח רע ('דבש לפי' להחיד"א מערכת נ אות כח) עד שהם נעשו חולים. ואז בא מלאך ולקח את אחד מבניו ('ככר לאדן' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק ב ד"ה 'גנז ספר רפואות' בשם התשב"ץ סימן תמז, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת נ אות כח בשם התשב"ץ סימן תמז) שהוא שֵׁם בן נח הצדיק שנולד מהול והיה המובחר מבן כל בניו ('אבות הראש' על 'אבות דר' נתן' פרק ב' לר' רחמים יצחק פאלאג'י חלק א' דף קא ע"א טור א ד"ה 'איך שיהיה' וכתב שכך מצא ברבותינו שהיה זה שם בן נח), והביאו לגן עדן. ושם למד רפואות וכתב אותן בספר ('ככר לאדן' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק ב ד"ה 'גנז ספר רפואות' בשם התשב"ץ סימן תמז, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת נ אות כח בשם התשב"ץ סימן תמז). ובספר זה היה גם כתוב על המעיינות שהיו מימות המבול, איזה מעיין טוב לרפא איזה חולי ('רבינו אפרים על התורה' פרשת בשלח ד"ה ושם שתים עשרה עינת מים, 'ככר לאדן' להחיד"א על פרק שירה ד"ה 'מעיינות' בשם בעל הרוקח ועיי"ש).

ויש אומרים שאת הספר זה כתב שלמה המלך (רמב"ן בפתיחת פירושו לתורה ד"ה ושלמה המלך, 'אבות הראש' על 'אבות דר' נתן' פרק ב' לר' רחמים יצחק פאלאג'י חלק א' דף קא ע"א טור א ד"ה 'איך שיהיה' וכתב שזה עפ"י הרמב"ן והרמב"ם והרשב"א ורבינו מהרי"א) לאחר שנתן לו אלקים חכמה ומדע, וידע מהתורה סוד כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם כפי שנאמר עליו "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א' ה, יג), והוא כתבם ב'ספר הרפואות' (רמב"ן בפתיחת פירושו לתורה ד"ה ושלמה המלך). בספר זה כתב שלמה המלך איזה עשב מרפא איזה איבר בגוף האדם מכל תחלואיו בכוח המלאך הממונה על אותו העשב, ובכוח השורש העליון המאיר על אותו המלאך. ושלמה המלך שידע מה הם אותם השורשים ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' חלק רפואה ד"ה בענין הרפואה המקרית והפרטית), רשם בספר את שמות המלאכים הממונים. ובני האדם שאחריו היו משׁביעים את המלאכים ועל ידי כך היו מתרפאים מכל התחלואים (הרמ"ד וואלי על מלכים א' פרק ה' ד"ה וידבר על העצים). וכוונת שלמה המלך היתה שאם יחלה אדם באיזה חולי מן החולאים יהיה מכוין לאותו הספר ויעשה כמו שכתוב בו ויתרפא ('אבות הראש' על 'אבות דר' נתן' פרק ב' לר' רחמים יצחק פאלאג'י חלק א' דף קא ע"א טור א ד"ה 'איך שיהיה'). 

ובדורות הראשונים שהיו ישראל מתנהגים על פי התורה והיו מקושרים בחפץ הבורא באמונה בהשגחתו יתברך, הרי שגילוי ענייני חכמת העשבים וענייני הרפואה ב'ספר הרפואות' הורה להם על יחודו ואחדותו יתברך שמו, וגילה את מעשיו של הבורא יתברך שמו, ולא היה שום חשש שיחטאו בעקבות ידיעת ספר זה. אמנם כאשר התקלקלו הדורות, החלו ישראל לשים את כל ביטחונם על החכמות הללו ושכחו על ידי זה את ה' יתברך ('ברכה משולשת' למהרצ"א מדינוב מחבר ספר 'בני יששכר' משניות פסחים פרק ד, ט) והיו עובדים את אותם השׂרים הממונים על העשבים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל מלכים א' סימן א ד"ה גם גנז ספר הרפואות). וכך נמצא כי על אף ש'ספר הרפואות' היה טוב לגופם של ישראל, הרי שמנגד היה רע לנשמתם. וחזקיה שהיה מלך חסיד השגיח על הקלקול שנוצר מזה ולכן גנז את 'ספר הרפואות' (הרמ"ד וואלי על מלכים א' פרק ה ד"ה וידבר על העצים) והודו לו חכמים על המעשה הזה שעשה (גמ' פסחים דף נו ע"א).

חזקיה המלך היה צדיק וישר ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק אחד ועשרים) והחליט לגנוז את 'ספר הרפואות' (ראה גמ' ברכות דף י ע"ב, ראה גמ' פסחים דף נו ע"א) ('סור מרע ועשה טוב' לר' צבי הירש מזידיטשוב דף קכב ד"ה 'אמנם יכול להיות שסנהדרין') בשעה שראה כי אין ליבם של ישראל נכנע על החולאים שלהם, היות שהיו נרפאים מיד (רש"י על גב' פסחים דף נו ע"א ד"ה וגנז ספר רפואות), ואדרבא הוא רצה שהם יתלו את מכותיהם בעוונותיהם (הרמ"ד וואלי פרשת כי תבוא פרק כח ד"ה יככה ה' בשחין), ויבקשו רחמים (רש"י על גב' ברכות דף י ע"ב ד"ה שגנז ספר רפואות) ורפואה ממנו יתברך על ידי תשובה ותפילה. לפי שאין רופא לישראל אלא הקב"ה לבדו כפי שנאמר "כִּי אֲנִי ה' רֹֽפְאֶךָ" (שמות טו, כו) (הרמ"ד וואלי פרשת כי תבוא פרק כח ד"ה יככה ה' בשחין), והוא זה ששולח לכל אחד מישראל את רפואתו הנצרכת לשעתה ('ברכה משולשת' למחבר ספר 'בני יששכר' משניות פסחים פרק ד, ט). וכך רצה חזקיה שלא ישׁעו בדברי שקר ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח ד"ה ועוד סיפר בזה המכתב) לדרוש ברפואות במקום בה' יתברך ('נשמת חיים' מאמר שלישי פרק אחד ועשרים).

ומטעם זה גם אין לבקש רפואה על ידי 'שמות טומאה' אף שיש בהם כוח לרפא, ומוטב לאדם למות ולא להירפא על ידיהם. כמו המעשה שהיה עם בן בנו של ר' יהושע בן לוי שעמדה לו עצם בגרונו ובא אדם אחד ולחש לו שֵׁם משמות הטומאה שלמד מאפיקורוס אחד, והוא התרפא. וכששמע כן ר' יהושע בן לוי אמר "נוח היה לו שימות, ולא דבר זה שנהנה משֵׁם של טומאה!". וכיון שיצא מפיו נתקיים הדבר ומת בן בנו (ראה המעשה בגמ' ירושלמי שבת פרק יד הלכה ד דף עו ע"ב ד"ה בר בריה דריב"ל). ורצונו של ר' יהושע בן לוי אכן היה שימות, כי נחרד חרדה גדולה עד מאוד וראה את התקלה הגדולה כשימשכו אחריו. שכל הרודף אחרי שמות הטומאה להתרפא על ידם או כיוצא בהם, סופו להניח דת האמת ואמונת ה' יתברך ולפנות אחרי ההבל, ולחשוב כי כל אשר יבוא עליו מהרעה יש בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותם 'שמות הטומאה' שהם מכוח הסטרא אחרא. וכל זה במקום ליידע כי הטוב והרע נגזר מאדון העולם לפי מעשיו של האדם, והוא הרופא האמיתי ('אגדת אליהו' למחבר שבט מוסר חלק ב' דף יט ע"א ד"ה 'הוה ליה בלע' על גמ' ירושלמי שבת פרק יד הלכה ד וכתב כי אף שמדאורייתא הותרה רפואה זו אך רבותינו אסרו אותה משום הימשכות אחרי אפיקורסות עיי"ש).

רפאל המלאך ממונה על הרפואה ונשלח מאת ה' לרפא חולים בכל העולם

אדם הראשון ידע על כל מלאך ומלאך לאיזה שליחות הוא ממונה, וקרא למלאכים שמות כפי השליחויות שהם ממונים עליהן ('תיקוני הזוהר' תיקון נז דף צא ע"ב ד"ה תא חזי). כך נקרא גם המלאך 'רפאל' על שם הרפואה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה 'בסטרא דמזרח' מהרמ"ק, 'אגרת הטיול' לר' חיים אחיו של המהר"ל מפראג אות ל ד"ה לשון הקודש) לפי שהוא ברפואה ('תיקוני הזוהר' תיקון נז דף צא ע"ב ד"ה וכל מלאכא, זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"א ד"ה דגלא) ואדון על הרפואות (זוהר פרשת וירא דף צט ע"א ד"ה 'וכלהו' סתרי תורה) אשר בארץ (זוהר פרשת בראשית דף מז ע"א ד"ה אמר רבי אבא), שכל הרפואות שבעולם נמסרו בידו ('קהלת יעקב' ערך רפ ד"ה 'רפאל' בשם מדרש כונן). לכן אחרי שאברהם אבינו עשה לעצמו ברית מילה הקב"ה שלח אליו את רפאל המלאך שנאמר "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב) ו"שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" הם היו שלושה מלאכים וביניהם היה רפאל המלאך אשר בה לרפא את אברהם (עפ"י רש"י בראשית יח, ב).

כאשר משגרים ייסורים לאדם משׁביעים אותם שילכו אליו ביום פלוני, ושייצאו ממנו ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי איש פלוני וברפואה פלונית. לכן החולאים נקראים "רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (דברים כח, נט), "רָעִים" – בשליחותם, "וְנֶאֱמָנִים" – לקיים את שׁבועתם (ראה גמ' עבודה זרה דף נה ע"א), כי אחרי ששרו על האדם וייסרו אותו הם מסתלקים ממנו, בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע (זוהר פרשת ויחי דף רכז ע"א-ע"ב ד"ה ולזמנין). ונרמזה נאמנותם בפסוק "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט) שהפסוק מתחיל באות א' ומסיים באות א', ללמד כי הייסורים ילכו להם באותו היום על ידי אותה הרפואה ועל ידי אותו האדם כפי שגזר הקב"ה ('רבינו אפרים על התורה' פרשת משפטים מכתיבה אשכנזית כא, יט ד"ה אם יקום).

ופעמים שכבר הגיע העת שהשלימו הייסורים את שליחותם הנאמנה, והם מתעכבים ותלויים עד שיבוא רופא פלוני עם רפואה פלונית. ומציאות הסוד הזה נעלמת מן החוֹלה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה 'בסטרא דמזרח' בשם הרמ"ק). ואז רפאל המלאך מקרב את הזמן והקץ שלהם (זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א 'בסטרא דמזרח' היכלות דקדושה) על ידי שמזמין את האיש המרפא ואת רפואתו אל החולה, כפי שרואים פעמים רבות בחוש העין ('אור החמה' זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה 'בסטרא דמזרח' בשם הרמ"ק), אם כי דרך הרפואה עצמה לבוא בדוחק גדול מחמת מידת הדין שמעכבת אותה (זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה 'והאי איהו' היכלות דקדושה) (להרחבה על ענין היסורים של האדם ראה אחד ממאמרינו לפרשת תולדות – 'מעלת היסורים').

רפאל המלאך מסתובב בכל העולם כל יום ויום, להשלים את רפואת החולים ברצון הקב"ה (זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א 'בסטרא דמזרח' היכלות דקדושה), לכן צריך להתפלל על החולים בעיקר בשעת הבוקר (זוהר פרשת בלק דף רד ע"א ד"ה ועל דא) שאז שערי רפואה נפתחים לעולם (זוהר פרשת ויקרא דף כב ע"ב ד"ה כד אתי) ובאותה השעה יוצא רפאל המלאך עם כל מיני רפואות בידו (זוהר פרשת בלק דף רד ע"א ד"ה ועל דא) והיא שעת רצון שנאמר "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה" (תהלים ה, ד) והקב"ה מבקש אז זכות על אותו האדם החולה, וחס עליו (זוהר פרשת בלק דף רד ע"א ד"ה ועל דא וד"ה ומגו) ושולח את רפאל המלאך לרפאותו. וכל אותם המקטרגים הממונים על החולאים הרעים של האדם מפחדים מרפאל המלאך, ועל כן הוא יכול למסור את הרפואה לחולה (זוהר פרשת בלק דף רד ע"א ד"ה ואי תימא ד"ה ועל דא).

וזהו מה שנאמר "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם" (תהלים קז, כ), "דְּבָרוֹ" – זה המלאך הרופא ('מדרש אותיות דרבי עקיבא' ד"ה ד"ל אמר הקב"ה דברי לעולם) שהוא המלאך רפאל. לכן התיבה 'דבר' בחילופי אותיות א"ת ב"ש יוצא 'קשג' שהוא גמטריא 'מלאך רפאל' עם הכולל ('קהלת יעקב' לר' יעקב צבי יאליש ערך ד ד"ה דבר). ואין הכוונה כי הדיבור עצמו הוא השליח של ה' שהרי אין בדיבור ממש, אלא כוונתו למלאך ('קהלת יעקב' ערך ד אות ד דבר במדרש) הנקרא 'דבר', וכפי שאמר דוד המלך "עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ" (תהלים קה, יט). וכן כפי שנאמר אצל בלעם "וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו" (במדבר כג, טז), "דָּבָר" – הוא מלאך אחד שהיה שלוּח מאתו יתברך להכריח את בלעם לדבר כרצון ה' בלבד ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת בלק ד"ה ויקר ה' אל בלעם. וראה גמ' חגיגה דף יד ע"א שנברא מלאך מכל דיבור של הקב"ה).

מחלה שנרפאה על ידי רפאל המלאך יכולה לשוב אך לא אם נרפאה על ידי הקב"ה 

כל הרפואות בעולם הם בידיו של הקב"ה, אבל יש רפואות שנשלחות על ידי שליחו ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אלא כל, השמטות הזוהר חלק ג סימן יא דף דש ע"ב ד"ה אלא) המלאך רפאל ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה שמורה ד"ה אני הוא ולא אחר, 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי השבתות מאמר ו' אות יב ד"ה ויתפרש עוד) כמו שהיה אצל אברהם אבינו כשנרפא מברית המילה (עפ"י רש"י בראשית יח, ב ד"ה והנה שלשה אנשים). אמנם כשהרפואה מגיעה על ידי שליח, יכולה המחלה לחזור שוב ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אלא כל, 'השמטות הזוהר' חלק ג סימן יא דף דש ע"ב ד"ה אלא) על האדם פעם אחרת ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת בשלח ד"ה ונ"ל כמ"ש בז"ח כל הרפואות), גם אם לא כולה הרי שמקצתה ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת בחוקותי אות ו). כי המלאך משתוקק שה' ישלח אותו שוב לעבוד את עבודת הרפואה שעליה הוא ממונה ('בני יששכר' מאמרי השבתות מאמר ו' אות יב ד"ה ויתפרש עוד, 'אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת וירא ד"ה ויהי בשחת). אך כאשר הקב"ה מרפא בעצמו, אז המחלה לא חוזרת שוב לעולם ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אלא, 'השמטות הזוהר' ח"ג סימן יא דף דש ע"ב ד"ה אלא) והיא רפואה בטוחה עולמית ('בני יששכר' מאמרי השבתות מאמר ו' אות יב ד"ה ויתפרש עוד).

לכן אמר הנביא "רְפָאֵנִי יְהֹוָ"ה וְאֵרָפֵא" (ירמיה יז, יד), "רְפָאֵנִי יְהֹוָ"ה" – אתה ה' יתברך תרפא אותי ולא השליח שלך, ואז אני "אֵרָפֵא" לגמרי ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סז ע"א ד"ה אלא כל, השמטות הזוהר חלק ג' סימן יא דף דש ע"ב ד"ה אלא). וכן אמר ה' לישראל "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו) כלומר כיון שאני בעצמי "רֹפְאֶךָ" ולא שליח, לכן "כָּל הַמַּחֲלָה" שהיתה לך אני "לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ" שוב ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת בשלח ד"ה ונ"ל כמ"ש בז"ח כל הרפואות, 'של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה שמורה ד"ה אני הוא ולא אחר). וכן נאמר "וְהֵסִיר יְהֹוָ"ה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (דברים ז, טו), "וְהֵסִיר יְהֹוָ"ה מִמְּךָ כָּל חֹלִי" – שהקב"ה בעצמו מסיר מהאדם את החולי, אז "לֹא יְשִׂימָם בָּךְ" – שלא יחזור שוב לעולם ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת עקב ד"ה והסיר ה' ממך, 'אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת עקב ד"ה וירצה עוד הזכירו). וזה מה שהבטיח הנביא ישעיה לחזקיה המלך, כי ה' קיבל את תפילתו ורפואתו תהיה רפואה שלימה מאחר שתבוא מה' יתברך שהוא מקור הרפואות שנאמר "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ" (מלכים ב' כ, ה) (הרמ"ד וואלי על מלכים ב' פרק כ ד"ה הנני רופא לך).

בתפילה על החולה יש להזכיר נוסח 'אל נא רפא נא לה' כמו משה רבינו

היות שרפואת האדם היא ביד ה' יתברך, על כן לעולם קודם שיעסוק האדם ברפואות הגשמיות יאמין באמונה שלמה שרפואתו היא ביד הקב"ה שהוא רופא חולי עמו ישראל, רופא רחמן ונאמן. וצריך להקדים תפלתו לפניו יתברך ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך רפואה ד"ה וצריך) כי הרופא האמיתי היא השכינה הקדושה, שהרי מטעם זה התיבה 'שכינה' היא בגימטריא 'רופא חנם'. ובפרט שיש חולאים שמראש רפואתם היא דווקא על ידי תפילות ותחנונים להקב"ה ('מעבר יבק' בחלק 'שפתי צדק' פרק כא ד"ה ואמרו). וטוב שגם ילך אצל חכם כדי שיתפלל בעד חוֹליוֹ (ראה גמ' בבא בתרא דף קטז ע"א בשם ר' פנחס בר חמא). וכך ישים בטחונו בבורא עולם אף שניתן לו רשוּת להתרפא על ידי רופא בשר ודם ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק ד"ה כתב הטור). וכמו שמשה רבינו 'עג עוגה' והתפלל על אחותו, כלומר עשה 'מעגל' סביבו ('אבות דרבי נתן' פרק ט ד"ה 'באותה שעה עג משה עוגה קטנה') שיהיה כמין גומא כדי לקיים "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהֹוָ"ה" (תהלים קל, א) ('אבות הראש' על אבות דרבי נתן לר' רחמים יצחק פאלאג'י דף קלח ד"ה 'עג משה עוגה' בשם 'שומר אמונים' פרשת בהעלותך) ועמד בתוכו ('אבות דרבי נתן' פרק ט ד"ה 'באותה שעה עג משה עוגה קטנה'). לכן כל התיבות בתפילתו "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) יוצאות בגמטריא 'עג עוגה קטנה ועמד בו' ('אבות הראש' על אבות דרבי נתן לר' רחמים יצחק פאלאג'י דף קלח ד"ה 'עג משה עוגה' בשם 'שומר אמונים' פרשת בהעלותך).

וכשבאה על האדם צרה או חוֹלי בר מינן והוא בא לבקש רחמים על כך, מיד מזדמנים שם אותם מזיקים שניתן להם רשות להחליאוֹ או להביא עליו את הצער ההוא. לכן האדם צריך להתחזק בתפילה כנגדם, ולהסירם בתשובתו מלפני שופט צדק לבל יחרצו לשונם כנגדו ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא שפת אמת פרק כד ד"ה ולהיות). וצריך שיצעק ויתחנן לפני ה' בתפילתו ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק ד"ה כתב הטור). אמנם אין הכוונה שיצעק ממש בקול רם, שהרי אין לאדם להרים קולו בתפילה (ראה גמ' ברכות דף כד ע"ב שזה היה דרכם של נביאי השקר), אלא רק שיתפלל מקירות לבו כמו שנאמר "צָעַק לִבָּם אֶל יְהֹוָ"ה" (איכה ב, יח), כי זה פירוש 'צעקה' (עפ"י 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קי"ה ע"א טור א ד"ה ויצעק ה' אל משה לאמר) שלא אומר כלום, ולא מניע שפתיו. והיא גדולה מכולם וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה שנאמר "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כב, כב) ולעולם אינה חוזרת ריקם (זוהר פרשת שמות דף כ ע"א ד"ה 'צעקה ושועה' וד"ה 'תנו רבנן' ועיי"ש עוד בזה).

כך היה עם משה רבינו כאשר אחותו מרים היתה מצורעת שנאמר "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָ"ה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָ"ה" – שבתחילה הוא 'צעק' בלבו אל ה' יתברך, ואחר כך התפלל עליה בפיו ואמר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קי"ה ע"א טור א ד"ה ויצעק ה' אל משה לאמר). "אֵל" – שבידך היכולת, "רְפָא" – לא על ידי מלאך רפאל אלא על ידך ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת תלמיד תלמידו של האר"י פרשת בהעלותך ד"ה אל נא) ואז לא יחזור לה החוֹלי לעולם ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן יהושע האשקי פרשת בשלח אות לד ד"ה כי אני ה' רופאך). ואמר בתפלתו פעמיים "נָא" כי כך קיבל בסוד משמים שעל ידי אמירת "נָא" פעמיים תקובל התפילה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בהעלותך אות כט, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ואתחנן אות ב ד"ה אעברה נא ואראה). ואף שתפילת משה היתה קצרה, הרי שהיה בה את כל התנאים לתפילה שלימה שזה "אֵל" – למי מתפללים. "נָא" הראשון – לשון בקשה. "רְפָא" – על מה מתפללים. "נָא" השני שהוא מלשון 'עתה' – לאיזה זמן מתפללים. "לָהּ" – על מי מתפללים (הרמ"ד וואלי פרשת בהעלותך פרק יב ד"ה ויצעק משה אל). ואכן על ידי תפילתו של משה נרפאה מרים ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר ספר 'קב הישר' פרשת שמות ד"ה והנה כדי לבאר הפרשה).

משה רבינו הזכיר בבקשתו דווקא את התיבה "נָא" שנאמר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג), כי הרשעים בגיהנום יש להם מנוחה שלוש פעמים ביום ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן בחלק הליקוטים בסופו דף כ ע"א טור ב ד"ה בתקוני שבת דף כו) שאז אינם נדונים באש הגיהנום (זוהר פרשת נח דף סב ע"ב ד"ה תלת זמנין תוספתא), וזה בזמן שלושת התפילות שחרית מנחה וערבית, ובכל פעם למשך שעה וחצי ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת שבת דף יז ע"ב ד"ה 'עוד טעם' מזוהר פרשת נח). ונוסף לכך גם במשך כל יום השבת שהם אינם נידונים בו ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת שבת דף יז ע"ב ד"ה עוד טעם, 'ברכת טוב' על התורה בחלק הליקוטים בסופו דף כ ע"א טור ב ד"ה בתקוני שבת דף כו). ונמצא כי מספר השעות ביום הן ארבע וחצי, ובמשך ששה ימים הן עשרים ושבע שעות וכפי שרמז עליהם איוב "זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע" (איוב לג, ט). וכאשר מוסיפים עליהם את עשרים וארבע השעות של יום השבת זה יוצא חמשים ואחד שעות גמטריא 'נא'. וכנגד שעות מנוחה אלו כיון משה רבינו ואמר על מרים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג). וכן שעות מנוחה אלו נרמזו גם בפסוק שאמר משה רבינו להקב"ה "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי" (במדבר יד, יז) ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן בחלק הליקוטים בסופו דף כ ע"א טור ב ד"ה בתקוני שבת דף כו. וראה שם שהאריך לבאר שכנגדם יעקב אמר ג' פעמים 'נא' בבקשתו מיוסף שיקבור אותו במצרים. וגם יוסף אמר ג' פעמים 'נא' כשביקש מפרעה רשות לעלות ולקבור את אביו).

משה רבינו לא הזכיר את שמה של מרים בתפילתו, כי אם מזכירים את שם החולה בתפילה אז מודיעים לשטן על מי מתפללים ומביאים עליו עוונות מרחוק לקטרג עליו עמהם. ואילו כשהשטן אינו יודע על מי מתפללים אזי אין לו מקום לקטרג ('מדרש תלפיות' ענף כוונה ד"ה ולעד"נ כוונת מאמר זה, 'אזור אליהו' למחבר שבט מוסר דף כח ע"ב אות קכז ד"ה מסכת ברכות. ראה גמ' ברכות דף לד ע"א) ואז אפילו אם החולה בן מוות הקב"ה יכול לשמוע את תפלת המתפלל עליו ולגזור עליו חיים ('אזור אליהו' למחבר שבט מוסר דף כח ע"ב אות קכז ד"ה מסכת ברכות). ויש אומרים שהסתרת שם החולה זה דווקא במקום בו ניכרת מחשבתו של האדם מתוך מעשיו על מי הוא מתפלל, כמו בתפילתו של משה על מרים אחותו, שאז בהזכרת השם ללא צורך תתעורר מדת הדין המבקשת את שם החולה כדי לקטרג עליו – לכן צריך להסתירו כל מה שיוכל. אבל אם אינו ניכר על מי מתפלל יכול האדם לומר את שמו של החולה ולא תקטרג בו מדת הדין, ואדרבא נכון שיזכיר שמו ושם אמו כדי שהמלאכים הממונים לתת את שאלתו יוכלו להזדרז לעשותה ולא יצטרכו להתעכב עד שישאלו מאת הבורא מי הוא זה שמתפללים עליו, בעוד שהחולה נמצא בסכנה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פז דף רמד תחילת ע"ב ד"ה 'וא"ת ולמה מזכירין' בשם 'אדרת אליהו'. וראה 'קול אליהו' להגר"א פרשת בלק אות כז ד"ה 'בפסוק כי לא נחש' שכתב להזכיר שם החולה בתפילה).

וכאשר האדם מתפלל על החולה, יקפיד לחתוך את תיבות התפילה בשפתיו באמירה מוחלטת ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת בהעלותך ד"ה ויצעק) כי הקב"ה רוצה שישראל ישאלו חלקם בפיהם, היות שהדיבור עושה רושם למעלה ופועל פעולתו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פז דף רמד תחילת ע"ב ד"ה 'וא"ת ולמה מזכירין' בשם אדרת אליהו). ויוסיף האדם להגיד שלוש פעמים את נוסח התפילה שאמר משה רבינו, כאשר לאשה יאמר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) ולאיש יאמר 'אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ' ('לקט יושר' לרבי יוסף בן משה תלמידו של מחבר ספר 'תרומת הדשן' בחלק יורה דעה עמוד פב ד"ה 'ואין לקראות חרם' בשם גדול אחד מספרד) כי בתפילה זו יש אחת עשרה אותיות במכוּון, ויוצא ממנה שם קדוֹש ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת בהעלותך דף קנו ע"א אות ב לפי דעת ספרי המקובלים, 'זכירה לחיים' לר' חיים פאלאג'י פרשת נשא דף קנו ע"א ד"ה 'אל נא' וכתב שבמקורו לא הביא איזה שם קדוש יוצא מהפסוק). ונכון לומר תפילה זו על החולה גם בזמן השהייה שעושה האדם אחרי ג' פסיעות של תפילת שמונה עשרה, בעוד הוא מכוון ליבו בכוונה שלימה ולא במרוּצה ('לקט יושר' לרבי יוסף בן משה תלמידו של מחבר ספר 'תרומת הדשן' בחלק יורה דעה עמוד פב ד"ה 'ואין לקראות חרם' בשם גדול אחד מספרד).

צריך להשתדל ברופאים וברפואות אך לדעת שהרפואה היא מה' יתברך 

אף שהחולי נגזר על האדם מאת ה' יתברך, עליו להשתדל ולהירפא ממנו (זוהר פרשת האזינו דף רצט ע"א ד"ה דכד) כי הקב"ה רוצה שהאדם ישתדל לעסוק ברפואתו ולצאת מבית חוליו (עפ"י זוהר פרשת האזינו דף רצט ע"ב ד"ה בגין). ואם האדם לא עוסק ברפואתו כשחלה, הרי זה מתחייב בנפשו ועובר על "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך רפואה ד"ה הנה כי כן וד"ה וצריך) ובכלל החוטאים יחשב ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק קרבן תענית פרק ה ד"ה ההנהגה). שכל המתעצל ומתרשל בדבר זה וסומך על הנס שירפאהו ה' בחינם, קרוב הוא להיות פושע ועתיד ליתן את הדין, ויתבע דמו מידו אם התבטל מעבודת בוראו בסיבת חוליו. כי ה' מסר את העולם להתנהג כפי הטבע, וסם פלוני מרפא חולי פלוני, ויש כמה וכמה עשבים ושורשי אילנות ועלים מיוחדים שיש בהם תועלת בדרך הטבע ובדרך הסגולה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק נו דף קמב ע"ב - קמג ע"א ד"ה 'ובר מן דין' וד"ה וכ"כ הר"ב מעבר יבק). ולא עוד אלא אף אם יודע אדם על דְּבַר רפואה נעלמת הוא צריך לפרסמה בציבור שילמדו כולם לעשותה ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' חלק ב' דף יח ע"ב ד"ה 'רבי אבהו' על גמ' ירושלמי שבת פרק יד).

אדם צריך לבקש מ'רופא כל בשר' שישלח דברו וירפאהו, ואין זה סותר את השתדלותו הרפואית (עפ"י 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק נו דף קמג ע"א ד"ה וכ"כ הר"ב מעבר יבק), כי יתכן שרפואת החולאים הרעים והנאמנים של האדם הם דווקא על ידי איש פלוני ורפואה פלונית ובזמן מסוים כפי שנגזר עליו מאת ה' יתברך ('מעבר יבק' קרבן תענית פרק ה ד"ה אמנם יש. ראה גמ' עבודה זרה דף נה ע"א). לכן ינהג האדם על פי הטבע לבקש רפואה לחוליו, וירדוף אחרי הרפואות והרופאים המומחים ולא יחוּש לממונו ('פלא יועץ' ערך רפואה ד"ה הנה כי כן וד"ה וצריך). ונכון שלא יצמצם בדמי רפואתו כלל ('מעבר יבק' פרק שפתי צדק פרק כא ד"ה ומוצא כל), כי לפעמים נגזר עליו שיוציא סך מסוים של ממון, ועד שלא ייתן כל מה שנגזר עליו הוא לא יתרפא. וכשייתן הוא יתרפא וייצא מחוליו. לכן ישתדל החולה להוציא ממונו בעבור רפואתו וכך ייצא מתוך אותו החולי (זוהר פרשת האזינו דף רצט ע"ב ד"ה והוה אמר הכי). אך מכל מקום יפנה לרופאים המרפאים בחכמת הרפואה ודרך הטבע, אך לא על ידי רפואה ב'שמות הטומאה' שאין להלך אחריהם כלל ('אגדת אליהו' למחבר שבט מוסר חלק ב' דף יט ע"א ד"ה 'הוה ליה בלע' על גמ' ירושלמי שבת פרק יד הלכה ד).

ולא ישׂים החוֹלה מבטחו על הרופאים בלבד וכפי שטעה המלך אסא ונענש שנאמר "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים: וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ" (דברי הימים ב' פרק טז, יב-יג) (הב"ח בחלק יו"ד סימן שלח אות א). שמטעם זה הוא נקרא בשם 'אסא' שהוא לשון 'רפואה', כי זה היה עוונו שדרש רק ברופאים ולא שׂם מבטחו ברופא כל בשר שבידו נמצא 'מפתח הרפואה' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק נז דף קמד ע"ב ד"ה הרי זה מורה באצבע) והוא זה המשׂים את החוֹלי על האדם והוא זה שמסירו. כי החוֹלי אינו קופץ על האדם אלא אם כן הוא משלחו ואינו מסתלק ממנו אלא אם הוא מסלקו, כך שהכל מצדו יתברך בלי ספק כמו שנאמר "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים לב, לט) (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר לרמח"ל פרשת בשלח פרק טו ד"ה והישר בעיניו). ואם האדם בוטח בה' יתברך שהוא ישלח לו רפואה על ידי הרופאים (הב"ח ביו"ד סימן שלח אות א) ויתן בליבם את הרפואה הצריכה לחוליו 'אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' חלק ב' דף לה ע"ב ד"ה עוד למדנו אין לאדם' על גמ' ירושלמי פסחים פרק ט) אז הוא יכול לדרוש בהם (הב"ח ביו"ד סימן שלח אות א) ותבוא רפואתו במהרה, אמן.