צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת תרומה – מעלת כבודו של הלחם
התורה ציותה לשים לחם על גבי השולחן שבמקדש שנאמר "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל). והלחם הוא דבר חשוב שהרי כל סעודה נקראת על שמו של הלחם, כמו בסעודת המלך בֵּלְשַׁאצַּר שנקראה על שם הלחם שנאמר "בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה" (דניאל ה, א) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תבוא ד"ה הענין כי תכלית, 'מצודת ציון' דניאל ה, א). הלחם הוא גם עיקר מזונו של האדם ('בית אלקים' להמבי"ט שער התפלה פרק יח ד"ה תפילה למשה על כניסתו לארץ) ויסוד הכל ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית מח, יא ד"ה דהדא פיתא), ואצל רוב בני האדם הוא המזון של הגוף אשר הם אינם יכולים להתקיים בלעדיו (עפ"י הרמ"ד וואלי שמות פרק כא ד"ה שארה כסותה. ראה 'ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה ובאיכות המזון. וראה 'עץ הדעת טוב' כתב יד לר' חיים ויטאל שהודפס תשס"ח בירושלים דרשות אות שסז שלכן האשה מכונה 'לחם' כי על ידי פריה ורביה היא נותנת לאדם חיים בעולם הזה ובעולם הבא).
ויש להתבונן, מה הוא עניינו ומעלתו של הלחם בעולם הזה אשר מהווה את החלק העיקרי בסעודתם של רוב בני האדם מידי יום ביומו?
עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון היה עץ חיטה שגדל עליו לחם
'עץ הדעת' שאכל ממנו אדם הראשון היה מסוג חיטה (גמ' ברכות דף מ ע"א לפי ר' יהודה, גמ' סנהדרין דף ע' ע"ב לפי ר' יהודה, 'תיקוני הזוהר' תיקון טז דף לא ע"א ד"ה מאי חלה, זוהר פרשת בלק דף קפח ע"ב ד"ה 'ואי בעית' ינוקא, זוהר פרשת עקב דף ערב ע"א ד"ה ובמוץ ותבן דחטה, 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב, 'מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה מה שנתנו חז"ל. וראה 'זכר' דוד' לר' דוד זכות מודינא מאמר ג' פרק ג דף מד ד"ה 'וטעם שנצטוינו' כי זה הטעם שיש מצוה להפריש חלה דווקא מלחם הארץ היות שעץ שאכל ממנו אדם הראשון היה חיטה עיי"ש), והוא נרמז בפסוק "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג, ו) שהראשי תיבות בגמטריא יוצא 'בחטה היה' ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' דף ח ע"ב ד"ה טוב העץ למאכל). ואף על פי שחיטה היא סוג של שִׁבּוֹלֶת ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב אות יח) היא היתה נקראת אז בשם 'עץ' ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב) מחמת חוזק נטיעתה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב) וגובהה הרב מאוד ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב אות יח) שהיה מִתַּמֵּר כארזי הלבנון ('בראשית רבה' טו, ח). וכך קראה לה התורה שנאמר "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית טז, יז) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה טו, ח ד"ה מתמרות היו).
על עץ הדעת היה גודל לחם ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת בראשית ד"ה ונראה שז"ז בגמ' למה נברא, עפ"י 'אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן דף לט ד"ה 'ולרמוז כמה החטא' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א), שיצא מוכן מן הארץ ('ארץ החיים' על התהלים קד, טז ד"ה יהי פסת בר בארץ, 'מגלה עמוקות' פרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני המקום) כמו שהתמר והתפוח יוצאים כיום מן הארץ ונאכלים כמו שהם חיים ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה ועל ענין העונש ד"ה והוא כי בהברא). ולכן נאמר עליו "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ" (בראשית ג, ג) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה טו, ח ד"ה מתמרות היו כארזי לבנון). הלחם אז היה נצמח בלי עמל ויגיעת עבודת האדם, ובלי הפסולת שיש לחיטה כיום כמו סוּבין ומוֹרסן וקשׁ. והיה סועד את האדם כמו הלחם האפוי כיום ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה ועל ענין העונש ד"ה והוא כי בהברא). ולכן נאמר "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו) לפי שקודם החטא הוא היה לחם אפוי ומוכן. אך אחרי החטא הוא כבר לא היה תאוה לעיניים, וגם קומתו של עץ החיטה התמעט עד שנעשה כפרי האדמה. ולפי שאדם הראשון חטא בלחם לכן הוא נלקה בלחם שנאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" (בראשית ג, יט) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה טו, ח ד"ה מתמרות היו כארזי לבנון).
רבותינו אמרו שגודלו של הלחם האפוי אשר יצא מן הארץ בימי אדם הראשון היה כמו לֶפֶת (ראה 'בראשית רבה' טו, ח) שהיתה פעם גדולה מאוד (עפ"י גמ' כתובות דף קיא ע"ב), ועל שם זה נקרא הלחם גם בשם 'פת' לרמוז על מה שהיה בימי אדם הראשון קודם החטא ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א ד"ה פירוש אמר המוציא וד"ה ולמדנו מזה המאמר). ומה שנקטו רבותינו דווקא בדוגמת הלֶפֶת הוא כדי לרמוז שאדם הראשון אכל לחם גמור ונתלבש בו יצר הרע ואז הוא "וַיִּלָּפֵת", וזה כדרך שנאמר על בועז כשבאה לפניו רות "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת" (רות ג, ח) שהכוונה כי נעשה בשרו כראשי לפתות (ראה גמ' סנהדרין דף יט סוף ע"ב בשם רב) ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן דף לט ד"ה 'ולרמוז כמה החטא' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א) כלומר שאיבר הברית התקשה לו לעבירה (רש"י על גמ' סנהדרין דף יט סוף ע"ב ד"ה שנעשה בשרו וד"ה כראשי לפתות). וכעין זה היה אצל אדם הראשון שעל ידי אכילתו נתלבש בו יצר הרע. ולכן על ידי השם 'פת' רצו רבותינו שיעלה על לב האדם זכרון מה שאירע לו בעבור החטא, וייכנע לבו הערל ויימנע מהחטא ('אגדת אליהו' על אגדות גמ' ירושלמי לר' אליהו הכהן דף לט ד"ה 'ולרמוז כמה החטא' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א).
אם אדם וחוה היו מחכים ליום שבת היתה מותרת להם האכילה מהעץ
כאשר תינוק בא לעולם, הוא לא יודע ולא מכיר בענייני העולם עד אשר טועם לחם (זוהר פרשת ויצא דף קנז תחילת ע"ב ד"ה תו הוה אמר), כי הלחם נותן לאדם 'דעת' כפי שאמרו רבותינו שתינוק לא יודע לקרוא 'אבא' ו'אמא' עד אשר טועם טעם דגן (ראה גמ' סנהדרין דף ע ע"ב, גמ' ברכות דף מ ע"א). ו'הדעת' הזאת מכניסה בתינוק את יצר הרע אשר ממנו באה טומאת צוֹאתוֹ. לכן מרחיקים ארבע אמות מצואתו ומימי רגליו של קטן היודע לאכול כזית דגן (ראה גמ' ברכות דף מב תחילת ע"ב) ('תולדות שמשון' על פרקי אבות לר' שמשון נחמני פרק שלישי משנה ד ד"ה נמצא שהלחם מוליד הדעת) וגם אוכל ממנו. והריחוק הוא בשעה שאדם רוצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל (רש"י על גמ' ברכות דף מב ע"ב ד"ה מרחיקין מצואתו וד"ה ד' אמות). ולכן 'עץ הדעת' שהיה מחיטה נקרא בשם 'דעת', על שהוא נותן לאדם דעת (עפ"י רש"י גמ' ברכות דף מ ע"א ד"ה שאין התינוק) ועל ידו אפשר להבחין בין טוב לרע שנאמר "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט) (עפ"י רש"י גמ' סנהדרין דף ע' ע"ב ד"ה שאין התינוק). וכך היה גם עם אדם וחוה שלא היה להם השׂכלה להבחין את ההפרש שיש בין איש ואשה, עד אשר אכלו מעץ הדעת ואז הבינו שהם ערומים והתבוששו זה מזה ('בניהו' למחבר 'בן איש חי' על מסכת סנהדרין פרק שמיני דף ע ע"ב ד"ה שאין התינוק).
אדם הראשון נברא בשעה תשיעית של יום השישי ונאסרה עליו אז האכילה מעץ הדעת שנאמר "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית טז, יז). אך שלש שעות אחר כך עם כניסת השבת היתה כבר מותרת לו האכילה מעץ הדעת ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת בראשית ד"ה והנה עקר הדבר), שהרי עץ זה נברא בשבילו ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד). לכן אדם הראשון נוצר דווקא ביום שישי סמוך לשבת, על מנת שהוא יצטרך להמתין רק זמן מועט ('צמח דוד' פרשת בראשית דף טו ע"א ד"ה ונראה שז"ז בגמ' למה נברא) שאותו הוא היה מסוגל לסבול ('צמח דוד' פרשת בראשית דף טו ע"א ד"ה 'ועי"ל מ"ש האשה' בשם הש"ך על התורה) עד אשר תגיע סעודת ליל שבת שבא תותר לו אכילת הפת של עץ הדעת, שהרי אין סעודה בלי פת ('צמח דוד' פרשת בראשית דף טו ע"א ד"ה ונראה שז"ז בגמ' למה נברא).
אדם הראשון שקיבל מחוה לטעום מעץ הדעת עוד לפני השבת, סבר שמותר לו לטעום מ'התבשיל' כי היא רק 'טעימה' לצורך השבת לבדוק האם המאכל מתוקן. וזה מה שאמר אדם הראשון להקב"ה לאחר החטא "אכלתי ואוֹכל" (ראה 'בראשית רבה' יט, יב) כלומר אכלתי עתה טעימה בעלמא ועל ידי זה אוֹכל בלילה סעודת מצוה של שבת. אך בזה הוא טעה, כי ה' ציוה לא לאכול ממנו כלל אפילו מקצתו שנאמר "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, יז). אך מכיוון שאדם הראשון עשה זאת לכבוד השבת, לכן אמרו רבותינו כי השבת הגינה עליו וזכה לחיים, בכך שלא מת מיד כפי שנגזר עליו "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). וזה הרמז שעל פיו תיקנו לטעום את המאכלים בערב שבת משום 'טועמיה חיים זכו' (מתוך תפילת מוסף של שבת) (ראה זוהר פרשת בראשית דף מח ע"ב ד"ה ובליליא דשבתא) שהרי גם אדם הראשון זכה לחיים על ידי טענה זו ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת בראשית דף טו ע"א ד"ה והנה בהקדמה זו יש).
בעקבות חטא אדם הראשון נמשכה רוח טומאה וקליפה על החיטה
על ידי חטא אכילת עץ הדעת ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ד למילה ד"ה אמנם לי נראה) שרתה רוח הטומאה על הארץ ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה והוא כי). וכל הדברים שנבראו התלבשו ב'קליפה', כולל אדם הראשון שהיה מהול ונעשתה לו קליפת הערלה ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ד למילה ד"ה אמנם לי נראה). וגם על האדמה שרתה רוח הטומאה, לכן נאמר עליה "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח), כלומר שהיא תוציא מאליה דברים ריקים ומזיקים מכוח 'הטומאה' השורה עליה ('אלשיך הקדוש' לר' משה אלשיך בראשית ג, יח ד"ה וקוץ ודרדר) ולא ייצא מתוקן מן הארץ (עפ"י 'ברכת שמואל' לאביו של קב הישר בראשית דף ה עמוד ב ד"ה או יאמר). ומאז אי אפשר לאדמה להוציא אלא רק דברים ארורים המעורבים בפסולת. וזהו מה שנאמר לאדם הראשון לאחר החטא "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז) ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה והוא כי) (להרחבה בענין הערלה ראה אחד ממאמרינו לפרשת וירא – 'ערלת הבשר של ברית המילה').
גם על החיטה עצמה שנבראה בתחילה מתוקנת ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד) נמשכה 'קליפה' ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד). ונידונה התבואה שהיתה עדיין טמונה באדמה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב) כי היא תהיה 'ארורה' ולא תגדל כראוי אלא תישאר במציאות 'החנטה' (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ב סוף פרק ב אות יט) וזה יהיה מעתה 'גמר בישולה' ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ב תחילת פרק ג אות ה). והמציאות הזאת שבאה בעקבות חטא אדם הראשון גרם לה להיקרא 'חִטָּה'. לפי ששֵׁם זה בא מהתיבה 'חנטה', רק שהיא חסרה את האות נ'. ואל חסרון זה מרמז הדגש באות טּ' של שמה 'חִטָּה' ('מאמר חיקור דין' חלק ב תחילת פרק ג). וכפי שהיא הוראת הדגש בכל מקום, להורות על חסרון אוֹת ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ב תחילת פרק ג אות ו).
כוח הטומאה הסובב את הלחם הוא יותר מבשאר המאכלים ועליו נאמר "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז) וכן נאמר בו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), כי יש מאכלים שאין בהם כל כך עיצבון והם קלי האיכות ועליהם נאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יח), אך לא כן הלחם ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יח ד"ה וקוץ ודרדר) שיש לו הרבה לבושים של מוץ ותבן שהם מצד 'הקליפה' (הרמ"ד וואלי שמות פרק טז על הפסוק 'ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר'. ראה זוהר פרשת בלק דף קפט ע"א ינוקא ד"ה אתון חברייא) ומעורב בו 'הסטרא אחרא'. וכיון שהלחם הנאכל כל השנה מתברר לגמרי רק בתוך גוף האדם והפסולת יוצאת החוצה, לכן גם התורה בעולם הזה אינה מתיישבת יפה בתוך האדם כי יש רושם 'הסטרא אחרא'. וזה הטעם שהתורה ניתנה משמים דווקא לדור המדבר כיון שהם היו אוכלי המן, שהיה 'לחם רוחני' משמים ללא שום שמץ של סטרא אחרא ופסולת ועל ידי כן היה גופם קדוש לקבלת התורה הקדושה ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ד' שבת הגדול דף יז ע"ב ד"ה וזהו טעם בכל דור) (להרחבה על המן ראה אחד ממאמרינו לפרשת בשלח – 'מעלת אכילת המן במדבר').
החיטה נידונה שגם אחרי צמיחתה מן האדמה היא תצטרך לכמה יגיעות ('מאמר חיקור דין' חלק ב סוף פרק ב), ולא תתוקן כראוי לעשות ביציאתה מן האדמה לחמים מוכנים (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ב סוף פרק ב אות כ). וזהו מה שנאמר "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז), שהתיבה "בַּעֲבוּרֶךָ" כוונתה ל'דגן' כמו שנאמר על הדגן שאכלו ישראל לאחר שהם חצו את נהר הירדן וחנו בַּגִּלְגָּל "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ה, יא) ('מאמר חיקור דין' חלק ב סוף פרק ב עפ"י ביאור 'מגיני שלמה', עפ"י 'מגלה עמוקות' פרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני המקום). כי "עֲבוּר" הוא תרגוּם ארמי של התיבה "דָּגָן" כמו בפסוק "דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (דברים כח, נא) שהתרגום שלו הוא "עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא" (ראה 'תרגום אונקלוס' דברים כח, נא) ('מצודת ציון' יהושע ה, יא). ולכן אמרו רבותינו שהלחם בימי אדם הראשון היה כמו 'לֶפֶת' לרמוז כי מחמת שאדם וחוה "יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם" (איוב ו, יח) ועברו על הציווי לא לאכול מן העץ, לכן נמנעה הטובה הזאת להוציא מן הארץ לחם ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דף לט ד"ה 'ולרמוז כמה החטא' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א).
הלחם צריך שיעשו בו הרבה מלאכות על מנת לנקות ממנו את 'הפסולת' ולהכשירו לאכילה ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה והוא כי), וכל עוד שלא התבררה החיטה מן הפסולת יש בה עדיין אחיזה ל'חיצונים' (פירוש 'באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר תיקון טז דף לא ע"א ד"ה 'ושריא ביה' בשם 'מקדש מלך'). וזה הטעם שרק 'בין השמשות' בערב שבת בראשית נבראה ה'צְבָת' (ראה פרקי אבות ה משנה ו, גמ' פסחים דף נד ע"א) שירדה עשויה מן השמים. שהרי הצבת היא למעשה 'מלקחיים' המשמשות את הַנַּפָּח ליצור כְּלֵי ברזל וְכְּלֵי מחרשה וכְּלֵי בישול וכדומה, היות שאין הוא יכול להכניס את ידיו בתוך האש ממש ולקחת את הברזל החם משם. אמנם בתחילת ימי בראשית לא היה צורך בצבת שהרי הארץ היתה מוציאה ככרות לחם מוכנות, ולא היה צורך בכלי בישול ובשאר כלי הברזל לעבודת האדמה שהכל היה מוכן ועשוּי לפני אדם הראשון, ואפילו את הבשר היו מלאכי השרת צולין לו ואת היין היו מצננים לו. אך כיון שחטא אדם הראשון הוּצרך הקב"ה לברוא את הצבת, שהרי מעתה יצטרך האדם את כל כְּלֵי הברזל והוא צריך צבת על מנת לעשותם ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה וחצבת פירות מלקחיים).
עשר מלאכות ומצוות נעשות בלחם על מנת להסיר ממנו את כוח הטומאה
בתחילת הבריאה היה הלחם מוכן לאכילה ואחרי החטא הוא היה צריך הרבה מלאכות להכנתו ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' בראשית דף ה עמוד ב ד"ה או יאמר), ואכן עשיית הלחם בכוח עבודת האדם היא עבודה קשה בטורח גדול המביאה אותו לידי זיעה שנאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" (בראשית ג, יט) (הרמ"ד וואלי בראשית פרק ג על הפסוק 'בזעת אפיך תאכל לחם'). וכל המלאכות הללו אשר בו הם הוראה שדברים אלו צריכים תיקון על ידי טורח מעשינו עד אשר יהיו מאכל המתוקן לאכילה. וצריכים לחרוש ולזרוע ולהוציא את התבן והקשׁ שהן הקליפות מן החיטים, ואחר כך להוציא את הסוּבין והמוֹרסן שהן הקליפות היותר דקות, ובסוף לאפוֹת ולתקן על ידי האש שהוא גמר כל המלאכות בלחם ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת בהר ד"ה נמצא, 'טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת בהר מצות שמיטה ויובל).
ישנן עשר מלאכות ועשר מצוות שנעשות בלחם, ועל ידן מעבירים ממנו את כוח טומאה ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יח ד"ה וקוץ ודרדר) אשר בא מכוח הקללה שהתקלל העולם בחטא אדם הראשון ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת בראשית ד"ה היה ראוי להוציא' בשם האלשיך הקדוש) וכפי שאמרו רבותינו כי עשר קללות התקלל אדם הראשון ועמו התקללה גם האכילה שקיבלה פסולת ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דף קכא ע"ב ד"ה 'גם יתכן' על גמ' ירושלמי מסכת חלה פרק א הלכה א) ונעשו עשר 'קליפות' רוחניות לדגן. ובכל מלאכה ומצוה שעושים בלחם משברים ומפרקים 'קליפה' אחת ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת בראשית ד"ה היה ראוי להוציא' בשם האלשיך הקדוש). ואלו הן עשר המלאכות שהאדם מתייגע בהן בעת עשיית הלחם – חורש, זורע, קוצר, מעמר, דש, זורה, טוחן, מרקד, לש, אופה. ומלאכות אלו נרמזו בפסוק "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), שהתיבה "אַפֶּיךָ" כתובה כשהיא מלאה באות י', ורומזת על עשרת הדברים שנעשים בתבואה עד שהוא בא לידי לחם ('פירוש הרוקח לסידור התפילה' על שירת הים ד"ה וברוח אפיך הוציא).
כמו כן יש עשר מצוות שאדם עושה בלחם והם עשרה כוחות קדושה להעביר את כוח הטומאה ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יח ד"ה וקוץ ודרדר) ואלו הן המצוות שנעשות במלאכת הלחם, בעת החרישה – לא חורש בשור וחמור. בעת הזריעה – לא זורע כלאים. בעת הקצירה – מקיים לקט, שכחה, פאה. בעת הדישה – לא חוסם שור בדישוֹ. בעת העמדת הכרי – מפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני. בעת הלישה – נוטל חלה (גמ' ירושלמי סוף מסכת חלה דף ט ע"ב הלכה ו, 'ילקוט חדש' חלק אכילה ושתיה אות ו בשם 'ילקוט שמעוני' פרשת בלק סוף רמז תשסו). וכנגדן צריך האדם להחזיק את הלחם בשעת הברכה עם עשר אצבעותיו ('בעל הטורים' דברים ח, ח). וכן כנגדן יש עשר תיבות בברכת הלחם 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ'. וכן יש עשר תיבות בפסוק "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, יד) ('פירוש הרוקח על הסידור' אות קמו על נטילת ידים ד"ה ברכת האכילה, 'רבינו אפרים על התורה' פרשת לך לך על הפסוק 'ומלכי צדק מלך שלם', 'מטה משה' לר' משה מפרמישלא חלק שני אות רעח).
לכן יעקב אבינו שמראהו היה כמראה אדם הראשון (ראה זוהר פרשת תולדות דף קמב ע"ב ד"ה ועשו הוה) וגם היה גלגולו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת תולדות ד"ה והנה עתה עלה, 'דרך אמת' לר' חיים ויטאל על זוהר פרשת תולדות דף קמב ע"ב אות ב, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת וישב אות ב, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות א) ובחלום הסולם ראה את קומתו של אדם הראשון שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ביקש "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ), אמר "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" כדי לרמוז על רצונו לאכול את אכילתו כפי שהיה בתחילה קודם חטא אדם הראשון, שאז הכל היה מוכן בלי כל המלאכות הנצרכות עבורם ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד) כאשר הארץ הוציאה ככרות לחם מוכנות והבגדים היו עשויים. והוסיף יעקב לומר שאם אכן כך יהיה "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי" (בראשית כח, כב) כלומר שלא יהיה חסר לי דבר, אז "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" – שלא אצטרך לבוא לידי עשר מלאכות של הפת. ויעקב כפל הלשון ואמר "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ" כנגד עשר אצבעות שמניחים על הלחם וכן עשר תיבות שבברכת 'המוציא לחם' ('מגלה עמוקות' פרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני המקום).
ישמור על כבוד הלחם וימנע מלזלזל בו ובפירוריו שקשה לעניות
הלחם עשוי מחמשת המינים שהם 'חיטה' 'שעורה' 'שיפון' 'כוסמין' 'שבולת שועל', ולא שֹם הקב"ה שום שר רוחני הממונה עליו בשמים אלא הוא לבדו ממונה ומשגיח (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ד"ה ועשירית האיפה) ומשפיע עליו. לכן הלחם השתנה מכל המינים שהוא זן ומפרנס שנאמר "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָ"ה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג), כלומר הלחם מושפע מ"מוֹצָא פִי יְהֹוָ"ה" שהיא השכינה הקדושה האומרת לו 'גדל!' ולכן דווקא בלחם "יִחְיֶה הָאָדָם" ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך דיני ומנהגי האכילה ד"ה לא ינהג בזיון). ומכוח ההשגחה של ה' יתברך, צריך לנהוג בלחם בכבוד ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה ומקצת מתקונים, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק 'החדש חמץ ומצה' דף פח ד"ה הנה הלחם). וזה הטעם שכאשר מבערים את החמץ בערב פסח אומרים את נוסח הביטול 'כל חמירא' בלשון ארמית, כדי שהמלאכים המקטרגים לא יבינו שישראל מזלזלים בלחם ויקטרגו עליהם ('תולדות שמשון' לר' שמשון נחמני על פרקי אבות פרק שני משנה ו ד"ה ואמר זה בלשון תרגום, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק 'החדש חמץ ומצה' דף צג ע"ב ד"ה יהי) (להרחבה על השפה הארמית ראה אחד ממאמרינו לפרשת ויצא – 'סודה של השפה הארמית').
ואין לאדם לזלזל בלחם ולזרוק אותו לארץ (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ובגין דא מאן), ולא לנהוג בו שום מנהג בזיון ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך דיני ומנהגי האכילה ד"ה לא ינהג בזיון). כמו להניח כוס מלאה על גבי הלחם או להשעין את הקערה על הלחם או לזרוק את הלחם ('ראשית חכמה' פרק דרך ארץ השער השלישי ד"ה מעשה באחד). וכן לא לתלות לחם בתוך חלל התנור לצורך אפייתו ('בן איש חי' שנה שניה פרשת פנחס אות יב), וגם לא תלות אותו בשום שקית או סל שבזה האדם כאילו תולה את 'מזונותיו' באויר וגורם לעצמו לעניות (גמ' פסחים דף קיא ע"ב). כי יש ממונה רוחני על מי שמזלזל בלחם, והוא רודף אחרי אדם שמזלזל בלחם להביא לו עניות. ואדם זה לא ייצא מהעולם עד אשר יצטרך לבריות ועליו נאמר "נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה" (איוב טו, כג), "נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם" – כלומר אותו אדם ילך ויהיה נע ונד ומטולטל ממקומו וְיִגְלֶה ממקום למקום לחפש לחם, ו"אַיֵּה" – כלומר אין מי שירחם עליו וישגיח עליו לתת לו לחם (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ד"ה ובגין דא מאן).
ויש אזהרה גדולה עד מאוד שלא לזלזל גם בחתיכות הלחם ('כף החיים' לר' חיים פאלאג'י סימן כד אות מח), כי מי שמזלזל בחתיכות הלחם (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ד"ה 'אמר רעיא מהימנא' רעיא מהימנא, זוהר פרשת עקב דף ערב ע"א ד"ה 'מאי כזית וכביצה' רעיא מהימנא) שהן יותר משיעור כזית (ראה גמ' ברכות דף נב ע"ב) (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א-ע"ב ד"ה 'ובחבורא קדמאה' רעיא מהימנא, הקדמת הזוהר דף יד ע"ב ד"ה תלתא אנון), וזורק אותן היכן שלא צריך (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ד"ה 'אמר רעיא מהימנא' רעיא מהימנא, זוהר פרשת עקב דף ערב ע"א ד"ה 'מאי כזית וכביצה' רעיא מהימנא) הרי הוא גורם רעה לעצמו (זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"א ד"ה תלת אינון וד"ה וחד מאן דזריק, הקדמת הזוהר דף יד ע"ב ד"ה תלתא אנון) ואותה העניות רודפת אחריו (זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א ד"ה 'אמר רעיא מהימנא' רעיא מהימנא, 'תיקוני הזוהר' תיקון טו דף ל ע"ב ד"ה ומאן דפגים, זוהר פרשת עקב דף ערב ע"א ד"ה 'מאי כזית וכביצה' רעיא מהימנא).
ופירורים שאין בהם שיעור של כזית, אף שמותר מן הדין לאבד הרי שגם זה קשה לעניות (שולחן ערוך או"ח סימן קפ, ד) לפי שהמלאך הממונה על המזונות שמו 'נקיד' (גמ' פסחים דף קיא ע"ב) והוא מלשון נקיוּת (רשב"ם על גמ' מסכת פסחים דף קיא ע"ב ד"ה נקיד שמיה) והוא אינו רוצה שיהיו פירורים מושלכים ונדרסים ברגל (רש"י מסכת פסחים דף קיא ע"ב ד"ה נקוד שמיה, רשב"ם מסכת פסחים דף קיא ע"ב ד"ה נקיד שמיה). וכן המלאך הממונה על העניוּת שמו 'נבל' (גמ' פסחים דף קיא ע"ב) שהוא מלשון 'לכלוך' (רשב"ם על גמ' פסחים דף קיא ע"ב ד"ה איסרא דעניותא), והוא נכנס לבית שרואה שאין נוהגים בו מנהג נקיות בלחם (רש"י פסחים דף קיא ע"ב ד"ה נקוד שמי) ופירורי הפת נזרקים שם לחוץ, ואז הוא מביאם לידי עניות ודלות ('קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנובר פרק ע ד"ה ולכן נראה לי). ואם הפירורים מושלכים על הארץ בלילי שבתות ולילי רביעי, אזי גם מזיקים שׁורים על אותם הפירורים (גמ' פסחים דף קיא ע"ב).
לילי"ת הרשעה יש לה ת"פ כוחות ועליהם כיון אברהם אבינו כשאמר את כפל הלשון "פַת לֶחֶם" בפסוק "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (בראשית יח, ה) כי ביקש להחליש את כוחם ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וירא דף יט ע"א טור ב ד"ה והוא עומד). וגם שמה של לילי"ת בגמטריא יוצא ת"פ, שהוא בהיפוך אותיות יוצא 'פת', כי היא ביחד עם ת"פ כוחותיה שורה בבית של איש שאינו נזהר בפירורי הפת, משום שהיא נהנית מפירורי הפת שנפלו לארץ. והיא מביאה את אותו האדם לידי עניות ודלות, וגם עלולה להביא אותו חס וחלילה לידי עוון קרי לפי שהיא ממונה על זה ('קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנובר פרק ע ד"ה והנה צריך אני עוד וד"ה 'ולכן נראה לי דזהו' ועיי"ש. וראה זוהר פרשת פנחס דף רמד ע"א רעיא מהימנא ד"ה 'אמר רעיא מהימנא' על הקשר בין פירורי הלחם לפגם הברית. וכן ב'יסוד יוסף' לרבי יוסף מפוזנא אות כב שאכילת פירורי המוציא הם תיקון לקרי). לכן גמטריא שמה ת"פ הוא גם כנגד כי טיפי הזרע שנמשלו לפירורי פת ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק מ ד"ה 'כתוב בספר כנפי יונה' בשם הרמ"ע מפאנו, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג סוף פרק ע"א דף רלז ד"ה 'ומרגלה טבא מצאתי' עפ"י הזוהר).
והיה מעשה באדם אחד שהשׂר הממונה על העניוּת רדף אחריו (גמ' חולין דף קה ע"ב) להביאו לידי עניוּת (רש"י גמ' חולין דף קה ע"ב ד"ה מהדר אבתריה) אך לא היה יכול לו, כי האדם היה זהיר תמיד לטאטא את פירורי הלחם שנשארו. יום אחד אכל אותו האדם לחם במקום (גמ' חולין דף קה ע"ב) בו היו עשבים (רש"י גמ' חולין דף קה ע"ב ד"ה איבלי). אז אמר השׂר הממונה על העניות "עכשיו ודאי ייפול אותו האדם בידי (גמ' חולין דף קה ע"ב) משום שלא יוכל ללקט פירורים מבין העשבים והם יהיו למדרס רגלים ואלכוד אותו בכך" (רש"י גמ' חולין דף קה ע"ב ד"ה נפל לידאי). אבל אחרי שסיים אותו האדם לאכול הוא הביא מעדר ועקר את העשבים ושילח אותם לנהר יחד עם הפירורים שבהם. ומיד שמע אותו האדם את השר של העניות אומר "אוֹי לי, שאותו האדם הוציא אותי (גמ' חולין דף קה ע"ב) ממקום מנוחתי!" (גמ' חולין דף קה ע"ב עפ"י רש"י שם ד"ה 'דקאמר ווי').
לכן כל אדם יזהר לא להשליך את פירורי הלחם וכל שכן לא את הפירורים של ברכת 'המוציא' ('קב הישר' פרק ע ד"ה ולכן צריך). וצריכים להיזהר בזה בעלי בתים במקום אכילתם ובמקום בו מניחים את הלחם, כי בדרך כלל ימצא שם הרבה פירורים בקרקע ('בן איש חי' שנה ב פרשת פנחס אות יב). וגם כל אשה יראת ה' תזהיר את בניה הקטנים שלא יזלזלו בפירורי הלחם, ולא תניח להם לאכול לחם אלא אם פָּרְשָׂה תחילה מפה בשביל הפירורים. והאיש ישים לבו כשהוא חותך את הלחם שלא לחתוך מחוץ לשולחן, כי אז נופלים הפירורים לחוץ. והנזהר בזה יזכה שיהיה הון ועושר בביתו ('כף החיים' לר' חיים פאלאג'י סימן כד אות מח). וראוי לכל אדם לזכות לקיים את הפסוק "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהלים מא, ב), כלומר "אַשְׁרֵי" אותו אדם ש"מַשְׂכִּיל" לפשפש במעשיו אם יש בהם איזה דבר שמביאו לידי עניות ודלות, כמו זריקת פירורים של לחם ('יוסף תהלות' להחיד"א על התהלים מזמור מא, ב).
כאשר תוסר רוח הטומאה מן הארץ יחזור הלחם לצאת אפוי מעץ החיטה
מה שמונע היום מהלחם לצאת נקי מן הארץ, היא 'רוח הטומאה' ששׁרתה בארץ כאשר אררה ה' מרעת יושבי בה. ו'רוח הטומאה' הזאת היא זו שמוציאה את הצמח מעורב בפסולת, כך שנוסף לו מוֹץ קשׁ סוּבין ומוּרסן. אך לעתיד לבוא כאשר תחלוף 'רוח הטומאה' לגמרי כפי שנאמר "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג, ב), אז הפסולת הזאת שבלחם לא תראה ולא תמצא. לכן אף שהיתה השכינה בארץ בימיהם של משה רבינו ודוד המלך ודומיהם, עדיין לא גדל לחם מן הארץ לפי שלא נטהרה אז לגמרי 'רוח הטומאה' שבארץ. ואילו בימות המשיח שתסולק 'רוח הטומאה', אז הארץ תוציא את צמחה מאליה בלי פסולת ויתקיים הפסוק "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ" (תהלים עב, טז) (ראה גמ' כתובות דף קיא ע"ב, ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון יז דף לא ע"א ד"ה אבל בעלמא) ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יט ד"ה 'והנה על ידי' עיי"ש). ודבר זה יהיה על ידי מירוקי הגלות של ישראל אשר ממרקים את כל זוהמת הפסולת של 'החיצונים', ואחר כך תצא האדמה מקללתה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא בראשית רבה פו, א ד"ה כתיב בחבלי אדם).
לעתיד לבוא בימות המשיח ייצאו מן הארץ כיכרות הלחם כאשר הן נאכלין מיד ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יט ד"ה והנה על ידי) כפי שהיו קודם חטאו של אדם הראשון ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה ו, כו ד"ה תלך לא נאמר). וזה נרמז כבר בקללה שהתקלל אדם הראשון בגן עדן כפי שנאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" (בראשית ג, יט), שהאריכה התורה בפסוק ואמרה "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" במקום לקצר ולומר "כל ימי חייך", לפי שרצתה לרמוז על גבול הצער של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" שהוא עד ביאת משיח צדקנו שאז ישובו בנים לגבולם. וזהו "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" – היא האדמה של ארץ ישראל בעת שיבת הבנים ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית דף ב ע"ב על הפסוק 'בזיעת אפך תאכל לחם'). וכן הפסוק רומז גם על תחיית המתים, כי אחרי שישוב האדם "אֶל הָאֲדָמָה" ויקום בתחיית המתים לא יהיה עוד "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" כי עתידה ארץ ישראל להוציא לחם מוכן ויאכלו בלי טורח ועמל כלל. ודבר זה גילה הקב"ה לאדם הראשון כדי שיידע שלא אבדה תקוותו לנצח ועוד ישוב לאיתנו ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה ו, כו ד"ה תלך לא נאמר).
וכך במה שעתיד להיות אין כל חדש, כי רק יחזור הדבר לראשיתו ('אלשיך הקדוש' לר' משה אלשיך בראשית ג, יט ד"ה והנה על ידי) והתבואה תהיה כברכתה הראשונה וטִבעה אשר היה בה (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב תחילת פרק ג) קודם לחטא אדם הראשון, שאז הארץ הוציאה ככרות לחם ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על תהלים קד, טז ד"ה יהי פסת בר בארץ, 'מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד) על ידי הכוח הטמון בתוך החיטים, וגידלה בזה 'פירות' יפים ומתוקנים ('חסד לאברהם' מעין ראשון נהר יט ד"ה והוא על דרך משארז"ל). וכך יהיה ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יט ד"ה והנה על ידי. עיי"ש) גם לעתיד לבוא ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על תהלים קד, טז ד"ה יהי פסת בר בארץ) שהלחם יֵאָכֵל ביציאתו מן הארץ כאשר הוא מוּכן, ועשוי מסולת מנופה ונקייה ללא פסולת של מוץ ותבן וסובין ומורסן ('אלשיך הקדוש' על התורה לר' משה אלשיך בראשית ג, יט ד"ה והנה על ידי. ראה תיקוני הזוהר תיקון יז דף לא ע"א ד"ה אבל בעלמא) אשר באו לחיטה בעקבות החטא של אדם הראשון ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ראשון נהר יט ד"ה והוא על דרך משארז"ל).
בברכת 'המוציא לחם מן הארץ' יש לשון של עבר ולשון של עתיד ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה על העתיד. עיי"ש). יש בה לשון של עבר כפי שנאמר לישראל על מעשי ה' "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (דברים ח, טו) (גמ' ברכות דף לח ע"א) שהוא על מה שכבר הוציא להם ה' בעבר מים במדבר (רש"י גמ' ברכות דף לח ע"א ד"ה המוציא לך מים), ויש בה גם לשון עתידי ('שפתי כהן על התורה' פרשת שלח לך ד"ה עוד מראשית מהרשות. ראה 'בראשית רבה' טו, ח) כמו שנאמר בעוד שישראל היו עדיין במצרים (רש"י גמ' ברכות דף לח ע"א ד"ה ורבי נחמיה) "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז) (גמ' ברכות דף לח ע"א) שהוא לשון עתיד. ורבותינו קבעו בברכת 'המוציא' דווקא לשון המשתמעת גם לעבר וגם לעתיד, בכדי ללמד שכמו שקודם חטא אדם הראשון הוציאה הארץ ככרות לחם, כן יהיה לעתיד לבוא שהיא תוציא לחם ממש מן הארץ ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה 'ענין זו הפרשה על העתיד' עיי"ש).
ובברכת המוציא ישראל מראים שהם מאמינים שיש בידי הקב"ה היכולת להוציא לחם חם ואפוי כמו שעתיד להיות, בדומה למה שהוא מוציא כיום פירות גמורים שאין צריך להם בישול או אפייה והם נאכלים חיים ('שפתי כהן על התורה' פרשת שלח לך ד"ה עוד מראשית מהרשות. ראה 'אלשיך הקדוש' בראשית ג, יט ד"ה והנה על ידי. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון יז דף לא ע"א ד"ה אבל בעלמא). וזה גם הטעם שמזכירים את השם 'לחם' בברכת 'המוציא לחם מן הארץ', אף שהשֵׁם 'לחם' נקרא עליו רק לאחר אפייה, אלא שזה כנגד מה שעתיד הלחם לצאת אפוי מן הארץ. לכן גם בוצעים את הלחם במקום שהוא יותר אפוי, לפי שבמקום זה הלחם הקדים להיאפות בתנור, ובזה מראים את אמונתנו שלעתיד לבוא הלחם יהיה כבר אפוי לפני שיגיע לידי האדם ('מדרש תלפיות' ענף נטילת ידים ד"ה הנה ידוע שלעתיד).
עץ החיטה עתיד להתעלות ולהיות גבוה כמו עץ הדקל (גמ' כתובות דף קיא ע"ב, 'עיני העדה' פרשת תולדות ד"ה 'ענין הברכות ויתן' עיי"ש) מסוג התמר ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק נ' ד"ה וחטה תתמר), ויהיה דומה לעץ החיטה שהיה בתחילה בזמן אדם הראשון בגן עדן ('בניהו' למחבר הבן איש חי על מסכת סנהדרין דף ע ע"ב ד"ה שאין התינוק). כאשר ככרות הלחם שעתידות לצאת (ראה גמ' שבת דף ל ע"ב, ראה גמ' כתובות דף קיא ע"ב) יהיו יפות ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת בהר ד"ה נמצא) כל אחת בשיעור של עשירית האיפה (כשנים וחצי ליטר לפי הגר"ח נאה) ('מאמר חיקור ודין' להרמ"ע מפאנו חלק ב תחילת פרק ג, 'מגלה עמוקות' פרשת לר' נתן נטע שפירא פרשת שלח לך ד"ה 'ענין זו הפרשה על העתיד') ויהיו אפויות ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק נ' ד"ה וחטה תתמר) וראויות לאכילה מיד עם איסופן ('מאמר חיקור דין' חלק ב תחילת פרק ג). ובזה יתקיים הרמז בפסוק "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו, יט) כלומר שיאכלו לחם שגדל מן הארץ ממש ('מגלה עמוקות' פרשת שלח לך ד"ה ענין זו הפרשה). במהרה בימינו, אמן.
עוד...
- פרשת בראשית – חשיבות מדת האמת
- פרשת נח – עונשם של אנשי דור המבול
- פרשת לך לך – גלגול אדם הראשון באברהם אבינו
- פרשת וירא – סוד מעשה לוט ושתי בנותיו
- פרשת ויגש – ירידת נשמות אפרים ומנשה
- פרשת חיי שרה – מעלת הנהרגים על קידוש השם
- פרשת תולדות – הישיבה של שֵׁם וְעֵבֶר
- פרשת ויצא – סודה של השפה הארמית
- פרשת וישלח – סוד מעשה דינה בת לאה
- פרשת וישב – ארבע מאות כוחות הסטרא אחרא