פרשת ויקרא – סוד הקרבנות בבית המקדש

התורה מאריכה לתאר את עבודת הקרבנות כמו שנאמר על קרבן עולה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָ"ה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי לַיהֹוָ"ה" (ויקרא א, א-ג). ואמרו רבותינו כי ענין הקרבנות הוא מסודות התורה ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת ויקרא ד"ה ולפי שענין) העמוקים מאוד ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות תצג) ומי ימצאנו. ורחוקים הם מדעת בני האדם ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה מצות מעשה הקרבנות) לפי שהם בסוד ה' ובדעת עליון אשר הם למעלה מהשכל ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה ועוד הואיל כי אינה). וטעמם נעלם מאוד ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א סוף פרשת ויקרא דף לז ע"א טור א). והם בלי חקר וסוף ('של"ה הקדוש' מסכת תענית אור תורה פרק 'מענין העבודה' ד"ה וסודות עמוקות) והדברים עתיקים ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה מצות מעשה הקרבנות). וגם מה שידוע בהם אין רשות לומר, אלא רק 'לגלות טפח ולכסות טפחיים' ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות תצג).

ויש להתבונן, מדוע הקב"ה ציוה את ישראל להביא קרבנות של בהמות ועופות על המזבח שהיה במשכן ואחר כך בבית המקדש?

יש נפשות של רשעים חוטאים המתגלגלות בתוך בעלי חיים

ישנם בני אדם חוטאים שמחמת כן צריכים להתגלגל בתוך בעלי חיים ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ד נהר כז) ולהיות דבוקים בחלק 'הטוב' שבהם עד שיתמרק עוונם ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכוצ'וב פרשת ויקרא שנת תרעא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה' בשם מהרח"ו). סוג הבעל חי שמתגלגלים בו תלוי בגודל עוונה של הנפש. אם ישרה היא בעיני הבורא – אזי היא תתגלגל בבהמה הראויה לקרבן. ואם היא לא ישרה בעיני הבורא – תתגלגל בבהמה הראויה לאכילה אך לא ראויה לקרבן. ואם היא תפחת מכך – אזי היא תתגלגל בבעל חי שיהיה נבילה לכלבים. ופחות מזה – בבעלי חיים טמאים כמו גמל חמור וכלב ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ד נהר כז) כאשר הסוג האחרון הוא גלגול קשה מאוד שכמעט אין לו תקנה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר מז ד"ה ולזה ע"ה אסור). כך למשל יש ארבע כתות שאינן רואות פני שכינה והן 'כת ליצים' 'כת חניפים' 'כת שקרים' 'כת מספרי לשון הרע' (ראה גמ' סוטה דף מב ע"א), וכולן מתגלגלות בבעלי חיים טמאים ('דעת חכמה' להמרי"ל פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק תשיעי ד"ה 'וז"ל חסד לאברהם נהר כד מה שאין הקב"ה' בשם המקובלים).

אדם חוטא מתגלגל בבהמה כיון שהוא עשה כמותה, ואז יכול להיות לו תיקון על ידי שיבוא כקרבן ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנת תרעא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה' בשם מהרח"ו) וזה אם טרם מותו הרהר בתשובה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר מז). אך אם עשה בחייו מעשים מכוערים שאינם ראויים אפילו לבהמה אזי אין לו תיקון על ידי הקרבתה ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנת תרעא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה' בשם מהרח"ו) ואז הנפש של אותו אדם חוטא נשארת בבעל חי עד אשר תִּרְצֶה את עוונה על ידי שחיטה, מיתה או דבר אחר. וצער גדול מאוד מצטערת הנפש השוהה בתוך הבעל חי, מה שלא ניתן לאדם לשער בדעתו ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ד נהר כז). כי כשנפש אדם מתגלגלת בתוך צורת אדם רגילה, אזי האדם אינו יודע דבר מגלגולו הקודם, אבל אם הנפש מתגלגלת בתוך בהמה חיה ועוף אזי הבעל חי יודע שבגלגולו הקודם הוא היה בצורת אדם, והוא מיצר ומצטער איך ירד מצורת אדם לצורת בעל חי ('דעת חכמה' להמרי"ל פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק תשיעי ד"ה 'וז"ל החרדים דף מא' מספר חרדים בשם המקובלים). (וראה 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר מז שעם הארץ אסור באכילת בשר (ראה גמ' פסחים דף מט ע"ב בשם רבי) לפי שאינו מטהר, והרי הוא עצמו עתיד להתגלגל בבשר של בעל חי).

מטעם זה בחר ה' שיקריבו על גבי המזבח דווקא את בעלי החיים שהם נרדפים על ידי בעלי חיים אחרים כפי שנאמר "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו), ולא בחר באותם בעלי חיים טורפים שרודפים אחרי בעלי החיים הנרדפים – משום שבבהמות הנרדפות ה' יתברך מגלגל את הרשעים שצריכים תיקון, לייסרם בייסורים על עוונותיהם על ידי בעלי החיים הרודפים אותם, ועל ידי כן הם מכלים מהם את הפשעים ומנקים מהם את החטאות ('צמח דוד' לר' יוסף דוד משאלוניקי למחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א פרשת ויקרא ד"ה ואפשר דהיינו הטעם). וכעין זה הוא באותם חיות המדבר הנמצאות במדברות ובורחות מרשות אדם, ומוכרחים לצודם על מנת להביאם בעל כורחם אל רשותו של האדם לאכילתו – שגם בהם מגולגלים בני אדם אשר היו מוכי עיוורון ולא חפצו להיתקן בחייהם, ועתה מדה כנגד מדה הם מגולגלים בחיות הללו הבורחות מרשות האדם אשר יכול להביא לתיקונן על ידי שחיטה ואכילה ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין פרשת תולדות שנת תרע"ה ד"ה ועשה לי מטעמים).

שלמה המלך אמר על גלגול בני האדם בבהמות "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם: כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג, יח-כא), "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם" – כלומר ישנם בני אדם שאומרים כי אלקים ברא אותם במעלה יותר מבעלי חיים, ועל כן הם אינם חוששים לצער בעלי חיים מחמת מה שמחזיקים אותם ש"בְּהֵמָה הֵמָּה". אך על האמת הם אינם בהמות אלא אדם, ולא יפה עושים לצערם שהרי הם שווים "וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם", שאם מצד הגוף הרי שניהם ימותו ש"כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה", ואם מצד הרוח הרי "רוּחַ אֶחָד לַכֹּל". ואף שבגוף יש יתרון למי שיש לו צורת אדם, אין זה כלום כי סוף סוף "הַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר", על כן "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן". ואף שיש בהמות בעולם שאין להם ניצוץ אדם, מכל מקום אין לצער בהמות כי "מִי יוֹדֵעַ" איזו יש לה "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" ואיזו יש לה "רוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה" – לכן יש לרחם על כולן כאחת ('צמח דוד' לר' יוסף דוד משאלוניקי מחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א פרשת ויקרא ד"ה וכענין זה י"ל הכתובים).

יש פעמים שהנפש החוטאת נדבקת בחלק 'הרע' של הבהמה שהתגלגלה בתוכה, ואז הבהמה מוסיפה לעשות מעשים מכוערים שאינם ראויים לבהמה, והם מחמת נפש הרשע המגולגלת בה שמושכת אותה למעשים אלו. וזה הענין בשור שנגח והמית אדם כפי שנאמר "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל" (שמות כא, כח-לב). ועונש הסקילה שניתן לשור מכוון לנפש הרשע המגולגלת בתוכו ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכוצ'וב פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה' בשם מהרח"ו). וזה גם הענין עם בהמה שרִבְּעָה אשה כפי שנאמר "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָֽאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, טז). שהרי דבר זה רע אפילו לבהמה, ורק נפש הרשע המגולגלת בתוכה היא זו שמשכה אותה למעשה זה ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יב ד"ה 'ומעתה יובנו דברי רש"י').

המביא קרבן בהמה או עוף אל המזבח היה מביא בתוכה גם נפש אדם 

כאשר אדם היה מביא קרבן בהמה לפני ה', אז הקב"ה היה מזמן לו בהמה שהתגלגלה בתוכה 'נפש אדם' ובזה היה מתקיים הפסוק "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ" (ישעיה מג, ד) ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה ועוד הואיל כי אינה). אמנם יש אומרים שה' מזמן לאדם החוטא בהמה שכבר יש בתוכה 'נפש אדם' ('צמח דוד' לר' יוסף דוד משאלוניקי מחבר שו"ת בית דוד חלק א פרשת אחרי מות ד"ה 'ואל פתח אהל' בשם אחרים), ויש אומרים שכאשר האדם החוטא לוקח איזה בהמה מהבא בידו ומקדישה לקרבן, אז באותה שעה שהוא מקדישה מביא הקב"ה בתוכה רוח של איזה רשע שהגיע זמנו להיתקן ('צמח דוד' חלק א פרשת אחרי מות ד"ה 'ואל פתח אהל' כדעת הרב המחבר). כי על ידי הקרבנות שהיו מביאים למשכן ולמקדש היו מעלין את הנפשות המגולגלות בתוך אותם בעלי החיים ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין פרשת ויקרא שנת תרע"ג בד"ה ברש"י מן הבהמה).

דבר זה הוא גם בקרבנות של נדרים ונדבות, כי מאת ה' הוא שאיש זה ידור נדר או נדבה להביא בהמה לבית ה' אשר 'נפש אדם' טמונה בקרבה ולהוציאה ממסגר. בין אם זה מטעם שהמקריב הוא גואלו הקרוב של נפש המגולגל או בין משום טעם אחר הגלוי לפניו יתברך שיהיה פדיונו על ידי הנודר או המנדב הזה דווקא ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה ועוד הואיל כי אינה. וראה טעמים לזה ב'ערבי נחל' על התורה לר' דוד שלמה אייבשיץ פרשת ויקרא דרוש א' ד"ה עוד בדרך אחר וכו'). הגעתן של אותן נפשות בדרך נס לבהמה שאותה נוטל האדם כקרבן לה' יתברך, נרמזה בסוד הפסוק "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהֹוָ"ה" (תהלים לו, ז), "אָדָם" – זה כנגד מי שמביא את הקרבן, "וּבְהֵמָה" – כנגד הנפש המגולגלת בה, ואת שניהם מושיע ה' על ידי הקרבת הקרבן ('בעלי ברית אברם' על התורה לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א פרשת ויקרא ד"ה וידבר ה' אל בני ישראל, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ה נהר כד).

לכן ה' הזהיר להרחיק את בהמות הקדשים שבמקדש מכל טומאה שנאמר "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָ"ה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָ"ה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז, יט-כא), כלומר שציוה ה' יתברך דרך כלל, שכל טמא לא יאכל קדשים וכן להרחיק את הקדשים מכל טומאה, כי נפש אדם טמונה בבהמה והיא כבר היתה עשוקה ורצוצה בתוך 'הקליפות' בעוונות קודם לכן, ואם ישוב ויטמא את נפש האדם יגרום לו היזק להשליט עליו את 'הקליפה'. לכן עונשו של זה שמטמא את בשר הקדשים הוא כרת שנאמר "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז, יט-כא) וזהו 'נפש תחת נפש' (''נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קמו ד"ה והיינו טעם מצוה וד"ה ובגלל הדבר הזה).

ונרמזה הקרבת אותן הנפשות שבבהמות בפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָ"ה" (ויקרא א, ב) "מִכֶּם" – מעצמכם ממש (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת צו ד"ה הגה וע' היתר, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בחוקותי ד"ה ודע כי יש), שהן אותן הנפשות של החוטאים ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל) המגולגלות בקרבן ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל, 'של"ה הקדוש' פרשת בחוקותי ד"ה ודע כי יש, 'נחלת בנימן' מצוה קמו ד"ה אבל עוד טעם אמיתי בדבר). לכן לא נאמר בפסוק "כִּי יַקְרִיב אָדָם מִכֶּם" אלא "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – לומר שהקרבן עצמו הוא "מִכֶּם" ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל, 'צמח דוד' חלק א פרשת ויקרא ד"ה ובזה יתורץ הכתוב וסמך ידו על ראש העולה).

מטעם זה דגים פסולים להקרבה על גבי המזבח שבמקדש. כיון שבדגים מתגלגלות נפשות של צדיקים אשר צריכות מעט מירוק על דבר מועט שעשו, ומתגלגלות רק מחמת שהקב"ה מדקדק עמהם כפי שנאמר "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג). לכן די להם באיסוף הדגים וקיבוצם על מנת לתקנם כאשר ה' מזמן אותם לידי אדם כשר, והוא מעלה את נפש הצדיק אשר במעי הדגה. ואילו עיקר הטעם של הקרבת הקרבנות הוא כדי לזכותם ולהעלות את הנפשות של בני האדם הרשעים הטמונים בקרב הבהמות, להיות גמר דינם באש המזבח, מה שאין כן אצל הדגים שלא מגולגלות שם נפשות של רשעים ('נחלת בנימן' טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה זכר תמים יקריבנו וגו') (להרחבה על ענין נפשות הצדיקים המגולגלות בתוך הדגים ראה אחד ממאמרינו לפרשת וארא – 'גלגולי הנשמות שבדגים').

וכן מטעם זה חל איסור לשחוט בהמות קדשים מחוץ לעזרה כפי שנאמר "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָ"ה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָ"ה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא יז, ג-ד) (ראה רש"י ויקרא יז, ג). וגזרה התורה עונש כרת למי שעושה כך, לפי שבהמות המוקרבות לכפרת החוטא הם על מנת לתקן את נפש האדם המגולגלת בהם, וכאשר הוא שוחט מחוץ לעזרה לא מתוקנת הנפש שבבהמה, ונחשב לו שהוא שפך את דם האדם שבבהמה והרגו בחינם – לכן השוחט מתחייב על כך עונש 'כרת'. אמנם השוחט לא מתחייב 'מיתת בית דין' כדין הורג אדם ממש, לפי שנפש האדם לא היתה בתוך גוף של אדם שנברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית ט, ו) אלא רק בגוף של בהמה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א פרשת אחרי מות ד"ה ואל פתח אהל).

נפש אדם שבבהמה באה לתיקונה על ידי מעשי ההקרבה ואכילת הקרבן

כאשר הגיע זמנן של נפשות הרשעים לחזור אל מקורן אחרי סבל ודינים כפי שנקצב להם בבית דין של מעלה, אזי הקב"ה היה מגלגל אותן בתוך בהמות ומזמן אותן לידי הקרבה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה צא ד"ה טעם מצוה זו,  ושם הן יכולות לבוא לתיקון על ידי שיקריבו את הבהמות על גבי המזבח כהוגן ('טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויקרא ד"ה מצות קרבנות). וזהו עיקר הטעם של הקרבת הקרבנות ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צא ד"ה טעם מצוה זו), והוא סוד גדול בבהמות ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר מז ד"ה ובזולת טעם זה) המוקרבות, אשר מתקנות את הנפשות החוטאות ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל) של פושעי ישראל ('חסד לאברהם' מעין ב נהר מז ד"ה 'ובזולת טעם זה' עיי"ש) על ידי מעשה הקרבנות ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל). ואחר כך הנפשות שבות אל מקום מעלתן עם עליית החלק הטוב שבבהמה אשר מתברר ועולה ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכוצ'וב פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה').

זריקת הדם על המזבח היתה גם חלק מהפעולות לעילוי הנפש שבבהמה שנאמר "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא) ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת אחרי מות ד"ה איש איש מבית ישראל). לכן אסרה התורה לאכול את הדם כי בזה האדם האוכל מונע את הנפש מלהשלים את גלגולה. ומשום כך מדה כנגד מדה גם אדם האוכל דם לא יתקרב אלא יכרת שנאמר "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא יז, י-יא) ('שפתי כהן על התורה' תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת אחרי מות ד"ה איש איש מבית ישראל). וכן הַחֵלֶב של הבהמה הוא מושב לחלק הנפש של האדם ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה זכר תמים יקריבנו וגו' בשם הרקנאטי), לכן ישראל הצטוו "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ" (ויקרא ז, ג) ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה זכר תמים יקריבנו וגו'). וכן הצטוו "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח) ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה צא ד"ה טעם מצוה זו) כלומר שלא יהיה הַחֵלֶב מחוץ למזבח כל הלילה (רש"י שמות כג, יח) (להרחבה על ענין הנפש שנמצאת בתוך הדם של האדם והבהמה ראה אחד ממאמרינו לפרשיות אחרי מות קדושים – 'כיסוי הדם ואיסור אכילתו').

ועוד היה תיקון לנפש שבבהמה באכילת הקרבן, וזה סוד מה שאמרו רבותינו 'הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים' (ראה גמ' יבמות דף צ ע"א), 'בעלים' – הכוונה לבעלי הרוח שבאותה הבהמה ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת ויקרא ד"ה ודע שסוד, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שנ, 'של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק' ד"ה ויש רמז בפסוק, 'נחלת בנימן' לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קמו ד"ה אבל עוד טעם אמיתי בדבר). וכשם שבאכילת קרבן 'החטאת' על ידי הכהנים נתקנות הנפשות המגולגלות בקרבן, כך גם באכילת קרבן שלמים שדינו להיאכל על ידי כל אדם נתקנות אותן הנפשות ('נחלת בנימן' מצוה קמו ד"ה אבל עוד טעם אמיתי בדבר). ולכן היה נס במקדש שמעולם לא הסריח 'בשר הקודש' (ראה פרקי אבות ה, ה), כי בזה הנפשות של בני ישראל אשר בתוכם לא נמסרו בידי 'רוח הטומאה' ('נחלת בנימן' לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קמו ד"ה 'ובגלל הדבר הזה' עיי"ש) (וראה 'חסד לאברהם' מעין ב נהר מז ד"ה 'וזה סוד גדול' שכתב כי מאז שנחרב בית המקדש ואין קרבנות להיתקן בהם נפשות הרשעים אזי הן נתקנות על ידי מיתת הקטנים בר מינן).

תיקון נפש החוטא המגולגלת בבהמה, מתבצעת גם על ידי שטובחים ושוחטים את אותה הבהמה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב נהר מז ד"ה ובזולת טעם זה) ועושים בה פעולות של סקילה, שריפה, הרג וחנק ('צמח דוד' חלק א פרשת ויקרא ד"ה 'עי"ל מ"ש אדם כי יקריב מכם' בשם ספר 'הקנה' וד"ה ולפי זה היינו) ואז היא נתקנת ועולה לריח ניחוח ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכוצ'וב פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יא ד"ה 'ברש"י מן הבהמה ולא כולה' בשם מהרח"ו) בעליית עשן הקרבן ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי פרשת ויקרא ד"ה וידבר ה' אל בני ישראל, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ה נהר כד)  מאש המערכה שעל גבי המזבח, אל אוצר בית ה' מקור מחצבתה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צא ד"ה טעם מצוה זו, 'נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה מן הבקר להוציא את הנעבד). וזה בסוד מה שאמרו רבותינו כי מעולם "לֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן" (ראה אבות ה, ה) של המערכה ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה מן הבקר להוציא את הנעבד), כלומר ש"הָרוּחַ" לא מנעה מהעשן להיות מִתַּמֵּר ועולה למעלה (רבינו עובדיה מברטנורא על פרקי אבות ה, ה).

נפש אדם שבקרבנות מתעלה על ידי האש שיורדת משמים על המזבח

כיוון שנפש החוטא באה בתוך גוף הקרבן ונשרפת על גבי המזבח לעלות לרצון לפני ה', הרי שאין זה כבוד של מעלה שבנפש שהיא חלק אלוה ממעל תשלוט אש זרה של בשר ודם. לכן היתה יורדת אש מן השמים על גבי המזבח, ועל ידה היתה נאספת הנפש אל שורשה. וזה מה שנאמר "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ה), "בּוֹ" – אין הכוונה למזבח אלא לנפש המוקרבת על גבי המזבח. וזה מה שאמר יצחק אבינו לאברהם אביו לפני העקידה "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ז) "וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים" – שיצחק אבינו ראה את "הָאֵשׁ" שהביא אברהם אבינו, ואמר לו שכיון שהוא מביא אש של בשר ודם, הרי שאי אפשר מעתה להקריב בה אדם שהרי איננו ראוי לשלוט בו, ואם כן "אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"? ('נחלת בנימן' לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קלג ומצוה קלד ד"ה אבל להודיעך עיקר טעם).

אף שהיתה יורדת אש מן השמים על המזבח, היה מצוה להביא לשריפת הקרבן גם אש של בשר ודם שנאמר "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א, ז) (רש"י ויקרא א, ז). והטעם בזה, לפי שהאש של מעלה היתה באה רק על מנת 'לעכל' את נפש החוטא הטמונה שם, ולא לעיכול גוף הקרבנות. והראיה לכך, שהרי 'אש של מעלה' אוכלת דברים לחים כאילו הם יבשים, וכל שכן שאם היתה מעכלת את גוף הקרבנות היא לא היתה משאירה גם אפר. כך היה בזמן אליהו הנביא עם נביאי הבעל שאליהו הנביא הקריב קרבן בהר הכרמל ושפך עליו מים כפי שנאמר "וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהֹוָ"ה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם" (מלכים א' יח, לב-לה), ואז ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן ואת כל מה שהיה עמו שנאמר "וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהֹוָ"ה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה" (מלכים א' יח, לח) ('נחלת בנימן' מצוה קלג ומצוה קלד ד"ה ומשום הכי אף שאש יורד).

הקב"ה לא חפץ שהרשעים יתגלגלו בבהמה אלא שישובו בתשובה בחייהם וימנעו מהגלגול. וכפי שנרמז בדברי דוד המלך "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהלים נא, יח-כא), "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה" – כלומר אתה ה' לא חפץ שיתגלגל הרשע בבהמה וייעשה זבח כקרבן, אלא עיקר הזבח שאתה חפץ בו הוא "רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" כלומר שישוב בתשובה בחייו, ואז "לֹא תִבְזֶה" אותו בגלגול בתוך בהמה. ועוד לעתיד לבוא כאשר אתה ה' יתברך תשוב ותטיב "בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם", אז "תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל" – כלומר אז תחפוץ באותם קרבנות שיעלו על מזבחך שעל ידם יתוקנו אלו שנאלצו להתגלגל, ויתעלו ממדרגת "פָרִים" להיות במעלת אדם רצוי ומקובל ('צמח דוד' לר' יוסף דוד משאלוניקי מחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א פרשת ויקרא ד"ה ובזה י"ל הכתובים כי לא תחפוץ זבח).

מחמת הפגם של הנפשות המגולגלות בבעלי החיים הם נפסלים לקרבן

יש נפשות של רשעים ממש שגם אם יתגלגלו בבהמה טהורה, הרי שהם יפגמו מלהיות קרבים על המזבח – כי לא שייך שיוקרבו לגודל קדושת המשכן ובית המקדש ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ב נהר מז ד"ה ובזולת טעם זה). לכן התורה הקפידה על שלימותם של קרבנות הבהמות (ראה 'אונקלוס' ויקרא ג, א) כפי שנאמר "לִֽרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים: כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כב, יט-כ), כי היות הבהמות בעלי מומים, הרי שלבושם מעיד על לובשם שהנפשות המגולגלות בהם עדיין פגומות ולא הגיע עת תיקונן ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה ולכף אמרה תורה תמים). וזהו סוד הטריפות שהיו נמצאות בבהמות ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל) שהוא כוח המוות שהתערב בה בעודה חיה אשר מורה כי התגלגלה בה נפש של רשע ואין לה תיקון בקרבן ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יב ד"ה 'ומעתה יובנו דברי  רש"י') על המזבח, כי עדיין היא צריכה מירוּק ('מאורי אור' פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל). לכן בזמן המקדש היו בודקים את הסִרכות והאונוֹת של הבהמה, ואם היה נמצא בהם טריפה לא היו מעלים את הבהמה אל מזבח ה' ('מאורי אור' פרשת תצוה ד"ה 'ונלע"ד שאפשר שבא לרמוז' מהרמ"ע בשם האר"י ז"ל).

וזה גם הטעם שבהמה שרבעה ונרבעה פסולה לקרבן (ראה רש"י ויקרא ו, ב), כי מעשים אלו מורים שמגולגלת בה נפש של רשע שאין לה תיקון בקרבן. וכן הוא בשור שעבדו אותו עבודה זרה שהוא נפסל לקרבן במזבח, לפי שאם הגיע לו כך הרי זה מורה שמגולגלת בו נפש רשע שאין לה תיקון בקרבן. והוא הדין בצאן שהוקצה לעבודה זרה שנפסל לקרבן, כי זה מורה על נפש של רשע המגולגלת בו. וכן הוא בצאן שהמית אדם, שאם עשה זאת על אף שבטבעו של הצאן יש מדת הכנעה, הרי זה מורה על עוצם רשעות המגולגל בו והוא נפסל לקרבן ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכוצו'ב פרשת ויקרא שנת תרע"א דף יב ד"ה 'ומעתה יובנו דברי רש"י'). וכל אלו צריכים עדיין מירוק אחר מירוק ולא יכולים לעלות לריח ניחוח במזבח ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנת תרע"ג דף יט-כ ד"ה 'ברש"י מן הבהמה' עיי"ש). ויש אומרים שבנוסף לכך הנפש המגולגלת בהם תצטרך ליבון גם על מה שנעשה איסור בבהמה בזמן היותה שם – וזה עוד טעם לכך שנפסלה עתה מהמזבח ('נחלת בנימן' מצוה קי"ו ד"ה 'מן הבקר להוציא את הנעבד' עיי"ש).

הפסול שנמצא בקרבן מעיד על הפגם של נפש הרשע המגולגלת בתוכה. כגון שאם האדם חטא בשלוש עבירות של 'גילוי עריות' 'עבודה זרה' ו'שפיכות דמים' הוא נעשה טמא ואינו ראוי למקדש של מעלה, וצריך מירוק וטהרה על הטומאה שאחזה בו. ואם יתגלגל בבעל חי הוא יהיה פסול להקרבה, שכאשר הפסול הוא משום 'רובע ונרבע' הרי הוא סימן שהנפש המגולגלת בה עברה בגלגול קודם על איסור גילוי עריות. ואם הפסול הוא משום 'מוקצה ונעבד' הרי הוא אות שהנפש עברה בגלגול קודם על איסור עבודה זרה. ואם הפסול הוא משום שור 'נוגח שהמית' או שנעשה טריפה – הרי הוא אות שעברה הנפש בגלגול קודם על איסור שפיכות דמים. והחטא שהיה באדם בגלגול קודם ודבוק בו הוא זה שמושך את הבהמה עדיין לאותה העבירה בגלגול הזה כמו בשור הרובע ונוגח, או שנעשה בה עונש על מעשיה בגלגול הקודם כמו אצל שור הנרבע או על שנמצא טריפה ('שם משמואל' פרשת ויקרא שנה תרע"ג דף כ טור א ד"ה ברש"י מן הבהמה).

ובתוך קרבנות העופות מתגלגלות נפשות של בני אדם אשר בחייהם היו בינוניים במעשיהם, ודי להם בשחיטת 'סימן אחד' שהוא הקנה או הושט על מנת להתירם באכילה, לעומת הרשעים המגולגלים בבהמות שצריכים את שחיטת שני הסימנים. לכן לא דקדקה התורה עם קרבנות העופות, כמו שדקדקה עם הבהמות ואמרה "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ" (ויקרא כב, כ) (ראה רש"י ויקרא כב, יט), ואפילו אם קרבנות העופות הן בעלי מומים בגופם, דבר שמעיד על כך שלא הגיעו הנפשות שבתוכם לתכלית תיקונן – הרי שניתן רשות להקריבם לקדושה ולתקנן. וזה למעט אם העופות הם מחוסרי איבר שאז הם בוודאי פסולים כי זה סימן שנפש האדם המגולגלת שם אינה ראויה לתיקון ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קי"ו ד"ה ולכף אמרה תורה תמים). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.