פרשת אמור – סוד מומי האדם והבהמה

ה' יתברך הזהיר את אהרן ובניו שלא יתקרבו כהנים בעלי מומים לעבודת המקדש שנאמר "וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָ"ה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כא, טז-כג). ועוד הצטוו אהרן ובניו וכל ישראל לא להביא למקדש קרבנות אשר יש בהם מום שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם: וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָ"ה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (ויקרא כב, כ-כא).

ויש להבין, מדוע נאסר על הכהנים שהם בעלי מומים לעבוד בבית המקדש? ומדוע נאסר על עם ישראל להביא קרבנות שהם בעלי מומים?

המומים באברי האדם מעידים שהוא חטא בחייו באותם האברים

כאשר אדם חוטא הוא פוגם בחלקים הרוחניים של גופו למעלה, וכנגדם נפגם גם גופו למטה (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא) באיבר שבו הוא חטא, לפי שכך היא דרך הנשמה להראות את פעולותיה בגוף האדם ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה א"ר יוסי וגומר' מהרמ"ק), ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל). ואז מתקיים הרמז בפסוק "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, יט-כ) נאמר "כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" ו"כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" לפי שהקב"ה נותן מום ממש באותו איבר שחטא האדם, וכך כולם רואים שאדם זה חטא באותו איבר ופגם בו, ומתקיים "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" (אבות ד, ד) ('מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן).

כאשר אדם חוטא הוא 'מחסר' מאותו האיבר שפגם בו ונעשה בעל 'מום' רוחני ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה הבט וראה), אז כנגדו ה' מכה בגשמיות את אותו האיבר ('מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו) ועל ידי המום הגשמי ניכר פגם החטא של האיבר ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת מ'ם אות יח). לכן אם למשל אדם חטא בידו אז ה' מכה את ידו, ואם הוא חטא ברגלו אז ה' שובר את רגלו ('מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו). וכן מי שפוגם בעור בשרו לעדן אותו יותר מדי במיני בשמים כדי לילך בחוץ כאשר הוא מבושם ובזה הוא מגרה את היצר הרע בו ובזולתו – הרי שהקב"ה נפרע ממנו על ידי מיני שחין שנדבקים בו וממיקים את עור בשרו. וכן אדם שחלילה מקלקל בבריתו ולא שומר את הצניעות הראויה לאומה הקדושה על ידי שעושה מעשים של חציפות – הרי הוא נפגם באותם אברי ההולדה שלו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או יש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד').

מחמת כן אדם שחטא יכול להיות חלילה גם חירש ועיוור, וכן פיסח (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא) ברגליו אם פגם בהליכתו, או 'חרוּם' שהוא אדם שחוטמו שקוע בין שתי עיניו אם פגם בהריחו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'כי כל איש אשר בו מום') ואם האדם לא השתרש מאוד בחטאו אזי המומים לא פוגמים בו לגמרי אלא רק בחלקיות, כגון אם לא פגם לגמרי בעיניו אז רק מתבלבלת ראייתו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או יש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד'). וזה מה שאמרו רבותינו על שמשון שכיון שהוא חטא בעיניו לפיכך לקה בעיניו. ועל אבשלום בנו של דוד המלך שכיון שחטא בשערו לפיכך לקה בשערו שנתלה בו לפני מותו. ועל אסא מלך יהודה אמרו שחטא ברגלו לכן לקה ברגלו (ראה גמ' סוטה דף ט ע"ב - י ע"א) ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל). וזה הטעם שחברי הסנהדרין היו צריכים להיות בלי שום מום גופני (ראה גמ' יבמות דף קא סוף ע"א בשם רב יוסף) שמעיד על רעה בקרבם. כי אם יהיה בהם איש עיוור יידעו שהשוחד גרם לו, ואם יהיה פיסח יידעו כי רגלו לא עמדה במישור והוא פוסח על שתי הסעיפים וכן שאר מומים ('כלי יקר' דברים טז, כא ועיי"ש).

והקדמונים שהיו בקיאים בחכמות ידעו איזה מום עתיד להתהוות באדם טרם היותו, וזה מצד איזה עוון שראו בו. דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד אז ידעו שסופו לבוא לידי עיוורון, ואם ראו בו רגל גאוה אז ידעו בו שסופו לבוא לידי שבר רגל. וכך ידעו גם בכל כהן לפי מראה פניו איזו תכונה רעה בקרבו הפוגמת באיזה איבר ידוע וסופו לבוא לידי מום נגלה, ולכן ראוי לגאול אותו מן עבודת הכהונה על שם סופו. וזה נרמז בפסוקים "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב" (ויקרא כא, יז-יח) כלומר שהכרת פניו ענתה שלבסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שיבוא לידי מום זה, והרי הוא נפסל על שם סופו כי הצטוו "כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב". וכל זה בכהן שבמעשיו גרם את המום כי פגם באחד מאבריו כפי שנאמר "בּוֹ מוּם" כלומר שהוא קדם למציאת מומו. אך גם כהן הנולד עם מומו נאסר בעבודת המקדש על כך הוקדמה התיבה "מוּם" לתיבה "בּוֹ" בפסוק "מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, כא) ('כלי יקר' ויקרא כא, יז ד"ה על כן אומר אני).

תינוק הנולד עם מומו הוא עדות על חטאיו בגלגול הקודם לו

אם לא ניתן המום באדם עוד בחייו, אזי הוא יכול להינתן בו בסוד הגלגול (עפ"י 'מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו, 'מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת במדבר דרוש ג ד"ה והנה בשעת יציאת מצרים. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון ע' דף קלז ע"ב ד"ה פימא דאטימא), כאשר תשוב נשמתו להתגלגל בעולם הזה אחרי פטירתו ואז הוא ילקה בחולי באחד מאבריו. לכן אם תינוק נולד כשהוא בעל מום, זהו סימן כי חטאה נשמתו בגלגול אחר ובאה עתה לתקן את חטאיה, כאשר עוונותיה חקוקים על עצמותיה ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל) על ידי המום באותו איבר שפגמה בו בתחילה ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יג ד"ה ובענין למה יצטרך). וה' יתברך עושה כך היות שהאדם חביב אצלו והוא מעדיף להעניש אותו בעולם הזה ואחר כך להוריש לו חיי עולם הבא ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל), כי אם האדם שפגם נכנס להיענש בגיהנום בעוד הוא פגום באיזה איבר, אז מתבטל מכל וכל האיבר שהוא פגם בו, ואותו האדם יישאר 'בעל מום' כאשר ייכנס אחר כך ל'גן עדן' ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער היראה פרק יג ד"ה ובענין למה יצטרך).

כל אדם שהוא בעל מום בגופו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו'), הרי הוא היכר וסימן ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג) שבוודאי (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו') נפשו פגומה ובעלת 'מום' ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג, 'עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו, הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו') כי מום הגוף מורה על מום הנפש ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם) . וכך הסימנים בחוץ מעידים על מה שבפנים, בין אם העוון היה בגלגול זה ובא לו המום לאחר כמה שנים, ובין אם היה בו עוון בגלגול קודם ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר בגין' מהרמ"ק, הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו') עוד מזמן קדמון, ושעתה הכרת פניו ענתה בו והוא נולד יחד עם מומו ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר בגין' מהרמ"ק). כך שלמעשה אין מומים שבאים במקרה אלא הכל הוא בכוח גזירת ה' שנאמר "מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָ"ה" (שמות ד, יא) (הרמ"ד וואלי שמות פרק ד על הפסוק 'מי שם פה לאדם') (ראה מעשים על חסרונם של בעלי המומים בזוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'רבי אלעזר הוה', וב'תנא דבי אליהו' אליהו זוטא פרק כג אות ג ד"ה 'וזו היא השאלה').

הסטרא אחרא יוצר את המום שבאדם ושולט באותו המקום

שֵׁם הויה ברוך הוא לא שוכן היכן שיש פגם באדם (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא), וגם הקדושה של מעלה לא שורה במקום שפגום (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה תא חזי קדשא) על ידי מום ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם)  אלא רק במקום שהוא שלם (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה ובגין כך לא שריא). כי צריך 'כלי שלם' כדי להשרות בו את הקדושה (עפ"י 'מדרש תלפיות' אות ג ענף 'גלגולים' בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מהחסד לאברהם). ודי בזה שאיבר אחד מאברי האדם פגומים אזי הוא כבר נקרא 'בעל מום' ואין השכינה שורה בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר פרק שני ד"ה ידיעה הד'). ואף שהקב"ה כן שורה אצל השפלים כפי שנאמר "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (ישעיה נז, טו) הרי זה משום שאנשים אלו נחשבים ל'שלמים' ואין יותר שלם מהם. אבל לא נאמר בפסוק שהוא שוֹכן את "אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ" (ויקרא כא, יט) שהם מבעלי המומים (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה ואי תימא).

הקליפה נקראת 'מום' ו'פגם' ('תקפו של נס' חלק שני לר' חביב חיים סתהון דף סה עא ד"ה ואפשר שזה המאמר), כאשר המום הוא פגם הדבק בעצמוּת הדבר ('מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' אות ג' ענף 'גלגולים' בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מספר 'חסד לאברהם') שבא מחמת נפשו הפגומה של האדם באיזה עוון, אשר גרם להשראת הטומאה עליו ולעשות אותו 'בעל מום' ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'בר נש אחרא' ממהרח"ו) וכל מום חיצוני מורה על מום פנימי ('שפתי דעת' לר' שלמה אפרים מלונטשיץ מחבר ספר 'כלי יקר' מאמר רו דף סח ע"א ד"ה ובסוף הפרשה). כי הכוח החיצון אוחז באותו האיבר שעשה דבר שלא כרצון קונו, והוא מגלה ומפרסם את פגמו של אותו האדם על ידי (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'כי כל איש אשר בו מום') שמקלקל את אברו ומשחיתו (עפ"י הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או איש אשר יהיה בו שבר רגל') לעשותו 'בעל מום' ('מאורי אור'  לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה אבל סוד). ואז על האדם להבין כי עליו לעשות תשובה ולתקן את מה שחטא בזה בגלגול נשמתו הקודם ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יג ד"ה ובענין למה) או בגלגולו הנוכחי.

'המום' שבאדם מורה כי נדבקה בו הסטרא אחרא ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין) ויש שליטה של 'הקליפה' עליו ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן אות ג ענף גלגולים בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מהחסד לאברהם). לכן התיבה 'מום' יוצאת בגמטריא 'אלהים' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה 'אבל סוד הענין' מהאר"י ז"ל, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס) שהוא שם של 'דין' ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס) הרומז ליניקת 'החיצונים' משם ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה 'אבל סוד הענין' מהאר"י ז"ל), וזה מבריח את הקדושה מהאדם, לפי שאי אפשר לשתי 'צרות' שיהיו יחד ושהן לא תברחנה זו מפני זו ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' אות ג ענף גלגולים בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מספר 'חסד לאברהם'). מטעם זה ה' לא שורה אצל מי שיש לו פֶּה עקום או שדיבורו עקום שנאמר "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו) ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלב ע"א ד"ה סוף סוף בכל מה) מחמת שכבר שולט היצר הרע באיבר הזה ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלז ע"ב ד"ה פימא דאטימא). וכן הוא אם עיניו עקומות, שגם זה סימן כי כבר שולט שם הס"מ ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלז סוף ע"א וד"ה וכן עיינין עקימין).

לכן פרשת המומים שבה נאמר "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָ"ה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כא, כא-כג) נסמכה אל פרשת "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, ב) שבה נאמר "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" (ויקרא כב, ג) כדי לרמוז שכל מום הוא רע ומוכרח שיהיה טומאתו עליו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה עוד נראה) כי ענין 'המום' ו'הטומאה' אחד הוא ('רקנאטי' פרשת אמור ד"ה 'אמור אליהם', 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שלג) ועל האדם ליזהר ולהישמר ממנו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה עוד נראה דסמך). מטעם זה המלאך שנאבק עם יעקב אבינו פגע בירכו ועשה אותו בעל מום שנאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו) כי המלאך חשב שעל היות יעקב בעל מום הוא לא יהיה יותר מרכבה לקדושה העליונה, שאינה שורה אלא במקום תמים ושלם ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). אך ה' ריפא אותו מצליעתו (רש"י בראשית לב, לב).

מטעם זה כאשר עמדו ישראל בתחתית הר סיני נרפאו אז כל בעלי המומים שהיו שם כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהֹוָ"ה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שמות יט, י-יא), "לְעֵינֵי כָל הָעָם" – ללמד שלא היה אז בישראל סומא. וכשם שלא היה סומא כך גם לא היה בהם אילם ולא חיגר ולא שום אחד מבעלי המומים שבעולם (הרמ"ד וואלי שמות פרק יט על הפסוק 'והיו נכונים ליום השלישי' עפ"י חז"ל). כי על ידי גילוי אור הקדושה שהתפשט בהם, מיד הסתלקה לה הסטרא אחרא שהיתה אוחזת באותם מקומות של המום בגופם, וממילא המום שלהם התרפא. וגם משה רבינו התרפא אז מגמגום לשונו (הרמ"ד וואלי שמות פרק יט על הפסוק 'והיו נכונים ליום השלישי') רק שגמגומו לא היה חלילה מחמת מום של פגם גשמי בפה אלא שלא היה לו חיבור מושלם בין הנשמה לגוף בעת צאתו לאויר העולם מחמת מעלת נשמתו הגבוהה ('גבורות ה' ' למהר"ל מפראג פרק שמונה ועשרים ד"ה והכאה הזאת שהוא מכה וד"ה ורמזו דבר זה). וכשנזדכך גופו על ידי התורה בהר סיני ונתעלה למדרגה רוחנית, אז היתה יכולה נשמתו להתחבר עם גופו באופן מושלם ('שם משמואל' לר' שמואל מסוכוטשוב תחילת פרשת חקת שנת תרע ד"ה 'להבין מדוע נתאחרה') ובאה רפואה ללשונו ('דברים רבה' א, א).

לעתיד לבוא בעת שיגיע תחיית המתים יתעוררו ויקיצו ישראל מתוך העפר, ויעלו ויקומו כל אחד במומו, כלומר בלבוש הגוף אשר הם מתו עמו. כך שמי שנקבר חיגר יקום חיגר, ומי שנקבר סומא יקום סומא וכן הלאה. וזה על מנת שיזהו אותם בני האדם ולא יאמרו שאיש אחר קם עתה לתחייה. ואחר כך הקב"ה ירפא את גופותיהם (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה 'דבר אחר כד יתערון') על ידי "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא" (מלאכי ג, כ) ('מאמר העיתים' להרמ"ע מפאנו סוף סימן ב). ולא יהיה בהם עוד מומים כלל (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה אמר רבי יוסי) וזה משום שהנשמות אז יטוהרו ויתוקנו ב'כּוּר האש' עד שיהיו בלי שום מום רוחני, ומשום כך גם הגופות שהם הלבושים שעליהם ניכרים פגמי הנשמה, יהיו אז בלי שום מום גשמי ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה 'א"ר יוסי וגומר' מהרמ"ק), והם יימצאו שלמים לפני ה' יתברך (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה דבר אחר כד יתערון) (להרחבה על ענין תחיית המתים ראה אחד ממאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים שלעתיד לבוא').

כל דבר פגום ובעל מום הוא חלקו של הסטרא אחרא

כל דבר שנפגם על ידי ישראל הוא חלקו של 'הנחש', לפי שהוא אינו רשאי להיות נהנה מענייני העולם הזה אלא רק מאותם דברים שהם פגומים (עפ"י 'גליא רזיא' לתלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"א טור ב) והסטרא אחרא בעצמו נקרא בשם 'פגום' ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ואמרו' ממהרח"ו) ומשתמש בדברים שהם פגומים (עפ"י 'ילקוט ראובני' לר' ראובן בן האשקי פרשת אמור פרק כא, יז ד"ה 'דבר אל אהרן' מהזוהר), כמו 'הסכין' הפגומה שלו שבאמצעותה הוא לוקח את נשמות בני האדם ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף נט ע"ב ד"ה ואלין דעובדייהו) שבחוץ לארץ ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקלז ד"ה ב' מענין), שסכין זו היא בחינת 'הס"מ אל אחר' ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף נט ע"ב ד"ה ואלין דעובדייהו. וראה 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק ס"א דף קנה ד"ה 'עיין לקמן' שיש מי שרצה ללמוד מכך למול את התינוק דווקא בסכין פגומה כדי לבטל את כוחו של הס"מ על ידי סכין שהיא חלקו, על אף שלמעשה לא עושים כן). וגם 'החיצונים' הקשורים לסטרא אחרא נקראים 'בעלי מום' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין). מטעם זה נהגו לעשות את שש עשרה השפיכות של היין בליל פסח לתוך כלי שבור, כיון שהכלי הזה רומז אל 'הקליפה' ('משנת חסידים' לר' עמנואל חי ריקי בחלק 'מסכת סדר ליל פסח' פרק יא אות ב. וראה 'מגיד מישרים' פרשת בהר בחוקותי אור ליום שבת כז לאייר סוף ד"ה 'ה' עמך וגו' הלא בענינא' שכתב כי השכחה תלויה בסטרא אחרא ע"כ. ועפ"י זה אפשר להבין מדוע אכילה בכלים שבורים הרומזים לקליפה גורמת חלילה לשכחה ואכמ"ל). 

והנה כאשר יעקב אבינו שלח בהמות לעשו הרשע, הוא הטיל בהם מומים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח על הפסוק 'עזים מאתים ותישים') וגם חלקם כבר היו בעלי מומים כגון סומים ושבורים. לכן הוא היה צריך להביא אותם לשליחים בידו שנאמר "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב, טו) ('חוט של חסד' למחבר שבט מוסר פרשת וישלח ד"ה ויקח מן הבא לידו). ומטעם זה כל התיבות בפסוק הראשון המונה את הדורון ששלח יעקב לעשו, מסתיימות באות מ' סופית בלי שום תיבה אחרת המפסיקה ביניהן כפי שנאמר "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו), וזה על מנת לרמוז שכל בעלי החיים שם היו בעלי מומים (ראה 'בעל הטורים' בראשית לב, טו). וכן בפסוק השני המונה את הדורון שנשלח לעשו, מוזכרים בעלי החיים הטמאים והטהורים יחד בערבוביה שנאמר "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (בראשית לב, טז) ללמד שכשם שבעלי החיים הטמאים פסולים, כך היו שם גם בעלי החיים הכשרים פסולים משום שהיו בעלי מומים שהם בחינת הטומאה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין שני נהר מח ד"ה דע) ומשויכים לשרו הרוחני של עשו ('שפתי כהן על התורה' לר' מדרכי הכהן מצפת פרשת וישלח ד"ה ויצו את הראשון).

בלעם היה בעל מום מחמת הסטרא אחרא וכן היה משלח השעיר לעזאזל

משום שהסטרא אחרא משתמש בדברים פגומים, לכן גם בלעם הרשע היה "שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג) ('ילקוט ראובני' פרשת אמור פרק כא, יז ד"ה 'דבר אל אהרן' מהזוהר), כלומר שהיה בעל מום בעיניו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם, 'שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה וישא משלו). כאשר מומו התפצל לשניים, פגם אחד היה שהעין הראשונה שלו היתה סתומה באופן קבוע, והפגם השני שבעין האחרת הוא היה רואה עקום ולא ישר (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם). וכל זה היה הכנה וכלי ל'חיצוני' בעל עין הרע שישלוט בעינו, כי ראש לכל המומים הוא איש עיוור לפי שהאיבר הראשי לכל המציאות הוא העיניים ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה וחיזו דעינוי' מהרמ"ק). ובמומי עיניו בלעם היה גם מתוקן לעשות כשפים שיצליחו בידיו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם). ובנוסף לכך בלעם היה גם פיסח באחת מרגליו (ראה גמ' סוטה דף י ע"א בשם ר' יוחנן) ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בפירוש 'עץ החיים' מצוה קעז ד"ה וע"ד האמת (להרחבה על מעשי העין הרע של בלעם ראה אחד ממאמרינו לפרשת בלק – 'סכנת העין הרע'. וכן להרחבה על המכשף בלעם ראה אחד ממאמרינו לפרשת בלק – 'גלגוליו של בלעם בן בעור').

וכשם שבלעם היה עיוור ופיסח, כך היו בו גם כל שאר המומים. לכן על הפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) אמרו רבותינו ש"בישראל לא קם אבל באומות העולם קם" והוא בלעם בן בעור (ראה 'ספרי' סוף פרשת זאת הברכה ד"ה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, רמב"ן במדבר כד, א), ואין כוונתם חלילה לומר שבלעם הרשע היה גדול כמשה, אלא באו לרמוז שיש מאה וארבעים מומים הפוסלים בכהנים (ראה רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ח, יז) שהם בגמטריא ק"מ, ולכן נאמר על משה רבינו "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" לומר שלא היו בו אותם ק"מ מומים כשם ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). אך בלעם הרשע להיפך, כשם שהיו בו שני המומים הללו שהיה עיוור ופיסח, כך היו בו כל שאר המומים ולכן אמרו עליו "אבל באומות העולם קם" ('אזור אליהו' על טעמי המצוות לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן רלג בשם ר' טוביה הכהן). ומה שזכה בלעם שנחה עליו רוח הקודש שנאמר "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (במדבר כד, ד) על אף שהיה 'בעל מום' ולא ראוי לכך, זה משום כבודם של ישראל כדי שיברכם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה וישא משלו). 

וכך היה גם ביום הכפורים, שהכהן הגדול אשר עסק בעבודת היום היה צריך להיות שלם בלי שום פגם. שלם באבריו בלי שום מום, שלם בגופו ושלם באשתו, בכדי לקיים בו מה שנאמר "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז). וזה משום שהקרבן שהקריבו לה' הוא דורון אל המלך והיה צריך לשלוח אותו על ידי אדם שהוא 'שלם'. וזה היה ההיפך ממה שהיו שולחים לסטרא אחרא, שאת הדורון שלו שהוא 'השעיר לעזאזל' היו שולחים דווקא בידי איש שהיה פגום כפי שנאמר "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (במדבר טז, כא-כב) (זוהר פרשת אמור דף צ ע"א ד"ה אלא איתתא וד"ה דקרבנא מנחה).

המשלח את השעיר לעזאזל היה נקרא בשם "אִישׁ עִתִּי" (במדבר טז, כא) על שהיה 'מזומן' (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא, זוהר פרשת אמור דף צ ע"א ד"ה אלא איתתא וד"ה דקרבנא מנחה, זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם) וראוי לשליחות זו (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) כפי שהיה 'רשום' בגופו על ידי מום (זוהר פרשת אמור דף צ ע"א ד"ה אלא איתתא וד"ה דקרבנא מנחה) שהיה לו בעיניו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם), שהרי היה לו עין אחת גדולה מהעין השנייה, גבות עיניו היו מכוסות בשערות רבות (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) עד שהיו שני עפעפיו דבקות זו בזו ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב מהרמ"ק), עיניו היו בצבע כחול (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) כאילו שנצבעו ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב אות ב), והוא לא היה יכול להסתכל ישר (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) אלא היה מהפך עיניו ומסתכל בעקמימות ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב מהרמ"ק) (להרחבה על ענין השעיר המשתלח ראה אחד ממאמרינו ליום הכיפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל'). 

כהן בעל מום שעבד או נכנס למקדש הכניס טומאה במקום הקודש

התורה אסרה לכהן בעל מום לעבוד בבית המקדש שנאמר "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָ"ה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כא, כא-כג) ואיסור זה הוא מחמת פגמו הגופני אשר מעיד עליו (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה איש מזרעך) שהוא פגום גם בנשמה מחמת איזה עוון (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל זרעו') שפגם הגוף מעיד על פגם הנפש ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). על כן הכהן הזה מאוס לעבודת הגבוה ואינו מן הדין שיקרב להקריב את הקרבנות על גבי המזבח (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל זרעו'), ואפילו לא להיכנס להיכל ולמזבח שנאמר "אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא" (ויקרא כא, כג) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג). וכאשר כהן היה מרגיש את חסרונו מחמת המום אשר בגופו, הוא היה משתדל להשלים את חסרון הנפש שלו ולתקן את עצמו ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג).

כהן בעל מום לא עובד במקדש, בין אם המום שלו הוא מום קבוע ובין אם הוא מום שעובר ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסב) כל עוד שלא עבר פגמו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת'). ואסור לו אפילו לסייע ולהושיט לכהן אחר ('עיר מקלט' לר' דוד לידא על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו), לפי שכל מום שנמצא בו הוא רע, ואין לבוא עם 'הרע' הזה להקריב לפני המלך (הרמ"ד וואלי פרשת ויקרא פרק ו על הפסוק 'כל זכר בבני אהרן'). ואם בכל אופן הכהן נכנס או מקריב (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת') אזי הוא נותן כוח ואחיזה לטומאה במקדש ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו) ופוגם במקום הקודש ובקדשים שקדושתו יתברך שורה עליהם, וגורם להם פגם על ידי מומו, ומסלק משם את הקדושה אשר אינה מתיישבת במקום הטומאה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת') (וראה 'דרך מצוותיך' על טעמי המצוות ר' מנחם מנדל שניאורסון מחבר ה'צמח צדק' בסוף ביאור מצות 'איסור עבודת כהן בעל מום' דף לג ע"ב שכן הותר לכהן בעל מום לאכול קדשים, כי אכילת הקדשים תלויה בפנימיות האדם ומבחינת פנימיותו הוא לא נפגם באחיזת 'החיצונים' שהיא נמצאת רק חיצונית לגופו עיי"ש).

הכהן העובד במקדש צריך להיות שלם יותר מכל ישראל ושלא יראה בו פגם, כפי שצוו "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כא, יז) (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה ובגיני כך). וזה מה שהוכיח ה' יתברך את ישראל בזמן בית המקדש השני כאשר היו ממנים כהנים פגומים לעבודת המקדש שנאמר "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת" (מלאכי א, ח),לפי שהיו ישראל אומרים "אֵין רָע" בכך שבעל מום כמו "עִוֵּר" או "פִּסֵּחַ" יקריב, שהרי מה אכפת להקב"ה מי מקריב את קרבנו?! ועל זה ענה להם ה' "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ"? כלומר "אם הייתם מקריבים לפני מלך בשר ודם דורון על ידי אדם פגום, וכי הוא היה מקבל מכם את הדורון?! כל שכן כאשר אתם מקריבים לפני על ידי אדם פגום אזי הקרבן שלכם נמסר לסטרא אחרא, כי אדם שהוא פגום ובעל מום הרי הוא פגום בכל עבודתו" (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה סופיה דקרא מה).

כאשר כהן עובד במקדש והוא עם פגם הרי זה מטיל פגם בעבודה עצמה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל'), כי הוא מכניס כוחות טומאה בהיכל קודש. על כן עונשו שהוא נכרת מדה כנגד מדה ('רקנאטי' פרשת אמור ד"ה אמור אליהם, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס). ובפרט הכהן הגדול שמשוח בשמן המשחה צריך להקפיד על כך, שיהיה בלי שום חסרון בראשו או בבגדו ושלם בכל ללא שום פגם ומום (זוהר פרשת שמיני דף לח ע"ב ד"ה תא חזי). זה הטעם שהכהונה הגדולה נמסרה בתחילה לבנו של נח שֵׁם לפי שהוא היה "שָׁלֵם" מכל מום, כפי שנאמר עליו "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח) (ראה רש"י בראשית יד, יח ד"ה 'ומלכי צדק' ששם בן נח הוא מלכי צדק) ('ילקוט שמעוני' ספר נחום רמז תקסא ד"ה אם שלמים). לכן לאחר שמשה רבינו הצטוה על ידי הקב"ה על מומי הכהנים, הוא מיד הזהיר את אהרן ובניו שימנו בית דין וישגיחו על הדבר הזה ולא יעלימו את עיניהם ממנו, כפי שנראה מסמיכות הציווי של ה' לאזהרתו של משה רבינו "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדְּשָׁם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כא, כג-כד) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל'). 

המקריב בהמה בעלת מום במקדש מחזק את 'החיצונים'

מומי בהמות הקדשים במקדש הוא ענין אחד עם מומי הכהנים, כי לא עולה לרצון 'בעל מום' לא בעובד ולא בעבודה שבמקדש ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שמב). ואם יש מומים בבעלי החיים המוקרבים אזי נאחזים בהם 'דינים קשים' מכוח המום, ונמצא קלקול במקום תיקון (הרמ"ד וואלי שמות פרק כט על הפסוק 'את הכבש האחד'). ועל ידי שמקריבים שור או שה שיש בו מום אז 'החיצונים' נאחזים בקדושה, ועל זה נאמר "לֹא תִזְבַּח לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דברים יז, א), "כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ הוּא" – הכוונה היא לחיצונים שנקראים 'בעלי מום' אשר נאחזים בקדושה כאשר מוקרבת בהמה שהיא בעלת מום, ולשון 'תועבה' בפסוק נאמרה דווקא על פעולת ההקרבה של בעל המום, אך לא על אכילתו שאז הוא לא נקרא בשם 'תועבה' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין).

כל מום הוא מצד הרע גם אם הוא נמצא בבהמות הקדשים. לכן המום שבהם נקרא בשם "רָע" שנאמר "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו, כא), והוא הגורם לחוסר שלמותם ולרוח הטומאה שנקשרת בהם מחמת מומם. מטעם זה גם הקרבנות בעלי מומים שמביאים הגויים אסורים להקרבה על גבי המזבח שנאמר "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם" (ויקרא כב, כה) (ראה רש"י ויקרא כב, כה) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ובארצכם לא תעשו'). והתורה מנתה במפורש את אותם סימנים מפורסמים לכך ש'רוח הטומאה' של כוח החיצון אכן נקשרה בבהמות שנאמר "וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָ"ה" (ויקרא כב, כא-כב) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'עורת או שבור').

קיומו של מום בבהמה הוא סימן שכבר יש בה צד אחיזה של 'החיצונים', לכן אם יביאו חלילה קרבן בעל מום אז אדרבא יהיה תוספת כוח לחיצונים כי 'מצא מין את מינו' ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה וע"פ סודן של דברים), ואז החיצונים ייהנו בכל מעשה ומעשה שייעשה בקרבן הזה ('מצודת דוד' על טעמי המצות להרדב"ז מצוה שמב) דבר שהוא היפך הכוונה לבטל את כוחם ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה וע"פ סודן של דברים). ועוד כאשר אדם חוטא הוא נעשה 'חסר איבר' ברוחניות אותו האיבר הגשמי שפגם בו, ועל ידי הקרבן שמקריב הוא משלים את האיבר הזה. אך אם הקרבן ההוא יהיה בעל מום גשמי אז אדרבא הוא נעשה לו מזכרת עוון על אשר חטא על הנפש, במה שהקרבן עצמו הוא בעל מום. לכן התורה ציוותה שהקרבנות צריכים להיות תמימים מכל מום ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה הבט וראה) וכן יהיה במקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.