חג הפסח – מעלת אכילת המצה בליל הסדר

התורה ציותה את ישראל על אכילת המצה בפסח שנאמר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב, טו) וכן שנאמר "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים" (שמות יג, ז) וכן שנאמר "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות כג, טו) ועוד שנאמר "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהֹוָ"ה: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל" (במדבר כח, טז-יז) וגם שנאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) והצטוו על שמירתן של הַמַּצּוֹת שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז). ואמרו על כך רבותינו כי מצות אכילת המצה נפלאה וסודה רם ונישא וגבוה למעלה ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך פסח ד"ה והנה בחג הקדוש).

ויש להתבונן, מהי המעלה הגדולה של אכילת הַמַּצּוֹת, שהתורה ציוותה את כל ישראל לאוכלם בליל הסדר מידי שנה ושנה?

אכילת המצה בליל חג הפסח זה תיקון לחטא עץ הדעת

'עץ הדעת' שאכל ממנו אדם הראשון היה חיטה (גמ' ברכות דף מ' ע"א לפי ר' יהודה, גמ' סנהדרין דף ע' ע"ב לפי ר' יהודה, 'תיקוני הזוהר' תיקון טז דף לא ע"א ד"ה מאי חלה, זוהר פרשת בלק דף קפח ע"ב ד"ה 'ואי בעית' ינוקא, זוהר פרשת עקב דף ערב ע"א ד"ה ובמוץ ותבן דחטה, 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב, 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת שלח לך ד"ה מה שנתנו חז"ל), ונרמז בפסוק "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג, ו) שהראשי תיבות הם גמטריא 'בחטה היה' ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' דף ח ע"ב ד"ה טוב העץ למאכל). ואף על פי שחיטה היא סוג של שִׁבּוֹלֶת (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב אות יח), היא היתה נקראת אז בשם 'עץ' מחמת חוזק נטיעתה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב) וגובהה הרב מאוד (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף פרק ב אות יח) שהיה כמו ארזי הלבנון ('בראשית רבה' טו, ז) (להרחבה על עץ הדעת שהיה עשוי מחיטה ראה אחד ממאמרינו לפרשת תרומה - 'מעלת כבודו של הלחם').

עץ הדעת גידל עליו לחם ('צמח דוד' על התורה למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת בראשית ד"ה ונראה שז"ז בגמ' למה נברא) שיצא מוכן מן הארץ ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים קד, טז ד"ה יהי פסת בר בארץ, 'מגלה עמוקות' פרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני המקום) כמו שהתמר והתפוח יוצאים כיום מן הארץ ונאכלים כמו שהם חיים ('אלשיך הקדוש' בראשית ג, יז ד"ה ועל ענין העונש ד"ה והוא כי בהברא). עץ זה היה נקרא בשם 'דעת' על שהוא נותן דעת לאדם (עפ"י רש"י ברכות דף מ ע"א ד"ה שאין התינוק) ושעל ידו אפשר היה להבחין בין טוב לרע, לכן היה נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט) (עפ"י רש"י סנהדרין דף ע ע"ב ד"ה שאין התינוק). וכך היה גם עם אדם וחוה שלא היה להם השׂכלה להבחין את ההפרש שיש בין איש ואשה, עד אשר אכלו מעץ הדעת ואז הבינו שהם ערומים והתבוֹששוּ זה מזה ('בניהו' למחבר 'בן איש חי' על מסכת סנהדרין פרק שמיני דף ע ע"ב ד"ה שאין התינוק). ועל ידי אכילתם נברא בעולם כוח השטן, וגם היצר הרע נכנס באדם ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקטש שער השביעי פרק ג ד"ה ובאתי להזהיר בענין המצות) שהרי ה'סטרא אחרא' מעורב בלחם ומתברר באכילה ויוצא בפסולת (עפ"י 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש ד' לשבת הגדול דף יז ע"ב ד"ה 'וזה טעם בכל דור ודור' מהאר"י ז"ל).

כאשר המצה שמוּרה מן החמץ ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש ה ד"ה והנה עוד קראו בזוהר) היא באה לתקן את חטא אדם הראשון ('מדרש תלפיות' ענף מינין שבלולב ד"ה 'טעם לקיחת' בשם לקט יוסף. ראה 'בן יהוידע' מסכת ברכות דף מ ע"א ד"ה רמ"א גפן היה, 'נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת מ' אות קכא מהמקובלים, 'דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק 'החודש וחמץ ומצה' דף פח ע"ב ד"ה הנה הלחם צריך) שבגינו התגבר הרע בעולם ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק 'החודש וחמץ ומצה' דף פז ע"ב ד"ה ארז"ל בענין בריאת העולם). כי החמץ מתנפח בהכנתו ואחוז בו הרוח ואויר העולם הזה מצד הסטרא אחרא, ולעומתו המצה נשמרת מאוד ומיד כשנותנים מים על העיסה אין מניחים אותה לִתְפוֹחַ וכך לא שולט בה אויר העולם הזה ו'הסטרא אחרא' ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חושן משפט ב' אפוטרופוס ג אות ג). ונמצא כי החמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע (עפ"י 'לקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב יורה דעה ב' חדש ד, ד) חטא אדם הראשון וזוהמת הנחש ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב' סעודה ג אות ב) ואילו המצה שכנגדה היא קדושה מוחלטת ללא ערבוב של דבר אחר (עפ"י 'לקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב יורה דעה ב' חדש ד, ד), מאכל מבורר ומזוכך מחטא אדם הראשון וזוהמת הנחש ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב סעודה ג אות ב) ואכילתה קדושה מאד ('לקוטי הלכות' יורה אורח חיים ג' פסח ט, ב, עפ"י 'ליקוטי הלכות' אורח חיים ב' סעודה ג אות ב) (להרחבה בענין החמץ והסטרא אחרא ראה אחד ממאמרינו לחג הפסח – 'איסור חמץ בימי הפסח').

כל המצוות שציוה ה' לעשות בליל פסח מיוסדות על מה שהגיע לאדם הראשון ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו בהקדמה ד"ה והענין בקיצור נמרץ) לתיקון פגמו ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראדמסק לשבת הגדול דף קי ע"א ד"ה ועתה בני שמע), כמו אכילת המצה העשויה מחיטה המהווה תיקון לחטא אדם הראשון ('תפארת שלמה' לשבת הגדול דף קי ע"א ד"ה ועתה בני שמע, 'זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ בחלק המדרש דף כט ע"א ד"ה במדרש משכו. וראה 'שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש חלק שני שער השביעי פרק ג ד"ה 'ובאתי' שיכוון לתקן חטא עץ הדעת גם בקניית החִטִים להכנת המצה), לכן צריך לכוון באכילתה לתקן את עוון עץ הדעת ('חיים לראש' לר' חיים פאלאג'י דף עא ע"ב בדיני מוציא מצה אות ד ד"ה באכילתו). ומטעם זה פורסים את המצה האמצעית בליל פסח לשניים, להורות על 'עץ הדעת טוב ורע' ועל כך שישראל רוצים לקבל רק את חלק הטוב ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ על הפטרת יום א של פסח ד"ה ועץ הדעת הוא טוב). וכן על אף שכל יום י"ד בניסן שבערב פסח לא אוכלים מצה, הרי שהיותר קשה הוא לאכול אותה משעה עשירית ומעלה (ראה שו"ע או"ח סימן תעא סעיף א) כי אז היה זמן החטא של אדם הראשון, ואכילתו כעת תמנע את האדם מעשיית תיקון אכילת המצה בערב לתאבון ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תעט אות א) כפי שהולך וממשיך דור אחר דור בכל ערב פסח עד ביאת הגואל ('טור ברקת' לר' חיים הכהן בהקדמה סוף ד"ה עוד י"ל במאמר זה).

המצה היא טהורה וקדושה ומכניעה את כוחות הסטרא אחרא

המצה היא לחם קדוש ('דברים אחדים' דרוש ד לשבת הגדול דף יז ע"ב ד"ה וזה טעם בכל דור ודור) שמצד 'הקדושה' ('ברכת מועדיך לחיים' לר' חיים פאלאג'י חלק ב' דרוש יא דף נה ע"א סוף ד"ה אשר בזה מצאתי), וכולה טהורה ('תפארת שלמה' רמזי פסח סוף ד"ה זאת חוקת הפסח) וטובה, בלי תערובות של טוב ורע. לכן היא מבריחה את כל 'החיצונים' וכפי שהיא עשתה ביציאת מצרים ונרמז בפסוק "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב, לט) כלומר שה"מַצּוֹת" גֵרְשוּ ממצרים את כל הקליפות ותערובות טוב ורע בחינת החמץ שהיו עִם ישראל במצרים ('תפארת שלמה' רמזי פסח סוף ד"ה וימהר אברהם האהלה). המצה עושה מריבה וקטטה עם הסטרא אחרא (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"ב ד"ה מצה אמאי אתקריאת, 'טור ברקת' הלכות פסח סימן תלט אות א) לכן היא נקראת 'מצה' על שם התרגום של התיבות "מַסָּה וּמְרִיבָה" בפסוק "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, ז) שהוא "נִסֵיתָא וּמַצוּתָא" (ראה אונקלוס שמות יז, ז) (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"ב ד"ה מצה אמאי אתקריאת). וכל זה דווקא במצת מצוה שנאכלת בליל הסדר ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תס אות ב).

לכן ישראל הצטוו לאכול מצה השמורה מן ה"חָמֵץ" ו"שְׂאֹר" ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש ה ד"ה והנה לבעבור זה) שיחד הן גמטריא 'עץ הדעת' ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש ה ד"ה והנה עוד קראו) כפי שנאמר "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז) כי על ידי אכילת מצה בליל פסח מתגלים אורות עליונים ומתבטלים המקטרגים ונחלש כוח 'הקליפות'. לכן השתנה הלילה הזה מכל הלילות, ש'בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה' כי אז יש גם לסטרא אחרא חלק מצד החמץ שבה שהרי כל לילה הוא זמן שליטת 'החיצונים' ובעיקר עד חצות הלילה. אך בליל הסדר אין לחיצונים שלטון ואין פחד מפניהם ש'הלילה הזה כולו מצה' ואין בו 'חושך' ומתקיים "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט, יב). וזה הטעם שאומרים בלילה הזה 'הלל שלם' כי אומרים בו "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהֹוָ"ה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד) על שהוא כיום ממש ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש ה ד"ה והנה לבעבור זה).

כיון שהמצה מבריחה לכל כוחות הסטרא אחרא, לכן הזכירו את אכילתה בתחילת ההגדה בלשון ארמית "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם, כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח, הָשַׁתָּא הָכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, הָשַׁתָּא עַבְדֵּי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" כי ארמית זה לשונם של הסטרא אחרא ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק ששה עשר דף כז ע"ב ד"ה כן הענין בלשון התרגום) ו'החיצונים' מבינים את הלשון הארמית ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת נשא דף צה ע"א טור ב ד"ה ובזה נבא לביאור. וראה רמז לכך ברש"י שמות לג, כב) שהיא שורשם ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד ד"ה אך דע כי הם) והלשון המיוחדת להם ('אלשיך הקדוש' פרשת ויצא לא, מז ד"ה והנה לבן), ובכלל זה היא עיקר לשונם של השדים והמזיקים ('שתי ידות' פרשת צו דף עח ע"ב טור ב ד"ה שני' אדרבא המזיקין עיקר לשונם) והקליפות, כפי שנרמז בפסוק "וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית" (דניאל ב, ד) ('תולעת יעקב' דף טו ע"ב ד"ה ואומר קדיש ונתקן בלשון ארמי). ועל ידי שמזכירים את המצה בשפתם הם נכנעים יותר ויותר ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק ששה עשר דף כז ע"ב ד"ה כן הענין בלשון התרגום) (להרחבה על השפה הארמית ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'סודה של השפה הארמית').

הס"מ ובת זוגו הם מדת היום והלילה שב'קליפה'. הזכר הוא מדת היום והנקבה היא מדת הלילה אשר היא קשה יותר מן הזכר, והיא המפתה את האדם לעבור על מצוות קונו. לכן עיקר אכילתה ומצוותיה של המצה זה בלילה כדי לבטל את כוח הנקבה וכל שכן את כוח הזכר. וזהו מה שנאמר "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָ"ה" (שמות יב, מב) שהוא משומר מן המזיקים (ראה גמ' פסחים דף קט ע"ב מרב נחמן). ולכן תלה הכתוב את מצות האכילה דווקא בלילות שנאמר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב" (שמות יב, יח), וחזר וכפל את התיבה "בָּעָרֶב" אף שאין צורך לכך בפסוק, וזה לרמוז שענין אכילת המצה והמניעה מאכילת חמץ הן בעיקר עבור הלילות שאז הוא שלטון 'הקליפה' מצד הנקבה שהיא קשה ו'רגליה יורדות עד מוות'. ובפרט שחג הפסח תמיד חל מט"ו עד כ"א לחודש ניסן שאז הוא התמעטות הירח הגורם להתגברות הקליפות ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א פרשת בא על הפסוק 'שבעת ימים מצות תאכלו') (להרחבה בענין הירח והקליפות ראה אחד ממאמרינו לפרשת וילך – 'חסרונו של אור הירח').

הכנת המצה צריכה שמירה גדולה והרחקה מפני כוחות החיצונים

כיון שהמַּצּוֹת מכניעות את הסטרא אחרא ועל ידי כן אין המקטרגים יכולים על ישראל, לכן צריך לעשות לְעִסַּת הבצק של המצות שמירה גדולה מפניהם שלא יהיה ל'חיצונים' שום דבקות בה חס ושלום. ועל זה נאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) כמו שעושים שמירה מפני הגזלנים והחמסנים הבאים אל האדם להורגו ולקחת את נפשו וכל אשר לו – כך היא שמירת המצות מפני החימוץ ('יסוד יוסף' פרק פד ד"ה ושמרתם את המצות, 'קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנור פרק פט ד"ה והואיל והדבר כן) משעת הקצירה, כדי שלא יהיה לסטרא אחרא שום אחיזה בה כלל. ודבר זה הוא חובה בכל המושבות בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין בזמן בית המקדש ובין בזמן שאין בית מקדש וקרבן פסח, כי לעולם הסטרא אחרא ובפרט הנקבה עושה את פעולתה ומבקשת לאחוז במצה שדוחה אותה, ולכן צריך להיזהר בה מאוד ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי פרשת בא על הפסוק 'שבעת ימים מצות תאכלו'). ומי שאין לו מצה משומרת בליל הסדר כי לא שם לבו לכך, הרי הוא סימן שגם נפשו אינה מטוהרת ואינה משומרת מהסטרא אחרא אלא רק מעט בסוד הנפש ('טור ברקת' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמיד מהרח"ו סימן תפב אות א).

מטעם זה כל פעולה שעושים בַּמַּצּוֹת צריכה להיות 'לשם מצוה' כמו מדידת הקמח והמים, הלישה והאפייה. ועל ידי זה מבריחים את 'הקליפות' ושורה 'רוח קדושה' עליהן (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף נז ע"א ענין פסח ד"ה 'כתבו הַמְּקֻבָּלִים' בשם המקובלים). ויש נזהרים כשהולכים וחוזרים משאיבת המים למצות, לדבר עם כל אדם רק בלשון הקודש "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט) ('קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנור פרק פט ד"ה 'ובהגיע העת לילך' וד"ה 'ואם הוא איש' וד"ה 'וטוב מאד') ולא מדברים עם שום גוי. וגם אם התחילו לדבר עמו לא ממשיכים בדברים, ומקצרים מה שיוכלו ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק פד ד"ה ויעמידו המים). וגם רוחצים את ידיהם קודם שאיבת המים. והיו נוהגים לקחת כלי קטן ושואבים עמו את המים מהבאר, וכשמוזגים לכלי גדול היו סופרים בשפיכה את כל עשרים ושתים האותיות ('קב הישר' פרק פט ד"ה 'ובהגיע העת לילך' וד"ה 'ואם הוא איש' וד"ה 'וטוב מאד') שפיכה ראשונה אומרים אל"ף שפיכה שניה בי"ת שלישית גימ"ל רביעית דל"ת וכן שאר האותיות ('יסוד יוסף' פרק פד ד"ה ויקח כלי קטן), וזה כדי להמשיך את קדושת האותיות של התורה אל תוך המים. ומקפידים שהכלים ששואבים ומוזגים לתוכם יהיו נקיים מכל לכלוך ('יסוד יוסף' פרק פד ד"ה 'ובהגיע העת' וד"ה 'ויעמידו המים', 'קב הישר' פרק פט ד"ה 'ובהגיע העת לילך' וד"ה 'ואם הוא איש' וד"ה 'וטוב מאד').

והיו נזהרים להעמיד את המים שהביאו במקום נקי שאין שם שום לכלוך וסרחון חס ושלום. ולכסותם במטפחות נקיות בלי שום לכלוך ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק פד ד"ה 'ובהגיע העת' וד"ה 'ויעמידו המים', 'קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנור פרק פט ד"ה 'ובהגיע העת לילך' וד"ה 'ואם הוא איש' וד"ה 'וטוב מאד'). וכן בעת נשיאתם לבית היו מכסים את המים, כדי שלא יהיו מגולים ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק פד ד"ה 'ובהגיע העת' וד"ה 'ויעמידו המים') כי הגילוי הוא מצד 'הנחש' והסטרא אחרא. ולכן טוב מאוד שלא תיגע אשה נדה במים הללו ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק פד ד"ה 'ובהגיע העת' וד"ה 'ויעמידו המים', 'קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנור פרק פט ד"ה 'ובהגיע העת לילך' וד"ה 'ואם הוא איש' וד"ה 'וטוב מאד'). וכן שלא תלוש את הבצק של המצות ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקטש בחלק שני חלק א ואמרתם זבח פסח פרק ה ד"ה' וגם נכון להזהיר' וראה שם שבשל כך בצקה של שרה אמנו נפסל כשבאו האורחים. והביא שם עוד מעשה על אשתו). וחלק מהשימור של המצה מפני הסטרא אחרא הוא שלא יתעסק בה ולא יאפה אותה גוי ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תס אות ב, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי יום ארבעה עשר דף צא ע"א ד"ה ועפ"י האמור מצאנו).

על ידי המצה יצאו ישראל מהסטרא אחרא אל תחת כנפי השכינה

כאשר ישראל היו במצרים הם היו משועבדים תחת ממשלת הסטרא אחרא (פירוש 'עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה קנח ד"ה טעם המצוה הזאת) עמקי הקליפות ('אור החמה' על זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"א ד"ה 'לאינון דמתעכבי'), וכל זמן שהיו משועבדים שם בחומר ובלבנים בתוך הקליפות הם היו אוכלים חמץ ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי על מגילת איכה אות י). לכן כאשר הקב"ה רצה להוציאם ממצרים ולקרבם אליו (זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"א ד"ה פתח רבי חייא) הוא אסר עליהם את אכילת החמץ ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי על מגילת איכה אות י) והמחמצת, שהם כנגד הס"מ ואשתו הלילי"ת ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת תצוה ד"ה 'דדה איהו' מהרמ"ק) ובחינת 'אלהים אחרים' (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"ב ד"ה בפסח על התבואה). וכך נאמר להם "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות יב, טו) וכן נאמר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, יח-כ).

אז הקב"ה נתן לישראל לאכול את המצה כדי להיכנס בחלק השכינה (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"ב ד"ה תו בפסח) הנקראת בעצמה 'מצה' ('מראית העין' להחיד"א על גמ' פסחים דף קב ד"ה והיה זה על השכינה). כי השכינה נגלית כל העת על ישראל לשמירתם מהמזיקים ולהוציאם מ'בית האסורים' ולשומרם במשך כל שבעת ימי השבוע שהעולם מתנהג בו, וכן היא המצה שניתנה לישראל למשך שבעה ימים שנאמר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב, טו). ולכן לחם המצה נקרא "לֶחֶם עֹנִי" שנאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) לפי שהוא כנגד השכינה אשר עומדת בפרץ לפני המשחיתים למנוע אותם מבוא בדמם של הצדיקים, בעוד שהמקטרגים הללו הם הגורמים את העוֹני כי 'לוקחים' את הלחם הניתן מהשכינה. ומצה זו ניתנה לישראל על ידי השכינה כנגד שאגת הס"מ וקול הנחש ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש שלשה ועשרים דף קכט ע"ב ד"ה ואמנם למה א"כ לא אסרה התורה), ועל ידה נכנסו תחת צל כנפי השכינה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"א ד"ה 'לאינון דמתעכבי' מהרמ"ק).

ישראל החלו לאכול מצה בליל חמשה עשר לחודש ניסן על מנת להורות שיצאו מתחת רשות החמץ ונכנסו תחת רשות כנפי השכינה שהיא המצה שנאמר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח) (פירוש 'עץ החיים' על טעמי המצוות מצוה קנח ד"ה טעם המצוה הזאת). ובאותו ליל שימורים כשיצאו ישראל ממצרים היו מחלקים זה לזה מצה ואומרים "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל" כלומר 'כל רעב יבוא ויאכל'. וכן אומרים בכל שנה ושנה בערב פסח, לא מפני העניים שהרי אינם באים בעת ההיא לסעוד, אלא להורות על העבר כי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (מתוך הגדת פסח) ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק ששה עשר דף כו ע"א ד"ה 'ומצאתי כתוב' וכתב שראה כן בכתב יד שכך אמרו ביציאת מצרים). ואומרים "הָא לַחְמָא עַנְיָא" כאשר "עַנְיָא" גמטריא 'סמא"ל' כדי לבטלו. "דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" במקור טומאת ערוות הארץ. והצטוו לאכול מצה על מנת לבטל את הס"מ ולהיכנס תחת כנפי השכינה. לכן אותיות מ"צ שבתיבה 'מצה' עם הכולל יוצא גמטריא 'סמא"ל', וישראל שניצולו ממנו נכנסו תחת רשות השכינה שהיא אות ה' בתיבה 'מצה'. ואז "כָּל דִּכְפִין" שהוא אדם 'רעב' כי היצר הרע לוהט ולוחם בו, "יֵיתֵי וְיֵיכוֹל" מצה שהיא מבטלת את יצר הרע הס"מ וכל פמליה שלו ('שמחת הרגל' על הגדה של פסח להחיד"א דף יב ע"ב ד"ה ודרך הרמז אפשר).

כשיצאו ישראל ממצרים הם לא ידעו את עיקרי וסוד האמונה בקב"ה (זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה כך כד נפקו) והיו אדוקים בסטרא אחרא ('צמח דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'טעם אחר' מ'ילקוט חדש' בשם הזוהר). לכן ה' ציוה אותם לפרוש מהחמץ (זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה כך כד נפקו)  ולאכול את המצה שהיא מצד הקדושה ועל ידי כן יהיה להם רפואה ויידעו ויכירו בגדלותו של הקב"ה ('צמח דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'טעם אחר' מילקוט חדש בשם הזוהר) בסוד האמונה (זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה כך כד נפקו) ויתקרבו אליו יתברך (זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"א ד"ה פתח רבי חייא). ומצה זו שאכלו היתה מצת מצוה של ליל פסח (עפ"י 'טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות פסח סימן תס אות ב), שאין בה שמץ סטרא אחרא ופסולת, ועל ידי כן הם עלו במדרגה עליונה וגופם התקדש לקבל את התורה הקדושה ('דברים אחדים' דרוש ד' לשבת הגדול דף יז ע"ב ד"ה וזה טעם בכל דור ודור). ואחרי כן אמר להם הקב"ה שהם יכולים לאכול את החמץ במשך השנה וכבר לא יזיק להם (זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה כך כד נפקו), וציוה אותם להקריב חמץ בחג השבועות להראות כי שוב אין כוח בסטרא אחרא לשלוט בהם ('צמח דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'טעם אחר' מספר 'ילקוט חדש' בשם הזוהר. ראה זוהר פרשת ויצא דף קנז ע"א - ע"ב ד"ה תו הוה אמר).

ישראל הצטוו בכל שנה ושנה לקיים "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, יט), כיון שימים אלו הם ימי שמחה שבהם עלו ישראל לגדולה ויצאו משיעבוד של הסטרא אחרא במצרים. לכן כל אדם צריך להראות את עצמו בן חורין במשך אותם שבעה ימים מכל שאור וחמץ שהם כנגד כוחות הסטרא אחרא והיצר הרע, וכמו שהיה אז ביציאת מצרים. וישראל שומרים בכל שנה ושנה את אלו הימים שעלו בהם לגדולה כשנכנסו לתוך רשות השכינה הקדושה, ומקיימים "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב, טו) (זוהר פרשת בא דף מ ע"א ד"ה והיינו דאמר וד"ה למלכא וד"ה כהאי גוונא) כי המצוה לאכול מצה בפסח הוא זכרון לדורי דורות על שיצאו מרשות 'אלהים אחרים' ונכנסו בסוד האמונה (זוהר פרשת בא דף מא ע"א רעיא מהימנא ד"ה פקודא בתר דא). וימים אלו שונים משאר ימות השנה שאין לישראל צורך לפרוש בהם מהחמץ ולהראות את עצמם בני חורין ממנו (זוהר פרשת בא דף מ ע"א ד"ה והיינו דאמר וד"ה למלכא וד"ה כהאי גוונא) (להרחבה בענין הפרישה מהחמץ בימי הפסח ראה אחד ממאמרינו לחג הפסח – 'איסור חמץ בשבעת ימי הפסח').

סגולת המצה להגן על האדם כל השנה מפני המזיקים והמקטרגים

ה' ציוה את ישראל לאכול בפסח את המצה שהיא לחם הרפואה בכדי להצילם מידי 'החיצונים' והמקטרגים ושרי מעלה, וכן משונאי ישראל הגשמיים בעולם הזה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף קג ע"ב ד"ה ולהצילנו מן החיצונים). וכל הזהיר באכילת מצה כתיקונה ניצול מכל מַרְעִין בִּישִׁין ורמז לכך בפסוק "כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי" (תהלים נד, ט) שראשי תיבות "מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי" הוא 'מצה'. ואם יאכל את מצת המצוה לשמה בשמחה, נכון לבו ובטוח שבוודאי לא יאונה לו שום נזק באותה השנה. ואכילתה מועילה ממש כמו רפואה ('סגולות ישראל' מערכת מ אות פא) לנפש הישראלי ('טור ברקת' לר' חיים הכהן מארם צובא הלכות פסח סימן תנג אות א, 'לקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב חלק אורח חיים ג ראש חדש ו אות יח), כי על ידי שניצול מהחמץ נכנע היצר הרע מכל צד ואופן בשבעת ימי הפסח, ושוב הוא לא יוכל להרים ראש בכל שאר ימות השנה ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז מצוה יט ד"ה נחזור לענין). וכך על ידי שאכל את 'לחם הרפואה' בשבעת ימי הפסח יכול האדם לאכול אחר כך חמץ כפי שירצה, ולא יתחמץ לבבו לעולם ('לקוטי הלכות' לר' נתן תלמיד ר' נחמן מברסלב חלק אורח חיים ג ראש חדש ו אות יח) ולא יזיקו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה וחמת אתוקד' מהרמ"ק).

ומלבד התועלת הקיימת בימי הפסח יש גם תועלת גדולה מאכילת המצה ביום ראש השנה ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תנג אות א), כי 'החמץ' שהוא הסטרא אחרא מקטרג בראש השנה על אותם אלו שאכלו בפסח חמץ ולא אכלו את המצה שהיא 'לחם הרפואה' (זוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב ד"ה ביומא דראש השנה), לכן יש תועלת גדולה לכל אדם לענין 'הדין' לאכול מצוֹת ביום ראש השנה ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תנג אות א). ומשום כך היו חכמים שנהגו לשמור מהמצות שנעשו לשם חג הפסח על מנת לאוכלם בראש השנה. וכן ראוי והגון שבראש השנה יאכלו מאותה 'מצת מצוה' בתוך הסעודה לזכרון לפני ה', כדי שיהיה להם למגן וצינה בעדם להושיעם משופטי נפשם ולהוציא לאור משפטם, ויזכרו ויכתבו בספר חיים טובים עם כל ישראל ('חיים לראש' לר' חיים פאלאג'י דף קז ע"א אות יוד ד"ה 'ועוד אני נוהג' שלמד כן מהזוהר פרשת תצוה דף קפג ע"ב והעיד שכך נהג בעצמו, 'סגולות ישראל' מערכת ק אות א בשם ר' חיים פאלאג'י).

כשם ששם שד"י הנכתב במזוזה עושה קטטה עם כל החיצונים הרעים השדים והמזיקים שנמצאים בשער ומבריחם, כך גם המצה מבריחה אותם מכל מקומות הקדושה ועושה עמהם מריבה (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"ב ד"ה מצה אמאי אתקריאת, 'ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק יג דף כ ע"ב טור א) שסגולתה להבריח את המזיקים, כשם ששמה 'מצה' נלמד מהתיבה "וּמַצוּתָא" (אונקלוס שמות יז, ז) (ראה זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"ב ד"ה מצה אמאי אתקריאת) שהוא ענין 'מלחמה'. לכן טוב לשים מצה אחת ערוכה בכל ושמורה ולתלות אותה בתוך הבית כנגד המזוזה, כדי שיהיה לו סעד להבריח את המזיקים מן הבית ולא ישלוט שם הסטרא אחרא ('טור ברקת' הלכות פסח סימן תעג אות ג, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי ליל שמורים שניה דף קג ע"ב ד"ה 'ולהצילנו מן החיצונים' בשם הרב 'טור ברקת'). ועוד מנהגם של ישראל להוליך עמהם כזית מצה של מצוה, כי הוא מסוגל לשמירה ולכמה דברים בים וביבשה ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז מצוה יט ד"ה כל ישעם וחפצם).

הלילה הוא זמן שליטת 'הקליפות' וכוחות הטומאה, לכן קרבן הפסח היה נאכל עד חצות לילה להורות כי מכניעים אותם בזמן ממשלתם ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק תשיעי דף טו ע"ב ד"ה וכבר ידעתם). וכן הוא האפיקומן בליל פסח שנאכל עד חצות כנגד קרבן הפסח ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי ליל שמורים שניה דף קד ע"א ד"ה ויהא זהיר). מטעם זה יש סגולה מגאונים קדמונים וצדיקים ('סגולות ישראל' מערכת ד אות כט) שאדם יוליך עמו באמתחתו כזית אפיקומן להבריח על ידו מזיקין כמו המזוזה (ספר 'עובר אורח' לר' יעקב נפתלי בן יהודה מלובלין בחלק סגולות ותפלת הדרך ד"ה סגולה בחינה), או שייקח עמו לפחות דבר מה מהאפיקומן ועל ידו ינצל מן הגזלנים ויבריח 'הקליפות' מעליו ('מדרש תלפיות' ענף אפיקומן ד"ה יקח דבר מהאפיקומן). ואם אדם נמצא בים ויש רוח סערה, אז ייקח מעט מהמצה השמורה של האפיקומן וישליך לארבע רוחות הספינה ואז ישקוט הים מזעפו ('סגולות ישראל' בחלק סגולות מלאכים אות יז ד"ה להשקיט הים, ספר 'זכירה' דף יח ע"ב ד"ה 'כשהולך לספינה' וכתב לכוון אז גם בשם אגל"א). ובכל אופן מנהג ישראל הוא להצניע חלק מהאפיקומן משנה לשנה (ספר 'עובר אורח' בחלק סגולות ותפלת הדרך ד"ה סגולה בחינה) ועל ידי כן זוכים לשמירה והגנה, אמן.