פרשת תזריע – הריון האשה והלידה

נאמר בתורה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב, ב-ה). ואמרו רבותינו כי אין בני האדם יודעים כמה הם גדולים מעשיו של הקב"ה וכמה הם עליונים מהיום שמתעברת האשה ועד היום שיולדת שנאמר "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָ"ה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד) (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה ומן יומא).

ויש להתבונן, מה הם אותם מעשים גדולים ועליונים שנוהג בהם הקב"ה מלך מלכי המלכים משעת העיבור של האשה ועד יציאת הוולד בעת הלידה?

מלאך הנקרא 'לילה' מכניס את הנשמה בתוך רחם האשה

בשעת העיבור רומז הקב"ה למלאך הנקרא 'לילה' אשר ממונה על ההריון של בני האדם (ראה גמ' נידה דף טז ע"ב, זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא) (פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על התפילה פרק ב' ד"ה אשר יצר) ואחראי להביא את הנשמה אל הגוף (עפ"י 'מובחר שבאבות' על פרקי אבות להאר"י ז"ל פרק ד ד"ה 'ועל כרחך' נמצא בסוף ספר 'חבל נביאים'), ומוסר בידו רוח אחת ומודיע לו באיזה מקום עליו לתת אותה (ראה זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה תא חזי בשעתא, זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). שמו של המלאך נרמז בברכת 'אשר יצר' בתיבות 'אשר יצר את האדם בחכמה' – שהתיבה 'בחכמה' היא גמטריא 'לילה' (פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על התפילה פרק ב' ד"ה אשר יצר). עליו גם נאמר "וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג, ג) (ראה זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה הדא הוא דכתיב, ראה רש"י איוב ג, ג), ונקרא בשם 'לילה' לפי שהלילה הוא זמן העיבור ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ב' תחילת פרק א).

אמנם שמו האמיתי של המלאך הוא 'הנך' שנאמר "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז, יא וכן שופטים יג, ה) ונרמז גם בכינוי 'לילה' שעולה בגמטריא 'הנך' ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב לחנוכה בנושא 'זאת חנוכה' ד"ה הענין של נר חנוכה). מלאך זה מכונה גם בשם 'גבריאל' (זוהר פרשת שמות דף יא ע"ב ד"ה ואי תימא) כאשר אין הכוונה למלאך גבריאל שהוא שׂר המרכבה העליונה המשמש יחד עם המלאך מיכאל כחלק ממלאכי צבאות מרום, אלא הוא מלאך ממשרתיו של המלאך גבריאל העושה מלאכתו בארץ, ונקרא על שמו לפי שכל מלאכי הדין הקדוש שהם גבורי כוח נקראו על שמו של המלאך גבריאל ('מאמר הנפש' חלק ב' תחילת פרק א. ראה 'חסד לאברהם' מעין רביעי תחילת נהר יא). והוא נרמז בדברי רבותינו "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר" (אבות ד, כב), שהתיבה "כָּרְחֲךָ" היא בגמטריא 'גבריאל' עם שני הכולל ('מובחר שבאבות' על פרקי אבות פרק ד ד"ה 'ועל כרחך' נמצא בסוף ספר 'חבל נביאים').

המלאך לילה מביא את הטיפה ממנה עתיד להיווצר התינוק לפני הקב"ה ושואל "מה תהא עליה גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?" והקב"ה גוזר עליה (גמ' נדה דף טז ע"ב בשם ר' חנינא בר פפא). וכל זה עוד קודם שנוצר התינוק. כעין זה אמרו רבותינו "שלשה הן שנקראו בשמם לפני הקדוש ברוך הוא עד שלא נוצרו ואלו הן יצחק ושלמה ויאשיהו" (ראה 'בראשית רבה' מה, ח) והכוונה בתיבות "עד שלא נוצרו" היא על העת שהמלאך הממונה על ההריון נוטל את הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ולכן נאמר "עד שלא נוצרו" הכוונה בבטן אימם. ושלושת אלו נקראו שוב בשמם כאשר כבר היו בבטן אימם, ונוסף להם יש עוד שלושה שנקראו בשמם כשהיו בבטן אמם והם ישמעאל משה רבינו ושמו של משיח (ראה 'פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק לב) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש לד פרשת בהעלותך דף סו ע"א טור א ד"ה ויהי בנסוע).

אחר כך הקב"ה גוזר על הרוח להיכנס באותה טיפה קדושה של אדם פלוני, והיא נכנסת שם בעל כורחה ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) דרך החוטם של האשה. רוח הזכר נכנסת דרך נקב ימין ורוח הנקבה נכנסת דרך נקב שמאל, ומשם לתוך מעי האשה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א בחלק מעין רביעי נהר יא ד"ה וכשמורידין), כאשר המלאך הממונה על ההריון הוא זה שמכניס את הרוח לשם. ואז מזמנים שני מלאכים ששומרים על הרוח שלא תצא משם ולא תיפול משם ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג). אחר כך הקב"ה צר לרוח צורה שלימה בתוך מעי האשה (זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה תא חזי, 'מדרש תנחומא פרשת תזריע אות ב) מתוך אותה הטיפה ('מדרש תנחומא' פרשת תזריע אות ב), הכלולה מדיוקן אביה ואמה (זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה תא חזי) וכפי מחשבתם ודמיונם של האב והאם בשעת העיבור ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה ת"ח בההוא זרעא) (להרחבה על ענין המחשבה ראה אחד ממאמרינו לפרשת צו – 'גודל מעלת טהרת המחשבה').

כוחות החיצונים מנסים להזיק לוולד שברחם ולהפיל את ההריון

כוחות 'החיצונים' מנסים למנוע את יצירת הולד, ומסיבתם מתעכבת יצירת הוולד עד ארבעים יום. וכל זה בזכר, אך בנקבה יצירת הוולד מתעכבת עד שמונים יום (ראה גמ' נדה דף ל ע"א) מחמת ריבוי הטומאה אצל הנקבה על ידי 'החיצונים' ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת שמות שנת תרפ"ג דף נט טור ב בשם אביו 'האבני נזר'). ומכיון שבעת היצירה העובר עדיין לא יוצא כל כך לפועל וגם מקום 'בית הסתרים' של האשה אינו מקבל טומאה – לכן אין להם אז כל כך שליטה לתקוף בכוח עד כדי שיצמיחו מזה ייסורים לאשה. אמנם יש ביכולתם להסתיר את היצירה עד ארבעים יום ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת ויחי שנת תרע"ז דף שנו טור א).

בטבע האשה כי הריונה נמשך מאתים שבעים ואחד יום כגמטריא התיבה 'הריון' ('ספר חסידים' סימן תקסה, 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל שער ה' ח"א פרק י ד"ה 'וכבר ידעת כי לא' עיי"ש), שהם תשעה חודשים שהוולד נמצא במעי אמו (עפ"י זוהר פרשת כי תשא דף קפט ע"א ד"ה פתח ואמר כמו הרה). ולזה רומזת האות ט' שהיא בגמטריא תשע וצורתה צורת בטן מלאה ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כב אות טי"ת). וכך היה עם רות המואביה שילדה לאחר מאתים שבעים ואחד יום שהם תשעה חודשים בדיוק מליל העיבור עם בועז, ובזה ידעו כל העולם שהיא התעברה מבועז ולא מאחד הריקים כשהיתה הולכת ללקט בשדות. וזה מה שנאמר "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהֹוָ"ה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" (מגילת רות ד, יג), "וַיִּתֵּן יְהֹוָ"ה לָהּ הֵרָיוֹן" – שנתן לה שתלד למספר ימים כגמטריא "הֵרָיוֹן" ('מדרש תלפיות' ענף חוקים ד"ה א"ה יובן עם זה, 'בשורת אליהו' על מגילת רות למחבר 'שבט מוסר' פרק ד, יג ד"ה 'אמנם שמעתי' בשם האלשיך הקדוש).

הקב"ה משמר את הוולד במעי אמו בכל אותם חודשי הריון, כך שעל אף שהאשה הולכת זקופה ולא כפופה התינוק לא נופל מִפֶּתַח בטנה. ואף שאוכלת ושותה אין התינוק נדחה החוצה מחמת מילוי בטנה. וגם אין התינוק ניזוק מחום מעיה על אף קרבתו הרבה ('ילקוט שמעוני' פרשת תזריע רמז תקמז ד"ה אשה כי תזריע, 'ילקוט שמעוני' ספר איוב רמז תתקה). והגם שנראה כי ההריון אצל ישראל הוא 'טבע העולם' כפי שקיים גם אצל הגויים, הרי שאין זה אלא חסדים גדולים לפי שכוחות 'החיצונים' מתנגדים לישראל והם עושים כל אשר בידם על מנת למנוע את לידת ישראל ('שם משמואל' פרשת שמות תרע"ז דף רצד טור ב, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז) ולולא שהקב"ה שומר את עמו ישראל ועושה עמהם חיים וחסד שנאמר "חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי" (איוב י, יב) ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז) ונוטל מהחיצונים את הכוח למנוע את היצירה והלידה ('שם משמואל' פרשת שמות תרע"ז דף רצד טור ב), לא היה אפשר שלא תפיל אשה מישראל את עוברה ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז).

מפני כוחות 'החיצונים' הניח ה' יתברך את יעקב אבינו ביחד עם עשו הרשע בבטן אחת ובשק אחד, כך שהכוחות הללו לא יוכלו להזיק ליעקב בלי להזיק גם לעשו, ודבר זה גרם שהם נמנעו מלהזיק ליעקב עד שעת הלידה שאז כבר נפרדו יעקב ועשו. וזו הסיבה שכאשר יצא יעקב מרחם אמו הוא היה יכול להחזיק בעקב עשו שנאמר "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו), כי יעקב אבינו גדל בשק אחד עם אחיו עשו הרשע, בשונה משאר התינוקות שבדרך כלל גדלים כל אחד בשק משלו ('שם משמואל' פרשת תולדות שנת תרפ דף שי ד"ה ולולא).

בשעה שהוולד נמצא במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה

בשעה שהתינוק נמצא בבטן אמו היצר הטוב נמצא עמו ('מגדל עוז' ליעב"ץ עליית יצר הטוב וד"ה ודע כי ענין יצר טוב, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות יד), ואילו היצר הרע אינו שולט בו ('ספר חסידים' סימן תתשלז) עד אשר הוא יוצא לאויר העולם (גמ' סנהדרין דף צא ע"ב, זוהר פרשת וישב דף קעט ע"א ד"ה וישב יעקב, זוהר פרשת וישלח דף קסה ע"ב ד"ה וישלח יעקב). וחלקי 'הרוח' ו'הנפש' נכנסים בגופו של התינוק מעט מעט ככל שהוא הולך וגדל בבטן ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח). ועמהם גם חלק 'הנשמה', על אף שכוחות הטומאה מנסים למונעה. ומסתיימת כניסתה בעת הלידה כאשר הגוף שלם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה להיות כי שבעים פנים, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה ואלה שמות בני ישראל).

בשעות הלילה ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) דלוק 'נר' על גבי ראשו של התינוק שנאמר "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ" (איוב כט, ב) ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי ג) ובשעות היום יש לפניו 'עמוד של אור' שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר). הנר רומז לנשמה הטהורה שניתנה בו מן השמים כפי שנאמר "נֵר יְהֹוָ"ה נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק עשירי) ונרמזת בשם "נר" – שהן 'נשמה' ו'רוח' אשר עומדים עליו ('ספר הליקוטים' לרמ"ד וואלי חלק 'חיי האדם פטירתו' ד"ה בענין נ"ר האדם, 'גבול בנימין' פרשת תזריע דרוש כו דף נ ע"א טור ב ד"ה עוד בויקרא רבה). וכן 'הנר' רומז שהתינוק משיג ויודע אז ביחוד ה' מראשית המחשבה ועד סופה, ועומד על סתרי התורה וטעמיה ('מגדל עוז' ליעב"ץ עליית יצר הטוב וד"ה ודע כי ענין יצר) וגם על זה נאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" ('גבול בנימין' פרשת תזריע דרוש כו דף נ ע"א טור ב ד"ה עוד בויקרא רבה).

הנשמה של הוולד בבטן אמו מאירה בחכמה העליונה ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כג), עד שמלמדים אותה (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) על ידי היצר הטוב (עפ"י זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'וקודם דייתי' רעיא מהימנא) את כל התורה כולה (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) על סתרי התורה והטעמים המופלאים שבה ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן יצר, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה יב ד"ה וזהו כונת רז"ל) ושבעים הפנים שלה (עפ"י זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'וקודם דייתי' רעיא מהימנא), וגם את כל מצוות ה' ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר). ואז הנשמה מביטה ורואה ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) בייחוד ה' ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה יב ד"ה וזהו כונת רז"ל שאמרו. וראה עוד בזוהר פרשת בא דף מא ע"ב רעיא מהימנא ד"ה וקודם) מסוף העולם ועד סופו ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג).

התורה שלומד התינוק במעי אמו נעשית כמו 'חומה' נשגבה המסבבת לנשמה שהיא קודש קודשים וחלק אלוה ממעל, מפני הטומאה הנמצאת בגוף האדם. על ידה הנשמה יכולה לסבול את תוקף הטומאה לפי שהתורה מפסיקה בין הנשמה ובין הטומאה ('ידו בכל' למחבר ספר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן סימן אלף קסח). וכל זה שייך לעם ישראל דווקא, אך לא לבני אומות העולם לפי שאין מלמדים אותם את התורה הקדושה בבטן אמם ('מראית עין' להחיד"א על גמ' סנהדרין דף צא ע"ב). ועל דרך הכלל יש תועלת לוולד היהודי ככל שהוא שוהה יותר בבטן אמו כי הוא מאריך את שהות יצר הטוב עמו, שהרי כאשר הוא ייצא מהבטן יסתלק ממנו היצר הטוב ויכנס בו היצר הרע (ראה גמ' סנהדרין דף צא ע"ב, ראה זוהר פרשת וישב דף קעט ע"א ד"ה וישב יעקב, ראה זוהר פרשת וישלח דף קסה ע"ב ד"ה וישלח יעקב) ('פתח עינים' להחיד"א מסכת ראש השנה חלק א, דף יא ע"א ד"ה 'אך בעיקר ישוב' וכתב שם שבצדיקים ממש יש דין שונה לכן חלקם נולדו לשבעה חודשים עיי"ש) (להרחבה על עניין היצר הטוב והיצר הרע ראה אחד ממאמרינו לפרשת וילך – 'יצר הטוב ויצר הרע').

לפני צאת הוולד משביעים אותו על קיום התורה ומשכיחים ממנו מה שלמד

לפני שיוצא הוולד מבטן אמו, המלאך שהוא היצר הטוב שלו משביע אותו שיקיים את כל התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ('זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף נח ע"א ד"ה בתר דאחזיאו ליה) ובכלל זה מורה לו מה מותר לו לאכול בעולם הזה ומה לא ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני סוף פרשת תזריע ד"ה 'ואגב זה יובן' ממדרש תנחומא), ועל כל אלו נאמר "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט) וכן נאמר "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א, ה). ואחר כך המלאך אומר לוולד "תהיה צדיק ואל תהיה רשע, ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הֱיֵה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך" (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'ילקוט שמעוני' ישעיה תחילת רמז תסד).

בשעה שמגיע העת לצאת לאויר העולם, תופס המלאך בצווארו של הוולד ומשכיח ממנו את כל התורה, ורושם לו באצבעו על פיו ואומר לו שלא ישכח את השבועה שנשבע לו ('זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף נח ע"א ד"ה ובשעתא דיפוק מבטן אימיה') ומכבה את ה'נר' שהיה דלוק על ראשו ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) שהם ההשגות בחכמה ובייחוד ה' ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כג) ומוציאו לאויר העולם בעל כורחו. וכיון שהתינוק שוכח את כל מה שראה וכל מה שידע ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) לכן ביציאתו הוא בוכה על התורה שאבדה ממנו ועל העולם הטוב שיצא ממנו ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג), שאין ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים שהוא בתוך מעי אמו (גמ' נידה דף ל ע"ב).

שכחת התורה של הנולד מגיעה בגלל שכבר השלימה 'התורה' את פעולת שמירת הנשמה מפני הטומאה ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן אלף קסח). ועוד שעל ידי השכחה לא נטרפת דעתו בעולם הזה מעומק חוכמתו (ספר 'הציוני' תחילת פרשת תולדות), ומתאפשרת לו בחירה חופשית לבחור בטוב ולא להיות מוכרח במעשיו ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן יצר, 'ידו בכל' סימן אלף קסח). וכן על ידי כך הוא לא יעזוב את התורה הקדושה וימשיך ללומדה כל חייו כיון שאינו יודע את כולה ושכח אותה ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כג). ובזכות שכבר למד את התורה בבטן אמו יכול היצר הטוב לעוררו ולהזכירו על הדברים שלמד בקלות ובמהירות, כדרך חלום שנשכח ומזכירו ('ספר החיים' לר' חיים אחיו של המהר"ל בחלק ספר חיים טובים פרק א ד"ה נר דלוק על ראשו), וזה כל עבודת האדם לידע ולהשיג שוב מה שידע בתחילה כאשר היה 'נר' דלוק על ראשו ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב חלק אורח חיים א' תפילין ה' אות א. ראה 'קול אליהו' להגר"א מסכת עדיות אות רמ).

התינוק רואה במעי אמו מרכבות מלאכים, ומראים לו אורות של סתרי תורה כמו שראה יחזקאל הנביא במרכבה, וכן סודות כפי שורש נשמתו עד שמאיר המקום שממנו הגיעה נשמתו. לכן תינוק נולד כשעיניו הן עצומות כי 'נחשכו' עיניו מחמת המראות העליונות. וזה דומה למה שהיה עם יצחק אבינו, שבשעת העקידה ראה מראות עליונות ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלו ע"ב ד"ה לבתר דהוו) והביט בכסא הכבוד ('תרגום יונתן' בראשית כז, א) ובמראה השכינה הקדושה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לב) ומאז התחילו עיניו לכהות ('תרגום יונתן' בראשית כז, א), עד אשר כהו לגמרי לעת זקנותו שנאמר "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לב). בנוסף לכך עיניו העצומות של התינוק בעת הלידה גם רומזות כי רוחנית 'נסתמו' עיניו מלראות עוד באורות עליונים ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלו ע"ב – קלז ע"א ד"ה לבתר אחזיין).

הוולד יוצא רק לאחר שאמו השמיעה שבעים קולות מחמת צערה

מסורת קבלה בידי חכמים שאין צער בעולם כצער חבלי לידה. לכן כאשר הנביא ישעיה תיאר את צערם של ישראל הוא לא מצא צער גדול יותר להמשיל אליו אלא לצער חבלי הלידה שנאמר "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְהֹוָ"ה" (ישעיה כו, יז). ומטעם זה כאשר בא הנביא הושע לקלל את האויב הוא אמר "חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ" (הושע יג, יג) כי אין צער גדול יותר מחבלי לידה ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א פרשת תזריע ד"ה 'אשה כי תזריע') המגיעים לאשה על ידי כוחות הדין הנאחזים בפתח רחמה, וסותמים וקושרים אותו. וכל זמן שלא יפתחו לה שם 'קשרי הדינים' לא יהיה בכוחה להימלט מ'חבלי הלידה' על ידי הלידה. כך היה עם בית אבימלך שלא יכלו בני ביתו להוליד ורק אחרי תפילת אברהם אבינו הותרו 'קשרי הדינים' שמנעו את הלידה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' נב, יד ד"ה מתחילת הספר).

בשעה שהאילה צריכה ללדת היא משמיעה שבעים קולות מחמת צערה על שרחמה צרה מללדת. ואז הקב"ה שומע את קולה ושולח נחש מבין ההרים ופיו מלחך עפר, עד אשר הוא מגיע לאילה הזאת ונושך אותה פעמיים באותו המקום, ואז נפתחת רחמה והיא מולידה (זוהר פרשת פנחס דף רמט ע"ב ד"ה בשעתא דאתעברת). וכעין זה הוא גם באשה יולדת אשר צועקת בין כל חבלי הלידה שלה לפחות שבעים קולות ורק אחר כך יולדת ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א). וזה נגזר עליה בחטא אדם וחוה ונרמז במה שנאמר "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – רומז כי בע' קולות תלד בנים ('עמק המלך' לר' נפתלי הרץ בכרך שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב ועיי"ש עוד בזה. והובא דבריו בקיצור גם ב'מדרש תלפיות' ענף יולדת).

האשה צריכה לצעוק דווקא שבעים קולות, לפי ש'המפתח' של כל הנשים היולדות הוא לפנים משבעים מדרגות רוחניות, ובכל קול וקול יורד המפתח מדרגה אחת. לכן בפחות משבעים קולות האשה אינה יולדת ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד', 'סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש' בשם תולעת יעקב). ואף שיש אשה שיולדת לאחר ארבעה או חמשה קולות, הרי זה משום שכל צער שבא לה מאיזה ציר או חבל והיא מרגשת בו ונרתעת, אף אם לא תיתן עליו קולה וגם היה קודם ישיבתה על המשבר ללידה – נחשב בחשבון הקולות ('סדר היום' לר' משה בן מכיר כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה ואחר הקדיש). ויש נשים שצועקות יותר משבעים קולות, והכל לפי רצונו יתברך ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד', 'סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה ואחר הקדיש). וגם נשים צדקניות שנאמר עליהן 'שלא היו בפתקה של חוה' (ראה 'שמות רבה' א, כ) צריכות שבעים קולות על מנת ללדת, רק שבקול אחד שלהן נכללים כבר שבעים קולות. והכל לפי מעשיה של האשה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"ב טור א).

מזמור 'יענך ה' ביום צרה' מסוגל לסייע ליולדת שתלד בזריזות

על מנת לבקש רחמים על היולדת ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד') בשעה שהתחילו הצירים, נוהגים ('זכר דוד' מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפכו עליה) לומר שתים עשרה פעמים את המזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: יַעַנְךָ יְהֹוָ"ה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהֹוָ"ה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהֹוָ"ה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: יְהֹוָ"ה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים כ, א-י) (ספר 'שם טוב קטן' דף כז ע"א, ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף לג ע"א) לפי שהיולדת נמצאת ב"צָרָה" בעת שהיא יושבת על 'המשבר' ('השמטות הזוהר' לפרשת ואתחנן סימן יד דף שז סוף ע"ב ד"ה 'מכאן ולהלאה'. ראה זוהר פרשת פנחס דף רמט ע"ב ד"ה בשעתא) שהוא מושב היולדת ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב).

והטעם דווקא באמירת מזמור "יַעַנְךָ יְהֹוָ"ה בְּיוֹם צָרָה" (תהלים כ), לפי שיש בו שבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד, 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש תשרי מאמר ו אות ב ד"ה ויתפרש עוד) וכנגד שבעים קולות של היולדת ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה ואלה שמות בני ישראל, 'עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). וכן יש בעיקר המזמור תשעה פסוקים כנגד תשעה חודשי ההריון של האשה ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סט ע"א ד"ה ובין כך, 'מדרש שוחר טוב' מזמור תהלים כ' ד"ה 'למנצח מזמור לדוד'). ונהגו ללחוש את המזמור הזה באזני האשה כאשר היא מקשה לילד, ועל ידי כן היא מיד יולדת ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב, 'וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הקוף אות נ). כדוגמת זה עשתה מרים אחות משה במצרים כאשר היתה פועה לכל וולד בבטן אמו על ידי לחישות, והוא היה יוצא. לכן מרים נקראה גם בשם "פּוּעָה" (שמות א, טו) (תוס' מסכת סוטה דף יא ע"ב על פי ביאורו של 'מדרש תלפיות' ענף יולדת).

שם קדוש הנקרא יב"ק מסוגל להושיע את האשה בשעת לידתה ('אמרי נועם' לר' מדז'יקוב לפורים ד"ה ובכל יום ויום) כפי שנרמז בפסוק "וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר יח, כז) ש"מְלֵאָה" הכוונה ליולדת שישועתה באה על ידי אותיות "יָּקֶב" שהוא שם יב"ק ('אמרי נועם' פרשת קרח אות כא ד"ה וידוע מדברי המדרש). ושם קדוש זה רמוז ארבע פעמים במזמור "יַעַנְךָ יְהֹוָ"ה בְּיוֹם צָרָה" (תהלים כ, ב) ('סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש'). בראשי התיבות הראשונות בפסוק "יַעַנְךָ יְהֹוָ"ה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהלים כ, ב) שיוצא בגמטריא יב"ק. וכן בראשי תיבות האחרונות בפסוק "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהֹוָ"ה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ" (תהלים כ, ז) וכן בפסוק "יְהֹוָ"ה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים כ, י). וגם בראשי התיבות האחרונות בפסוק "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ, ט) שיוצא בגמטריא יב"ק ('סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש' ועיי"ש עוד. וראה גם ב'נגיד ומצוה' בסוף הספר בענין 'סגולה נפלאה לומר בשעת צרה ויולדת'). ונכון לכוון את השמות הללו בעת אמירת המזמור ליולדת  (ראה 'אמרי נועם' פרשת ויחי אות לח ד"ה 'ולאשר בגאולה העתידה' שלכן נהגו צדיקים לטבול במקוה כדי לסייע למקשה ללדת, כי מקוה הוא גם סוד שם יב"ק).

בשעת הלידה הסטרא אחרא מקטרג ודנים את היולדת ואת הוולד

צער הלידה הוא כל כך גדול עד שהאשה קרובה באותו הזמן יותר למיתה מאשר לחיים (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית ג' ד"ה 'ואל האשה אמר הרבה') והיא שעת סכנה (זוהר פרשת פקודי דף רנה ע"ב היכלות דקדושה ד"ה 'אלין ממנן', 'זכר דוד' מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפכו עליה ציריה). אז המשטין קופץ בקטרוגו כל מה שהוא יכול (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית ג' ד"ה 'ואל האשה אמר הרבה') וכוחות 'החיצונים' מבקשים למנוע את הלידה. מזה בא קושי הלידה והצירים ליולדת ('שם משמואל' פרשת ויחי שנת תרע"ז דף שנו טור א, 'היכל הברכה' לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט) וכל חבלי הלידה ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"א ד"ה 'ת"ח דלית וגומר' מהרמ"ק) כי יש לס"מ שליטה להכאיב ליולדת ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק) וכל חבלי הלידה הם חלקם של 'החיצונים'. לכן הנולד בלא חבלי לידה כל כך, סימן יפה לו ('מעבר יבק' שפתי צדק פרק ה ד"ה ובשעת הלידה).

מטעם זה מושב היולדת נקרא "אָבְנָיִם" כפי שנאמר בארץ מצרים למילדות העבריות "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טז) וכן נקרא בשם 'מַּשְׁבֵּר' (ראה רש"י שמות א, טז, 'בראשית רבה' כ, ז), לפי שקושי הלידה בא מצד השטן הנקרא 'אבן' ו'מכשוֹל' ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וזה האחרון הכביד). גם קולות צעקותיה של היולדת באים על ידי אחיזת 'הנחש' בה כפי שנגזר "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, ט), והם עולים על ידי מלאכים מיוחדים הממונים על מושב האשה בשעת לידתה, ועומדים כנגד קטרוג הסטרא אחרא. לפעמים קולותיה עולים לפני הקטרוג ואז לא יכול הסטרא אחרא לקטרג, ולפעמים קטרוג הסטרא אחרא עולה לפני קולות צעקתה ויכולה האשה חלילה להינזק (זוהר פרשת פקודי דף רנה ע"ב היכלות דקדושה ד"ה אלין ממנן).

בשעת הלידה היולדת נמצאת בהשגחתו של ה' יתברך בכבודו ובעצמו ('נזר הקודש' בראשית רבה עג, ג דף שסה ד"ה שלוש מפתחות) וכשהיא צועקת דנים אותה למעלה לחיים או חלילה למיתה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). מיתתה בלידה יכולה לבוא מחמת שאינה זהירה בשלושת המצוות שעליהן אמרו רבותינו 'על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר' (ראה משנה שבת ב, ו) (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון) ולא תבוא לה באותה שעה מיתה מסיבה אחרת (הרמ"ד וואלי בפירושו על בראשית פרק ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). לכן אם היולדת קיימה את שלושת המצוות המוטלות עליה, אז אפילו אם יש בידה שאר עבירות ובאים המקטרגים לקטרג על קול צעקתה, המלאכים הממונים בשמים על קולה לא מאפשרים למקטרגים הללו לקטרג עליה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). לכן כל אדם שרוצה כי אשתו תחיה ולא תמות יהיו עיניו פקוחות שאשתו תקיים מצוות אלו כתיקנן, ויהיה בטוח שלא תאונה אליה רעה ('זכותיה דאברהם' לר' אברהם פאלאג'י דרוש א לשבת הלבשה דף יא ע"ב ד"ה ומדי דברי מצוה).

לעולם לא תמות האשה בעת לידתה אלא רק אם עברה על מצוות 'נדה' 'חלה' ו'הדלקת הנר' ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). לכן טוב שכאשר החלו לאשה הצירים והיא יושבת על המשבר, תפשפש במעשיה אם חטאה בחיוב הדלקת נר שבת ובאיסור נדה או שלא קיימה מצות חלה המוטלת עליה ותעשה תשובה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפכו עליה ציריה). וכל שכן שאם היולדת שמרה על שלושת המצוות הללו אינה צריכה לחשוש לקטרוג השטן, כי ה' יפתח את רחמה ('הרמ"ד וואלי' בראשית פרק ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). ומה שמתה רחל אמנו בשעת לידתה היה מחמת שחטאה בדיבור של נידות שהוציאה מפיה כאשר אמרה לאביה "אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (בראשית לא, לה) ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). והדבר היה נחשב לה לחטא לפי מדרגתה הגבוהה.

קול צעקתה של היולדת עולה לפני ה' יתברך, והוא בוחן ליבות וכליות ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב) וגם מעיין באותו הוולד אם הוא ראוי לצאת לעולם (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון). ואז הוא בעצמו מציל את היולדת כי בידו נמצא 'מפתח' הלידה (ראה גמ' תענית דף ב ע"א) ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב) והוא פותח את דלתות בטנה ויוצא הוולד (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון). לכן יש נוהגים לתלות מפתח של ארון קודש בצוואר היולדת היושבת על המשבר, כדי להורות שמפתח היולדת לא נמסר לשום שליח, ולעולם הוא נתון בידו של ה' יתברך ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א סוף פרק עה דף רו ד"ה ומה שתולין). ואם חלילה לא ראוי להציל את הוולד (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון) ואת היולדת (עפ"י הרמ"ד וואלי על ספר בראשית פרק ג בפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה') אזי הקב"ה סוגר את דלתות האם, והיולדת והוולד מתים (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון).

אם לא ראוי להציל את היולדת אך כן את הוולד אזי ייצא הוולד, אך מיד אחר כך ייסגרו דלתות היולדת כאשר היא תמות והוולד יתקיים (הרמ"ד וואלי בראשית פרק ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). ומה שיש רשעים שכן נולדים וגם אמם המרשעת יולדת ולא מתה בשעת הלידה, זה משום שבוחן הלבבות יודע כי עתיד לצאת משם זרע מעולה בצאצאיו של הוולד או בצאצאי צאצאיו, או שיהיה טובה עתידית ביולדת עצמה או בזרעה שייטיב לצדיקים ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב'). ופעמים שהוולד עתיד להציל אדם מישראל ממיתה משונה או יעשה טובה אחת או יביא בן צדיק וכשר – בשביל כך מוציאו הקב"ה לעולם (זוהר פרשת וירא דף קיח ע"א מדרש הנעלם ד"ה ומה שאמר רבי שמעון).

כל הפסולת והמותרות יוצאים בעת הלידה והתינוק יוצא נקי לעולם

לאחר חטא אדם הראשון, ניתן לנחש שהוא הס"מ, רשות (זוהר פרשת ויקהל דף ריט ע"ב ד"ה מה כתיב לפתח) לעמוד על פתח היולדת (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא מטאת), אשר נועד להוציא נשמות לעולם שנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) (זוהר פרשת ויקהל דף ריט ע"ב ד"ה מה כתיב לפתח), והוא מכישה כמו נחש ב'צירים' ו'חבלים' ומקיים את הגזירה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה רמב ורמג ד"ה וע"ד האמת כבר נרמז כי הנדה). אך ברגע הלידה עם הקול האחרון שצועקת היולדת מגיע 'מפתח' הלידה (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא) ששולח הקב"ה (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא) בידו (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא) של מלאך אחד ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק) בעוד שהס"מ מסתלק משם (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא). ואין המלאך הזה שנשלח ממונה על הלידה אלא נשלח לפי צורך, כי רק הקב"ה לבדו ממונה על הלידה (עפ"י תוספות בגמ' נידה דף טז ע"ב ד"ה 'מלאך הממונה על ההריון').

אחרי שנפתחת הלידה, כל הפסולת והמותרות שהיו עם הוולד בזמן ההריון יוצאים על ידי הדמים הטמאים בעת הלידה ('מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א  פרק ב, 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש ט' ד"ה 'והוא דרוש ג', 'מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד) והוא החלק הניתן ל'חיצונים' בשעת הלידה ('מעבר יבוק' שפתי צדק פרק ה' ד"ה והנשים צריכות). ועל ידי שהאשה שופעת על הנחש שהוא הס"מ את הזוהמא ודם הלידה, היא מטהרת את הנשמה שבתוכה מהסיגים והטומאה ('היכל הברכה' לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט). לכן דם הלידה יוצא ראשון לפני יציאת הוולד כך שכוחות הטומאה ייצאו עם הדם, והעובר יינצל ולא ייטבע בהם. ואם חלילה ה' לא יכניע את כוחות הטומאה שהיו עמו בבטן אמו, הם יהרגו את הוולד אף שגדלו עמו ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה שמות בני ישראל).

ניקיון המותרות על ידי יציאת הדם קודם הלידה מועיל לתינוק פן ישתה מאותם 'מי המרים המאררים', לכן ה' עשה שאין פתיחה בלי יציאת דם ('מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד) ועל ידי כן גם הוולד יוצא מהר ובא בשלום לאויר העולם ('יד יהודה' על 'מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד' ד"ה וכאן). ואין לכוחות הטומאה יכולת לחזור ולהידבק בתינוק לאחר שיצא ממעי אמו, כיון שפרשו ממנו לזמן רב ('מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א פרק ב, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח), ואילו באשה נשאר דם מזוקק שהתברר והזדכך. מטעם זה הדם הופך אצלה לחלב אשר מהווה את החיוּת לתינוק היונק. וכשנכנס חלב זה לגופו של התינוק הוא חוזר להיות דם ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש ט' ד"ה 'והוא דרוש ג', 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א פרק ב).

לאחר שהסתלק הענין האלקי שפתח את הלידה ושמר את הוולד ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין פרשת תזריע שנת תרע"ה דף רכג), שָׁבִים כוחות הטומאה שהיו טמונים וחוזרים ומתפשטים על היולדת כבראשונה, ומהם מסתעפת 'טומאת הלידה' על היולדת ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח). ואז במשך שבעת ימים אחרי הלידה נפלטים ממנה הטומאה ומותרות הגוף ('גבול בנימין' פרשת תזריע דרוש כו דף נ ע"א ד"ה הנה מכל אלו למדנו) אשר נשארים עמה עד יום טהרתה ('היכל הברכה' על התורה לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט). מטעם זה יש ליולדת כאבים בבטנה לאחר הלידה, לפי שהס"מ הולך ומכשכש שם לגרום לה מכאובים (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב תחילת ד"ה ועד טורא) עד שהיא נטהרת ממנו. ועל כל החסדים המרובים שנעשים עם העובר והיולדת במהלך ההריון ובשעת לידה אמר דוד המלך בתהלים "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָ"ה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד) (עפ"י זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה תא חזי כל רוחין) שהם כולם חסדים עצומים ממנו יתברך לעד, אמן.