פרשת חוקת – הניסים של באר מרים

במשך ארבעים שנה ליוותה את עם ישראל באר (רש"י במדבר כ, ב) ניסית (רמב"ן במדבר כ, ח סוף ד"ה והשקתה את העדה). דבר זה היה בזכותה של מרים (רש"י במדבר כ, ב), וכשהסתלקה מרים הסתלק גם הבאר והיה חסר מים לעדה כולה. על זה התלונן העם לפני משה רבינו שנאמר "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָ"ה" (במדבר כ, א-ג). אחר כך הבאר חזרה שוב בזכותו של משה רבינו ואהרן הכהן (גמ' תענית דף ט ע"א).

ויש להתבונן, מה היו אותם ניסים מופלאים של הבאר אשר ליוותה את בני ישראל במשך ארבעים שנה, בזמן היותם במדבר?

הבאר נבראה עם בריאת העולם ושימשה את האבות הקדושים

הבאר שליוותה את עם ישראל במדבר היתה באר ניסית 'מקור מים חיים' שהיה נובע בכל מקום לפי רצון ה' (רמב"ן במדבר כ, ח סוף ד"ה והשקתה את העדה). באר זו נבראה בעת שנברא העולם, וכשהגיע ערב שבת בין השמשות נברא 'הפה' שלה (ראה 'פרקי אבות' פרק ה ,ו) (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה רבי יוסי ורבי יצחק) כדי שהבאר תוכל להשפיע על ידו לעולם הזה ('אלשיך הקדוש' במדבר כ, יג-כא). הבאר עצמה היתה סלע עגול העשוי כמין כברה, שהיה מתגלגל ממקום למקום ('מדרש תנחומא' במדבר פרק ב, רש"י שבת לב ע"ב ד"ה 'כמין כברה') אבותינו ידעו את סוד קיומה של הבאר הזאת ולכן חיפשו אותה. כך עשה אברהם אבינו שחפר על מנת למצוא את הבאר הזאת (עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק לה, 'תרגום יונתן' במדבר כא, יח, פירוש 'הרד"ל' על פרקי דרבי אליעזר תחילת פרק יט ד"ה פי הבאר), וכשמצא אותה היו המים שלה עולים לקראתו ומשקים אותו ואת צאנו ('בראשית רבה' נד אות ה, 'ילקוט שמעוני' לר' שמעון הדרשן פרשת וירא רמז צה).

עבדי אבימלך גזלו מאברהם את הבאר הזאת ולכן אברהם הוכיח על כך את אבימלך שנאמר "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ" (בראשית כא, כה). ואז אבימלך ענה לו "לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (בראשית כא, כו), והוסיף לומר "שאתה אומר שעבדיי גזלוה, אבל בדין עשו שהארץ שלי!". ענה אברהם "הבאר יוכיח ומי שיעלו המים לקראתו הבאר שלו". אמר לו אבימלך "אתה בעל שמות קודש ועל ידי 'שֵׁם' יעלו אליך!". אמר לו אברהם "קח את הבהמות שלי ושלך ואני לא אלך" שנאמר "כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת" (בראשית כא, ל) (ראה רש"י בראשית כא, ל). ואבימלך לקחם וניסה את הענין ואכן עלו המים מהבאר דווקא לקראת הצאן של אברהם. ואברהם נתן לו שבע כבשות לרמוז לאבימלך כי על אף שהבאר ברשותו הרי שבעוד שבעה דורות היא תהיה ברשות משה רבינו ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א פרשת וירא דף ח ע"ב טור א' ד"ה 'אחרי כן הודיענו' עפ"י המדרש).

כאשר הגר וישמעאל הלכו במדבר באר שבע נגמר להם המים שנאמר "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת" (בראשית כא, טו). ישמעאל התפלל לה' שלא ימות מחמת הצמא, וה' נעתר לתפילתו ולזעקתו ('ילקוט שמעוני' פרשת וירא רמז צה) והעלה לו במדבר (רמב"ן במדבר כ, ח סוף ד"ה והשקתה את העדה) את אותה הבאר שנבראה בימי בראשית. וזה מה שנאמר על אמו הגר "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (בראשית כא, יט) ('ילקוט שמעוני' פרשת וירא רמז צה). "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ" (בראשית כא, יט) נאמר דווקא בשם 'אלקים' כנגד שמו יתברך הנזכר במעשה בריאת העולם שבששת ימי בראשית כמו שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) וכן "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא), ובא ללמד שבאר זו היא ממש אותה הבאר שנבראה אז בששת ימי בראשית ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב לר' שלמה אוהב פרשת כי תשא דף מג ע"א ד"ה הנך רואה כמה).

מטעם זה גם לא נאמר אצל הגר "ויברא אלקים באר מים" שהיה במשמעו כי הבאר נבראה באותה השעה כדי להשקות את הגר וישמעאל, אלא נאמר "וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט), משום שהבאר כבר היתה ברואה ועומדת מזמן ששת ימי בראשית, רק היתה נעלמת מעיני הבריות ועתה פקח אלקים את עיניה של הגר והיא ראתה את הבאר ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב לר' שלמה אוהב פרשת כי תשא דף מג ע"א ד"ה הנך רואה כמה). הגר וישמעאל שתו מהבאר ומילאו גם את החֵמֶת שלהם, ובדרך נס הספיק להם המים במשך כל לכתם במדבר ('ילקוט שמעוני' פרשת וירא רמז צה), כי כל הדרך היתה החֵמֶת מתרוקנת לאחר שתייתם, וחוזרת ומתמלאת שוב בדרך נס (ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק ל) עד שהגיעו ל'מדבר פארן' ומצאו שם מקור מים אחר ('ילקוט שמעוני' פרשת וירא רמז צה).

בעת שאליעזר עבד אברהם הגיע לארם נהרים על מנת לחפש אשה ליצחק, יצאה רבקה עם כדה על שכמה שנאמר "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כד, טו). ואז נקרתה לפני רבקה אותה 'הבאר' שנאמר "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" (בראשית כד, טז). ונרמז על הבאר בכך שלא נאמר "ותרד אל העין" אלא "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה" עם אות ה' יתירה על התגלתה לפניה אותה 'הבאר' (זוהר פרשת חיי שרה דף קלב ע"א ד"ה 'תא חזי ויהי' עיי"ש).

ואז המים היו עולים מהבאר לקראת רבקה ('בראשית רבה' ס אות ה,  זוהר פרשת חיי שרה דף קלב ע"א ד"ה תא חזי ויהי הוא), לכן לא נאמר "ותרד אל הבאר" אלא "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה" ללמד שנעשתה כמו מעין שמוציא מימיו ('אור החמה' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלב ע"א מהרמ"ק) וכן נאמר "וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" כי לא הוצרכה לשאוב מים ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש ז פרשת חיי שרה דף י"ו ע"ב ד"ה 'הנה אנכי נצב על עין' וכתב שבשביל להשקות הגמלים של אליעזר לא עלו לה המים והיתה צריכה לשאוב שנאמר "וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (בראשית כד, כ)). וכשראה זאת אליעזר מיד הוא רץ אל רבקה שנאמר "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ" (בראשית כד, יז) ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת חיי שרה דף קלב ע"א ד"ה ויהי הוא).

הפלשתים סתמו ומילאו בעפר את הבאר שמצא אברהם אבינו כפי שנאמר בימי יצחק "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כו, טו). לכן יצחק אבינו היה צריך לשוב לחפור באדמה על מנת לגלות את אותה הבאר שנסתמה שנאמר "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" (בראשית כו, יח). ולצורך זה הוא חפר שלוש פעמים ולבסוף מצא אותה שנאמר "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים" (בראשית כו, יט) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה, 'תרגום יונתן' במדבר כא, יח, פירוש 'הרד"ל' על פרקי דרבי אליעזר תחילת פרק יט ד"ה פי הבאר). ונאמר ש'הבאר' רק 'נמצאה' ולא שנחפרה ונעשתה, לפי שהיא כבר נבראה בעת בריאת העולם וגם הפה שלה נברא בין השמשות ערב שבת בראשית (עפ"י זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה רבי יוסי ורבי יצחק).

כאשר יעקב אבינו הגיע לחרן הוא ראה את רחל מתקרבת עם הצאן אל אותה הבאר שנבראה בימי בראשית (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה וקדשא בריך הוא) רק שכעת לא היה צריך יעקב לחפור על מנת לגלותה משום שאברהם ויצחק כבר "גִילוּ" את הבאר, ורק היה צריך להסיר את האבן שמעל הבאר כפי שנאמר "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י) ('אור החמה' על זוהר שמות דף יב ע"ב סוף ד"ה 'זה יובן' בשם מהרח"ו), ונעשה נס שהיו המים עולים לקראת יעקב אבינו (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א אמר רבי חייא, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לו) והבאר נעשתה 'באר מים חיים', כלומר נבעה עוד ועוד והוציאה מים. על כן לא היה צריך יעקב אבינו לכסות שוב את הבאר לאחר ששאב לרחל ולצֹאנָה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית כט, י) וגם לא היו צריכים יותר להיאסף כל הרועים לגלול את האבן על מנת להשקות את צאנם (עפ"י זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה ולכהן מדין שבע בנות ד"ה אמר רבי חייא).

כאשר הגיע משה רבינו למדין הוא מצא את אותה 'הבאר' (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה וקדשא בריך הוא וד"ה רבי יוסי ורבי יצחק , זוהר פרשת שמות דף יג ע"ב ד"ה ההוא בירא קדישא). אך הפעם היא כבר היתה גלויה ללא האבן שכיסה אותה לפי שכבר הסירה יעקב אבינו. וזה מה שנאמר על משה רבינו "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמות ב, טו), שכיוון שהבאר היתה ללא כיסוי מעליה לכן הוא ישב על הבאר עצמה (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה אמר רבי חייא). וכשם שהמים עלו לקראת יעקב אבינו, כך המים עלו לקראת משה רבינו (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה אמר רבי חייא וכן בדף יג ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר וד"ה מה בין משה ליעקב). לכן כאשר באו בנות יתרו לשאוב מהבאר הן לא היו צריכות לטרוח כלל שנאמר "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן" (שמות ב, טז) (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה ולכהן מדין שבע בנות), ומה גם שכבר לא היה אבן על פי הבאר (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה אמר רבי חייא). וכאשר משה הלך מהבאר חזרו המים לאחוריהם ('אבות דרבי נתן' פרק כ, 'מדרש אגדה' פרשת שמות טו).

אבות העולם השתמשו באותה 'הבאר' ('בראשית רבתי' דף מ אות טז ד"ה 'באר לחי ראי' ועיי"ש), ולכל מקום שהלכו 'הבאר' היתה מהלכת לפניהם ומלווה אותם ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה). כך היה עם יעקב אבינו בשעה שהלך מבאר שבע עד להר המוריה, שהיתה הבאר הזאת מלווה אותו בכל אותה הדרך ('ילקוט שמעוני' פרשת ויצא רמז קיט), ובזה נעשה לו סימן שעתידה הבאר להתלוות גם עם בניו במדבר סיני לאחר שהם ייצאו ממצרים ('ולא עוד אלא' למחבר 'שבט מוסר' על פרקי דרבי אליעזר פרק לה). יעקב אבינו היה משקה באמצעות הבאר הזאת את כל הצאן שהיה רועה ללבן, כך גם עשה משה רבינו שהיה משקה ממנה את כל העדרים של הצאן שהיה רועה (זוהר פרשת שמות דף יג ע"א ד"ה ההוא בירא קדישא) ליתרו.

בארה של מרים השקתה וריפאה את עם ישראל במדבר

הבאר סייע לעם ישראל בתקופת היותם במדבר (רש"י גמ' שבת דף לב ע"ב ד"ה 'בארה של מרים'. ראה 'בראשית רבתי' דף מ אות טז ד"ה 'באר לחי ראי'). וכאשר היו נוסעים מחנות ישראל, היה 'הסלע' שהוא 'הבאר' מתגלגל ומתקדם איתם. וכאשר הם היו חונים היה הסלע חונה בחצר אוהל מועד ('מדרש תנחומא' פרשת במדבר ב). הבאר ליוותה את ישראל בזכות מרים (ראה גמ' תענית דף ט ע"א בשם ר' יוסי בר' יהודה) שהמתינה למשה אחיה כאשר הונח בתוך התיבה ביאוֹר ('רבינו בחיי' במדבר כ, ב) וכן בעבור שהיתה מקשטת ומייפה נשים לבעליהן במצרים ('שפתי כהן על התורה' פרשת חקת ד"ה ויקהלו על משה ואהרן) ועל שעשתה גמילות חסדים והחייתה את הילדים במצרים שנאמר "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יח) ('כלי יקר' במדבר כא, יז)  ועל שאמרה שירה על הים ('ילקוט שמעוני' פרשת במדבר רמז תרפג). ויש רמז שהבאר היתה בזכותה בפסוק "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם" (תהלים קיד, ח) שסופי התיבות יוצא 'מרים' ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן דף כח ע"ב טור ב ד"ה באר).

כאשר עם ישראל היו חונים במדבר, נשיאי שנים עשר השבטים היו הולכים ועושים סימן באמצעות מקל ממקום הבאר עד מקום השבט שלהם ('אלשיך הקדוש' פרשת חקת פרק כ, יג) והיו ישראל אומרים שירה על הבאר "באר העלי מימיך להוציא מים לכל ולהשקות ממך", וכן אמרו "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא, יח) (זוהר פרשת חקת דף קפג ע"ב ד"ה אשר אמר ה'). אז המים היו נמשכים מהבאר דרך אותו סימן שעשו נשיאי השבטים עד למקום שבטם ('אלשיך הקדוש' פרשת חקת כ, יג), והיו נוצרים שלש עשרה נחלים של מים להשקות את כל שבטי ישראל (זוהר פרשת חקת דף קפג ע"ב ד"ה אשר אמר ה'), ומימיהם היו עולים לקראת ישראל כשם שנעשה עם אבותיהם ('ילקוט שמעוני' פרשת וירא רמז צה), שנאמר "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז) ('בראשית רבה' ס, ה), ומימיה היו מרפאים את כל החולים ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת במדבר ד"ה עוד במדבר).

הנחלים היו כל כך גדולים, עד שאשה שרצתה לדבר עם חברתה ששהתה בדגל מחנה אחר, היתה צריכה לחצות את הנחל באמצעות סירה. והיו גְדֵלִים ליד הבאר דשאים ואילנות ('במדבר רבה' פרשת חקת יט, כו) ופירות לרוב כפי שנאמר "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהלים כג, ב) ('אלשיך הקדוש' על התורה פרשת חקת פרק כ, יג). בני ישראל היו טועמים בבאר כל טעם שרצו, טעם יין, טעם חלב, טעם דבש וטעם כל המשקאות המתוקים שבעולם ('מכילתא' פרשת יתרו יח, א). לכן כאשר ישראל רצו לחצות דרך ארץ אדום מיד אחרי מעשה הכאת הסלע, אמר משה רבינו למלך אדום "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ" (במדבר כ, יז), וכוונתו שבאמת הם אינם זקוקים למים היות שיש להם את 'בארה של מרים' שהולכת עמהם, אך מדין דרך ארץ לאכסניה הם לא ישתו מ"מֵי בְאֵר" שלהם אלא ירכשו מים מבני אדום כאשר יעברו בארצם ('במדבר רבה' יט, טו, 'ילקוט שמעוני' פרשת חוקת רמז תשסד ד"ה נעברה נא בארצך).

הכאת בארה של מרים הוציאה מים לעם ישראל ולא לערב רב

כאשר נפטרה מרים הנביאה נסתם פיה של הבאר אך לא יבשו מימיה ('אלשיך הקדוש' חקת כ, ב) והכוח הרוחני ששהה בבאר הסתלק באותה העת למעלה ('אלשיך הקדוש' חקת כ, יג). כאשר עם ישראל ראו שאין מים מהבאר, הם באו להתלונן לפני משה ואהרן. לכן ה' ציוה שילכו משה ואהרן וידברו אל אותו "הַסֶּלַע" שהוא בארה של מרים (עפ"י רש"י גמ' תענית דף ט ע"א ד"ה בארה של מרים), כפי שנאמר "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ, ח) כאשר "הַסֶּלַע" היא הבאר שהתגלגלה איתם במדבר, ועל ידי הדיבור אליה היתה צריכה לפתוח את פיה ולהוציא שוב מים. ובאותה העת הסלע היתה נחבאת בין הסלעים (רש"י במדבר כ, י ד"ה ויקהלו).

כאשר חיפשו משה ואהרן את אותו 'הסלע', אמרו להם ישראל שיוציאו מים מאחד הסלעים האחרים, ותמהו מדוע הם מחפשים דווקא את 'הסלע' ההוא. ענה להם משה "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם"? (במדבר כ, י) כלומר "וכי כל סלע יוציא מים?!" לבסוף משה רבינו ואהרן הכהן חשבו שמצאו את הסלע, אך למעשה מצאו סלע אחר. וכאשר דיברו אליו ולא הוציא מימיו הם חשבו שצריך להכותו כמו שעשו לו בצוּר (ראה 'רבינו בחיי' שמות יז, ו). ואז כאשר באו להכותו הזדמן להם 'הסלע' האמיתי במקום הסלע שטעו בו, והם הכו אותו פעם אחת (רש"י במדבר כ, י-יא) ויצא ממנו דם שנאמר "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם" (תהלים עח, כ) על דרך שנאמר "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים" (ויקרא טו, כה) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק סג דף קסד ד"ה ומטעמי דבר המים), והוא הוציא גם טיפות מים. וכשהכו אותו פעם שניה החל לצאת מים (רש"י במדבר כ, י-יא) מאמצע הסלע שנאמר "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (תהלים קיד, ח) (רמב"ן במדבר כ, ח סוף ד"ה ודברתם אל) והיה לכל עדת ישראל (רש"י במדבר כ, י-יא).

בארה של מרים חזרה לנבוע עם הכאתה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת חוקת ד"ה והנה רז"ל הקשו) בזכות משה כפי שנרמז בפסוק "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם" (תהלים קיד, ח) שהתיבות "הַצּוּר אֲגַם" גמטריא 'משה' ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כח ע"ב ד"ה הבאר היה בזכות מרים) אך לא חזרה הבאר כבראשונה לפי שנתמעט כוחה, ועתה יכלו לשתות ממימיה רק עם ישראל וצאנם אך לא הערב רב כפי שנאמר "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ ,יא), כלומר שדווקא "הָעֵדָה" שהם עם ישראל שתו מים. לכן הערב רב המכונה בתורה "הָעָם", התלונן לאחר המעשה עם הסלע "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה), והסיבה שלא חזר גם להם המים משום שהיו הערב רב עובדים עבודה זרה את 'הנחש הקדמוני', כי חשבו שאין להם חלק באלוקי ישראל. ועל כך ה' הענישם ב"נְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" שנאמר "וַיְשַׁלַּח יְהֹוָ"ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם" (במדבר כא, ו) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת חוקת ד"ה והנה רז"ל הקשו).

רפואתם של הערב רב היתה להביט למעלה אל 'נחש הנחושת' שבזה היו מראים כי הם מבינים שגם 'הנחש הקדמון' נמצא תחת ממשלת ה' יתברך ונכנע תחתיו ואין זולת ה' יתברך, ואז הם היו מתרפאים. וזה מה שנאמר "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ט). אחר כך החזיר להם ה' יתברך את הבאר ונהנו גם הערב רב ממימיו. לכן נקראת הבאר בלשון נקבה שנאמר "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במדבר כא, טז) לפי שהיתה מכונסת ולא הוציאה את תולדותיה בזה שנתנה את מימיה רק לבני ישראל, וכעת היא "ילדה" והוציאה מים גם לערב רב ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חוקת ד"ה והנה רז"ל הקשו) (להרחבה על נחש הנחושת ראה אחד ממאמרינו לפרשת חוקת – 'סודו של נחש הנחושת').

וזה מה שֶׁשָּׁרוּ ישראל לאחר חזרת הבאר לערב רב "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יח-יט), "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" – כלומר פעולת הבאר היא לא חדשה שכבר נעשתה בעבר, "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" – שכבר בשעה שנכנסו למדבר זכו לבאר ועתה התחדש, "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל" – שהבאר נתנה נחלים עצומים של מים והשקתה גם את הערב רב ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת חוקת ד"ה והענין ומשם). הבאר שהשקתה את ישראל קירבה אותם אל ה' יתברך, ואחרי ששתו ממנה נאמר "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָ"ה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָ"ה" (שמות יט, ח) ('מדרש שוחר טוב' תחילת מזמור תהלים ה). וכאשר היו שותים מהמים של הבאר היו ישראל משיגים את סודות התורה ואת שורש תיקון נשמתם, וידעו כיצד עליהם לתקן את חלקי נשמתם ('אגרא דכלה' למחבר ספר 'בני יששכר' המרצ"א מדינוב פרשת חוקת ד"ה וממוצא). 

בארה של מרים הסתלקה בארץ ישראל לתוך ימה של טבריה

כאשר היו ישראל צריכים לחצות את נחל ארנון, התחבאו האמוריים הרשעים בין נקיקי הסלעים של שני ההרים, והתכוונו להרוג את ישראל. ה' עשה נס ושני ההרים משני הצדדים התחברו, ונכנסו שִינֵי ההרים שבצד אחד לתוך המערות שבצד השני וכך נמעכו ונהרגו כל האמוריים שבמערות, וישראל שעברו על ההרים לא הרגישו בנס שנעשה. לכן ציוה ה' שתרד בארה של מרים לתוך המערות ותוציא גולגולות וזרועות וידיים ורגלים לרוב ('מדרש תנחומא' פרשת חקת כ, 'ילקוט שמעוני' פרשת חקת רמז תשסד ד"ה ויסעו בני ישראל) באמצעות מלאך ה' ('אלשיך הקדוש' פרשת חקת פרק כ, יג ד"ה 'והנה לבא אל הענין'). וכאשר באו ישראל לשתות מימי הבאר הם ראו את כל האיברים והבינו את הנס שנעשה להם, ומיד אמרו עליה שירה "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָּה" (במדבר כא, יז) ('מדרש תנחומא' פרשת חקת כ, 'ילקוט שמעוני' פרשת חקת רמז תשסד ד"ה ויסעו בני ישראל).

כאשר משה רבינו מת ונכנסו עם ישראל לארץ ישראל, נסתלקה בארה של מרים ונכנסה בתוך ימה של טבריה (רש"י במדבר כא, כ ד"ה ונשקפה) וזה מה שנאמר בנבואה בתוך שירת הבאר "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כא, כ), שלאחר שעלה משה רבינו ל"רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" ונסתלק מהעולם אז עברה בארה של מרים לימה של טבריה ('ויקרא רבה' פרשת אחרי מות אות כב, רש"י חקת כ, כ בשם מדרש תנחומא, 'אלשיך הקדוש' פרשת חקת כ, כ) אל מקום שהיו בו פעם דקלים רבים בשפת הים והיה מכוון כנגד מגדל אחד בראש ההר ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לז ד"ה בלכתך דרך ים טבריה), ומעתה "וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" – שניתן לראותה מההר הנמצא ליד טבריה הנקרא בשם "יְשִׁימֹן" ('ויקרא רבה' פרשת אחרי מות אות כב, רש"י פרשת חקת כ, כ בשם מדרש תנחומא, 'אלשיך הקדוש' פרשת חקת כ, כ). ואמרו רבותינו ש"הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויִצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים" (גמ' שבת דף לה ע"א בשם ר' חייא). כלומר שהראיה שם תלויה ב'עין השכל' לכן אמרו 'ויצפה ויראה' כמו 'צֹפֶה ברוח הקודש' (ראה רש"י בראשית כט, יא) (עפ"י 'מאיר בת עין' לר' מאיר ביקייאם בדף לח ע"א על שבת פרק ב ד"ה 'אמר רבי חייא' בקושייתו שם).

והיה מעשה עם ר' חיים ויטאל ז"ל שהחל ללמוד את חכמת הקבלה אצל האר"י ז"ל והיה שוכח את לימודו ולא השיג דבר. עד שלקחו האר"י ז"ל בספינה לתוך ימה של טבריה, ומילא לו כלי במים מתוך הים של טבריה מבין עמודי בית הכנסת הישן שתחת המים, והשקהו. ואז אמר לו האר"י ז"ל שעכשיו הוא ישיג חכמה הרבה כי המים ששתה כעת היו מבארה של מרים. ואכן ר' חיים ויטאל ז"ל החל להיכנס בחכמה הזאת ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער הנהגת הלימוד דף פה טור ג, 'שם הגדולים' להחיד"א ערך ר' חיים ויטאל) והתקיים אז תלמודו בידו ('שבחי האר"י' סוף ד"ה ובכל זה עדיין) וזכה לחכמה מפוארה תורת אמת ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י סוף פרשת חקת אות קץ ד"ה ונכנס הבאר). כי יש בכוח 'בארה של מרים' לדחות את כוחות השכחה ולזכך זיכוך גדול ('בניהו' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' על גמ' תענית דף ט ע"א) והיא מסוגלת להשגת סודות התורה (ראה 'אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב למחבר ספר 'בני יששכר' חוקת ד"ה וממוצא). זה הטעם שר' חיים ויטאל היה יכול באורח פלא להשיג את כל החכמה הגדולה מהאר"י ז"ל בתקופה קצרה של שנה ועשרה חודשים, כי שתה מ'בארה של מרים', ונצטרף לזה נשמתו העצמית העליונה וגדלוּת הרב הקדוש שלימדו את החכמה ('שם הגדולים' להחיד"א מערכת ח אות כא ד"ה מהרח"ו ז"ל).

עתידה בארה של מרים לבוא לירושלים ולהוציא משם מים חיים

בארה של מרים עוברת ('בית יוסף' או"ח סימן רצ"ט בשם ה'כלבו' הלכות מוצאי שבת) ברוּחניוּתה ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם דף לד ע"ב ערכים אות מ ד"ה 'מעשה דחולדה ובור' מהרמ"ע מפאנו) כל מוצאי שבת בכל המעיינות ובכל הבארות, וכל מי שהוא חולה ומזדמן לו שישתה מאותם המים, אפילו אם כל גופו מלא שחין – מיד הוא מתרפא. לכן נהגו הנשים לשאוב מים מיד אחרי שהיו שומעות "ברכו את ה' המבורך" בתפילת ערבית של מוצאי השבת, כי אולי יזדמן לידן מים מבארה של מרים. והיה מעשה באדם אחד מוכה שחין שהלכה אשתו במוצאי השבת לשאוב מים והתעכבה יותר מידי, ונזדמן לה שם מים מבארה של מרים ומִלְאַה כדה מהם, ולא ידעה מזה. וכאשר חזרה לביתה כעס עליה בעלה מחמת שאיחרה, ומרוב כעסו נפל כדה משכמה ונשבר, ובכל מקום בו נתזו המים על גופו של בעלה נתרפא לו השחין. ועל זה אמרו חכמים "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא" (ראה גמ' קידושין דף מ ע"ב) ('בית יוסף' או"ח סימן רצ"ט בשם ה'כלבו' הלכות מוצאי שבת). וכן היה מעשה באדם אחד עיוור מוכה שחין, שירד לרחוץ בימה של טבריה, והזדמנה לו שם בארה של מרים והתרפא מחוליו ('במדבר רבה' פרשת קרח אות כב).

עתידה בארה של מרים לעלות לירושלים ולהוציא שם "מַיִם חַיִּים" כפי שהתנבא הנביא זכריה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה יד, ח). ואז הבאר תשקה את כל ירושלים וסביבותיה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה) וייצאו ממנה שנים עשר נחלים לשנים עשר השבטים ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נא) בדומה למה שהיה לעם ישראל במדבר. ועתידים המים האלו לצאת מתחת ל"מִפְתַּן הַבַּיִת" בבית המקדש, כפי שהתנבא הנביא יחזקאל "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ" (יחזקאל מז, א). וסביב הנחל שייווצר יגדלו עצים שיוציאו פירות שנאמר "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים" (יחזקאל מז, יב) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נא וכן מבואר בפירוש הרד"ל שם).

בתקופה שישראל היו הולכים במדבר, המים של הבאר היו מרפאים את גופם מכל מחלה ונגע. כי מי שהיה גופו נוגע במי בארה של מרים היה מיד מתרפא מכל תחלואיו ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וירא דף יח ע"ב ד"ה והשענו תחת העץ). וכך יהיה גם לעתיד לבוא בשעה שבני אדם ירחצו בתוך המים שייצאו מירושלים אז כל אדם שהוא חולה וירחץ שם מיד יתרפא שנאמר "כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל" (יחזקאל מז, ט) וגם אם יהיה לאדם מכה בגופו אז הוא ייקח מהעלים שגדלים סביב הנחל ויניח על מכתו ומיד יתרפא שנאמר "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק נא וכן מבואר בפירוש הרד"ל שם). והיות שהשתייה מבארה של מרים מַחְכִּים (עפ"י 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש כט פרשת בהר בחוקותי דף נד ע"ב ד"ה ובמדרש חזית), לכן עתידה להיות שתייתה מסוגלת לישראל בתורה וכפי שהרחיבה את ליבו של ר' חיים ויטאל להבין רזי תורה (עפ"י 'אלון בכות' לר' בנימין הכהן על מגילת איכה בפסוק 'מימינו בכסף'), במהרה בימינו אמן.