פרשת פנחס – גלגולי נשמות זמרי וכזבי

התורה מתארת את המעשה של זִמְרִי בֶּן סָלוּא וְכָּזְבִּי בַת צוּר כפי שנאמר "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה, ו-טו).

ויש להבין, איך יתכן שזמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון יעשה כזה מעשה הפקרות עם כזבי בת צור אשר היתה גויה מִּדְיָנִית?

זמרי היה בנם של שמעון ודינה ומתוך הזוהמא של שכם בן חמור

דינה בת לאה יצאה לראות בבנות הארץ ואז תפס אותה שכם בן חמור ועינה אותה שנאמר "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, א-ב). שכם ביקש להינשא לדינה, והאחים של דינה הסכימו שכל בנותיהם יתחתנו עם שכם ותושבי עירו בתנאי שאנשי העיר יסירו את הערלה מעליהם על ידי שיעשו ברית מילה שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (במדבר לד, יד-טז).

אנשי העיר הסכימו לתנאים הללו ומלו את עצמם. ואז שמעון ולוי אחי דינה באו ביום השלישי בהיותם כואבים והרגו את כל יושבי העיר שנאמר "וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית לד, כד-כו). סך כל המתים בעיר היו עשרים וארבע אלף ('יד יהודה' על 'מאמר אם כל חי להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ג אות כט). וכאשר נודע הדבר ליעקב אביהם של השבטים, הוא הוכיח את בניו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל). ועל כך הם ענו לו "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא).

לאחר המעשה עם שכם בן חמור, שמעון בן יעקב לקח את דינה אחותו ונשא אותה לאשה. ולפי שהטיפה הפסולה של שכם עדיין היתה מְכַשְׁכֶּשֶׁת במעיה של דינה לכן היא הצטרפה עם הטיפה הכשרה של שמעון ומזה נולד לה בנה זמרי ('קהלת יעקב' ערך ז"מ ד"ה זמרי), כך נמצא כי זמרי יצא גם מ'הכנעני' שבארץ אשר עליו נאמר "אָרוּר כְּנָעַן" (בראשית ט, כה) ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בחלק מאמרי מדרשי רז"ל ד"ה ואח"כ נשאה שמעון), מטעם זה זמרי היה נקרא בשם 'שאול בן הכנענית' כי אמו דינה נבעלה לכנעני ('בראשית רבה' פ, יא) וגם על שהוא עצמו עשה 'מעשה כנען' (גמ' סנהדרין דף פב ע"ב בשם ר' יוחנן, 'תרגום יונתן' בראשית מו, י). ונרמז מקורו בתיבות של שמו 'זמרי בן סלוא' שהן בגמטריא 'וּמִשְׁכֶם' ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח ד"ה ואפשר עוד לתת טעם). אמנם שמו של זמרי היה גם 'שלומיאל בן צורי שדי' (גמ' סנהדרין דף פב ע"ב בשם ר' יוחנן), כאשר 'צורי' הכוונה היא לשמעון אביו ('שער מאמרי רז"ל' בחלק מאמרי מדרשי רז"ל ד"ה ואח"כ נשאה שמעון). זמרי חי הרבה מאוד שנים עד המעשה עם כזבי בת צור שהיה בשנת הארבעים ללכתם של עם ישראל במדבר (להרחבה על אסנת בתה של דינה שנולדה לפני זמרי בן סלוא ראה אחד ממאמרינו לפרשת וישלח – 'סוד מעשה דינה בת לאה').

נשמת שכם בן חמור התגלגלה בזמרי ונשמת דינה בת יעקב בכזבי

נשמתו של שכם בן חמור התגלגלה בזמרי בן סלוא ונשמת דינה בת יעקב התגלגלה בכזבי בת צור ('קהלת יעקב' ערך 'כז' ד"ה כזבי בת צור, 'קהלת יעקב' ערך 'זמ' ד"ה זמרי בשם ילקוט ראובני, 'מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף, 'עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ פרשת פנחס ד"ה 'לכן אמור הנני נותן' בשם האר"י ז"ל) כפי שנרמז בפסוק "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא" (במדבר כה, יד), כשהתיבות המיותרות "הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה" רומזות על גלגולו הקודם בתוך שכם בן חמור כי האותיות השניות בכל תיבה יוצרות את הצירוף 'שכם'. וכן גלגולה של דינה נרמז בפסוק "וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר" (במדבר כה, טו), כאשר בתוך התיבה "הַמִּדְיָנִית" יש את צירוף שמה של 'דינה' ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ פרשת פנחס ד"ה לכן אמור הנני נותן). וכן הוא מה שנאמר על כזבי "וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה" (במדבר כה, יח), "אֲחֹתָם" – הכוונה שהיא אחות של ישראל מצד גלגול נשמתה כי דינה היתה אחות של השבטים (ביאור 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ג ד"ה לפי שנספחו).

זמרי בן סלוא היה מהמובחרים שבאנשי דור המדבר בימי משה רבינו, והיה השני לנשיאים. זמרי לא היה פרוץ בעריות כדעת הפתאים בני הכסילים (ביאור מאמר של ר' חיים ויטאל אשר הובא בסוף ספר 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי ד"ה וזה סוד שמעון), אלא שזמרי ידע את גלגולו ואת גלגול נשמתה של כזבי בת צור, והיה סבור בטעות כי היא מותרת לו לפי שהיא דינה ועליה הוא מל את עצמו בגלגול קודם ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) וכבר נדבקה נפשו בדינה בת יעקב. זמרי ראה שעתה התהפך הדבר, הוא שייך לקהל ה' ואילו כזבי שהיא דינה יצאה לקהל 

גויים, לכן רצה להידבק בה ולהחזירה אל מקומה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה לה ד"ה וכל זה היינו), כך שתאוותו של זמרי לכזבי נבעה מקרבת הנשמות שלהם בגלגולם הקודם אצל שכם ודינה ('יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם).

לכן זמרי הביא את כזבי לפני משה רבינו אשר כל סוד לא נעלם ממנו והיה יודע בחכמת הפרצוף מהו מחצב נשמתו של כל אדם, כפי שהיה יודע שנים רבות אחר כך גם האר"י ז"ל שהיה ניצוץ מנשמת משה רבינו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימין וואלף מצוה לה ד"ה וכל זה היינו). אז שאל אותו זמרי "זו מותרת או אסורה?" (ראה 'במדבר רבה' כ, כד, ו'מדרש תנחומא' פרשת בלק אות כ) ושאל דווקא על 'זו' ולא על סתם מדינית, כי כוונתו שיפסוק לו משה רבינו לפי תורת הגלגול שהיא מותרת לו, שהרי אם יפסוק לפי המציאות כעת הרי שהיא גויה וודאי אסורה לו ('נחלת בנימן' מצוה לה ד"ה וכל זה היינו, 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף). מטעם זה זמרי תפס את כזבי דווקא ב'בלוריתה' ובא לפני משה רבינו (ראה 'במדבר רבה' כ, כד, 'מדרש תנחומא' פרשת בלק אות כ), כי רצה לרמוז שהוא תופס את הדברים בשורשם בתורת הגלגול כמו שהבלורית היא בשורש הראש ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף).

זמרי אמר למשה רבינו, שאם יאמר שזו מותרת לו אזי סימן שהוא מאמין ב'תורת הגלגול' ומובן מדוע משה בעצמו לקח את צפורה לאשה על אף שהיא היתה בת כומר ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף), לפי שראה את השורש מעיקרו ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) שהיא היתה גלגול תאומתו ובת זוגתו של הבל שהוא גלגול נשמתו של משה ('נחלת בנימן' מצוה לה ד"ה וכל זה היינו, 'מזבח אליהו' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם). וכשם שהוא משה רבינו לקח בת כומר לעשות את רצונו כך גם הוא זמרי חפץ בכזבי ('מזבח אליהו' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) לקחת אותה לו, לפי שהיא בת זוגו מגלגול קודם ('מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף). אך אם משה רבינו יאמר שכזבי אסורה לו, אז מי התיר לו להינשא לבת של יתרו ('נחלת בנימן' מצוה לה ד"ה וכל זה היינו) שהיה כומר לעבודה זרה?! ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף).

משה רבינו עליו השלום ידע שאשתו צפורה בתו של יתרו שונה מכזבי, לפי שהיא היתה תאומתו בהיותו גלגול הבל אשר נולדה אז עמו וניתנה לו בהיתר ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) וגם עתה לקחה לו לאשה על פי דיבורו של ה' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני סוף פרשת מטות ד"ה מדרש רבה), מה שאין כן דינה, שהרי מי התיר לזמרי בן סלוא לכתחילה לקחתה בהיותו גלגול שכם ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) ולענות אותה אז כדרכה ושלא כדרכה ובעל כרחה ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה העולה מזה) שכעת בגלגול זמרי הוא מחזר אחריה?! ('מזבח אליהו' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם). אבל מכל מקום משה רבינו לא פגע בו והניח לפינחס להרוג את זמרי בן סלוא, על מנת למנוע לזוּת שפתים שעשה זאת לכבוד עצמו ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה אמר המאסף) (להרחבה על תאומתו של משה רבינו בגלגול קודם ראה אחד ממאמרינו לפרשת וארא – 'גלגולי נשמת משה רבינו').

זמרי טעה בשיקול דעתו ('מזבח אליהו' מדרש קרח ד"ה ילקוט פ' ויחי בסודם) וחשק בכזבי כשם שהוא חשק בדינה כאשר היה בגלגולו הקודם בשכם ('קהלת יעקב' ערך ז"מ ד"ה זמרי) והוא התאווה לה כעת מחמת כן ('פלח הרימון' לר' בצלאל הדרשן אופן ארבעה עשר ד"ה 'ונראה לי' בשם האר"י ז"ל). גם כוח הזוהמא שהיתה בדינה משכם בן חמור עצמו גרם לזמרי להדבק בכזבי ('שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל דף ח ע"ב ד"ה גם זה הוא הענין, 'ספר הגלגולים' ליקוטים דף לז ע"ב סוף ד"ה הנה נודע, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק נ ד"ה וירא אליו ה', ביאור מאמר של רבינו חיים ויטאל זצ"ל שהובא בסוף ספר 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי ד"ה וזה סוד שמעון נוטריקון) (אמנם המעשה עצמו שעשה שכם בדינה היה לטובתה של דינה וטיהר אותה מ'טומאת נידה' שהיה בה מגלגול נשמתה הקודם, להרחבה בזה ראה מאמרינו לפרשת וישלח – 'מעשה דינה בת יעקב') שהרי הוא בא מכוח אותה הזוהמא (ביאור 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ג ד"ה לפי שנספחו), וקלקל עמה כעת כשם שקלקל עמה בגלגולו הקודם ('קהלת יעקב' ערך כ"ז ד"ה כזבי בת צור).

זמרי בעל את כזבי ארבע מאות עשרים וארבע בעילות באותו היום (ראה גמ' סנהדרין דף פב ע"ב) כי רצה על ידי כן לפרסם את הסוד הנסתר שהוא גלגול שכם והיא גלגול דינה, וזה על ידי שיתנו ליבם למספר הזה של הבעילות שעולה גמטריא של התיבות 'שכם' ו'דינה' כאשר הם כוללות עוד חמש כנגד חמשת התנאים שהתנו בני יעקב על מנת להתחתן עמו כאשר הוא היה בגלגול שכם בן חמור. ואלו הם התנאים "לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית לד, טו) "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם" (בראשית לד, טז) "וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ" (בראשית לד, טז) "וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם" (בראשית לד, טז) "וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (בראשית לד, טז). וכשהוא היה בגלגול שכם בן חמור הוא הסכים לתנאים הללו, מל את עצמו ולקח את דינה לאשה. ואם כן גם עתה חשב זמרי, שבדין לקח את 'כזבי בת צור' שהיא גלגול נשמת דינה והרי היא שלו ('מדרש תלפיות' ענף זמרי ד"ה העולה מזה).

השבטים אמרו לאחר הריגת שכם "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא) והוא בלשון עתיד כדי לרמוז על הסוד הזה שגם לעתיד תהיה דינה ל'זונה' ('פלח הרימון' לר' בצלאל הדרשן אופן ארבעה עשר ד"ה 'ונראה לי', 'פלח הרימון' אופן עשרים ושלשה ד"ה ונראה לי שהענין, פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם) על ידי שכם שיתגלגל בזמרי ('בגדי אהרן' לר' אהרן תאומים פרשת פנחס דף יג ע"א ד"ה ועם זה הענין) ודינה שתתגלגל בכזבי, והם דאגו על הקלקלה שתהיה באחרית הימים ('פלח הרימון' לר' בצלאל הדרשן אופן ארבעה עשר ד"ה 'ונראה לי', 'פלח הרימון' אופן עשרים ושלשה ד"ה ונראה לי שהענין, פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם). וכן אמר יעקב אבינו על שמעון ולוי "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר מט, ו-ז), "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" – זה מעשה זמרי, "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – זהו שכם בן חמור, שעל ידי כן בא זמרי לעולם ונרמז בסופי תיבות "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" שיוצא 'זמרי' (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק יד דף לה ד"ה והא דהאומות).

פנחס בן אלעזר שראה את מעשה זמרי וכזבי, קם מתוך העדה והלך והרג את שניהם שנאמר "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית כה, ו-ח). ואחר כך נאמר "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה, יד-טו), כאשר על זמרי נאמר "הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה" בלשון כפולה לפי שנהרג פעמיים, פעם אחת בגלגול זמרי ופעם אחת בגלגול שכם. ואילו על כזבי נאמר "הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה" פעם אחת, לפי שהיא לא נהרגה בגלגול קודם בהיותה דינה אלא רק עתה על ידי פנחס ('בגדי אהרן' לר' אהרן תאומים דרשן פרשת פנחס דף יג ע"א סוף ד"ה ועם זה הענין). 

נשמות הרוגי עירו של שכם בן חמור התגלגלו בהרוגי המגיפה בשטים

כל אותן הנשמות שהיו בעירו של שכם אשר נימולו ונהרגו על ידי בני יעקב, התגלגלו בתוך ישראל בבניהם של שבט שמעון ('מגלה עמוקות' על התורה מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש ג ד"ה והנה יש בזה הענין סוד גדול, 'אגרא דכלה' פרשת וישלח ד"ה ויאמר יעקב אל שמעון). אמנם הם לא היו ממש משבט שמעון ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות זי"ן ד"ה זמרי בן סלוא), אלא מהערב רב שנספחו לשבט שמעון ('עמק המלך' שער תוהו ובוהו תחילת פרק סט ד"ה 'הנה כדי שנבו'', 'גולל אור' אות זי"ן ד"ה זמרי בן סלוא) ונשׂאו מבנותיהם (זוהר פרשת פנחס דף רלו ע"א ד"ה אלא ודאי, 'עמק המלך' שער תוהו ובוהו תחילת פרק סט ד"ה 'הנה כדי שנבו'', 'גולל אור' אות זי"ן ד"ה זמרי בן סלוא) לאחר שהם עצמם התגיירו. ואז הולידו מהם בנים (זוהר פרשת פנחס דף רלו ע"א ד"ה אלא ודאי) שהיו במספר עשרים וארבע אלף איש כנגד עשרים וארבע אלף שנהרגו על ידי בני יעקב ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו'). לכן נאמר אצלם "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה, ט), "הַמֵּתִים" בה"א הידיעה, ללמד שכל אותם המתים במגיפה היו אותם עשרים וארבע אלף שכבר מתו בעיר שכם ('מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש ג ד"ה והנה יש בה הענין).

הערב רב נדבק דווקא בשבט שמעון, משום אותה 'זוהמא' שהטיל שכם בן חמור בדינה בת יעקב ושנשארה בזרעו של שמעון – כך שמצא מין את מינו (ביאור 'יד יהודה' על מאמר אם כל חי להרמ"ע מפאנו חלק א' סימן ג אות כה), ונשות השבט גם ילדו לאותם ערב רב מעין מה שילדה דינה בת יעקב את זמרי בן סלוא שהיה מהזוהמא של שכם בן חמור שהיה עמה קודם שלקחה שמעון ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ג). והיה בכך עונש לשבט שמעון על הריגת אותם אנשים בעיר של שכם על לא חמס בכפיהם ('מגלה עמוקות' פרשת וישב ד"ה ויחלום יוסף עוד חלום). וזה מה שאמר יעקב אבינו לבניו "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (במדבר לד, ל), כלומר שעשיתם אותי 'עכור' כי עתידים להתערבב בי אותן הנשמות של 'יושבי הארץ' ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת וישלח ד"ה ויאמר יעקב אל).

אותם עשרים וארבע אלף איש משבט שמעון הם אלו שזנו עם בנות מואב במעשה זמרי בשטים ('עמק המלך' שער התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו', 'אגרא דכלה' פרשת וישלח ד"ה ויאמר יעקב אל שמעון) ומתו כולם במגיפה שנאמר "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה, ט) ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות זי"ן ד"ה זמרי בן סלוא) כי יד ה' היתה בם ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ג). ונגזר שימותו דווקא מתוך שבט שמעון, כיון שהם נהרגו על ידי שמעון בן יעקב בזמן שכם לאחר שהם היו כבר נימולים (ביאור 'יד יהודה' על מאמר אם כל חי להרמ"ע מפאנו חלק א' סימן ג אות כט). אך היות שהם לא עשו את מצות המילה לשמה ('בגדי אהרן' פרשת פנחס דף יג ע"א ד"ה ועם זה הענין) אלא נימולו רק בשביל דינה (ביאור 'יד יהודה' על מאמר אם כל חי להרמ"ע מפאנו חלק א' סימן ג אות כט) כפי שנאמר "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" (בראשית לד, ח) (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם), לכן לא נענשו להיות היילודים מזרעו של שמעון ממש, אלא מהערב רב שנשאו בנות משבט שמעון (ביאור 'יד יהודה' על מאמר אם כל חי להרמ"ע מפאנו חלק א' סימן ג אות כט).

מטעם זה נסמכו הפסוקים "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר כו, יא-יב) על מנת לרמוז כי לא מת משבט שמעון אף אחד, וכל המתים במגיפה היו מזרעו של הערב רב ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן כב, 'עמק המלך' שער התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי). וזה גם מה שנאמר בפסוק "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה, ט) שלא נאמר 'אשר מתו' אלא נאמר "הַמֵּתִים", ללמד כי כל אלו שמתו כבר היו 'מתים' בחייהם והם אותם בני הערב רב שהתערבבו בשבט שמעון (זוהר פרשת פנחס דף רלז ע"א ד"ה אלא ודאי וד"ה ובגין). וכן הוא מה שנאמר "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – אבל לא מעל הערב רב, "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – אבל מהערב רב כלו (זוהר פרשת פנחס דף רלז ע"א ד"ה אלא ודאי וד"ה ובגין).

מטעם זה כאשר נמנו מספרי השבטים בתחילת ספר במדבר, נאמר אצל שבט שמעון "לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא" (במדבר א, כב) נאמרה התיבה "פְּקֻדָיו" שהיא מלשון 'חסרון', בכדי ללמד ש'רוח הקודש' היא זו שאמרה ('עמק המלך' לר' נפתלי הרץ בכרך שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו') את המניין של שבט שמעון ב'דאבוֹן נפש' ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ג) מחמת שהיתה דואגת עליהם על שנספחו אליהם רבים מהערב רב שנשׂאו נשים מתוכם ('מאמר אם כל חי' חלק א סימן ג, 'עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו') ועתידים להיחסר עשרים וארבע אלף ממניינם ('מאמר אם כל חי' חלק א סימן ג). לכן תיבה זו של "פְּקֻדָיו" לא נאמרה אצל אף אחד מהשבטים האחרים שנמנו ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו').

יעקב אבינו אמר לבניו שמעון ולוי שבעקבות מעשיהם עם אנשי העיר שכם, הוא יצטרך ('לב אריה' פרשת מקץ אות ז ד"ה ונראה דהנה) לפרוע את החוב ('צמח דוד' לר' יוסף דוד אב"ד סאלוניקי פרשת וישלח ד"ה וז"ש ויאמר יעקב אל שמעון) ולתת מתים כמספר ההרוגים ('לב אריה' פרשת מקץ אות ז ד"ה ונראה דהנה), כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (במדבר לד, ל), "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר" – כלומר שבעתיד יהיה ניכר מספר ההרוגים משבט שמעון שהם יהיו עשרים וארבע אלף כמניין אנשי העיר שנהרגו. וזה כי "נֶאֶסְפוּ עָלַי" לעתיד לבוא אותן הנשמות של אנשי העיר של שכם ('אגרא דכלה' פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר יעקב אל שמעון') על ידי הערב רב הנקראים "הָאסַפְסֻף" (במדבר יא, יד) ('צמח דוד' פרשת וישלח ד"ה וז"ש ויאמר יעקב אל שמעון), "וְהִכּוּנִי" – שעתידים הם ליפול אז במגיפה ('אגרא דכלה' פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר יעקב אל שמעון'). ואף שהם לא משבט שמעון ממש, מכל מקום "וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" על שהם מבנות שמעון ('צמח דוד' פרשת וישלח ד"ה וז"ש ויאמר יעקב אל שמעון).

נשמת זמרי התגלגלה בר' עקיבא ונשמת כזבי באשת טרונוסרופוס הרשע

נשמת זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני התגלגלה בר' עקיבא בן יוסף ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק מב ד"ה דאתחזיאת לי' דיוקני', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז ד"ה 'פנחס דע' ממהרח"ו, 'עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה 'הנה כדי שנבו',  'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין חמישי נהר כה ד"ה עוד מצאתי כתוב) ושם נשמתו של זמרי נתקנה ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק מב ד"ה דאתחזיאת לי' דיוקני'), לכן השם 'זמרי בן סלוא' יוצא בגמטריא השם 'עקיבה בן יוסף' עם אחת עשרה אותיותיו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק סז ד"ה 'פנחס דע' ממהרח"ו, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק מב ד"ה דאתחזיאת לי' דיוקני'. לגבי כתיבת שם ר' עקיבה עם אות ה' ראה 'שם הגדולים' להחיד"א מערכת גדולים י' אות דש ד"ה 'וקרא שם'. וכן בגמ' ירושלמי שמו של ר' עקיבה מופיע עם האות ה'). מטעם זה הדגיש הפסוק ואמר "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא" (במדבר כה, יד), כלומר שעכשיו נקרא שמו "זִמְרִי בֶּן סָלוּא" אך לעתיד לבוא ישתנה שמו לר' עקיבא בן יוסף ('מתתי-ה' על התורה לר' מתתיהו ליברמן פרשת פנחס דף נז ע"ב ד"ה ואפשר שזה היה).

נשמת כזבי בת צור התגלגלה באשת טרונוסרופוס הרשע, והיא ביקשה ללכת ולהכשיל את ר' עקיבא בזנות (ראה גמ' עבודה זרה דף כ ע"א) ולבסוף התגיירה ונישאה לר' עקיבא ('קהלת יעקב' ערך 'עק' ד"ה ר"ע הי' גלגול זמרי, 'יערות דבש' חלק א' דרוש ב ד"ה 'ולכן בני דעה' בשם האר"י ז"ל, 'חסד לאברהם' מעין חמישי נהר כה ד"ה 'עוד מצאתי כתוב' ממהרח"ו זצ"ל, 'מראית העין' להחיד"א מסכת עבודה זרה דף כ ד"ה 'ר' עקיבא ראה' מהרמ"ע מפאנו בשם המהר"י סרוק זצ"ל. ראה 'בן יהוידע' גמ' נדרים דף נ ע"ב ד"ה ומן אשתו). ונמצא כי אותם 'הַמַּצָּעִים' שהציעה כזבי לזמרי באיסור, היא הציעה כעת לר' עקיבא גלגולו בהיתר ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו', 'מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר). וזה נרמז אצל זמרי וכזבי במה שנאמרו תיבות מיותרות בפסוק "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית" (במדבר כה, יד) כי מעיד על שהיא עתידה לשוב ולהיות קשורה עמו (ראה 'אור החיים הקדוש' במדבר כה, יד ד"ה עוד רמז באומרו) אצל ר' עקיבא ('מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר).

זמרי בן סלוא הקדים ולקח את כזבי בת צור שאכן היתה בת זוגו, אלא שעדיין לא היתה ראויה לו ובזה 'אכלה פגה' כלומר טרם זמנו ('שער מאמרי רז"ל' בחלק מאמרי מדרשי רז"ל ד"ה ואח"כ נשאה שמעון, 'שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל דף ח' ע"ב ד"ה גם זה הוא הענין, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק נ' ד"ה וירא אליו ה', ביאור מאמר של רבינו חיים ויטאל שהובא בסוף ספר 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי ד"ה וזה סוד שמעון נוטריקון). ובימיו של ר' עקיבא הגיע הזמן, ואז היא התגלגלה באשת טרונוסרופוס ולקחה ר' עקיבא לאשה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ב ד"ה ולכן בני דעה) ותיקן בה את מה שקלקלה בגלגולה הקודם של כזבי בת צור ('קהלת יעקב' ערך 'עק' ד"ה ר"ע הי' גלגול זמרי, עפ"י 'גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות עו ד"ה כזבי).

לכן כאשר ר' עקיבא פגש את אשת טרונוסרופוס הרשע לפני שהתגיירה, הוא ירק שׂחק ובכה. ירק – כי היא באה מטיפה סרוחה (גמ' מסכת עבודה זרה דף כ ע"א) וגם על שהוא נדבק בעבר בטומאה (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם). שׂחק – כלומר צחק, כי ראה שהיא עתידה להתגייר ולהינשא לו (גמ' מסכת עבודה זרה דף כ ע"א) ושהוא יתקן את הפגם שלה ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו', פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם) כפי שנרמז בתיבה 'שׂחק' שהיא ראשי תיבות 'שֶׁיִּשָּׂא חֵלֶק קְדֻשָּׁה' ('מראית העין' להחיד"א מסכת עבודה זרה דף כ ד"ה 'ר' עקיבא ראה'). בכה – על היופי שלה שעתיד לִבְלוֹת בעפר (גמ' מסכת עבודה זרה דף כ ע"א) ועל קלקול (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם) מעשיו הראשונים עמה ('מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר) ועל שנשמתו הלכה מדחי אל דחי עד הזמן הזה שבו יתוקן פגם ברית קודש ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו'), וכפי שנרמז בתיבה 'בכה' שהוא ראשי תיבות 'בעבור היותה כזבי' ('מראית העין' מסכת עבודה זרה דף כ ד"ה 'ר' עקיבא ראה').

מטעם זה ר' עקיבא נענש במיתה קשה כי מיתה זו היתה גם כפרה ותיקון לנשמת זמרי בן סלוא ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק מב ד"ה דאתחזיאת לי' דיוקני') שחיכה הרבה שנים לתיקונו אצל ר' עקיבא (עפ"י 'עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו') וכפי שאכן קרה (עפ"י 'גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות עו ד"ה כזבי). ועל מה שהיתה נשמת ר' עקיבא במקורה משכם בן חמור ('עמודיה שבעה' עמוד רביעי סימן כו ד"ה 'והנה אחר שנודע' בשם האר"י ז"ל), היה ר' עקיבא רגיל לומר בזמן שהוא היה עם הארץ "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (ראה גמ' פסחים דף מט ע"ב ד"ה תניא אמר) כנגד 'חמור' אביו של שכם (עפ"י 'לקוטי שושנים' לר' שמשון מאוסטרופולי ד"ה מר כדאית, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שלישי סימן טז ד"ה ועתה נבין, פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם), לרמוז שיש לו שייכות עמו ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן טז ד"ה ועתה נבין למה) על ידי חלק נשמתו שמצד זמרי בן סלוא אשר היה גלגול נשמתו של שכם בן חמור (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם).

נשמות הרוגי המגיפה בשטים התגלגלו בעשרים וארבע אלף תלמידי ר' עקיבא

נשמותיהם של עשרים וארבע אלף איש שנהרגו במגיפה בשטים על דבר זמרי, חזרו והתגלגלו בעשרים וארבע אלף תלמידי ר' עקיבא ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו', 'קהלת יעקב' ערך 'עק' ד"ה ר"ע הי' גלגול זמרי) ור' עקיבא בא לתקן את כל הנשמות הללו כפי שנרמז בפסוק "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם" (תהלים עד, כא), "דַּךְ" – בגמטריא עשרים וארבע, שהוא סוד עשרים וארבע אלף התלמידים שתיקן ר' עקיבא ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק מב ד"ה דאתחזיאת ל' דיוקני'). ומותם החוזר בימי ר' עקיבא נרמז בפסוקים "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה, ט), שאמר בתחילה "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" – כנגד עשרים וארבע אלף המתים שחטאו בזמן זמרי (ספר 'מתתי-ה' על התורה פרשת פנחס דף נז ע"ב ד"ה ותעצר המגפה), "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה" – לשון עתיד, כי עתידים בגלגול שלישי למות שוב פעם אותם עשרים וארבע אלף בתלמידי ר' עקיבא ('מגלה עמוקות' מהדורה תנינא פרשת פנחס דרוש ג ד"ה והנה יש בזה הענין, ספר 'מתתי-ה' על התורה פרשת פנחס דף נז ע"ב ד"ה ותעצר המגפה).

תלמידי ר' עקיבא מתו בקיצור שנים באותם הימים שבין פסח לעצרת ('עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי שנבו', 'קהלת יעקב' ערך 'עק' ד"ה ר"ע הי' גלגול זמרי) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (גמ' יבמות דף סב ע"ב). והסיבה שלא נהגו בכבוד חבריהם, היה לפי שהם זכרו את מחצבן הראשון בגלגול שכם ('מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש ג ד"ה והנה יש בזה הענין סוד גדול) ואת עוון גלגולם השני בשטים ('מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש ג ד"ה והנה יש בזה הענין סוד גדול, 'גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות עו ד"ה כזבי, 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן כב, 'עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי) שבו זנו אותם עשרים וארבע אלף איש ולא נטהרו עדיין ממנו ('גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות עו ד"ה כזבי, 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן כב, 'עמק המלך' שער עולם התוהו תחילת פרק סט ד"ה הנה כדי), ובראותם את מקור מחצבם ויסודם הראשון של חבריהם – הם לא חלקו כבוד זה לזה ('מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר). לכן כאשר ר' עקיבא ראה את מקורו ואת מקורם של תלמידיו, באותם הרוגי העיר של שכם והמתים במגיפה בימי זמרי, הוא הוכיחם ואמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ראה 'בראשית רבה' כד, ז) כדי שינהגו כבוד איש ברעהו ('מגלה עמוקות' פרשת קדושים ד"ה ובזוהר דרש).

וכשם שנהרגו עשרים וארבע אלף איש מישראל על ידי מעשה זמרי בן סלוא, כך כנגדם מתו לר' עקיבא שהיה גלגול נשמתו של זמרי גם עשרים וארבע אלף תלמידים ('ספר הגלגולים' ממהרח"ו פרק סז ד"ה פנחס דע, 'חסד לאברהם' מעין חמישי נהר כה ד"ה 'עוד מצאתי' ממהרח"ו). ולכן הם מתו דווקא בימי העומר שיש בהם מ"ט ימים כנגד מ"ט שערי טומאה שנטמאו בבנות מואב וכפי הרמוז בגמטריא התיבה 'מואב' שהוא מ"ט ('אורה ושמחה' לר' אברהם שמחה מבארנוב עניני ל"ג בעומר אות ב). וזו היתה מיתתם השלישית ('מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר, 'מגלה עמוקות' פרשת קדושים ד"ה ובזוהר דרש) שנוספה על מיתתם הראשונה בידי שמעון בעיר של שכם (עפ"י 'גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות עו ד"ה כזבי). וגם לזה רמז יעקב אבינו לשמעון ולוי כאשר אמר להם "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר" (במדבר לד, ל) כלומר שעתידים למות תלמידי ר' עקיבא כמספר הרוגי שכם, בתקופה שבה עם ישראל סופרים את הימים בין פסח לעצרת ('עמודיה שבעה' עמוד שלישי סימן טז ד"ה ואם תמצא וד"ה ולכך אמר ואני) וכפי שאכן קרה. ואחרי מעשה זה כבר נטהרו לגמרי אותן הנשמות (פירוש 'יואל משה' על 'מאמר אם כל חי' חלק א סימן ד ד"ה לפי שנספחו עליהם). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.