פרשת מטות מסעי – חשיבות קיום הנדרים

התורה ציותה לקיים את הנדרים של האדם כפי שנאמר "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). וכן נאמר על אשה שנדרה כי היא חייבת לקיים את נדרה אלא אם בעלה או אביה הפרו את נדרה באותו היום בו שמעו על הנדר שנאמר "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהֹוָ"ה יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל, ד-ט).

ויש להבין, מדוע התורה הזהירה את האנשים והנשים בעם ישראל באזהרה מיוחדת לקיים את כל הנדרים אשר יוצאים מפיהם?

כוח הדיבור הוא מחיות נשמת האדם והוא בחינת העליונים

הדיבור של האדם הוא תכליתו ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א פרשת שלח לך דף סה ע"א טור א ד"ה ודבר זה כתוב בתורה) והוא חלק מחיוּת נשמתו ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד אות כב בשם מהרח"ו), וכפי שבפסוק "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) תרגם אונקלוס "וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא", כלומר שרוח הדיבור היא כנגד נפשו של האדם (עפ"י 'תרגום אונקלוס' בראשית ב, ז). והראיה היא שכשיוצאת הנשמה לא נשאר הבל או דיבור כי אותו כוח הדיבור הוא חלק מנשמתו. ובזה הצטוו ישראל "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג) כלומר שהוזהרו לא לדבר דברים בטלים לפי שמפסידים בזה חלק מהנשמה ('מדבר קדמות' מערכת ד אות כב בשם ר' חיים ויטאל, 'חומת אנך' על התהלים מזמור נח ד"ה 'ובמאמר הנז' אפשר' בשם ר' חיים ויטאל), כי בכל דיבור של האדם נחסר 'הבל' אחד מהנפש של האדם ('מראית העין' להחיד"א בביאורו על פרקי אבות פרק ו משנה ז ד"ה גדולה תורה) ונגרע מחייו ('מראית העין' להחיד"א מסכת חולין דף פט ד"ה א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם. וראה 'נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת ר' אות ט ד"ה 'א"נ יובן עמ"ש חז"ל' שכתב כעין זה גם לגבי פסיעותיו של האדם, שיש מספר לפסיעותיו בכל ימי חייו. וכל זה לדבר הרשות אך לא לדבר המצוה אדרבא מאריך ימיו ושנותיו עיי"ש).

לכן אדם שרוצה להרוויח חיים יעשה עצמו אילם, כפי שאמרו רבותינו "מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם" (גמ' חולין דף פט ע"א בשם רבי יצחק), כלומר שהאומנות שלו להרוויח ובזול יהיה לשמור עצמו כאילם כי בזה מרוויח חיים ('מראית העין' להחיד"א מסכת חולין דף פט ד"ה א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם צדק). וכל זה במדבר דברים בטלים ('מראית העין' להחיד"א על מסכת פסחים דף קיו ד"ה דרך רמז אפשר' בשם ר' חיים ויטאל, 'מראית העין' מסכת חולין דף פט ד"ה א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם צדק, 'חומת אנך' על התהלים מזמור נח ד"ה 'ובמאמר הנז' אפשר' בשם ר' חיים ויטאל) וכל שכן בדברים אסורים ('מראית העין' להחיד"א בחלק ביאורו על פרקי אבות פרק ו משנה ז ד"ה גדולה תורה), אך המדבר דברי תורה, אדרבא הוא מוסיף חיים ('מראית העין' מסכת חולין דף פט ד"ה א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם צדק, 'חומת אנך' על התהלים מזמור נח ד"ה 'ובמאמר הנז' אפשר' בשם ר' חיים ויטאל) שנאמר "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ט, יא) ועל זה אמרו רבותינו "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לְעֹשֶׂיהָ בעולם הזה ובעולם הבא" (פרקי אבות ו, ז) ('מראית העין' בחלק ביאורו על פרקי אבות פרק ו משנה ז ד"ה גדולה תורה). לכן כל חיותו של האדם תלויה בדיבור ('נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת ח' אות ג ד"ה ונקדים האיש).

'הדיבור' הוא עיקר בריאת האדם יתר על בעלי החיים ('אמרי נועם' לר' מאיר מדזי'קוב בחלק לפסח סימן קדש). ולכן אדם הראשון קרא לאשתו בשם "חַוָּה" שהוא מלשון 'אחוה' הכוונה מדברת וכעין הפסוק "אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי" (איוב טו, יז) (ראה 'מצודת דוד' ו'מצודת ציון' איוב טו, יז) וזה על אף שהיה לו לקרוא לה 'חיה' שנאמר "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ) ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א פרשת שלח לך דף סה ע"א טור א ד"ה ודבר זה כתוב בתורה) ועוד האדם נקרא 'חי מדבר' ולא נקרא רק 'חי' כמו שאר בעלי החיים, לפי שבדיבור שלו הוא נבדל מהם ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ג' לבעל 'שבט מוסר' פרשת מטות ד"ה אך) ונעשה בחינת הצורה העליונה. וכדי ללמד על כך יש בפסוקי התורה לשונות של דיבור כמו 'וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה' 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה'. ובדיבור הקב"ה גם ברא את עולמו כפי שאמרו רבותינו "בעשרה מאמרות נברא העולם" (פרקי אבות ה, א) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה הרי נתבאר בפרשה. ראה בראשית רבה יז, א), ועל כן גם לאדם ניתן 'הדיבור' על מנת שיתקדש ויתעלה בו וישבח בו את יוצרו שנאמר "תְּהִלַּת יְהֹוָ"ה יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, כא) ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה ריד, 'של"ה הקדוש' בחלק תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה הרי נתבאר בפרשה).

הדיבור הוא בחינתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם של מלאכי השרת ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה ריד, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה הרי נתבאר בפרשה) המדברים בלשון הקודש כבני האדם (גמ' חגיגה דף טז ע"א), לכן בכוח הדיבור של האדם הוא משתווה למלאכים ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק י ד"ה ואפשר לומר בענין אחר) ומשתתף עמהם. מטעם זה הדיבור הוא החלק הנכבד בגופו של האדם ('דברי שלמה' על התורה לר' שלמה שלם בסוף דרוש לפרשת מטות מסעי ד"ה 'אל תתן את פיך' בשם החינוך) ועל ידו יכול האדם להידבק בקדושה ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק י ד"ה ואפשר לומר בענין אחר), ויכול לפעול בנשמתו כפי שנאמר "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה), "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ" – היא נשמתו של האדם (ראה גמ' חגיגה דף טז ע"א בשם חכמים), "שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" – שהדיבור פועל בה ('שיח יצחק' לר' יצחק אייזיק חבר דף קעה ע"א טור א ד"ה וע"פ הדברים שכתבנו) (להרחבה על לשון המלאכים ראה אחד ממאמרינו לפרשת כי תבוא – 'מעלת לשון הקודש').

כל דיבור של האדם עושה רושם ואין דיבור שהולך לבטלה

אין שום דיבור היוצא מהאדם והולך לריק ולבטלה ('נועם אלימלך' לר' אלימלך מליז'ענסק סוף פרשת פנחס), ואף שהוא מדבר פה למטה בעולם השפל הזה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת מטות אות ב ד"ה לא יחל דברו), הרי כל דיבור שלו עולה למעלה ועושה רושם ('חומת אנך' להחיד"א פרשת מטות אות ב ד"ה לא יחל דברו, 'יסוד יוסף' לר' יוסף יוסקא מדובנא רבו של מחבר ספר 'קב הישר' פרק א). וכמו שהיה עם משה רבינו שמסר עצמו על עם ישראל ואמר "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב) והתקיים דיבורו שלא נזכר שמו בכל פרשת תצוה ('חומת אנך' להחיד"א פרשת תצוה אות א ד"ה ואתה תצוה). ואפילו מה שאדם מדבר לפעמים בדרך גוזמא כלפי חברו כגון שאומר לו כי הוא דומה ל"כֹּמֶר" או ל"פֶּגֶר" וכדומה, בהכרח שעתיד להתקיים בחברו או בזרעו של חברו ('ספר חסידים' סימן תעט). לכן אם אדם כבר דיבר דיבורים לא טובים אז ייתן פירוש והסבר טוב לאותם הדיבורים, האותיות, התיבות והצירופים ובזה תתבטל הגזירה שהיתה צריכה לבוא מחמת אותו הדיבור והרושם שעשה, ויתהפך הכל לטובה ('אגרא דכלה' למחבר ספר 'בני יששכר' פרשת בשלח ד"ה ונקדים).

אדם שלא עומד בדיבורו מתחייב לקבל עליו קללת 'מי שפרע' וזה נוסח הקללה "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים שטבעו בים, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (ראה גמ' בבא מציעא דף מט ע"א, ראה שו"ע חושן משפט סימן רד סעיף ד). והטעם בזה, לפי שאנשי דור המבול נענשו על מעשיהם וה' הרגם, אבל לא השלימו בזה את עונשם והיו צריכים לשוב ולהתגלגל באנשי דור הפלגה. וגם אז לא תוקנו ושבו והתגלגלו באנשי דור סדום ושוב קלקלו, ושבו והתגלגלו בעם ישראל שבמצרים. אז הם תוקנו באמצעות סבלם הגדול שם (ראה 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרוש א' לפסח), וכך הוא לכל מי שלא עומד בדיבורו, שלבד מה שנענש בחייו עוד עתיד לשוב לעולם בגלגול על מנת להענישו פעם נוספת על שלא עמד בדיבורו ('ערבי נחל' פרשת נח דרוש ב ד"ה וכך הוא) (להרחבה בענין גלגול נשמותיהם של ישראל עד לדור מצרים ראה אחד ממאמרינו לפרשת שמות – 'עבודת בני ישראל במצרים').

ובפרט אדם שנדר ולא קיים, מביא על עצמו רעה גדולה ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בפירושו על קהלת פרשה ה ד"ה אל תבהל) וצריך לשוב ולהתגלגל בעולם הזה. ואז הוא עתיד להתגלגל באשה נדרנית כנגד מה שהיה נודר ולא מקיים. לכן סמוך לציווי "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה" (במדבר ל, ג) נאמר "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה" (במדבר ל, ד) לרמוז על שהוא יתגלגל ב"אִשָּׁה" נדרנית. ותצטרך אותה "אִשָּׁה" נדרנית שאביה ובעלה יָפֵרוּ את נדריה כנגד מה שהיא לא עשתה בגלגול הקודם, ואז יתקיים "וַיהֹוָ"ה יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל, ו, ובמדבר ל, ט) גם על הנדרים בגלגול הקודם. ואותה אשה עתידה להתחתן גם היא עם בעל נדרן, ותיענש בגלגול השני על עוון הנדרים של בעלה ותמות, אך למעשה זהו העוון שלה עצמה ובאה על עונשה ('רקנאטי' על התורה סוף פרשת מטות, 'זרע ברך' לר' ברכיה ברך תלמיד ה'מגלה עמוקות' חלק ג' פרשת מטות ד"ה או אפשר). וזה מה שאמרו רבותינו "בעון נדרים מתה אשה של אדם" (ראה גמ' שבת דף לב ע"ב בשם ר' נתן) ('דבר שבקדושה' למחבר ספר 'ילקוט ראובני' פרק ד אות א).

אדם יכול להיחלץ מעת צרה על ידי שינדור נדר לה' 

כאשר יש לאדם צרה הרי הוא נמצא בשעת סכנה והשטן מקטרג עליו, וצריך לפחד מהדין שיש למעלה באותה העת. על כן, אם יקבל האדם על עצמו 'נדר' הכולל סיגופים כמו תעניות או מניעת אכילה במקצת או להרבות בתורה ותפילה אף בחלישות כוחו, נמצא שהוא מקבל על עצמו את הדין בשמחה ואז יורדים כל הדינים שהיו על האדם בַּשָּׁמַיִם ונשארים רק רחמים גמורים וחסדים גמורים, משום ש'אם יש דין למטה בארץ אזי אין דין למעלה', וזה רמוז במה שנאמר "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל, ז) כלומר מהצרה עצמה באה לו הישועה, על ידי שמקבל על עצמו נדרים ('באר מים חיים' לר' חיים מטשרנוביץ פרשת ויצא ד"ה ועוד נראה). ועל ידי כן יכול האדם להיחלץ מהצרה (עפ"י תוס' על גמ' חולין דף ב ע"ב ד"ה 'אבל אמר', 'שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת ויצא ד"ה וידר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן רג סעיף ה) בעזרת ה' יתברך.

וכך עשה יעקב אבינו עליו השלום ונדר לה' כאשר ברח מפני אחיו עשו כפי שנאמר "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָ"ה לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כ-כב). וממנו למד דוד המלך בשעה שברח מפני שאול, נדר למצוא ולבנות את בית המקדש שנאמר "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהֹוָ"ה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהֹוָ"ה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהֹוָ"ה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהלים קלב, א-ה) ('אלון בכות' על מגילת איכה לר' בנימין הכהן דף פה ע"א ד"ה 'ולפי שיעקב נדר'. וראה 'מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח על משניות מסכת נדרים שרבינו הקדוש סידר במסכת י"א פרקים כנגד מספר אותיות התיבות 'יעקב דוד נָדְרוּ' עיי"ש). וכך עשו עם ישראל שנאמר "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָ"ה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (במדבר כא, א-ב).

בכל נדר שאדם נודר נברא מלאך ולא נגמרת בריאתו עד לקיום הנדר

כל מצוה או עבירה שאדם עושה הרי הוא בורא מלאך טוב או מלאך רע והמלאך נקרא באותו השם של המצוה או העבירה שהאדם עשה ('דבש לפי' להחיד"א מערכת נ' יג, 'פני דוד' להחיד"א פרשת כי תצא אות ז). ומלאך שנברא ממצוה עומד למעלה להיות לאדם לעזר בבחינת "מצוה גוררת מצוה" (אבות ד, ב) ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראדמסק על המועדים 'לזאת חנוכה' ד"ה ולך עשית שם גדול), כי יש למלאך חיוּת ופרנסה מהתורה ומהמצוות של ישראל, לכן הוא מצפה ומייחל להן כדי שיהיה לו חיוּת מכאן ולהבא. הוא גם מליץ טוב על האדם בשמים כדי שיחיה ויעשה מצוות, ומהווה כמו בן לאב שהביאו לעולם ('תפארת שלמה' מגילת רות ד"ה ויהי בימי שפוט השופטים). על מלאכים אלו נאמר "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא, יא) שהם אותם המלאכים הנבראים מן המצוות והמעשים טובים של האדם ('תפארת שלמה' על המועדים לזאת חנוכה ד"ה ולך עשית שם גדול).

וכן הוא בדיבורו של האדם, אם מְדַבֵּר דבר של מצוה נברא מלאך אחד טוב, ואם מדבר דבר של טומאה נברא מלאך אחד רע, ואם מדבר דברים של בטלה נברא מלאך של בטלה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד, כא) שנאמר "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג) ('מדבר קדמות' מערכת ד אות כב בשם מהרח"ו). וכאשר האדם נודר לדבר מצוה, אזי המלאך שברא בשביל מצות הנדר נקרא בשם 'נדר' ('דבש לפי' מערכת נ אות יג, 'טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת כי תצא), ולא נגמרת בריאתו עד להשלמת הנדר ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק יד ד"ה 'ודע כל מי שידור' בשם מורו, 'דבש לפי' מערכת נ' אות יג, 'טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת כי תצא) שאז הוא מקבל 'גוף' רוחני קדוש להיות מלאך בגוף ונשמה השלם בכל, ונעשה סנגורו של האדם הנודר ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת מטות אות י ד"ה 'לפי הקדמות' וסוף אות יג) ויש לו כוח לעשות פעולה ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קכד דף עט ע"ב ד"ה וכתבו המקובלים ז"ל). לכן ה' ציוה "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג, כד) כלומר שתשלים את הנדר במעשה ('לב אריה' פרשת מטות אות י ד"ה 'לפי הקדמות' וסוף אות יג).

כל זמן שהאדם מאחר את קיום הנדר אותו המלאך בצער רב ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יד ד"ה 'ודע כל מי שידור' בשם מורו, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת נ' יג, 'טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא, 'תפארת שלמה' מגילת רות ד"ה 'ויהי בימי שפוט השופטים' בשם תלמידי האר"י ז"ל) על שלא נגמרה פעולתו בשלימות ('תפארת שלמה' על המועדים 'לזאת חנוכה' ד"ה ולך עשית שם גדול). והוא נשאר חסר ובעל מום ('דבש לפי' להחיד"א מערכת נ' יג), גרוע (ספר 'כוונות האר"י ז"ל' דף עו ע"ב ד"ה ועתה אבאר לך סוד הנדרים), תלוי ועומד ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יד ד"ה 'ודע כל מי שידור' בשם מורו) וצער גדול הוא לו ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' א, יא דף עא ע"ב טור א ד"ה ותדור נדר). ואותו המלאך מצפה מתי ישלים האדם את נדרו כדי שתגמר רוחניותו ותיקונו (ספר 'כוונות האר"י ז"ל' דף עו ע"ב ד"ה ועתה אבאר לך סוד הנדרים). ואם לא הושלם גופו הוא הופך ממלאך שראוי להיות מלאך טוב ל'מזיק', כמו אותם המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות של בריאת העולם שלא הושלמה יצירתם לטובה ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק עד).

לכן אמר שלמה המלך "כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹקִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם: אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹקִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (קהלת ה, ג-ה). כלומר ש"כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹקִים" אתה בורא נשמה קדושה למלאך, לכן "אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" ולקיים את הנדר, על מנת לעשות גוף למלאך הקדוש. ואם אין אתה מתכוון לקיימו אז "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם", כי מזה נגרם שהנשמה של המלאך פורחת באויר ואין לה מנוחה, ובזה "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" – כי נשמת המלאך גורמת להחטיא את בשרו של הנודר. ואין לך תקנה אם תגיד בפני נשמת "הַמַּלְאָךְ" שבראת "כִּי שְׁגָגָה הִיא" ואינך יכול לקיים את הנדר, שהרי על "קוֹלֶךָ" שנדרת ולא קיימת "יִקְצֹף הָאֱלֹקִים" כי לא השלמת את המלאך הקדוש והוא נשאר פורח באויר כך שאין לו על מה לסמוך. ואז המלאך מצטער צער גדול והופך מאוהב לאויב ומקודש לחול, ומחבל "אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" – שהם חלילה אשתו ובניו של הנודר ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת מטות אות יד). 

ודברים אלו נרמזו במה שנאמר "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כג, כב), "כִּי תִדֹּר נֶדֶר" – אם "תִדֹּר" אתה תיצור מלאך בשם "נֶדֶר" שהוא חסר עד לקיום הנדר ('פני דוד' להחיד"א פרשת כי תצא אות ז, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא פרק כג אות ט) ויש לו צער ('חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא פרק כג אות ט), לכן "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" כלומר להשלים את המלאך ('פני דוד' להחיד"א פרשת כי תצא אות ז, 'תפארת שלמה' על המועדים לזאת חנוכה ד"ה ולך עשית שם גדול, 'תפארת שלמה' מגילת רות ד"ה 'ויהי בימי שפוט השופטים' בשם תלמידי האר"י ז"ל), כי אחרת "דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ" כלומר ה' יתבע ממך על הנדר שעברת ועל המלאך שלא השלמת. מטעם זה נאמר כפול "דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ" אחד על הנדר ואחד על המלאך ('פני דוד' להחיד"א פרשת כי תצא אות ז, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא פרק כג אות ט). ואף אם האדם מתיר את נדרו, הרי עדיין נשמת המלאך נשארת מתנועעת ופורחת באויר מחמת שאין לה גוף ושאין לה על מה לסמוך – שהרי לא קיים בפועל את נדרו. וזה מה שרמזו רבותינו בדבריהם "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו" (ראה גמ' חגיגה דף י ע"א) ('לב אריה' פרשת מטות אות י ד"ה 'לפי הקדמות').

חנה ידעה שעל ידי נדר נוצר מלאך והוא אינו מושלם עד קיום הנדר לכן עשתה בחכמה ונדרה בעצמה נדר שנאמר "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָ"ה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א' א, יא) וכוונת חנה היתה שעל ידי אמירת הנדר היא תיצור מלאך שלא יגמר הוויתו עד לקיום הנדר כאשר יפקדנה ה' בזרע של קיימה, וזה כבר אינו תלוי בידה. אך היות ונוח לפני הקב"ה לגמור את המלאך לכן הוא יפקדנה ועל ידי כן יתקיים נדרה ותגמר הווית המלאך. לכן נאמר בפסוק "וַתִּדֹּר נֶדֶר" שנדרה שני נדרים אחד "וּנְתַתִּיו לַיהֹוָ"ה כָּל יְמֵי חַיָּיו" והשני "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שיהיה נזיר עולם, והוסיפה "וַתֹּאמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת" כלומר שאתה הוא הבורא צבאות של מעלה ומטה, ובוודאי אתה רוצה שכל צבאותיך יתקיימו לכן "תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" כדי שהמלאך יושלם ויהיה נראה לבוא לפניך לשרתך ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' פרק א דף עא ע"ב טור ב ד"ה 'ותדור נדר' ועיי"ש עוד שהאריך בזה).

עיכוב הנדר של יעקב אבינו הביא לצרת דינה ופטירת רחל אמנו

למלאך יש צער גדול שלא נברא לו גוף ושהוא לא שלם ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת מטות), ולכן הוא מלא חֵמָה על האדם הנודר שלא גמר אותו ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק מגילת רות ד"ה ויהי בימי שפוט השופטים) כי הוא תלוי ועומד ואין לו על מה לסמוך. ועלול לפגוע באשתו ובניו של הנודר, כדי שלא ישלים שמחתו בהם כשם שלא נשלמה פעולתו ('אשל אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם טובייאנה מצוה קכד דף עט ע"ב ד"ה וכתבו המקובלים ז"ל) וזה נרמז במה שנאמר "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כג, כב), "כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ" – שממך יתבע הדבר על ידי המלאך, "וְהָיָה בְךָ חֵטְא" – שהתוצאה היא שבך יהיה החיסרון בבניך ובאשתך ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת מטות אות יג). לכן אמרו רבותינו שהעובר על נדרים, חלילה אשתו ובניו מתים (ראה גמ' שבת דף לב ע"ב, ראה 'קהלת רבה' פרשה ה, ד). וכן התיבה 'נדרים' היא בגמטריא 'רוצח', לפי שהנודר ואינו משלם נחשב כרוצח את בניו ('בעל הטורים' במדבר ל, ב).

יעקב אבינו נדר שאם ה' ישמור אותו בדרך הגלות שאליה הוא הולך ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש וישיבו בשלום לבית אביו, הוא ישוב לאותו המקום ויעשה שם מזבח לה' וכן יְעַשֵׂר לה' מכל אשר לו שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָ"ה לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, יח-כב). וה' אכן שמר את יעקב אבינו מכל צרה והביא לו עושר רב, אך יעקב אבינו עיכב את נדרו בגלל שהיה מסופק האם צריך לקיים את הנדר בבית-אל ששם הוא לן, או בהר המוריה שנעקר באותה העת ובא עד לבית-אל ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת וישלח ד"ה ויאמר).

אחרי שנפרד יעקב אבינו מאחיו עשו אשר פגש בדרך, הוא בנה בית וסוכה ורכש חלקת שדה בשכם שנאמר "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר: וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג, יז-יט) ובזה למעשה המשיך יעקב אבינו להתעכב בקיום נדרו ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וישלח ד"ה ואמר הרבו עלי מאד). אז 'מדת הדין' עלתה למעלה וביקשה דין כנגד יעקב אבינו והיתה צועקת ואומרת לפני בית דין העליון "אנה הם הנדרים שנדר יעקב בבית-אל?! שהוא היה צועק בשעה שהיה בדוחק ובצער הרבה, ועתה שיצא למרחב בשלום ובעושר ובנכסים וברוב כל, אינו זוכר את הטובה שעשית עמו?!" ('גליא רזיא' לאחד מתלמיד האר"י ז"ל דף כא ע"ב טור ב). לכן מיד אחרי בניית הבית וקניית חלקת השדה, באה ליעקב צרת המעשה של בתו דינה עם שכם בן חמור (ראה בראשית פרק לג-לד, ראה 'מדרש תנחומא' פרשת וישלח אות ח).

והוסיף השטן לקטרג על שלא קיים את נדרו גם באותה שעה שהיתה רחל אמנו כורעת ללדת, שהיא שעת סכנה לאשה. לכן נאמר עליה "וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה, טז) כדי לרמוז שהתקשה הדין עליה מלמעלה וניתן רשות לשטן שהוא מלאך המוות, לבוא ולקחתה. ואכן רחל אמנו מתה מיתה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ותא חזי בגין) אכזרית ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה 'בשעתא דסכנתא' מהרא"ג) וקשה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ותא חזי בגין) על ידי מלאך המוות ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה 'בשעתא דסכנתא' מהרא"ג), תוך כדי צער הלידה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ותא חזי בגין), בשונה משאר האימהות הקדושות שמתו 'מיתת נשיקה' ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה 'בשעתא דסכנתא' מהרא"ג. ראה 'מגלה עמוקות' פרשת מקץ ד"ה שמעון איננו) (להרחבה על ענין מיתת הנשיקה ראה אחד ממאמרינו לפרשת האזינו – 'מעלת מיתת נשיקה').

רחל אמנו נפטרה בדרך כפי שנאמר "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻֽרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, יט-כ), ומותה היה מחמת שלא שילם יעקב אבינו את נדרו ('קהלת רבה' פרשה ה, ד) שאז שלטה בו מדת הדין ('ילקוט חדש' לר' ישראל מבלזיץ ערך 'יעקב ודור שבימיו' אות פא). ועל זה אמר יעקב אבינו "מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז) "מֵתָה עָלַי רָחֵל" – על שאיחרתי את נדרי, ולא מתה 'במיתת נשיקה' על אף שהיתה ראויה לכך ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א בשם ר' אברהם גלאנטי). ודווקא רחל אמנו נפגעה מחמת הנדר ולא אחותה לאה, לפי שהיא היתה אשתו העיקרית של יעקב אבינו ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת ויחי ד"ה ואני בבואי).

הקב"ה הזכיר ליעקב אבינו לקיים את נדרו לפני שיצא מבית לבן שנאמר "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא, יג) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת ויצא ד"ה לכן אמ' שא נא עיניך). ואחר כך חזר ה' יתברך וציוה את יעקב לשוב ולקיים את נדרו בעוד שהוא גם מגלה לו היכן עליו להקריב את מנחתו שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית לה, א) (ראה 'מדרש תנחומא' וישלח ח, ראה 'צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ואמר הרבו עלי מאד). ואף על פי שיעקב עשה כך, כיון שמכל מקום עיכב את נדרו נמצא שהיה כבר קטרוג ומיד פגע מלאך המוות ברחל אמנו, וזה מה שנאמר אחר כך "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה, טז).

כאשר יעקב אבינו היה חולה ויוסף הביא את שני בניו אפרים ומנשה להתברך על ידו, לפתע הזכיר לו יעקב אבינו את מעשה פטירת אמו רחל שנאמר "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (בראשית מח, ה-ח). והסיבה שיעקב הזכיר את פטירתה, לפי שרצה טרם מותו לרמוז לבנו יוסף שלא יעכב לקיים את שבועתו לקבור אותו בקבר אבותיו (ראה בראשית מז, ל-לא) שהרי בעבור מה שהוא עצמו איחר את נדרו, מתה עליו רחל (עפ"י 'משך חכמה' לר' מאיר שמחה הכהן פרשת ויחי ד"ה ואני בבואי מפדן).

ממעשה רחל אמנו למד גם דוד המלך כפי שנאמר "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהֹוָ"ה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהֹוָ"ה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהֹוָ"ה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר" (תהלים קלב, א-ו), "הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה" – כלומר שכאשר שמע שפטירתה של רחל אמנו שעליה נאמר "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית לה, יט), היתה בגלל "נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב" כלומר הנדר של יעקב אבינו – אז הבין את העונש שיש בעבור איחור הנדר, ולא נתן שינה לעיניו עד שקיים את נדרו ('מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה הכי איתא בזוהר) למצוא את מקום המקדש (רש"י תהלים קלב, ה).

יזהר האדם לקיים מהר את נדריו וטוב להימנע מלנדור

צריך האדם להיזהר גם בנדרי צדקה על נפטרים, כך שאם נדר צדקה עבור נשמתם צריך להזדרז ולתת אותה. ואם מתעכב בזה, אזי אותה נשמה שנדר עבורה צדקה מקטרגת עליו ('יסוד יוסף' פרק פז, 'קב הישר' בסוף פרק פו). ועל זה נאמר "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ד) ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בפירושו על קהלת פרשה ה ד"ה את אשר תדור שלם) והלבבות יכאבו על מה שאנשים נודרים בשעה שעולים לספר תורה ומאחרים לשלם, ויש מהם שאינם משלמים כלל ('אורות אלים' למחבר ספר 'פלא יועץ' בחלק על מדרש רבה דף קפה ד"ה א"ר שמואל בר נחמני). וכן הוא בשאר הנדרים שנודר האדם בעת צרה, שאין לאחר כלל את קיומם כי מדת הדין מקטרגת עליהם ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בפירושו על קהלת פרשה ה ד"ה את אשר תדור שלם). וכך דרכו של האיש השלם לשמור את הבטחתו ולמהר לקיים דיבורו כפי שאמרה נעמי על בועז בענין גאולת רות על ידי קרובו "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג, יח) ('חומת אנך' להחיד"א על מגילת רות סוף פרק ג ד"ה כי לא ישקוט).

אמנם האדם הירא לנפשו ונפש אשתו ובניו ישמור פיו מלנדור, ואם יתנדב יתנה שיהא בלי נדר ומוצא שפתיו ישמור לשלם מיד ('אורות אלים' למחבר 'פלא יועץ' בחלק על מדרש רבה דף קפה ד"ה א"ר שמואל בר נחמני) ובזה ישלים את המלאך שיצר באמירת הנדר להיות עושה פעולותיו כאחד מצבא מרום ולא יקטרג על אשתו וילדיו (עפ"י 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קכד דף עט ע"ב ד"ה וכתבו המקובלים ז"ל). ולכן מצוות שחושב לעשותם יאמר בלי נדר ('צפורן שמיר' להחיד"א סימן יא אות קע) וכן כל דבר שירצה לעשות או לנהוג יהיה תמיד רגיל לומר "בלא נדר ובלא שבועה" ('של"ה הקדוש' פרק שער האותיות אות ש בשם רבו. וראה שו"ע יו"ד סימן רג סעיף ד ובפוסקים על שו"ע או"ח תרכא סעיף ו) ובזה אפילו אם ינהג איזה מנהג טוב זמן מה, לא יישאר עליו בחיוב נדר ויהיה רשאי לחזור בו כל שעה שירצה ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך נדרים) ולא ייכשל בעוון נדרים, כן יהי רצון.