פרשת האזינו – סוד מיתת נשיקה

הקב"ה ציוה את משה רבינו לפני מותו "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (דברים לב, מט-נ). משה רבינו אכן עלה על "הַר נְבוֹ" ושם הוא מת שנאמר "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָ"ה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָ"ה: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ה-ז). ומה שנאמר על מיתתו של משה "עַל פִּי יְהֹוָ"ה" הכוונה ב'מיתת נשיקה' ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה', עפ"י גמ' מועד קטן דף כח ע"א בשם ר' אלעזר).

ויש להתבונן, מהי 'מיתת נשיקה' אשר בה מת משה רבינו? ובמה מעולה מיתה זו יותר מכל שאר המיתות שמתים בהם בני האדם?

פעולת הנישוק מקשרת רוחנית בין הנושק לנשוק

פעולת 'הנשיקה' ('רקנאטי על התורה' פרשת ויחי ד"ה 'ספר הזוהר תא חזי', 'עץ יוסף' על מדרש תנחומא פרשת ואתחנן ו) שבאה מתוך חביבות אחד לשני (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר) בחשק ואהבת הלב ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'הנה אנכי' מהרמ"ק), מקשרת בין הנּוֹשֵׁק לַנַּשּׁוּק האהוב לו ('רקנאטי על התורה' פרשת ויחי ד"ה 'ספר הזוהר תא חזי', 'עץ יוסף' על מדרש תנחומא פרשת ואתחנן ו) ורוח של האחד נדבקת ברוח של השני (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי שולח, 'זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה אמר ליה) ונעשה לאחד (זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א-ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה), כך שבכל אחד מהם כלול רוחו ורוח חברו ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה אמר ליה). ואין אהבה של דבקות אלא על ידי הנשיקה (זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א-ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה) בפה ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה 'אמר ליה היאך' מדרש הנעלם), לפי שהפה הוא המקור לרוחו של האדם וממנו הוא יוצא (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי שולח, זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א-ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה. וראה תרגום אונקלוס בראשית ב, ז על תיבות הפסוק 'לְנֶפֶשׁ חַיָּה') ועל ידו גם נדבקות רוחות בני האדם זו לזו (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה בהאי היכלא' היכלות דקדושה. וראה 'ברית שלום' לר' פנחס בן פילטא על שיר השירים דף קלג ע"ב ד"ה 'מעתה נאמר' שהביא ראיה כי נשיקה פירושה דיבוק כפי שדיברו רבותינו בענין השקת מים כי הוא דיבוק וחיבור עד שיהיו מים נוגעים במים שבתוך המקוה ואז נטהרין עיי"ש. וכעין זה הביא גם 'שיח יצחק' לר' יצחק איזיק חבר דף יד ד"ה ועתה ע"י ההקדמות היקרות). 

זה הטעם שכאשר נפגשים אנשים שהיו מרוחקים זמן רב, הם מנשקים זה את זה. כי ריחוק הגוף גרם גם ריחוק הנפש והלב, לפיכך בהתקרבם יחד שוב הם נושקים זה את זה לעורר אהבה ולהידבק ברוחם כבראשונה. כך היה עם אהרן ומשה שנפגשו בהר האלקים ונשקו זה לזה שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹקִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד, כז). וכן הוא כאשר נפרדים שני אוהבים וקרובים, שאז ראוי להם לנשק זה את זה טרם ריחוקם כדי להדביק רוחם ונפשם יחד, להיות האהבה חרותה על לוח לבם. ואף שגופם יהיה מעתה רחוק זה מזה, הרי שהנפשות והלבבות יהיו קרובים בקשר האהבה ביניהם, היות שנקשרו על ידי הנשיקה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא בראשית רבה ע, יא ד"ה בר מן תלת, 'שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על מגילת רות בביאור הפסוק 'ותשנה קולן ותבכינה עוד') ונוספה הארה ואהבה של זה בזה, שכל אחד רוצה בקיומו של חבירו ולדבק נפשו בנפשו, והם כמו נפש אחת בשתי גופים ('רפואה למכה' לר' שמשון באקי על שיר השירים א, ב ד"ה 'מתוך דברי הזהר' ועיי"ש עוד). וכן הוא כאשר רוצה האב להראות את אהבתו לבנו הוא מחבקו להראות לו קשר גופני, וגם מנשקו להראות לו קשר נפשי ש'נפשו קשורה בנפשו' ('אלשיך הקדוש' בפירושו לשיר השירים דף ג ע"א פרק א על הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו'. וראה 'מעבר יבק' שפת אמת תחילת פרק יא ד"ה 'מי שמת לו' שהזהיר כי אם חלילה מתו בן או בת לא ינשקו אותם אביהם ואימם בשום איבר, כי זה גורם שידבק כוח המיתה גם בנפשות שאר הבנים והבנות שלהם אשר חיים מכוח הוריהם, ובזה הם מקצרים את חיי ילדיהם רח"ל).

מטעם זה כנסת ישראל ביקשה מהקב"ה לא רק את אהבתו אליה אלא גם את נישוקו שנאמר "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב) (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי) שהוא פה אל פה (רש"י על שיר השירים א, ב ד"ה 'ישקני מנשיקות פיהו' וכתב שהוא כחתן וכלה ולא כמו מקומות שבהם נושקים על גב היד ועל הכתף). כי כנסת ישראל רוצה שיהיה דבקות בין רוחותיהם של עם ישראל לבין הקב"ה כמו שפעולת הנישוק הגשמית מביאה לחיבור שתי רוחות (עפ"י זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי) של אוהבים המנשקים זה את זה בפיהם, ומראים כי רוח אחת להם לרוב אהבתם ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי בחלק מנחה של שבת דף לא ע"א טור א ד"ה ובמדרשו. וראה 'מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש הכ"ד זיווגי המוחין ד"ה 'ובכן נא"ה' שזה מוכרח לפני קיום המצוה וד"ל). וכך היה כאשר יצאו הדיברות מפי הקב"ה במתן תורה, שכל דיבר ודיבר היה מדבר עם כל אחד מישראל ואומר לו "מקבלני אתה עליך? כך וכך מצוות יש בי וכך וכך עונשים, מקבל אתה אותם עליך?" וישראל היו אומרים "הן" ואז הדיבור היה נושקו על פיו והולך ונחקק בלוחות. וזה היה בסוד ה'נשיקה' שיש בה דבקות רוח ברוח וכפי שביקשו ישראל "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב). ובזה שהדיבור היה מידבק ממש בפה כל אחד מישראל התקיים גם הפסוק "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" (ישעיה נא, טז) שִׂימָה ממש ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו ספר ישעיה סימן נא דף קלא ע"א ד"ה 'ואשים דברי בפיך'. וכעין זה כתב גם 'שיח יצחק' לר' יצחק איזיק חבר דף קסח סוף ד"ה 'וזה היה ענין לוחות הראשונות').

האבות הקדושים היו נושקים אחד את השני כדי לחבר בין נפשם

האבות הקדושים היו נושקים אחד את השני, כי על ידי כן היו קושרים בין נפש הַנּוֹשֵׁק לַנַּשּׁוּק. כך היה עם יצחק אבינו כאשר בירך את בנו וביקש שיישק לו לפני הברכה "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהֹוָ"ה" (בראשית כז, כו-כז) ורצונו היה שעל ידי הנישוק יהיה חיבור הנפשות ותחול ברכתו על בנו ('מדרש האיתמרי' לר' אליהו הכהן דרוש כא ד"ה וא"ת). ואכן זה הביא לא רק לחיבורם הרוחני אלא גם לחיבורם הגשמי בקבר ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה סה, יח ד"ה 'את נושקני בקבורה' עפ"י המדרש). וכן יעקב אבינו נישק את אפרים ומנשה שנאמר "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" (בראשית מח, י) על מנת לקשר בין נפשו לנפשם ('ספורנו' בראשית מח, י ד"ה וישק, 'אלשיך הקדוש' פרשת ויחי מח, י ד"ה והנה יוסף) באמצעות הנישוק פה אל פה ('אלשיך הקדוש' פרשת ויחי מח, י ד"ה והנה יוסף), ועל ידי כך גם תחול עליהם ברכתו ('ספורנו' בראשית מח, י ד"ה וישק).

וזו היתה כוונתו של יעקב כאשר נישק לרחל (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר) שבע נשיקות ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר שלחני כי עלה השחר', 'מעבר יבק' בחלק 'אמרי נעם' פרק ח) כמספר תיבות הפסוק "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא) ('מעבר יבק' בחלק 'אמרי נעם' פרק ח) ועשה זאת לפי מדת 'רוח הקודש' ששרתה עליו באותה העת ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר שלחני כי עלה השחר') על שמצא את בת זוגו ('אלשיך הקדוש' פרשת ויצא על הפסוק 'וישק') ובמטרה לקשר בין נפשו לנפשה (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר, 'אלשיך הקדוש' פרשת ויצא על הפסוק 'וישק') כי בהיותם קרובים הרי שורש רוחניותם חוּצב למעלה ממקום אחד ומדרגת נפשם שם קרובה, אלא שנפרדו בעולם הזה בגופם המבדיל ביניהם. ועל ידי שנשקו זה את זה נדבק רוחם כפי מדרגתם למעלה ('נזר הקודש' בראשית רבה ע, יא ד"ה בר מן תלת). וזה גרם ליעקב שלא היה יכול לבו להחזיק מעמד והוא התעורר באותה שעה לבכי (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה), כאשר צפה ב'רוח הקודש' שרחל לא עתידה להיקבר עמו (רש"י בראשית כט, יא).

וכן עשה יוסף הצדיק כאשר פגש את אֶחָיו שנאמר "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מה, טו) כדי להורות להם כי נפשו קשורה בנפשם למרות שהם הצרו לו. כי זה מהות הנשיקה פה אל פה להורות חיבור נפש בנפש ('אלשיך הקדוש' פרשת ויגש פרק מה, יד ד"ה ומיד וינשק). וכן כאשר נפטר יעקב אבינו נישק יוסף את גופו שנאמר "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" (בראשית נ, א) על מנת לקשר בין נפשו לנפש יעקב אביו ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה צו, ה ד"ה בשבילך אמרתי אמות). ולא היה בזה פגם של נישוק המת כי 'יעקב אבינו לא מת' ('אור החיים הקדוש' לר' חיים בן עטר בראשית נ, א). וכן כאשר פגש משה רבינו את יתרו חותנו הוא נישק לו שנאמר "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (שמות יח, ז) (להרחבה על כך שיעקב אבינו נשאר חי ראה אחד ממאמרינו לפרשת ויחי – 'יעקב אבינו לא מת').

וכן כששמואל הנביא משח את שאול למלך הוא נישק לו שנאמר "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהֹוָ"ה עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שמואל א' י, א) ושמואל עשה זאת כי שאול היה משבט בנימין ואילו המלוכה היתה מיוחדת לשבט יהודה, ועל ידי הנישוק דיבק שמואל הנביא את רוחו ברוח שאול והוא קיבל נועם אלוקי להצליח במלכות. לכן כששמואל משח את דוד למלך הוא לא נישק אותו כי 'המלוכה מחזרת אחרי בעליה' ('שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על מגילת רות בפסוק 'ותשנה קולן ותבכינה עוד ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה'. וראה 'כלי יקר' שמואל א' י, א שהביא קיצור דבריו. וראה 'קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' פרק י דף פו ע"ב ד"ה 'ויקח שמואל' שכתב כי שמואל נישק את שאול על מנת שיזכה לנבואה עיי"ש). וכן דוד המלך נישק את יהונתן לפני שנפרדו איש מעל אחיו שנאמר "וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" (שמואל א' כ, מא) ועשו כן בנשיקה דווקא כדי להידבק 'רוח ברוח' שיהיה ביניהם קשר אמיץ לעולם ולא יתפרדו ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל א' פרק כ דף קה ע"ב ד"ה 'הנער בא ודוד קם'). וכן כשרצה דוד המלך לברך את ידידו ברזילי הגלעדי שעזר לו מאוד ואירחו על שולחנו בשעה שהוא היה בְּמַחֲנָיִם, הקדים לנשקו כדי לקשר את נפשו בנפשו ועל ידי כן תחול עליו הברכה שרצה לברכו שנאמר "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ" (שמואל ב' יט, מ) ('מדרש האיתמרי' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש כא ד"ה וא"ת).

אמנם שונות מכך הנשיקות של אדם השונא את חברו, לפי שהן אינן נעשות בחביבות ולכן אין בהן שום דבקות בין שתי הרוחות של הנושק והנשוק. ועל נשיקות מעין אלו נאמר "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו) כאשר "נַעְתָּרוֹת" הם לשון גסות וגאוה. כך היה עם עשו הרשע כשפגש את יעקב אבינו שנאמר "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). מטעם זה יש בתורה נקודות על התיבה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ועל דא מאן) כדי ללמד שלא היתה זו נשיקה של אמת כי עשו הרשע באמת ביקש לנשוך את אחיו יעקב, וה' הצילו כאשר עשה את צווארו לשיש ('מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש רביעי כללות כח"ב דף ז ע"א ד"ה 'וירץ עשו' בשם המדרש תנחומא). וגם יש נקודות כדי ללמד שרוחו של אותו השונא לא נדבקה ביעקב (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ועל דא מאן), כי בלי חשק ואהבת הלב של הנושק לא מתאחדות הרוחות (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'הנה אנכי' מהרמ"ק) של הנושק והנשוק ('רפואה למכה' לר' שמשון באקי על שיר השירים א, ב ד"ה 'מתוך דברי הזהר').

דבקותה הרוחנית של רות עם חמותה נעמי היה על ידי הנישוק 

כאשר נעמי ביקשה להיפרד משתי כלותיה, רות וערפה, היא נישקה אותן שנאמר "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְהֹוָ"ה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: יִתֵּן יְהֹוָ"ה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א, ח-ט). כוונתה של נעמי היה להדביק 'רוח ברוח' כדי לעורר את מי שראויה מבין שתיהן להידבק בה. וכך אכן היה שרוחה של נעמי נכנסה בתוך רות ועוררה את רוחה של רות וגם את רוח מחלון בעלה המת שנשאר בקרבה היות שלא היו לו בנים, ואז 'מצא מין את מינו וניעור' וביקשה רות להדבק בה שנאמר "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א, יד) ('אלשיך הקדוש' על מגילת רות פרק א דף ג ע"ב טור א ד"ה ונבא אל הענין). והסימן שהיה לנעמי על כך שדבקה רוחה עם רוחה הוא שראתה על רות "כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ" (רות א, יח) ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת במדבר דף יט ע"ב ד"ה ותשנה קולן). ואילו ערפה שגם קיבלה נשיקה מנעמי לא נדבקה בה. ואף שערפה נישקה את נעמי פעם נוספת שנאמר "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (רות א, יד) עם כל זה היא לא דבקה בנעמי ('אלשיך הקדוש' על מגילת רות פרק א דף ג ע"ב טור א ד"ה ונבא אל הענין) כי עיקר שורשה היה מצד הרע ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא בראשית רבה ע, יא ד"ה ותשק ערפה).

נעמי נישקה את שתיהן מתוך כוונה שאם סופן להתגייר אז הדביקות על ידי הנישוק של 'רוח ברוח' יוסיף אליהן כוח הקדושה להתגייר. אך אם כוונתן שלא להתגייר, אז הנשיקה הזאת לפחות תשאב אליה את הרוח הקדושה שבתוכן ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני על מגילת רות דף קמו ע"ב טור א ד"ה יתן ה' לכם). לכן מיד רות וערפה בכו שנאמר "וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א, ט) כי הנשיקה של נעמי עוררה את שתי הרוחות של בניה, מַחְלוֹן וכִלְיוֹן, שהיו במעיהן והן גרמו לשתי הנשים לבכות ('משיב נפש' לר' יואל סירקיס מחבר הב"ח בפירושו על מגילת רות דף טז ע"ב טור א ד"ה עוד יתכן) ואכן אז נוספה לרות 'רוּח קְדוֹשָה' מנעמי היות שהיא התכוונה להתגייר, ואילו אצל ערפה יצא חלק מרוחו של כליון בעלה המת אשר קשקש במעיה כי לא היו לו בנים, ונדבק בנעמי. וכשערפה גמרה בדעתה שלא להתגייר, ואז גם מה שנשאר בתוכה מרוּחַ כִלְיוֹן בעלה רצה לצאת החוצה, והוא עורר את ערפה לנשק שוב את נעמי כדי שגם הוא ילך אחרי רוב רוחו וידבק בנעמי שנאמר "תִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (רות א, יד) ('זרע שמשון' על מגילת רות דף קמו ע"ב טור א ד"ה יתן ה' לכם).

רוחו הטהורה של כליון הסתלקה מתוך ערפה מכל וכל, ונכנסה בתוך נעמי אמו הקדושה ונדבקה בה 'רוּח ברוּח' ונעשה אחד. ואילו ערפה נשארה ריקה כאשר כל רוח הקדוּשה הסתלקה מקרבה ('משיב נפש' על מגילת רות להב"ח פרק א אות ט דף יז ע"א ד"ה עוד אפשר לומר). וכשהרגישה ערפה שגם לא נמשך אליה שום שפע קדוּשה מהנישוק של נעמי חמותה, היא בעטה בכל וחזרה אל ארצה ואלוהיה כפי שאמרה נעמי לרות "וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ" (רות א, טו) ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת במדבר דף יט ע"ב ד"ה ותשנה קולן ותבכינה). בתחילה נעמי נישקה את ערפה ואחר כך גם את רות, ובנשיקה זו של רות לא רק שהיא לא הוציאה את רוח מחלון מתוכה אלא שגם הוסיפה לתוכה את רוח כליון שהוציאה קודם לכן מערפה בנשיקתה. וכך היו מחלון וכליון יחד בתוך רות ובמעיה, וכשנולד עוֹבֵד מבועז ורות יצאו בו שתי הרוחות לשלימותן. ונמצא כי רוח כליון התגלגלה מפֶּה אל פֶּה, מפיה של ערפה לפיה של נעמי ושוב מפיה של נעמי לפיה של רות עד שנדבקה ברוח מחלון אחיו בתוך רות, וכך לא אבדה רוחו ('משיב נפש' לר' יואל סירקיס על מגילת רות פרק א אות ט דף יז ע"א ד"ה עוד יתכן לומר) (להרחבה בענין הוצאת רוח מחלון מתוך רות ראה אחד ממאמרינו לפרשת כי תצא – 'סוד מצות יבום וחליצה').

מיתת 'נשיקה' היא דבקות הנשמה בשכינה בעת יציאתה מהגוף

קודם פטירת האדם מהעולם הזה מתגלית אליו השכינה הקדושה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא, זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה זקף עינוי, זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי, זוהר פרשת וירא דף צח ע"א ד"ה 'דבר אחר וירא אליו' מדרש הנעלם) בנועם זיוה ('אגרא דכלה' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני). ואז מחמת גודל השמחה והחביבות (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא) ותשוקת הנפש (זוהר פרשת אמור דף פח ע"א – פח ע"ב) שיש לאדם אל השכינה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) באותה העת, הנפש שלו יוצאת (זוהר פרשת אמור דף פח ע"א ד"ה זקף עינוי) מיד (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי) מ'נרתיקה' ('אגרא דכלה' פרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן) שהוא הגוף שלה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא, זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי) אל מראה השכינה שכנגדה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא). כי נכספה וגם כלתה הנפש להידבק בנועם זיו העליון, שעל ידי זה מתאחדת בשורשה ('תולדות יצחק' לר' יצחק מנעשכיז פרשת וילך ד"ה ויאמר אליהם).

וזה מה שנאמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה אמר ליה שפיר, זוהר פרשת וירא דף צח ע"א ד"ה 'דבר אחר וירא אליו' מדרש הנעלם), לפי שבחייהם של בני האדם הם לא רואים את מראה השכינה אבל במיתתם הם כן רואים. ומחמת מראה השכינה שרואה הנפטר עיניו נשארות פקוחות במותו. אחר כך מעצימים את עיניו כדי שאותם העיניים שראו מראה קדוש ועליון לא יסתכלו במראה אחר של הסטרא אחרא. ועצימת העיניים של המת מסורה לבן כפי שנאמר ליעקב אבינו "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ד) (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה אמר ליה שפיר). ומיד אחרי שיוצאת נשמת הנפטר, השכינה הולכת לה ומשאירה אותה לבדה להתאבל על פרישתה מהגוף (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) ואוי לנשמה על שהתרחקה מהשכינה ולא זכתה במותה להידבק בה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי), וכל שכן הרשעים שהשכינה מתעלמת מהם בצאת נשמתם ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו).

אך כאשר הנפטר היה אדם צדיק אז בשעה שנשמתו יוצאת אל השכינה שנראית כנגדה, היא מיד נקשרת ונדבקת בה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) דיבוק גמור ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו), כך שלא נפרדת ממנה עוד לעולם (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ועל דא מאן). וקשירתה ודבקותה זו של רוח הצדיק שנפטר עם השכינה הקדושה (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ועל דא מאן, 'רקנאטי על התורה' לר' מנחם רקנאטי פרשת ויחי ד"ה ספר הזוהר תא חזי) 'רוּחַ ברוּחַ' ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו), כלומר רוח הנפטר עם רוח השכינה אשר נפחה בה את רוחה ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ומאן הוא' מהרא"ג), היא הנקראת 'מיתת נשיקה' ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו, 'אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר 'בני יששכר' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני) בסוד "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז) ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ומאן הוא' מהרא"ג). ודבקות זו היא גם בסוד "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב) ('אגרא דכלה' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני). ואשרי חלקו של מי שזכה לדבקות זו עם השכינה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי).

הקב"ה לוקח את נשמות הצדיקים מהעולם הזה על ידי מיתת נשיקה

כאשר הקב"ה ברא את האדם הראשון הוא הטיל בו רוח חיים שנאמר "וַיִּיצֶר יְהֹוָ"ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). נתינת הנשמה בתוך האדם הראשון היתה באמצעות 'נשיקה' שנתן לו הקב"ה ('ילקוט שמעוני' שיר השירים א' רמז תתקפא), וכן לקיחת נשמות הצדיקים ('ילקוט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז, 'מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת זאת הברכה ד"ה רז"ל) והצדיקות ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן פרשת חקת דף לא ע"ב ד"ה ותקבר) מהעולם הזה היא באמצעות 'נשיקה' של הקב"ה שנאמר "כְּבוֹד יְהֹוָ"ה יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח) ('ילקוט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז, 'מזבח אליהו' למחבר 'מדרש תלפיות' פרשת זאת הברכה ד"ה רז"ל). כך יהיה גם לעתיד לבוא שה' יתברך יחזיר את נשמות ישראל לתוך הגוף בעת תחיית המתים על ידי נשיקה כפי שהיה בבריאת האדם שנאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם" (יחזקאל לז, יג-יד) ('ילקוט שמעוני' שיר השירים א' רמז תתקפא).

מיתת הנשיקה היתה אמורה להיות נחלתם של כל ישראל (עפ"י 'כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה), כי במעמד הר סיני היה לישראל חירות ממלאך המוות ('שמות רבה' מא, ז). ואין הכוונה שפסק מהם המוות לגמרי ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה) ושהיו צריכים להיות חיים לעולם ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת אחרי מות דף פה ע"ב ד"ה ונחזור לעינינינו), אלא שהיו צריכים למות רק במיתת נשיקה על פי ה' ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב בפרשת כי תשא דף לג ע"ב ד"ה ואותם שהיו מתים, 'כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה, 'ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת חקת ד"ה שרפת הפרה). ועל דעת זה ה' רצה לתת לישראל את התורה לפני חטא העגל, כך שמיתתם תהיה בנשיקה על ידי הידבקות אל השכינה, היות והנשמה חפצה מאוד לזוּן וליהנות מזיוה ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת אחרי מות דף פה ע"ב ד"ה ונחזור לעינינינו). אך בעקבות חטא העגל חזרו ישראל לקלקולם הראשון והשליטו עליהם את מלאך המוות ועמו באה להם גם 'טומאת המת' ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה, 'ילקוט דוד' פרשת חקת ד"ה שרפת הפרה). לכן אמרו רבותינו על פרה אדומה "תבוא האם ותקנח צוֹאת בנה" (ראה 'מדבר רבה' יט, ח) כלומר שהפרה תעביר את טומאת המת שבאה לאדם בעקבות חטא 'העגל' בנה ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה).

אמנם נשמות הצדיקים שמשיגות מה שביכולתם בעולם הזה עדיין זוכות למות 'מיתת נשיקה' ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפת אמת פרק כה ד"ה ויזהר האדם). כך היה עם אהרן הכהן שמת במיתת נשיקה. וכשראה משה רבינו שליווה אותו את ההנאה הרבה שהיתה לו ברגע המיתה הוא אמר כי הלוואי והוא היה מקדים לבוא לשם לפני אחיו, והתאווה משה למות באותה המיתה שמת אהרן אחיו. אז ה' התרצה לו והבטיח כי פטירתו תהיה דומה לפטירת אהרן הכהן. וכשם שלא נודע היכן היא המערה בה נקבר אהרן כך לא יידעו היכן היא המערה שבה הוא ייקבר, וכשם שלא שלט מלאך המוות באחיו אלא הקב"ה לקחו על ידי מיתת 'נשיקה', כך גם נשמתו של משה רבינו תילקח על ידי הקב"ה ב'נשיקה' שנאמר "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יג) ('ילקוט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז). וזה מה שנאמר אצל משה רבינו "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָ"ה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָ"ה" (דברים לד, ה), "עַל פִּי יְהֹוָ"ה" – שמת על ידי ה' במיתת נשיקה ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה').

בעת פטירת הצדיקים מופיע גם מלאך המוות או מלאך הנקרא בשמו של מלאך המוות ('בן יהוידע' למחבר 'בן איש חי' על גמ' בבא בתרא דף יז ע"א). ובאים ארבעה מלאכים מן השמים על מנת לשמור על הצדיקים שלא ימית אותם הסטרא אחרא אלא השכינה הקדושה על ידי 'נשיקה' (זוהר פרשת פקודי דף רנו ע"א ד"ה 'ואלין אינון' היכלות דקדו'שה) כי תמיד "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב) בחרבו, על מנת לקבל הרבה שפע בשעת מיתתו. אך הקב"ה לא מוסר את הצדיק בידו אלא הוא מת מיתת נשיקה ואין לסטרא אחרא חלק ונחלה בו ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' פרשת שמות דף יט ע"ב). ושונים מכל זה היו אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ומרים שבפטירתם לא הופיע מלאך המוות ולא שום זֵכֶר שלו (גמ' בבא בתרא דף יז ע"א). ובשעת מגיפה רחמנא ליצלן, יש לס"מ רשות לקחת אפילו צדיקים שכבר נגזר עליהם למות באותה שנה במיתת נשיקה, והוא ממיתם בחרבו הקשה והורג יחד טובים ורעים ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' פרשת שמות דף יט ע"ב) (להרחבה בענין המגיפה ראה אחד ממאמרינו לפרשת בלק – 'הצלה מפני מלאך המשחית').

מיתת נשיקה היא הטובה ביותר מכל סוגי המיתות בעולם 

טומאת המת באה ע"י מלאך המוות כאשר הוא מוציא את נשמת האדם בכוח מגופו וגם מביא עליו את הטומאה. אך אותם צדיקים שמיתתם על ידי נשיקה ולא על ידי מלאך המוות, אין בהם שום צד של טומאה ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב פרשת חקת דף סט ע"א טור ב ד"ה תבנה ותכונן, 'כלי יקר' ויקרא כא, ב ד"ה כי אם לשארו, 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת חקת דף קיט ע"א טור א ד"ה 'פסוק זאת התורה' בשם שפתי כהן על התורה, ספר 'מתתי-ה' לר' מתתיהו ליברמן פרשת חיי שרה דף יא ע"א ד"ה במדרש פגעו לי), ועל זה אמרו רבותינו "צדיקים אינם מטמאים" במותם (ראה תוס' בגמ' יבמות דף סא ע"א ד"ה ממגע) ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה') כשאין כוונתם לכל הצדיקים אלא דווקא לאותם אלו שמתו 'מיתת נשיקה' ('זרע שמשון' פרשת חקת דף קיט ע"א טור א ד"ה פסוק זאת התורה) על ידי נישוק נשמתם בשכינה הקדושה ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה'). וזה בשונה ממיתה רגילה על ידי מלאך המוות ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה') שמטמא את האדם מכוח 'זוהמת הנחש' ('בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן פרשת חיי שרה ד"ה ותמות). ולמיתה זו התאווה בלעם הרשע שאמר "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא בביאורו על שיר השירים דף קלג ע"ב ד"ה 'והיינו דקאמר משכני' בשם הרמב"ם).

זה הטעם שהתורה מתארת בלשון 'אסיפה' את פטירתם של האבות הקדושים והצדיקים, כי הם לא מתו מיתה רגילה אלא נאספו על ידי השכינה הקדושה במיתת 'נשיקה' ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה תלו ד"ה עוד יש) ומיד עלו לגן עדן כמו כל מי שמת במיתת נשיקה (עפ"י 'מראית העין' להחיד"א על מסכת חגיגה דף ד סוף ד"ה אי איכא). כך נאמר אצל אברהם אבינו "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח), וכן נאמר אצל יצחק אבינו "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית לה, כט), וכן נאמר אצל יעקב אבינו "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג). וכן נאמר אצל משה רבינו ואהרן הכהן "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (דברים לב, נ), ועוד נאמר על משה רבינו "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב).

כאשר צדיק מת בארץ ישראל באות לקראתו נשמות קדושות כדי לקבלו, אך לא אם הוא מת בחוץ לארץ. אמנם אם הוא מת ב'מיתת נשיקה' כך שהשכינה בעצמה התקרבה אליו, אז אגב קרבתה מתקרבים גם הנשמות הקדושות אל הנפטר. וזה מה שנאמר במשה רבינו שמת בחוץ לארץ במיתת נשיקה "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר כז, יג) ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויחי ד"ה 'ויאסף אל עמיו' מהזוהר). ועוד מי שמת על ידי מלאך המוות כל גופו מסריח מחמת הטיפה המרה שהטיל בו מלאך המוות, אבל מי שמת 'מיתת נשיקה' גופו לא מסריח ואין לו בזיון ('צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת בית דוד דף קח ע"ב ד"ה ולא ידע איש, 'זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק ג אות י בביאור). וכן מי שמת על ידי מלאך המוות משתנה זיו פניו ונחשך עיניו, אבל מי שמת מיתת נשיקה פניו לא משתנות ולא ניטל ממנו זיוו ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת חקת דף קב ע"א טור א ד"ה ואיתא בגמרא) ונשארת לו לחות בקבר. לכן הצדיקים נקראים במיתתם חיים (ראה גמ' ברכות דף יח סוף ע"א) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא בראשית רבה עט, א ד"ה בשש צרות) ועליהם נאמר "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (תהלים קמט, ה) ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר פרשת ויקרא דף א ע"ב ב ד"ה ירחץ).

תשע מאות ושלוש סוגי מיתות יש בעולם שנאמר "הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלֵיהֹוִ"ה אֲדֹנָ"י לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא) "תּוֹצָאוֹת" – בגמטריא תשע מאות ושלוש כנגד מספר סוגי המיתות הקיימות, והנוחה שבכולם היא מיתת הנשיקה ('ילקוט שמעוני' תהלים סח רמז תשצז). וצריך כל אדם להתפלל שכשיבוא יום קיצו תבוא אליו השכינה וימות 'מיתת נשיקה' שהיא נחשבת מיתה בשיבה טובה ('קב הישר' לר' צבי הירש קיידנובר סוף פרק סז) ולא מיתה על ידי מלאכי מוות שלוחי 'החיצונים' הבאים לשטוף את העולם ('נזר הקודש' על בראשית רבה סב, ד ד"ה אמרין אילין). ועל כך נרמז בפסוק "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב, ו), "עֵת מְצֹא" – היא העת של המוות שנאמר "לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא) ('ילקוט שמעוני' תהלים סח רמז תשצז) כלומר שיתפלל החסיד לזכות למות מיתה קלה כמו 'מיתת נשיקה' או על ידי מלאך קדוש ('נזר הקודש' על בראשית רבה סב, ד ד"ה אמרין אילין) כי לא כל צדיק זוכה לזה ('נזר הקודש' על בראשית רבה צב, ב ד"ה לעת מצוי היום). ועל כך התפלל דוד המלך בעצמו "הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי" (תהלים קיט, לז) כלומר שיזכה לראות במותו את השכינה הקדושה ולא את מלאך המוות הנקרא "שָׁוְא" ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור קיט, לז).

על ידי לימוד תורה לשמה יכול האדם לזכות למות 'מיתת נשיקה' ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק חמישי דף נח ע"ב סוף ד"ה וענין המיתה) לכן "הַסַּיִּף וְהַסֵּפֶר ירדו כרוּכים מן השמים" (ראה 'דברים רבה' ד, ב) ללמד שאם עוסקים בספר התורה אז ניצלים מחרבו של מלאך המוות כי מתים 'מיתת נשיקה' ('עיני העדה' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויקרא דף א ע"ב ב ד"ה ירחץ, 'מנחת אליהו' ר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר פרק לג ענין פיסקא של הגדה דף נג ע"ב ד"ה כדחז"ל יעלזו חסידים). רק היזהר האדם בעת תפילת שמונה עשרה לא לפתוח את עיניו או אם מתפלל בעיניים פתוחות ינמיך אותם לארץ, כי אחרת כאשר תצא נפשו מן העולם יקדים מלאך המוות ליטול את נשמתו והוא לא יוכל להסתכל באור השכינה וגם לא למות ב'מיתת נשיקה' על מה שזלזל בחייו בשכינה שהיתה לפניו בשעת תפלת העמידה (זוהר פרשת ואתחנן דף רס ע"ב ד"ה תא חזי מאן דקאים בצלותא). לכן מן הראוי לאדם לכסות את עיניו בתפילת העמידה (עפ"י 'אור צדיקים' לר' מאיר פאפירש בחלק ספר מוסר דף קט ע"ב ד"ה לכסות עיניו). ורבים מעמי הארץ אינם נזהרים בזה, כי לא יכולים לעמוד שעה קטנה בלי להסתכל אנה ואנה בזמן תפילת העמידה, והם אינם יודעים כי מי שאז "עֹצֵם עֵינָיו" (ישעיהו לג, טו) הוא ימלט "מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו לג, טו) ויזכה לחזות בנועם ה' ('אורות אלים' לר' אליעזר פאפו מחבר 'פלא יועץ' דף רס ע"ב ד"ה מאן דקאים), כן יהי רצון.