פרשת נצבים וילך – מעלת תקיעת השופר

הקב"ה ציוה לתקוע בשופר ביום ראש השנה שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). וכן נאמר "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). ועל זה אמר דוד המלך בתהלים "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהלים פא, ד-ה).

ויש להבין, מדוע ה' יתברך ציווה את עם ישראל לתקוע בשופר דווקא ביום ראש השנה אשר בו כולם נידונים על מעשיהם בשנה הקודמת?

השטן מפחד שקול השופר מעיד על סופו ונחלש כוחו מלקטרג על ישראל

ביום ראש השנה בית דינו של הקב"ה (זוהר פרשת פקודי דף רלח ע"א ד"ה תא חזי) יושב ודן את כל העולם (זוהר פרשת פקודי דף רלח ע"א ד"ה תא חזי, זוהר פרשת וישב דף קצ ע"א ד"ה תא חזי). והמקטרג העליון בא ומכסה על הפתח של המלך למעלה שהוא המקום בו שורה בית הדין, כדי לתבוע דין על כל העולם. כי הקב"ה עשה אותו ושם אותו לפניו, ונתן לו רשות בראש השנה לתבוע דין על העולם, על מנת שיראתו של ה' יתברך תהיה שורה ועולה על כולם, והעולם יתקיים בדין ויידעו שיש דין ויש דיין. והוא יתברך נתן בידו של המקטרג 'חרב' חדה כנגד כולם, לתבוע את עוונות בני האדם כפי מעשיהם ואורחותיהם ואומר "פלוני עשה כך" ו"פלוני אחר עשה כך" ותובע דין עליהם. ואחר כך תופס את בני האדם ומלקה את החייבים מלקות והורג את החייבים מיתה, והכל לפי הפסק שיצא מבית הדין למעלה אחרי שהוא קטרג עליהם (זוהר פרשת אמור דף צט ע"א רעיא מהימנא ד"ה 'עד אוקמוה' עד ד"ה 'ועד דקדשא בריך הוא').

לכן הקב"ה ריחם על עם ישראל ונתן להם עצה להינצל מידי המקטרג (זוהר פרשת וישב דף קצ ע"א ד"ה תא חזי) ולבטלו ולהעבירו ('אור החמה' על זוהר פרשת תצוה דף קפד ע"א ד"ה 'ואתנהיר לן' מהרמ"ק) על ידי השופר (זוהר פרשת וישב דף קצ ע"א ד"ה תא חזי). כי כאשר ישראל תוקעים בשופר למטה בתחתונים, נעשה מזה קול אחד שמעורר קול אחר למעלה (זוהר פרשת אמור דף צט ע"ב רעיא מהימנא ד"ה בההוא שופר, זוהר פרשת פקודי דף רנ ע"ב ד"ה 'וכדין כד ישראל' היכלות דקדושה) של שופר אחר עליון (זוהר פרשת אמור דף צט ע"ב ד"ה וכד אתער האי שופר) גדול ורוחני שהקב"ה תוקע בו, וזה גורם לשטן המקטרג להתערבב בדעתו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת בחוקותי ד"ה ובדרך הא' ובזה יובן). ועל אף שרוצה הס"מ המקטרג לקטרג באותה שעה ולדבר שטנה נגד עם בני ישראל, הרי שעל ידי קול השופר העליון נחלש כוחו ונסכר פיו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף ריג ע"ב ד"ה הרי דאע"ג דאתא). לכן כאשר התוקע מברך "לשמוע קול שופר" לפני תקיעת השופר, הוא צריך לכוון לעורר את אותו קול של 'השופר העליון' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק סו ד"ה ובזוהר פרשת וירא וד"ה 'ובזוהר פרשת וירא' מחכמי האמת).

והטעם שקול השופר העליון סותם את פיו של הס"מ, משום שקול עליון זה של 'השופר הגדול' התעורר גם במעמד הר סיני, וממנו הגיע לישראל באותה העת חירות משעבוד מלכויות וחירות ממלאך המוות. ובזה הקול גם עתיד להימשך ביטול הרע לגמרי בסוד שחיטת יצר הרע ומיתתו שהוא ביטולו. לכן המקטרג ירא וחרד מאוד ומלא פחד ואימה מאימת יום הדין ('סדר היום' לר' משה בן מכיר בחלק 'סדר התקיעות וסדר מוסף' ד"ה השלישי שבשמוע קול השופר), ועולה על ליבו יום גאולתם העתידית של ישראל שבו יתקע בשופר גדול ואז הוא עתיד להימחות מן העולם שנאמר "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח) ('סדר היום' בחלק 'סדר התקיעות וסדר מוסף' ד"ה השלישי שבשמוע קול השופר, 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער שבעה עשר) ומתוך כך הוא נבהל שמא נגמרה מלאכתו להחשיך את פני הבריות בהשטנתו וקטרוגו ('סדר היום' בחלק 'סדר התקיעות וסדר מוסף' ד"ה השלישי שבשמוע קול השופר) ומתקיים בו "שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (ישעיה נא, ו), "שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ" – זה הס"מ, "וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" – זו אשתו הלילי"ת ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף ריג ע"ב ד"ה הרי דאע"ג דאתא).

השטן יודע שביום ראש השנה אשר היה בראשית הבריאה שהוא יום השישי לבריאה, אדם הראשון חטא על ידי מה שהוא הנחש הסית והדיח אותו, ונגזר ביום זה כי הוא ישלוט על האדם. והוא יודע שכך הוא בכל שנה ושנה, שבראש השנה נקבע הדין לישראל ולאומות העולם לדעת מי גובר זה או זה, מי יחיה ומי ימות, כפי שמורות כל התפילות של ראש השנה על זה כגון "ובכן תן פחדך על כל מעשיך" וכן "ועוֹלתה תקפוץ פיה" "יתמו חטאים מן הארץ" "ותמלוך עליהם מהרה". והס"מ יודע כי ביום זה של ראש השנה שלפני הגאולה יגזור ה' יתברך את מפלתו ויחרים ויכלה אותו בשופר הגדול הזה בצירוף שאר אומות העולם, ואז יתקיים "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָ"ה עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיה כד, כא). לכן על ידי תקיעת השופר של עם ישראל בראש השנה מתערבב דעתו ('זכר דוד' מאמר שלישי דף ריג ע"ב ד"ה הרי דאע"ג דאתא. וראה 'שיח יצחק' לר' יצחק אייזיק חבר אות כה) כאשר הוא זוכר את ביטולו העתידי ('טור פטדה' לר' חיים הכהן תלמידו של ר' חיים ויטאל הלכות שבת סימן שז אות ה ד"ה וענין השופר) וחושש שהגיע זמנו להיבלע ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער שבעה עשר).

ואף שכל שנה ושנה השטן שומע את קול השופר בראש השנה – תמיד מתערבבת דעתו. כי בשנה שעברה סבר השטן שזהו שופרו של משיח, וכשראה שלא הגיע באותה שנה הבין שלא היה זה שופר של משיח. אבל שנה אחרי זה הוא אומר לעצמו "ידעתי ששופר של שנה שעברה לא היה שופר של משיח, אבל אפשר שהשופר של שנה זו הוא כן שהרי סוף סוף עתיד ומוכרח הוא לבוא!". לכן בכל עת ששומע השטן את השופר הוא חושש שזה שופרו של משיח ומתערבב דעתו, ואין לו פנאי לקטרג ('ידו בכל' על התורה לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן אלף סא ד"ה ירושלמי) ולא להשגיח באותם אלו שנידונים (זוהר פרשת פקודי דף רלח ע"א ד"ה תא חזי ביומא) ואדרבא טענותיו על ישראל מתבלבלות (זוהר פרשת אמור דף צט ע"ב ד"ה 'בההוא שופר' רעיא מהימנא). ועמו מתבטלים גם כל שאר המשטינים והמקטרגים ('דגל מחנה אפרים' לר' משה חיים אפרים מסדילקוב נכד הבעל שם טוב פרשת שופטים ד"ה כי) העומדים לפני ה' יתברך ומצפים להפיל את יראי ה' וחושבי שמו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף ריב ע"א ד"ה ואל ימעט מדבקותו. וראה 'שערי ארוכה' לר' יעקב אבוחצירא אות ג ד"ה 'המה ראו' שהביא בזה רמז בפסוק "רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (תהלים מח, ז), כי ראשי תיבות וסופי תיבות "רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם" בגמטריא 'שופר' שעל ידו נבהלת ה'סטרא אחרא' ורעדה אחזתה וחיל כיולדה).

ועל כך נאמר "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פא, ב-ד). "הַרְנִינוּ 

לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ" – כלומר שבחוהו על העוֹז של ישראל שהוא השופר, שעל ידו הם נעשים עזים נגד השטן. "הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"– דווקא, כי על ידי השופר השטן מרתת כמו שנאמר ב"יַעֲקֹב" אבינו "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה), ויש "חִתַּת אֱלֹהִים" גם במקטרג נגד ישראל בראש השנה. "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" – שעל ידי כן יתכסו עוונות ישראל ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' לר' אהרן הכהן על התהלים מזמור פא ד"ה הרנינו). ומטעם זה לא נאמרו בתורה במפורש דיני השופר, ורק נרמזו קצת בציווי התרועה בראש השנה ומקצתם ביובל ונלמדו בגזירה שווה, כי כוונתו יתברך להעלימם על מנת שענין השופר יהיה מיוחד לישראל ולא לגויים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק סג דף רז ד"ה וזהו הטעם), על אף שהיה יכול להועיל גם לגויים ביום הדין (עפ"י 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור תהלים מז, א ד"ה ועוד רומז). ועל זה נאמר "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" (תהלים פט, טז).

הסטרא אחרא העומד לקטרג על עם ישראל בראש השנה הוא 'קליפה' חזקה שלא יכולה להישבר אלא על ידי העצה שנתן הקב"ה לעם ישראל בתקיעת השופר שנאמר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהלים פא, ד-ה), כי על ידי תקיעת השופר נשבר כוח הקליפה, כאשר הקול של השופר בוקע את האויר והרקיעים ומעורר את קול הרחמים של השופר העליון, ומתבלבלת דעתו של המקטרג ואז הדין מועבר מלפניו יתברך (זוהר פרשת תצוה דף קפד ע"א ד"ה וההוא סטרא אחרא וד"ה וכד מתערי וד"ה וכיון דלתתא). וזה הטעם שיש מכוונים בעת התקיעות לשם הקדוש 'קר"ע שט"ן' כאשר הוא משולב בשם הויה ברוך הוא, כי על ידי התקיעות באותו היום מתערבב השטן ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין בחלק רמזי ראש השנה ד"ה או יאמר תקעו בחודש שופר) עד שלא יודע לקטרג. ואז הוא לא יכול לעשות כלום (זוהר פרשת וירא דף קיד ע"ב ד"ה אבל ביומא) וגם לא כל 'עשר כוחות החיצונים' של הטומאה, שכולם טרודים בשומעם את קול השופר וחושבים שהגיע הזמן של "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קיב ד"ה וסוד ג' שברים).

קול השופר העולה עם התשובה נעשה חרב פיפיות נגד השטן

מפני שהמקטרג עומד על ישראל באותה שעה קודם תקיעת השופר וחרבו שלופה בידו, לכן צריכים להתעורר ולבכות ולהתפלל מעומק הלב ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש שער השלישי פרק ד כי בא לשפוט הארץ ד"ה ומי לא ירעד). ואז על ידי שישראל חרדים ויראים לדבר ה' ומעוררים עצמם לתשובה קודם שמיעת השופר אין לאל ידו של השטן לעמוד נגדם ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף רכא ע"א ד"ה ובהכנה דרבה זו), ומתקיים בהם "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהלים קטו, ז) כלומר שישראל מתפללים ובוכים "בִּגְרוֹנָם" ומתוך זה יהיה "חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" הוא קול השופר, שיעלה וישבור את החרב המשוננת שביד המקטרג בעליונים ('שער המלך' שער השלישי פרק ד כי בא לשפוט הארץ ד"ה ומי לא ירעד). כי עיקר המלחמה שיש בימים אלו נעשית על ידי השופר והיא עצמה "חֶרֶב פִּיפִיּוֹת" (תהלים קמט, ו) של ישראל, לכן התיבה "פִּיפִיּוֹת" היא גמטריא 'שופר' ללמד שהיא ה"חֶרֶב" שיש אז לישראל כנגד 'האויבים' הרוחניים שלהם ('אמרי נעם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת כי תצא ד"ה כי תצא הנה אי'). ומטעם זה יש להקפיד שהתוקע בשופר יהיה אדם ראוי השלם במעשיו ובכוונתו (ראה זוהר פרשת ויקרא דף יח ע"ב מד"ה 'בהאי יומא' ועיי"ש ד"ה 'ווי' שכתב כי אוי לאותו צבור שאין התוקע ראוי).

מחמת כן נהגו לעורר את העם לבכי לפני התקיעות. ועל ידי כן אף שישראל לא תיקנו עדיין את עוונותיהם אלא רק התעוררו וקיבלו עליהם תשובה במחשבה לבדה, עם זאת ה' מכסה על עוונותיהם כאילו כבר התכפרו עד אשר ישובו לתקן הכלל והפרט. ואף שתשובה זו איננה בשלימות הרי שמועיל 'קול השופר' לערבב השטן שלא יראה העוונות עד שיתוקנו לעתיד לבוא ('חוזה דוד' לר' דוד חזן על התהלים מזמור פא ד"ה ילקוט תקעו בחדש שפר). וכיון שבשעת תקיעת השופר מתערבב השטן ואין למקטרג פתחון פה, לכן מועיל ההרהור והמחשבה הטובה, ובדמעות עיניים יוכל האדם למחוק שטרי חובותיו אחרי שקרא עליהם 'הרהור תשובה' ('שער המלך' שער השלישי פרק ז ד"ה וזהו דקא מקשה). ואם הבעל תוקע מתאמץ בשופר ולא יוצאים לו קולות כראוי, אז צריכים כל העם להרבות בבכיה כי הוא סימן שהשטן עומד ומשטין ו'החיצונים' עומדים בעובי הקוֹרה, וחוד 'החיצון' יורד וסותם את קול השופר. לכן טוב לומר לפני התקיעות פסוק "וִיהִי נֹעַם" ואחריו מזמור "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" (תהלים צא, א) עד סופו, משום שהוא סגולה נפלאה להכרית 'הקליפות' ('שער המלך' שער השלישי פרק ה ד"ה נמצא שצריכים).

ומנהג האר"י ז"ל להתוודות בראש השנה בלחש באופן שלא ישמע לאוזניו, בעת תקיעות שופר הראשונות של מיושב ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש ראש השנה דף נג ד"ה 'היוצא מדרוש זה' עדות ר' חיים ויטאל מהאר"י ז"ל) בין תקיעות תשר"ת לתש"ת ובין תקיעות תש"ת לתר"ת ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי מצות השופר דף רכא ע"א ד"ה ובהכנה דרבה). ובכל אופן לא בקול רם שלא יפתח פה לשטן ('ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור פא, ו) וצריך בשעת הווידוי הזה לבכות מאוד ולהוריד דמעות כפי שיוכל, ודמעות אלו הם סימן טוב לו שנשמתו שלימה לפי חכמי האמת. ויתחרט מאוד מאוד על מעשיו ויבקש מחילה מה' יתברך ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי מצות השופר דף רכא ע"א ד"ה ובהכנה דרבה). וכיון שבאותה השעה מתערבב השטן, לכן דברי הווידוי עולים על ידי קול השופר ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש ראש השנה דף נג ד"ה 'היוצא מדרוש זה' עדות ר' חיים ויטאל מהאר"י ז"ל) שמבטל ומעביר את השטן החיצוני. והתעוררות תשובתם זו של ישראל בתחתונים אשר עולה היא העיקר, ובלעדיה השופר לא מעלה ולא מוריד ('אור החמה' על זוהר פרשת תצוה דף קפד ע"א ד"ה 'ואתנהיר לן' מהרמ"ק) ואין בו שום תועלת אלא אף יכול להזיק ולהיות חלילה כמו קול תרועה של אויב ('חוזה דוד' לר' דוד חזן על התהלים מזמור פא ד"ה ילקוט תקעו בחדש).

יום ראש השנה הוא יום מלחמה להתגבר על 'האויב', והשופר הוא החרב לבער את 'המקטרגים' ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה). וזה נרמז בפסוקים "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט), שהכוונה היא כי שרי אומות העולם והמחנה של הס"מ שהוא "הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" כולם רוצים לקטרג על ישראל באותו היום של ראש השנה לכן היא שעת "מִלְחָמָה". והתיקון לכך "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" כלומר תתקעו בשופר ועל ידי כן "וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" שיש עליכם מלמעלה. וכמו שאמר דוד המלך על ראש השנה "לְדָוִד יְהֹוָ"ה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהֹוָ"ה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד" (תהלים כז, א) (ראה 'ויקרא רבה' כא, ד) והוסיף לומר "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי" (תהלים כז, ג) ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך תלמיד 'המגלה עמוקות' מהדורה שניה פרשת נצבים ד"ה ומעתה מבואר), כלומר אני לא ירא מ"מַחֲנֶה" המקטרגים עלי בראש השנה, כי אני תוקע בשני הימים של ראש השנה בשופר של 'איל' הרמוז בראשי תיבות וסופי תיבות "לֹא יִירָא לִבִּי" שבצירוף יוצאים פעמיים 'איל', ועל ידי כן הם מתערבבים ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על התהלים כד, ג ד"ה אם תחנה עלי מחנה).

לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת כי אין שטן ופגע רע

והנה בימות החול שיש התגברות הדינים והסטרא אחרא, צריכים להמתיקם על ידי השופר. אבל ביום שבת קודש אין שלטון לסטרא אחרא בכל העולם, ולא שום ממשלה לקטרג ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין רמזי ראש השנה ד"ה והנה בימות החול) כי כשבאה שבת כל הרוחות והמקטרגים הרעים מסתלקים מהעולם (זוהר פרשת ויקהל דף רה ע"א ד"ה כיון דהאי רוחא), וכל בעלי הדין בורחים מפניה והם הולכים ונחבאים בעפר במקום הנקרא 'תהום רבה' (זוהר פרשת תרומה דף קלה ע"ב ד"ה כד עייל) משום כך אין צורך גם לתקוע בשופר ביום שבת קודש, לפי שגם בלי השופר מתערבב ונחלש כוח הסטרא אחרא ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין רמזי ראש השנה ד"ה והנה בימות החול) ונכנעים ונחלשים כל כוחות הדינים, ואינו צריך לתקיעת השופר ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן בסופו בחלק 'ליקוטים מן מסורת' דף ל ע"א ד"ה 'בענין תקיעת שופר' וכתב שלכן תקיעת שופר בשבת היא מלאכה שבחינם ועל כן אינו דוחה שבת). וכך מה שישראל פועלים על ידי שופר כאשר חל ראש השנה בימי השבוע הרי שבשבת יכולים לפעול מגודל קדושתה גם בלי השופר, ולהשפיע על ישראל רחמים וחסדים טובים ('מאור ושמש' רמזי ראש השנה ד"ה והנה בימות החול). כך שאין צריכים לערבב השטן על ידי השופר ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש שער הרביעי פרק א ד"ה והזכרתי בריש הפרק).

ואם חלילה יתקעו בשופר בבתי כנסיות ביום שבת קודש, יכולים לטעות ולחשוב שיש דין ומקטרגים בשבת ואנו באים לערבב אותם, ואין הדבר כן ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה קיב סוף ד"ה ויש מי שכתב, 'משנת חכמים' לר' משה חאגיז אות תקמ ועיי"ש) כי בשבת הכל שלום 'ואין שטן ואין פגע רע' ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה קיב סוף ד"ה ויש מי שכתב, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף ריז ע"א ד"ה ואחשבה לומר, 'שער המלך' שער הרביעי פרק א ד"ה והזכרתי בריש הפרק) ראשי תיבות 'שופר' ('שער המלך' שער השלישי תחילת פרק ו ד"ה יתהפך בשם הטור). לכן בברכת 'השכיבנו' שבערב שבת קודש לא חותמים "שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" כמו בימות החול ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה קיב סוף ד"ה ויש מי שכתב) אלא חותמים "הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", כי ביום שבת לא צריכים להתפלל על השמירה מ'החיצוֹנים' לפי שישראל שְמוּרִים ברוח השבת וסוכת שלום פרוסה עליהם (זוהר פרשת ויקהל דף רה ע"א ד"ה כיון דהאי רוחא). וכך גם אין פחד מפני המקטרגים בראש השנה שחל בשבת אף שאין תוקעים בשופר ('זכר דוד' מאמר שלישי דף ריז ע"א ד"ה ואחשבה לומר).

אמנם כל זה הוא לגבי הציבור, אבל כל יחיד ויחיד כן צריך לחשוש ולפחד מפני המקטרג גם בראש השנה שחל ביום שבת קודש ('זכר דוד' מאמר שלישי ראש השנה שחל בשבת דף ריז ע"ב ד"ה ברם כי דייקינן), כי אף שהמקטרגים לא יכולים לשלוט בשבת והם נכנסים ל'תהום רבה', הם עדיין יכולים להיראות לפעמים ואדם יחיד צריך להישמר מהם כי יכולים להזיק לו, אף שהשמירה מצויה בשבת לעם הקדוש בכללותו (זוהר פרשת ויקהל דף רה ע"א ד"ה בליליא דשבתא). ומשום כך גם בראש השנה שחל בשבת יש דין על כל יחיד ויחיד, שהרי כולם עוברים ונשפטים לפניו כ'בני מרון' (ראה גמ' ראש השנה דף טז ע"א) כלומר אחד אחד כמו שדוד המלך היה מונה את חייליו זה אחר זה בעת צאתם למלחמה (רש"י גמ' ראש השנה דף יח ע"א ד"ה כחיילות של בית דוד) או כמו כבשים היוצאים בפתח קטן שעובר בו כל פעם רק כבש אחד כדי למנות אותם למעשר (רש"י גמ' ראש השנה דף יח ע"א ד"ה בר"ה כל באי עולם), וכל יחיד ויחיד בעם ישראל עדיין צריך שמירה מפני המקטרג גם אם חל ראש השנה ביום השבת, שהרי אין שופר בארץ שישמור ויגן בעדם ('זכר דוד' מאמר שלישי ראש השנה שחל בשבת דף ריז ע"ב ד"ה ברם כי דייקינן).

לכן בשבת שאין שופר אז אמירת 'זכרון תרועה' בתפילה של ראש השנה שחל בשבת נחשבת כעשיית המצוה של תקיעת שופר עצמה, שהרי לולי גזירת רבותינו לא לתקוע בשופר שמא יטלטל שופר ברשות הרבים היו תוקעים גם ביום שבת. ואז על ידי 'זכרון התרועה' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי ראש השנה שחל בשבת דף ריז ע"ב ד"ה ואפ"י אמות הקודם) מחלישים מעט את 'לחלולית הדין' שעוד יש בשבת ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן בסופו בחלק 'ליקוטים מן מסורת' דף ל ע"א ד"ה 'בענין תקיעת שופר') ומתעורר למעלה 'שופר העליון', ומועיל כאילו ישראל תקעו למטה ממש, כי באותה שעה תוקעים למעלה ב'שופר הגדול' ומבעיתים את השטן וכל שאר המקטרגים שלא יקטרגו על כל יחיד ויחיד מעם ישראל. ונמצא כי אף על פי שאין ישראל תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מכל מקום בשמים ממעל כן תוקעים בשופר העליון ששם אין גזירת שבות מדרבנן כמו שיש פה בארץ ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי ראש השנה שחל בשבת דף ריז ע"ב ד"ה ואפ"י אמות הקודם). וכל זה נעשה בעליונים מכוח קדושת השבת (עפ"י 'זכר דוד' מאמר שלישי דף ריז ע"א ד"ה באופן שחזר הדין).

אמנם בזמן שבית המקדש היה קיים, כן היו תוקעים במקדש גם ביום שבת כפי שנרמז בפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר" (תהלים פא, ד-ה) שהוא ראשי תיבות 'שבת' ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן מזמור תהלים פא, ד"ה תקעו בחדש). כי הדין היה מתוח על ישראל מגודל ההשגחה שהיה לו יתברך על ישראל שנאמר "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, לו). וכמו שהיה נראה מבני שבט לוי שאוכלוסייתן היתה מועטה לעומת שאר שבטי ישראל מחמת קדושת הארון והשכינה ששרתה במחנה. ולכן 'הדין' היה מתוח בשבת בזמן בית המקדש כפי שהוא בזמן הזה בימי החול, ועל כן היה צריך אז להכניע את הדינים גם ביום שבת ומשום כך היו תוקעים בשופר ביום שבת בבית המקדש. וכך היה גם אחרי חורבן המקדש שהיו תוקעים בשופר ביום השבת בכל מקום שהיה נמצא בית דין (ראה משנה ראש השנה ד, א), כי במקום בית דין השגחתו יתברך מתוחה מאוד שנאמר "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א) וצריכים גם בשבת להכניע את הדין שאולי מתוח עליהם ועל כן היו תוקעים בשופר ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן בסופו בחלק 'ליקוטים מן מסורת' דף ל ע"א ד"ה 'בענין תקיעת שופר').

נהגו הראשונים לתקוע בשופר בעת לוויה כדי להגן מפני קטרוג השטן

בשעה שהנשים נושאות את רגליהן ללוות את המת, מלאך המוות יורד ונמצא לפניהן שנאמר "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה, ה) (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה דהא בשעתא) לכן בשעה שאדם הולך ללוות את המת והוא מסתכל באותן הנשים בלוויה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשי' מהרמ"ק) פנים בפנים (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה דהא בשעתא), אז מלאך המוות שנמצא בין הנשים מוצא לו עילה להיכנס באדם זה מעט מעט אם ניתן לו רשות לכך. ובכל אופן הוא משטין עליו ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשי' מהרמ"ק) ויכול להביא אותו למותו טרם זמנו (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"א ד"ה אמר רבי שמעון). לכן אזהרה רבה היא לכל אדם ('מעולפת ספירים' לר' שלמה אלגאזי יום עשרים ואחד אות כט) שבשעת הלוויה הנשים תמיד תהיינה אחרי האנשים על מנת שלא יסתכלו בהן. ואם הנשים הולכות מלפנים יתרחקו הגברים מאחוריהן (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"א ד"ה אמר רבי שמעון). ואם אדם אכן נזהר בלוויה ולא מסתכל באותן הנשים כלל ולא חוטא, אז אין מלאך המוות נכנס בו ולא שולט עליו ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשי' מהרמ"ק).

הסכנה בלוויה היא בעיקר בשעת החזרה מליווי המת (ראה גמ' ברכות דף נא ע"א מר' יהושע בן לוי בשם מלאך המוות). כי בהליכה לבית הקברות הנשים על פי רוב נמצאות מאחור, כך שאחורי הגברים מופנה אל הנשים, ואין מלאך המוות הולך אז לפני הנשים אלא ביניהן. אך בחזרה מליווי המת מלאך המוות יושב ומצפה מתי יחזרו לראות את פניהן של הנשים בר מינן. ועוד כי בהליכה לבית הקברות יש שכר מצוה של ליווי המת אבל בחזרה משם כבר נגמרה המצוה ואין מה שיגן בעד הגברים. לכן צורת החזרה מבית הקברות צריכה להיות שונה מההליכה עם המת, ולא די בכך שאדם לא יראה את הנשים פנים בפנים ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ד"ה 'ולבתר' ממהרח"ו) אלא צריך שלא ישוב כלל בדרך ההיא שהלך בה וילך בדרך אחרת (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"א ד"ה מאי תקנתיה), והמשתמר בזה מאריך חיים ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ד"ה 'ולבתר' ממהרח"ו). ואם חלילה ישוב באותה הדרך ויסתכל באותן הנשים, הוא יכול להסתלק מן העולם קודם זמנו. ורוב העולם לא יודעים ומסתכלים בנשים ונידונים בדין (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"א ד"ה מאי תקנתיה).

לכן החכמים הראשונים הנהיגו לתקוע בשופר כשמוציאים את המת מביתו אל בית הקברות, לא רק על מנת להגן על המת ולכבודו, אלא כדי להגן על בני האדם החיים שלא ישלוט ויקטרג עליהם מלאך המוות ויהיו נשמרים ממנו. וזה נרמז בפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט), "הַצַּר" – הוא מלאך המוות "הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" תמיד להמית את בני האדם, ורוצה להרוג עוד גם בשעת ליווי המת, לכן התקנה היא "וַהֲרֵעֹתֶם" בשופר בהליכה לבית הקברות ובחזרה ממנו (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה פתח ואמר), כי על ידי כן יתערבב השטן ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ד"ה 'ולבתר' ממהרח"ו). ודבר זה הוא כמו בראש השנה שמקדימים ותוקעים בשופר ומלאך המוות לא יכול לקטרג על ישראל כי יש להם הגנה (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה פתח ואמר). וזו היא סגולתו של השופר להחליש את כוחו של השטן שלא ישטין בשעת הלוויה על ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשי' מהרמ"ק), ולא ישלוט בהם מלאך המוות על אף שיש לו רשות ('מעבר יבק' חלק שפתי רננות פרק י ד"ה השופר).

קול השופר בלבל את השטן במתן תורה ושבר את הקליפה ביריחו 

כל מקום שנזכר השופר הוא סימן יפה לישראל ('שפתי כהן על התורה' פרשת יתרו ד"ה 'ויהי קול השופר הולך וחזק' בשם המדרש). כך היה בשעת מתן תורה שנאמר "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָ"ה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יח-יט) ('תנא דבי אליהו' זוטא פרק כב ד"ה רבי יהושע בן קרחה) וכן נאמר שם "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, טו) וכך גם נאמר על סיום מתן תורה "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג), "הַיֹּבֵל" – הוא שופר מקרן האיל של יצחק אבינו, ולימד הקב"ה את ישראל שכאשר השופר יעשה קול ארוך זה יהיה סימן שהסתלקה השכינה והותר לעלות בהר סיני (רש"י שמות יט, יג). וכל קולות השופר במתן תורה היו על מנת לבלבל את דעתו של השטן שלא יקטרג על ישראל בעת קבלת התורה, בדומה לענין תקיעת השופר בראש השנה מדי שנה ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' בפרשת יתרו ד"ה עוד נוכל לפרש).

כל תקיעת שופר לישראל היא לטובה ולאומות העולם היא לרעה ('תנא דבי אליהו' זוטא פרק כב ד"ה רבי יהושע בן קרחה). לכן בשעה שישראל היו צריכים להפיל את העיר יריחו שסיבבה אותה 'קליפה' כפי שנאמר "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו, א), היה צריך את השופר המכניע את 'החיצונים'. לכן ישראל הצטווּ "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת" (יהושע ו, ד) וכך אכן עשו. ובשעה שנפלה חומת יריחו שוב תקעו בשופרות והריעו שנאמר "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו, כ). וכך על ידי השופרות ישראל שברו את 'הקליפה' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר יהושע פרק ב ד"ה ויריחו סוגרת ומסוגרת) והיא התבטלה בכוח שלם, ובפרט על ידי ה"תְּרוּעָה גְדוֹלָה" בסוף (הרמ"ד וואלי על ספר יהושע פרק ו ד"ה ויהי ביום השביעי), ואחר כך נכנסו אל שאר חלקי הארץ ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר יהושע פרק ב ד"ה ויריחו סוגרת ומסוגרת).

זה הטעם שתיקנו בתפלת ערבית של מוצאי יום הכפורים לתקוע בשופר בלא ברכה, משום שלא היה לשטן רשות להשטין ביום הכפורים שהסתיים, לכן בעת חזרתו גוערים בו על ידי השופר ('חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות מצוה שז בשם שבולי הלקט). וזה גם הסיבה שבעבר ('טור פטדה' לר' חיים הכהן על שו"ע הלכות שבת סימן רנו אות א ד"ה בלי ספק כי) כשישראל היו נמצאים ביישובם, היו תוקעים בערב שבת שש תקיעות שופר להבטיל את העם ממלאכה לפני השבת (ראה שו"ע או"ח סימן רנו סעיף א), כי הסטרא אחרא מתגבר בערב שבת ועל מנת לעורר רחמים היו תוקעים בשופר וכך הקדושה היתה מתגברת על הסטרא אחרא שהיה נכנס ל'תהום רבה' ('טור פטדה' לר' חיים הכהן על שו"ע הלכות שבת סימן רנו אות א ד"ה בלי ספק כי). ולכן גם ראוי שבשעה שיש דין בעולם (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה פתח ואמר) כלומר בשעת מגפה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשיק' מהרמ"ק) שאז מלאך המוות נמצא בעולם הזה וממית בני אדם (זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה פתח ואמר), להריע עליו בתוך התפילה בשופר כדי שלא ישלוט על ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצו ע"ב ד"ה 'וישבוק לנשיק' מהרמ"ק).

בגאולה האחרונה יתקע בשופר גדול ויתבטל כל הסטרא אחרא

בזמן מתן תורה ה' יתברך לקח את הקרן השמאלית מאילו של יצחק אבינו ותקע בו שנאמר "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט). וכאשר יגיע זמן הגאולה האחרונה ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק לא, 'מדרש תלפיות' ערך איל אילה ונחש ד"ה איומה כנדגלות) של "בְּעִתָּהּ" (ישעיה ס, כב) ('שיח יצחק' לר' יצחק איזיק חבר סוף אות ל ד"ה וזה היה ענין) ייקח הקב"ה את הקרן הימנית מאילו של יצחק שהוא גדול מן השמאלית ויתקע בו שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיה כז, יג) ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק לא, 'מדרש תלפיות' ערך איל אילה ונחש ד"ה איומה כנדגלות) שכך אמר הקב"ה לאברהם אבינו בעקידת יצחק, כי עתידים בניו בסופן להיגאל בקרן האיל ('קב הישר' לר' צבי הירש קאידנובר פרק מח ד"ה והשופר בא לעורר). ותקיעה זו העתידית תהיה על ידי מלך המשיח שהוא שְלוּחוֹ של ה' יתברך ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ע ערך עקדה ד"ה 'ואיתא בפרקי' על פי המדרש) ויהיה קול 'תקיעה' ('אמרי נעם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת וישלח על הפסוק 'עד אשר אבא אל אדני שעירה' ד"ה 'ובזה פרשנו' וכתב שלא יהיה קול 'תרועה' אלא 'תקיעה' שהיא רחמים שהרי אז יהיה חסד פשוט ולא יהיה עוד חבלי משיח) אשר ישמע למרחק רב ('מנחת אהרן' לר' יעקב פרדו כלל טז אות זך ד"ה שביעית) מסוף העולם ועד סופו ('חזה ציון' על התהלים לר' עמנואל חי ריקי מזמור קכו ד"ה אז ימלא שחוק פינו) כדי שגאולתן של ישראל תהיה גלויה ומפורסמת לכל העולם, ועל שֵׁם כך השופר הזה נקרא בשם "שׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיה כז, יג) ('מנחת אהרן' לר' יעקב פרדו כלל טז אות זך ד"ה שביעית).

ואז בזכות קרן שופרו הימנית של איל יצחק, הקב"ה יתקע גם ב'שופר הרוחני העליון' המוכן לחירות ולגאולה העתידה שגם עליה נאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיה כז, יג) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה סימן נו, יג ד"ה מהו) וכן נאמר בה "וַאדֹנָ"י אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה ט, יד) ('בראשית רבה' נו, יג עפ"י נזר הקודש שם). לפי שכל גאולתם של ישראל באה מאותו השופר (הקדמת הזוהר דף יג ע"ב ד"ה 'פרשתא תניינא' עיי"ש). והוא נקרא בשם שופר "גָּדוֹל" על שהוא עליון ('אור החמה' על זוהר פרשת ואתחנן דף רסו ע"ב ד"ה בשמא קדישא), ובו תלויה החירות של העולם (זוהר פרשת ואתחנן דף רסו ע"ב ד"ה יתקע בשופר גדול) מכל כוחות הסטרא אחרא שהוא 'השטן' 'המשחית' ו'מלאך המוות' ששלטו בגלות (עפ"י זוהר פרשת חקת דף קפ ע"ב ד"ה 'פרה אדומה' רעיא מהימנא). באותה העת יגיע הסוף והגבול של הסטרא אחרא לשלוט על ישראל ('שיח יצחק' לר' יצחק איזיק חבר סוף אות ל ד"ה וזה היה ענין), ויתקיים הפסוק "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח) (עפ"י 'זכר דוד' מאמר שלישי דף ריט ע"א ד"ה 'ולמען תקיעת השופר' בשם ירושלמי), ויעקר מהאדם היצר הרע לגמרי ('רסיסי לילה' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ל ע"ב).

תחיית המתים עתידה להיות על ידי קול השופר (רש"י גמ' סנהדרין דף צב ע"א ד"ה אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות) הגדול אשר יתקע בו הקב"ה וקולו ילך מסוף העולם ועד סופו (מדרש 'אותיות דרבי עקיבא' אות ט), וכפי ששמע יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם" (יחזקאל לז, ז-ח) ('צמח דוד' על התורה למחבר שו"ת 'בית דוד' בהפטרת בשלח לחול המועד פסח ד"ה ויהי קול). ובקול השופר גם יקבץ ה' את הגלויות שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָ"ה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיה כז, יג) (עפ"י 'סדר היום' כוונת שמונה עשרה הברכות ד"ה תקע בשופר גדול) וכפי שמתפללים כל יום בתפילת עמידה "תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" ('תקוני הזוהר' תיקון כא דף נא ע"ב ד"ה בההוא זמנא יימא). ויתקיים "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב) שהוא ראשי תיבות 'שופר', לפי שגאולה זו תבוא בתקיעת שופר גדול ('חזה ציון' על התהלים מזמור קכו ד"ה אז ימלא שחוק פינו) במהרה בימינו, אמן.