פרשת ראה – סכנת אמירת קללה על האדם

הקב"ה ציוה כי לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל יעמדו השבטים על הר גריזים ועל הר עיבל לקבל את הברכה והקללה שנאמר "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים יא, כט-ל), כאשר כל הברכות נאמרו כלפי הר גריזים, וכל הקללות כלפי הר עיבל (רש"י דברים יא, כט. וראה דברים פרק כז).

מתוך כך יש להתבונן, מהי כוחה ומשמעותה של 'קללה' הנאמרת על ידי אדם על חברו? ומדוע צריך כל אחד להיזהר גם לא לקלל את עצמו?

קללה הנאמרת מפי יהודי או גוי מסוכנת מאוד למקולל

כשאדם מקלל את חברו באותיות היוצאות מפיו נעשה באויר רושם שפועל למטה ולמעלה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תקנו ד"ה ועל דרך הסוד), ומוכרח שיתקיים כי ניתן כוח לסטרא אחרא לפעול את אותן הקללות ('ברית עולם' להחיד"א על ספר חסידים אות עו ד"ה כי פעמים רבות) באמצעות 'החיצונים' הקופצים להתנקם במקולל (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל פרשת תולדות פרק כז ד"ה יעבדוך עמים) על העוונות שהקב"ה האריך לו את אפו עליהם עד עתה, וכעת על ידי 'הקללה' שנתקלל נפרעים ממנו עליהם ('אור החיים הקדוש' במדבר כג, ח ד"ה אכן). לכן אמרו רבותינו 'אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך' (ראה גמ' מגילה דף טו ע"א, גמ' מגילה דף כח ע"א, גמ' בבא קמא דף צג ע"א) כי אפילו דיבור של הדיוט עושה רושם ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת כ, יט) וקללתו יכולה להדביק במקולל את המארה ('עיר מקלט' לר' דוד לידא על טעמי המצוות פרשת קדושים מצוה רלג). מטעם זה אמרו רבותינו כי הרבנות מקברת בעליה (ראה גמ' פסחים דף פז ע"ב בשם ר' יוחנן) כי המנהיג עצמו ברבנות אינו מכבד כל אדם כראוי לכבדו, ומתוך כך באים אותם בני האדם לקללו ומתאווים במיתתו. ואז קיללתם אפילו על חינם באה ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי חלק א' מסכת ברכות פרק א דף ח ע"א אות כ ד"ה א"נ המתנהג ברבנות). 

ואם היא קללת חכם אז אפילו על תנאי היא באה. לכן כשאמר יעקב לרבקה אמו "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז, יב) חששה אמו על מה שהוציא מפיו וקיבלה על עצמה את קללתו באומרה "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית כז, יג) ('אור החיים הקדוש' בראשית כז, יג). וכן היה עם שמואל הנביא שקיבל נבואה מאת ה' שעסקה בעונש בניו של עלי הכהן (גמ' מכות דף יא ע"א בשם ר' אבהו) שלא היו מהוגנים (עפ"י רש"י גמ' מכות דף יא ע"א ד"ה אפילו על תנאי) שנאמר "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה" (שמואל א' ג, יב), ועלי הכהן שביקש לדעת את דבר הנבואה קילל את שמואל אם יכחד ממנו שנאמר "וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ" (שמואל א' ג, יז). ואף על פי ששמואל כן אמר לו את דבר הנבואה, הרי שהתקיימה קללתו של עלי וגם בניו של שמואל לא הלכו בדרך אביהם שנאמר "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א' ח, ג) (רש"י גמ' מכות דף יא ע"א ד"ה אפילו על תנאי. ראה רש"י שמואל א' ג, יז כה יעשה לך).

וכן היה עם דוד, שלא רצה לשלוח ידו ולהרוג את שאול כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהֹוָ"ה וְנִקָּה" (שמואל א' כו, ח-ט) אך הוסיף דוד ואמר על שאול המלך "וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי יְהֹוָ"ה כִּי אִם יְהֹוָ"ה יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה" (שמואל א' כו, י). ולבסוף כל שלושת הקללות הללו התקיימו בשאול ('מדרש שוחר טוב' על התהלים מזמור ז ד"ה שגיון לדוד), שהרי בעת המלחמה אמר שאול "כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ" (שמואל ב' א, ט) שהוא כדמיון אב של מגיפה. וגם שלמו ימיו במותו לכן שמואל אמר לו "וְיִתֵּן יְהֹוָ"ה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהֹוָ"ה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א' כח, יט) כלומר שהמתין עד יום המחרת כי אז שלמו ימיו ובא יומו. ושאול גם נספה ונהרג במלחמה שנאמר "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א' לא, ו) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל על התורה דף לה אות פח ד"ה 'אמרו רז"ל כל הקללות' מתוך כתב יד שנדפס בשנת תשנ"ח).

וצריך אדם להיזהר גם מקללה של גוי (עפ"י 'פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך קללה ד"ה וראוי לאדם) כי היא יכולה להתקיים ('אורות אלים' למחבר 'פלא יועץ' על מסכת מגילה דף טו). לכן כאשר קילל פרעה הרשע את עם ישראל ואמר להם "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָ"ה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י) היתה יכולה קללתו להזיק לישראל. לכן מיד בא המלאך מיכאל וסטר אותו על פיו עד שביטל פרעה בעצמו את מאמרו הראשון, כפי שאמר מיד בסמוך "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָ"ה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמות י, י-יא), כאשר התיבות "לֹא כֵן" הם ביטול קללתו, והרמז לכך כי "לֹא כֵן" הוא בגמטריא 'מיכאל' לפי שהוא זה שגרם לו להפוך את הקללה לברכה ('מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו סימן סח, 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק ד סימן סה, 'מדבר קדמות' מערכת ר אות כ בשם הרמ"ע מפאנו, 'ילקוט ראובני' לר' ראובן בן האשקי כ"ץ בא ד"ה ראו כי רעה).

וכך היה אצל אבימלך שקילל את שרה אמנו "וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת" (בראשית כ, טז), "הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם" – שקיללה בעיוורון והתקיים בבנה יצחק שנאמר "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א) (גמ' מגילה דף טו ע"א). וכן היה עם המן הרשע שכאשר סיפר לאוהביו את מה שקרה לו שנאמר "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (אסתר ו, יג) אמרו לו החכמים וזרש אשתו "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו, יג), "כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" – בזה קיללו אותו שיפול לפני מרדכי ומיד התקיימה קללתם כפי שנאמר "עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" (אסתר ו, יד) כלומר 'הבהילו' להביא את המן אל המשתה שבסופו הוא נתלה, כי התקיימה הקללה מיד אחרי שיצאה מפיהם ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש יד לשבת זכור ד"ה ומ"ש מלמד שהביאוהו בבהלה).

'קללת חינם' חוזרת על ראשו של המקלל ועל זרעו ואין לו רפואה ממנה

אם אין במקולל עוון לא תועיל קללת המקלל כלום ('אור החיים הקדוש' במדבר כג, ח ד"ה אכן) וקללה זו היא 'קללת חינם' שאינו מן הדין שתתקיים בו ('ברית עולם' להחיד"א על ספר חסידים סימן עו ד"ה כי פעמים רבות הקללות), והקב"ה הוא זה שפורס כנפיו להגן עליו מפני הקללה שלא תשלוט בו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צח דף רעד ע"ב ד"ה 'ודיין אמת שאין לפניו' בשם ספר קב הישר). אך כיון 'שהחיצונים' אינם רוצים שיציאתם תהיה בחינם, לכן חוזרת הקללה על ראש המקלל (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר לרמח"ל פרשת תולדות פרק כז ד"ה יעבדוך עמים) ומתקיימת בו ('ספר חסידים' סימן עו, 'ברית עולם' להחיד"א על ספר חסידים סימן עו ד"ה כי פעמים רבות) ובזרעו ('ספר חסידים' סימן עו). וזה מה שנאמר "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לֹא תָבֹא" (משלי כו, ב), שבפסוק כתובה התיבה "לֹא" אבל קוראים כאילו כתובה התיבה "לוֹ" – לפי שהקללה צריכה להתקיים בכל אופן, ואם היא 'לא' באה במקולל אזי היא באה במקלל ומתקיים בו "לוֹ תָבֹא" ('ברית עולם' להחיד"א על ספר חסידים אות עו ד"ה כי פעמים רבות הקללות). ואין לאדם רפואה מהקללה שחזרה אליו בר מינן, כי הוא גזר ופסק אותה בעצמו עליו ('יסוד יוסף' לר' יוסף יוסקה מדובנא רבו של מחבר 'קב הישר' פרק יד ד"ה אמנם הגדר, 'קב הישר' פרק טו ד"ה אמנם הגדר).

מעין זה היה עם שלמה המלך, שאביו דוד קילל את יואב בן צרויה על כך שהרג את אבנר בן נר ואמר "וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם" (שמואל ב' ג, כט), ויואב קיבל על עצמו את הקללות האלו. וכאשר שלמה המלך ביקש להרוג אותו ('פענח רזא' לר' יצחק בן  יהודה הלוי מבעלי התוספות פרשת משפטים ד"ה מעם מזבחי) לפי ציווי דוד אביו על מנת להביאו לעולם הבא ('מדרש תנחומא' פרשת מסעי אות יב), נס יואב אל המזבח והחזיק בקרנותיו להינצל שנאמר "וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְהֹוָ"ה וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א' ב, כח). ואף שידע יואב שאין זה מציל אותו כי "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד) בכל אופן עשה זאת, לפי שכבר קיבל עליו את קללותיו של דוד וחשב שזה עונשו ולא יומת עוד ('פענח רזא' פרשת משפטים ד"ה מעם מזבחי). וכאשר הגיע בניהו בן יהוידע להורגו, אמר לו יואב שיגיד לשלמה המלך שלא יעשה בו שניים, אלא או שיהרוג אותו ואז ייקח ממנו את הקללות שקילל אותו דוד אביו או שלא יהרוג אותו ויניח אותו בקללותיו. ואז קיבל עליו שלמה המלך את הקללות של אביו (ראה רש"י בגמ' סנהדרין דף מח ע"ב ד"ה כה דבר יואב) וציוה להרוג את יואב (ראה מלכים א' ב, לד). 

ואכן כל הקללות שקילל דוד את יואב "וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם" (שמואל ב' ג, כט) התקיימו בזרעו של שלמה. "זָב" היה ברחבעם בן שלמה, "מְצֹרָע" במלך עוזיהו, "מַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ" במלך אסא שהיה לו חולי רגלים ונשען על מקל, "נֹפֵל בַּחֶרֶב" במלך יאשיהו שעשו את כל גופו ככברה במותו, "חֲסַר לָחֶם" במלך יהויכין שארוחתו ניתנה לו מאת נבוכדנצר מלך בבל (גמ' סנהדרין דף מח ע"ב ועיין רש"י שם, 'מדרש תנחומא' פרשת מסעי אות יב). והטעם שהיה צריך שלמה המלך לקבל את הקללות על זרעו, לפי שתכף שהם יצאו מפי דוד המלך עליו השלום ניתן רשות לסטרא אחרא לפעול והיה צריך שהם יתקיימו בכל אופן, לכן קיבלם עליו ('ברית עולם' להחיד"א על ספר חסידים סימן עו ד"ה כי פעמים רבות הקללות). ומכאן ש'קללת חינם' סופה לחזור על ראשו של המקלל, לכן עדיף לאדם להיות מהמקוללים ולא מהמקללים (רש"י גמ' סנהדרין דף מט ע"א). והרבה בני אדם מקללים חבריהם בכל מיני קללות, ובסוף נכזבה תוחלתם שהמקוללים הולכים ומצליחים ואילו המקללים הולכים ודלים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צח דף רעד ע"ב ד"ה ונודע ה' משפט עשה).

וכאשר לבן רדף אחרי יעקב אבינו בטענה כי גנב את אלוהיו, אמר לו יעקב שמי שיימצא אצלו התרפים "לֹא יִחְיֶה" שנאמר "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית לא, לב). ומיד שאמר את הקללה בא השטן ולקח את דיבורו וקטרג למעלה ולמטה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה רבי יוסי) ועל רחל אמנו, עד שהיא נענשה בשעת הסכנה. והיה זה למרות שיעקב לא ידע כלל כאשר קילל כי רחל גנבתם וממילא לא כיון עליה (עפ"י זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה רבי יוסי, ראה 'זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אמינא). וכך נאמר על רחל אמנו בעת מיתתה "וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה" (בראשית לה, טז-יח) שהתיבות "כִּי מֵתָה" בלשון עבר, היות שכבר מתה מקללת יעקב. וכן אמר יעקב אבינו "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז) "מֵתָה עָלַי רָחֵל" – שבעבורי ובסיבתי היתה מיתתה של רחל כלומר בעבור הקללה ('בשורת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על מגילת רות פרק א בביאור הפסוק 'ותפל על פניה' דף ב ע"א ד"ה עוד יש לדקדק).

וכיון שיעקב קילל קללת חינם, לכן שבה הקללה ופגעה גם בעצמו והחסירה מחייו שלושים ושלוש שנה כגמטריא התיבה "יִחְיֶה" שנאמרה בקללתו "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא, לב). ואז נפטר יעקב אבינו בגיל מאה ארבעים ושבע, אף שיצחק אביו חי עד גיל מאה ושמונים שנה ('בעל הטורים' בראשית מז, כח ד"ה שבע שנים וארבעים ומאת שנה, 'פענח רזא' פרשת ויחי ד"ה ומה שעלו חייו, 'צרור המור' פרשת ויצא ד"ה ותגנוב אותי כנגד). לכן יזהר כל אחד שלא לקלל שום אדם אחר שבזה מסכן את נפשו ונפשות ביתו וגורם רעה לעצמו ('יסוד יוסף' פרק יד ד"ה ע"כ היה נוהג רב המנונא). וכבר היה מעשה בעיר אחת שהיו מקללים שם הנשים את חברותיהן והאנשים את חבריהם, ולבסוף נשתמדו שם כל בניהם ('ספר חסידים' סימן תפ). ובפרט תזהר כל אשה מלקלל בשעה שמינקת את בנה, שאז הוא סכנה לבן היונק ('ספר זכירה' דף יט ע"ב ד"ה וכן אשה כשמינקת).

ובזה צריכים גם האב והאם להיזהר מאד, שכשם שהברכה שהם מברכים את ילדיהם עדיפה על פני ברכת אחרים, כן חס וחלילה אם הם מקללים את ילדיהם 'הקללה' באה עליהם ויכולה להביאם לסכנת חיים. לכן לא יקללו את בניהם ובנותיהם ('מעבר יבוק' לר' אהרן ברכיה ממודינא שפת אמת תחילת פרק יג) כי נחשבים לשוחטי ילדיהם, ואוי להם שעתידים לתת את הדין. ומצויה מדה רעה זו אצל נשים שהן רגזניות וקולניות הממלאות פיהן קללות נמרצות על ילדיהן אף שאינן רוצות בתקלת ילדיהן אפילו באצבע קטנה, אבל מחמת כעסן לא עוצרות את דבריהן. ומדת הדין מקטרגת אז ומבקשת שתתקיימנה אותן הקללות שקיללו, לכן היה יותר טוב שיכו את בניהן מכה רבה וכך לפחות יחיו, מאשר יקללו וחלילה ימותו. ויידע האדם שאם לא ראה שהתקיימה הקללה, בוודאי שניכו מזכויותיהם של המקלל או המקולל ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך 'קללה').

המקלל את עצמו גורם רעה גדולה לפי שקללתו עתידה להתקיים 

וכאשר חלילה אדם מקלל את עצמו, אזי יש ממונה ההולך לפניו שלוקח את הקללה יחד עם עוד שבעים מלאכים שתחתיו, והם עונים על הקללה 'אמן', ומעלים את הדיבור הזה ודנים אותו למעלה אם לקיים אותו בו (זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"ב ד"ה תלת אינון דגרמין). והשטן פותח את פיו ואומר "כן דן דינו הוא בעצמו! והודאת בעל דין כמאה עדים!" ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יא ד"ה 'כתב רבינו ירוחם' ועיי"ש). ואם דנו למעלה שיתקיים בו, אזי אותו מלאך משטין רודף אחרי האדם עד שעושה ומשלים בו את הקללה שקילל (עפ"י זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"ב ד"ה תלת אינון דגרמין). ועליו אמר דוד המלך "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהלים לט, ב), "אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם" – מפני הקללה, "בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" – כי אותו ממונה רשע עומד לנגדי לקחת את דיבורי ולהזיק לי (זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"ב ד"ה מאן לן רב. וראה 'חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שופטים בסוף ד"ה והנה יש לעורר בענין זה). ואין קללת האדם על עצמו מתקיימת מיד אלא עומד הדבר ההוא תלוי, שאם יחטא האדם תתקיים הקללה ('אור החמה' על זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב מהרמ"ק).

וכך היה עם משה רבינו עליו השלום שאמר "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, יד טו), ובדבריו "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" נמצא כי קילל את עצמו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך ד"ה ואם ככה את עשה לי). לכן מיד ציוה אותו הקב"ה לאסוף שבעים זקנים ולהאציל עליהם מרוחו (ראה במדבר יא, טז-יז) וביניהם היו אלדד ומידד שהתנבאו כי משה רבינו לא עתיד להיכנס לארץ ישראל (ראה רש"י במדבר יא, כח) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך ד"ה ואם ככה את עשה לי, 'קרני אור' למחבר ספר 'יסוד ושורש העבודה' בביאורו על זוהר פרשת בהעלותך דף קנח ע"ב. וראה זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב ד"ה ועל דא אשתארו), ומשה רבינו ידע על פי זה שקללתו תתקיים והוא ימות ולא יזכה להיכנס לארץ ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך ד"ה ואם ככה את עשה לי). אמנם הקללה לא חלה עליו עד לחטא הכאת הסלע במי מריבה, שאז התקיימה קללתו ונגזר עליו מותו ('אור החמה' על זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב מהרמ"ק).

והתקיימה גם קללה נוספת של משה רבינו שנאמר "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָ"ה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לא-לב) שבזה ביקש משה רבינו כי ימחה אותו הקב"ה מספר התורה. והתקיימה קללתו על ידי שנמחה שמו מפרשת תצוה ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"ב מדרש הנעלם ד"ה פתח ואמר ועתה, זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"א ד"ה מאן לן רב ממשה, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך ד"ה ואם ככה את עשה לי), למרות ששמו היה צריך להיכתב בכל דבר ודבר ובכל מצוה ומצוה שבאותה הפרשה ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"ב מדרש הנעלם ד"ה פתח ואמר ועתה). ולכן פרשת תצוה שבספר שמות פותחת בלשון צווי "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ), כדי שמשה רבינו יצווה ויזהיר את בני ישראל שלא יקללו את עצמם ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת תצוה ד"ה ואתה תצוה).

מלאכי חבלה מקיימים את הקללה שהאדם מקלל את עצמו 

אם אדם חלילה מקלל את עצמו בשעת כעסו, אזי כת של מלאכי חבלה הנקראים 'אוֹררי יוֹם' השולטים על הרגעים והשעות שביום ובראשם רוח טומאה הנקרא 'ארירי"א', נוטלים את הקללות שאמר ומעוררים כוח טומאה הנקרא 'לויתן נחש עקלתון' (זוהר פרשת פקודי דף רסו ע"א היכלות דסטרא אחרא ד"ה ומהכא נפקא וד"ה ואלין אוררי יום) שהוא כוח הקשור לס"מ, ועל ידי כך הוא מקטרג ומעורר צרות רבות ורעות ('קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנובר פרק סו ד"ה וכן יש משחיתים), ואז 'אוררי יום' מקיימים את הקללות שקילל האדם את עצמו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה סוף פרק שנים ועשרים ד"ה עוד בראשית חכמה דברים הפוגמים, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב הכ"ד הלשון אות טו). וזה מה שהיה עם איוב שרצה לקלל, אך לא קילל את גופו אלא את יום לידתו על מנת שלא יתעוררו אותם מלאכי חבלה כפי שנאמר "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ" (איוב ג, א). ואף על פי כן שלטו בו "אֹרְרֵי יוֹם" שנאמר "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן" (איוב ג, ח) (זוהר פרשת פקודי דף רסו ע"א היכלות דסטרא אחרא ד"ה ואלין אוררי יום).

וכן היה עם דוד המלך, שכאשר נתן הנביא סיפר לו את המשל על העשיר שלקח את כבשת הרש על מנת לשחוט לאורח, מיד נאמר על דוד "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהֹוָ"ה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל ב' יב, ה), ובזה למעשה דוד המלך קילל את עצמו ועורר עליו את מלאכי החבלה הנקראים 'אוררי יום' ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק יג ד"ה עוד יזהר שלא) והתגרה בו מלאך דומ"ה וקטרג עליו להורגו, כפי שהוא דן את עצמו. אך כיון שמיד דוד התוודה ואמר "חָטָאתִי לַיהֹוָ"ה" (שמואל ב' יב, יג) הוא עקר את עצמו בזה מן המקטרגים ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ח ע"ב ד"ה 'דהכי תניתן' מהרמ"ק) ואז לא נתן הקב"ה למלאך דומ"ה רשות לבצע את רצונו ('הקדמת הזוהר' דף ח ע"ב ד"ה אמר דומ"ה), כפי שגילה הנביא לדוד המלך "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָ"ה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (שמואל ב' יב, יג) ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ח ע"ב ד"ה 'דהכי תניתן' מהרמ"ק). 

ועל זה אמר דוד המלך "לוּלֵי יְהֹוָ"ה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" (תהלים צד, יז), "לוּלֵי יְהֹוָ"ה עֶזְרָתָה לִּי" – לולי שה' היה אפוטרופוס שלי, "כִּמְעַט" –  בזמן שהיה רק חוט דק ביני לבין הסטרא אחרא, אזי "שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" – הייתי נמסר בידי מלאך דומ"ה. ומכאן שצריך האדם להיזהר מאד לא לקלל את עצמו, כי לא יוכל להגיד למלאך דומ"ה "שגגה היא ('הקדמת הזוהר' דף ח ע"ב ד"ה ועל דא אמר דוד) ודיברתי כלשון בני אדם", שהרי אף דוד המלך אמר זאת ואלמלא שהקב"ה עזרו ('אור החמה' בהקדמת הזוהר דף ח"ב ד"ה 'בגין דלא' מהרא"ג) וניצח עבורו את מלאך דומ"ה בדין ('הקדמת הזוהר' דף ח ע"ב ד"ה ועל דא אמר), הוא היה נתפס בדבריו ('אור החמה' בהקדמת הזוהר דף ח"ב ד"ה 'בגין דלא' מהרא"ג). וכך נאמר "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא" (קהלת ה, ה) כלומר "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ" בדבר רע או קללות "לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" שיתקיים בך הקללה או הדיבור ההוא, כי לא תוכל לומר לפני אותו מלאך החבלה "כִּי שְׁגָגָה הִיא" (קהלת ה, ה) ('חומת אנך' להחיד"א קהלת ה, ה ד"ה א"נ אפשר).

וכל אדם יזהר מאוד שלא לקלל את עצמו בשעת כעסו (עפ"י זוהר פרשת בהעלותך דף קנה ע"ב ד"ה על דא) שגורם בזה רעה גדולה ('הקדמת הזוהר' דף יד ע"ב ד"ה תלתא אנון, זוהר פרשת פנחס דף רמו ע"א ד"ה תלת אינון דגרמין). וגם עובר על לאו "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) וכן על לאו "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט) ('של"ה הקדוש' לר' ישעיה הלוי הורוביץ שער האותיות אות ק ד"ה 'בפה ובקנה'). ובכלל זה גם צריך ליזהר לא לקלל את אשתו, וזה היות שכל אחד מהם הוא חצי גוף וביחד הם אדם שלם, ואם הוא מקלל אותה הרי הוא בעצם מקלל את עצמו ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק יג ד"ה עוד יזהר שלא יקלל, 'של"ה הקדוש' לר' ישעיה הלוי הורוביץ שער האותיות אות ש' ד"ה וכתב הר"ח בשערי קדושה, 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק כד אות נב 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצר שער התשובה סוף פרק שנים ועשרים ד"ה עוד בראשית חכמה דברים הפוגמים, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב הכ"ד הלשון אות טו, 'צפורן שמיר' להחיד"א סימן יא אות קפג).

יזהר האדם לא לפתוח על עצמו פה לשטן ולא על אחרים

אמרו רבותינו "לעולם אל יפתח האדם פיו לשטן" (גמ' כתובות דף ח ע"ב, גמ' ברכות דף יט ע"א, זוהר פרשת וישלח דף קע"ה ע"א ד"ה רבי יוסי אמר כתיב) לא בקללת עצמו ולא בקללת אחרים ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק יא ד"ה כתב רבינו ירוחם, 'ספר זכירה' לר' זכריה סימנר דף יט ע"ב ד"ה גם כתבו כל הקללות) ואף לא בדיבור שהוא לא בכוונה, כי ממשיך את הדבר על עצמו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בלק ד"ה 'ועתה לכה נא ארה לי' עיי"ש) על ידי שמתעוררים מלאכי כת 'אוררי יום' ותופסים את הדיבור ההוא ומקטרגים על עוונו עד שיתקיימו דבריו (עפ"י 'חומת אנך' להחיד"א ספר קהלת אות יז) כי "ברית כרותה היא לשפתים" (גמ' מועד קטן דף יח ע"א, גמ' סנהדרין דף קב ע"א) (וראה מעשים נוראים בענין 'פתיחת פה לשטן' בגמ' מועד קטן דף יח ע"א, גמ' כתובות דף כג ע"א, גמ' כתובות דף סב ע"ב, גמ' בבא מציעא דף סח ע"א) ואפילו קללת הדיוט עושה רושם. ודבר זה בעוונות הוא דבר מצוי ורגילים בו האנשים ונראה לאדם כמשחק ולא יודע כי מבלה עצמו הוא ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צח דף רעה ע"א ד"ה וכמו שאין לקלל. וראה 'קונטרס היחיאלי' בחלק בית עולמים פרק טו סימן לו שעפ"י דבריו יש להיזהר כי בעת הספד של צדיק שלא יאמרו כי הוא נלקח מפני הפורענות העתידה לבוא עליהם בר מינן, כי המקטרג לוקח את התיבות ומשטין על ישראל מלמעלה עיי"ש הענין).

כך היה עם דור הפלגה שבנו מגדל כי חששו פן יפוצו על פני כל הארץ, ואמרו זאת בפיהם "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). וכיון שפתחו פיהם לשטן, אף שלא התכוונו, התקיים הדבר שנאמר "וַיָּפֶץ יְהֹוָ"ה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית יא, ח). וכן היה כאשר בני ישראל עמדו לפני ים סוף ומצרים היו רודפים אחריהם, הם פתחו את פיהם ואמרו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא), וכאשר דברו כן נגזר עליהם שנאמר "אֲנִי יְהֹוָ"ה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד, לה) ('ראשית חכמה' פרק דרך ארץ ד"ה מעשה בארבעה ת"ח).

וכאשר יעקב אבינו ציוה את בנו יוסף לקוברו במערת המכפלה נאמר "וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מז, ל-לא) ואף שלא התכוון יעקב נמצא שהוא פתח את פיו לשטן. ונרמז הדבר מיד אחר כך שנאמר "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מח, א), כלומר מיד "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" שאמר יעקב אבינו "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" הוא נהיה חולה. ונכתבה התיבה "חֹלֶה" חסרה אות 'ו', לפי שהוא החלה את עצמו בחולי המיתה בעבור שאמר "וְשָׁכַבְתִּי" ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה ויהי אחר הדברים האלה ויאמר).

וכן היה עם דתן אבירם בשעת מחלוקת קורח שפיהם הכשילם כפי שנאמר "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶֽעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַֽהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַֽעֵינֵי הָֽאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר טז, יב-יד) וכיון שיש 'ברית כרותה לשפתים', על כן התקיימו בהם התיבות "לֹא נַעֲלֶה" שבדיבורם והיתה להם רק ירידה (ראה רש"י במדבר טז, יב) לַשְּאוֹל כפי שנאמר "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר טז, לב-לג) ('ילקוט שמעוני' לר' שמעון הדרשן פרשת קרח רמז תשן ד"ה ויאמרו לא נעלה).

ומטעם זה כאשר מפיבושת בנו של שאול נפגש עם דוד המלך לאחר ששב דוד מבריחתו מפני אבשלום בנו, והיה דוד שואלו מדוע לא הלך עמו, ענה לו מפיבושת כי ציבא עבדו רימה אותו ואחר כך הוסיף ואמר על משפחת שאול "כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב' יט, כט). ואף שלא היתה למפיבושת כוונה לכך, אבל פתיחת פיו גרמה שיתקיים הדבר על ידי הגבעונים שביקשו להרוג שבעה מבני המלך שאול, וכפי שאכן היה כאשר דוד המלך מסר שבעה מבניו של שאול לגבעונים שנאמר "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי: וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָ"ה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל ב' כא, ח-ט) (עפ"י 'ספר חסידים' סימן תפ) (ראה רש"י שמואל ב' כא, ח שמיכל בת שאול גידלה את חמשת בני מירב בת שאול ולכן נקראו על שמה למרות שלא היתה אימם).

לכן יזהר מאוד כל אדם לשמור פיו ולשונו בכל דרכיו ולא לפתוח פיו לשטן. כגון אם הוא מתוודה לא יאמר "חטאתי כך וכך חטאים עד שאני חייב כליה" ('ספר חסידים' סימן תפ ועיי"ש), ואם הוא מספר לחברו כיצד קילל פלוני אדם אחר, לא יספר לחברו בלשון "אמר לו ארור אתה" כי בזה פותח פיו על חברו (עפ"י 'ספר חסידים' סימן תרלח). ומטעם זה נהגו החכמים הראשונים להיזהר ולתלות את קללותיהם על ישראל בשונאיהם ובכך לא לפתוח פה לשטן, כגון "לא נשתייר משונאיהם של ישראל" (ראה גמ' ברכות דף ז ע"א, גמ' יומא דף עב ע"ב, גמ' מגילה דף יב ע"ב, גמ' סנהדרין דף קה ע"ב, גמ' עבודה זרה דף ד ע"ב) וכן "נתחייבו שונאיהן של ישראל שחיטה" (ראה גמ' יומא דף עה ע"ב) וכן "נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה" (ראה גמ' תענית דף ז ע"ב, גמ' מועד קטן דף ט ע"א) וכן "נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל" (ראה גמ' סוכה דף נב ע"ב) (עפ"י 'נשמת חיים' מאמר שלישי פרק עשרים ושבע ד"ה 'ועל זה בנוי מה שנהגו'. וראה 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש כד לשבת זכור ד"ה 'ובזה נבא להבין' שהרחיב בנושא פתחון פה לרעה. וכן ראה ב'ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג חלק ב' פרק ח מדוע מותרת אמירת "הריני כפרת משכבו" לאבל על אביו).

ויהיה האדם נזהר באמרי פיו ויוציא תמיד מפיו דבר טוב. ואם שואל אותו הזולת דבר מה ואינו בנמצא אצלו, לא ישיב לו "אין לי" אלא יאמר "בעזרת האל יהיה לי חפץ זה", וממילא יבין השואל כי כעת אינו בנמצא אצלו. וילמד את אנשי ביתו שלא יתרגלו לומר על כל דבר "אין" ולפעמים גם על המצוי אצלם אומרים "אין" וגורמים רעה לעצמם חלילה על ידי קיום דבריהם למעלה. ולא יאמר האדם על עצמו שהוא "עני" שה' שומע דבריו ואולי חלילה יתקיים בו או בזרעו תמיד עד עולם בר מינן.  וזה נרמז בפסוק "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו, ז) כלומר שכל הצער והתלאה המגיעים לאדם הם עבור "פִיהוּ" שלא שמר אותו מלהוציא דבר רע על עצמו. לכן ישמור האדם פתחי פיו תמיד, ויפתחם רק להוציא דבר טוב כגון שיאמר "עשיר אהיה!" שאולי זו שעת רחמים ורצון מאתו יתברך שמו ויתקיימו דבריו לטובה ויתקיים בו ובזרעו הדברים הללו ויתעשר בעושר בל ימוט לעולם ועד ('קונטרס היחיאלי' לר' יצחק אלפייה בחלק 'בית השם' על מדות טובות דף מט ע"ב ד"ה ואזהרה שמענו).

ירחיק מן האדם הרגיל לקלל שאין נשמתו משורש הקדושה

אסור לקלל אדם מישראל ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק' ד"ה בפה בקנה, 'פלא יועץ' ערך קללה ד"ה וידוע, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צח דף רעג ע"ב ד"ה וכן איתא. וראה שו"ע חושן משפט סימן כז סעיפים א-ב, רמב"ם ספר המצוות מצוה לא תעשה שיח, וכן גמ' סנהדרין דף סו ע"א), ומי שעושה זאת שלא בפני האדם עובר על איסור "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד) (זוהר פרשת דף קדושים דף פה ע"א ד"ה 'תא חזי מאן שלייט' רעיא מהימנא). וכבר הוסכם על ידי רבותינו שכל אדם המורגל להוציא מפיו קללות אין לו נשמה משורש הקדושה אלא משורש שהוא לא טוב ('יסוד יוסף' פרק יד ד"ה ע"כ היה נוהג רב המנונא, וראה 'יסוד יוסף' פרק ג ד"ה הכלל מאי). ונכון שלא לדור במקום בו האנשים מקללים או הנשים מקללות. ויתפלל האדם להרחיק מהם ('ספר חסידים' סימן תרנז) שֶׁשָּׁנוּי מאוד לפני ה' יתברך המקלל אחד מישראל ('יסוד יוסף' פרק ז ד"ה וע"ז הזהיר האר"י ז"ל). ועל מה שאדם גרם רעה לעצמו או לאחרים על ידי שקילל או שפתח פיו לרעה וגרם לסטרא אחרא על ידי זה לקטרג – עתיד הוא לתת את הדין ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כד לשבת זכור ד"ה 'אמור מעתה דאפשר' מהאר"י ז"ל).

ולפי המקובלים טוב שלא לקלל אפילו גוי (ביאור 'תוספות' להחיד"א על מסכת סופרים סוף פרק רביעי ד"ה גוים ומתים אינו חייב) שהוצאת קללה בפה הוא איסור חמור ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ש' ד"ה איסור חמור להוציא קללה בפיו). ויש למקלל הרבה מה לדאוג מפורענויות שיבואו לפניו ('יסוד יוסף' פרק יד ד"ה ע"כ היה נוהג רב המנונא) בממונו או גופו או בגופות אנשי ביתו ('קב הישר' פרק טז ד"ה והכל הוא. וראה זוהר פרשת קדושים דף פה ע"א ד"ה 'תא חזי' רעיא מהימנא), שעל מה שהוא קילל את חברו יכולה הקללה לבוא חזרה על ראשו (עפ"י 'עיני העדה' על התורה למחבר 'שבט מוסר' על ספר משלי ד"ה קללת חנם לו תבא) וכפי שאמר הקב"ה לאברהם אבינו כי מי שמקלל אותו ואת בניו יהיה בעצמו 'מקולל' שנאמר "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב, ג) (ראה 'תרגום יונתן' ו'בעל הטורים' בבראשית יב, ג) ('קב הישר' פרק ז ד"ה ואם כן בא). על כן טוב לאדם להדריך את בני ביתו שלא ייצא קללה מפיהן (עפ"י 'אבן שלמה' להגר"א פרק ו אות ג מתוך ספר 'עלים לתרופה').

אדם המקלל את חברו מראה כאילו אין הקב"ה עושה דין בעושי רע, עד שהוכרח הוא לקלל ולהשפיע עליו צרות צרורות. ואם היה מאמין בצור תמים פעלו אז בוודאי אחת מהשתיים לא ימנע, שאם המקולל רשע ופשע לנגדו הרי הקב"ה מעצמו יענישו כמשפטי דיניו כי הוא הדיין ולא האדם, ואם לא יחויב חברו המקולל אז מה לו לעשות כליה באויבו שלא כדין, ואדרבא כביכול מכריח הקב"ה לשמוע קולו ולהוציא כלי זעמו כדי להשחית כרצונו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק צח דף רעד ע"ב ד"ה והממלאים פיהם קללות). וכל אדם שמקללים אותו יעשה את עצמו כמו חרש אשר לא שומע, ויסבול חרפתו וכאילו אינו 'אדם' ויאמר "זה מקלל לאדם ואילו אני איני אדם" ('שפתי כהן על התורה' פרשת קדושים ד"ה לא תקלל חרש) וטוב שיאמר על קללת חברו "לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה" ('פלא יועץ' ערך קללה סוף ד"ה קללה היא). ויברח מפניו ולא ידבר עמו כלל שלא יגרום לו לקלל עוד ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחסר 'שבט מוסר' פרק שמיני סוף דרוש ט דף נח ע"א ד"ה ביאור מאמר אבות דרבי נתן). וה' יצילו מכל דבר רע (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רסו ע"א 'היכלות דסטרא אחרא' סוף ד"ה ואלין) אמן.