פרשת תרומה

משנכנס אדר מרבין בשמחה, מה ביאור המלה אדר? והאם האות דל"ת בדגש או ברפה?

 

משנכנס אֲדָּר מרבים בשמחה [תענית דף כ"ט ע"ב]. בשנה מעוברת, יש אומרים [עי' שו"ת חתם סופר חושן המשפט סוף סימן כ', ובתחילת ספר הל' חג בחג, פורים. וע"ע שיעור מוצש"ק תרומה ה'תשע"א], כי השמחה מתחילה כבר מאדר הראשון.   ב"ה שאנו זוכים לשמוח עכשיו, אבל ברצוני לומר לכם, כי הנני ממש מתפעל משמירת המסורת של אבותינו.   מקודם אמרתי, משנכנס אֲדָּר מרבין בשמחה, כשהאות דל"ת דגושה. כך מסורת הקריאה אצלינו בדרך כלל. אבל במגילת אסתר, קוראים אדר בדל"ת רפויה. כגון, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר [אסתר ג', ז']. אמנם ישנם הקוראים גם במגילת אסתר, בדלת דגושה, אֲדָּר. אבל עכ"פ, בתורה שבע"פ, כגון בתיקון פורים, כולם אומרים כך, וירא כי באֲדָּר מת אבי התעודה. וכן במשנה, בגמ' ובהלכות, ובכל המקומות, אומרים אֲדָּר. אבל זהו ממש מפליא, לראות כיצד אבותינו שמרו על מסורת הקריאה מלפני כאלפיים שנה. הרי מי שיסתכל מן הצד יאמר, כי בודאי זו טעות, שהרי במגילה כתוב אדר רפה. ולא רק בדפוסים האחרונים, אלא גם בספרי התיגאן כת"י. א"כ מה פתאום לקרוא עכ"פ בתורה שבע"פ אֲדָּר בדגש?  אבל נתברר, כי בשפה האשורית הבבלית העתיקה, נקרא חודש אדר בשם אדארוֹ. וביאור הדבר יובן עפ"י מה שאמרו חז"ל [עיין בראשית רבה פרשה מ"ח אות ט', ורמב"ן על התורה שמות י"ד א' בשם הירושלמי,], שמות החדשים עלו עמהם מבבל. דהיינו, שמות החדשים אינם נקראים כך בלשון הקודש. כיון שבכתובים, עד לפני מגילת אסתר, לא מוזכר חודש אדר בכלל. גם שאר החדשים, לא הוזכרו אלא בכינויים. דהיינו, התורה אמרה בכללות, 'החודש הראשון', ולא פירטה כי הוא 'ניסן'. וכן כל החדשים, לא נקראו בשמותם במפורש, תשרי, טבת, וכן הלאה. מובן כי שמות החדשים אינם מן התורה, אלא אחרי חרבן בית ראשון הם 'עלו עמהם מבבל'.   והנה, בשפה האשורית, אשר ממנה נקבעו שמות החדשים אצלינו, קראו לחודש אדר בשם 'אדּארו', ובדל"ת דגושה, והדבר מתאים בדיוק לגירסתנו, כדלקמן.   לגבי בפירוש המלה 'אדארו', נתנו על כך שני טעמים. האחד, כי אדר ממשמעות חושך. דהיינו, שהעננים הנמצאים בחודש זה מסתירים את אור השמש, ועתה אורו אינו בהיר דיו. וזאת להבדיל מחודש אייר, אשר נקרא כך מלשון אור, כיון שחודש זה הוא בעת הקיץ, אשר השמש זורחת ומאירה במלוא יפעתה. משא"כ חודש אדר, נקרא כך מכיון שהוא חשוך, ואין האור ניכר בעולם מרוב חשכות העננים.  פירוש נוסף שאמרו על שם החודש אדר, שהוא מלשון גורן. וכפי שתירגם אונקלוס את הפסוק [בראשית נ', י'], גֹּרֶן הָאָטָד, 'אדרי דאטד'. גם בספר דניאל [ב', ל"ה] כתוב, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט. פירוש המלה אִדְּרֵי, הוא גרנות. דהיינו שמתחילים להכין את הגרנות בכדי לדוש את התבואה בקיץ.  ומעתה רואים הפלא ופלא, כי אמת יהגה חִכָּם של אבותינו, אשר אמרו אדּר בדל"ת דגושה, כי כך הוא מתאים ביותר לשפה האשורית. וכבר אמרנו, כי מן השפה הזו התחילו שמות החדשים, וכפי הטעמים שביארנו לעיל. אמנם כל זה אינו אלא בתורה שבע"פ. אבל בתורה שבכתב, אין לנו אפשרות לקרוא בדל"ת דגושה. כי לפי דקדוק לשון הקודש, לא יתכן שתהיה דל"ת דגושה אחרי שוא נע, קל וחומר שלא אחרי שוא פתח. שהרי ישנו כלל האומר, כי אחרי שוא נע, תבוא האות רפויה, וקל וחומר אחרי שוא פתח. לכן מסתבר, כי במגילת אסתר אשר נכתבה בלשון הקודש, שינו את שם החודש ממקורו, וקראו אדר רפי. אבל במסורת הקריאה, שאינה משועבדת לכללי הדקדוק כפי התורה שבכתב, נשארה הגירסא המקורית 'אדּר' בדלת דגושה.   אמנם גם במקרא ישנם מקומות בודדים, היוצאים מן הכלל, אשר אינם כפי כללי הדקדוק. אבל בדרך כלל, קוראים כפי שמחייבים כללי הדקדוק. משא"כ בתורה שבע"פ, רואים בהדיא בקהילותינו בכמה וכמה מקומות, שהמלים אינן נקראות כפי כללי הדקדוק. ותיבת אדר, היא אחת מהן. וכפי שהסברנו, כי כך נקרא חודש זה בלשון אשורית.   מכאן אפשר ללמוד חיזוק, עד כמה צריכים לשמור ולהחזיק במסורת אבותינו.  (מתוך השיעור השבועי למרן הגר"י רצאבי שליט"א אדר ראשון תשע"ט)

 

איך זה שאומרים שספרי תורה התימנים הכי מדוייקים בחסרות ויתירות, כאשר הגמרא בקידושין דף ל' ע"א אומרת שאז הם לא היו בקיאין, בזמנו לא היו בקיאין, אז איך היו בקיאין אצלנו?

 

לפי הגמרא, זה רב יוסף, שאלו אותו, אז הוא אמר, אנן לא בקיאינן בחסרות ויתירות, רב יוסף כידוע היה סגי נהור, זה תשובה אחת.  דבר שני, גם כשכתוב אנן לא בקיאינן אין הדבר מתייחס להרבה חכמים, לא פירושו שאין אף אחד שיודע, למשל בגמרא במסכת מגילה אמר רב נחמן אנן האחשתרנים בני הרמכים לא ידעינן, זאת אומרת אנחנו לא יודעים לפרש, לא יודעים את הפירוש מה זה האחשתרנים בני הרמכים, וכותבים המפרשים, לא שאף אחד לא יודע את הפירוש של זה, אדרבה יש לנו פירושים על זה, מה זה בדיוק האחשתרנים בני הרמכים איך זה היה שם מה שנקרא מהדואר של זמנם, איך היו שולחים עם סוסים ומה זה בדיוק המשמעות של רמך, מה זה אחשתרנים, אבל רב נחמן אמר אני לא יודע, אז מה? וכי בגלל זה אני לא יוצא ידי חובת קריאת המגילה, בגלל שאני לא יודע את הפירוש, ויעויין שם בסוגיא. במלים אחרות זה הענין לא מתייחס כללי. תשובה שלישית ואולי יותר מדוייקת וקולעת, שבני בבל לא ידעו את החסרות ויתירות כידוע בזמן חז"ל היה שני מרכזים תורניים, א"י ובבל, א"י זה נקרא מערבא, בלשון הגמרא, אמרו במערבא, אומרים במערב בבל זה במזרח, זה מדנחא. בספרי המדקדקים הקדמונים מובא, מדנחאי, מערבאי, כשמביאים חילופי גירסאות בין מדנחאי ובין מערבאי, מדנחאי פירושו המזרחיים דהיינו הבבלים, ומערבאי זה בני א"י, למרות שלהלכה הש"ס הבבלי הוא עיקר יותר מהירושלמי, ז"א התלמוד הירושלמי, אנחנו מתייחסים אליו פחות כאשר הוא חולק על הבבלי אז ההלכה כמו הבבלי, אבל בעניינים של המסורת החסרות ויתרות בני א"י היו יותר בקיאין, ז"א בא"י היה יושב בן אשר, בתקופה יותר מאוחרת, אבל היה לו מסורת מדורי דורות, היה שם מרכז של אלה שעסקו במסורת וספרו את כל האותיות שבתורה והיו בקיאין בזה מאד, בית מדרש מיוחד של בן אשר ובן נפתלי שזה היה בטבריה, ראש בעלי המסורת זה אהרון בן אשר, והרמב"ם לכן סמך עליו בספר תורה שלו, ולמעשה כל ישראל סומכים עליו כמו שאומר בעל אור תורה, בן אשר ובן נפתלי הלכה כבן אשר. ההכרעה של בן אשר, התקבלה אצל כולם. יש בגמרא במסכת כתובות דף ה. על הפסוק ויבשת ידיו יצרו, גדולים מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו',  וכתוב ולא השיב בבלי אחד, והא כתיב, יבשת ידיו יצרו, אז הגמ' אומרת ידו כתיב, אומר בעל שיטה מקובצת, למה הגמ' אומרת שהשיב בבלי אחד, מה איכפת לנו מאיפה הוא, אלא התשובה היא בגלל שהבבלים לא בקיאים בחסרות ויתרות, אם הוא היה בקיא הוא לא היה שואל את השאלה הזאת. הוא שאל ידיו שזה לשון רבים, משמע שהקב"ה עשה את זה בשתי הידיים. אז ענו, לא, כתוב ידו, למרות שהניקוד בקמץ אבל אתה תלמד את זה במקרא זה כתוב חסר י'. למעשה התמצית של התשובה השלישית היא, שאנחנו הולכים אחרי המסורת של בני א"י, וספרי תורה שלנו כשאנחנו בקיאין בחסרות ויתרות פירושו שיש לנו מסורות מדוייקת מגדולי בעלי המסורת שהלכה כמותם ואפילו נגד הש"ס, דהיינו ידוע שיש כלל שמוסכם על כל הפוסקים, כאשר יש סתירה בענייני מסורת חסרות ויתרות בין הש"ס לבין המסורת שלנו, ז"א בגמ' כתוב דבר לגבי חסרות ויתירות ואצלנו זה לא כך, בס"ת שלנו ע"פ בעלי המסורת, הלכה כמו המסורת. זה הדבר היחיד שעושים נגד הש"ס. בכל התורה כולה, אין אפשרות ששום פוסק יפסוק נגד מסקנא של הגמרא בבבלי, מי שהוא אומר את זה הוא לא בכלל שהוא מאמוני ישראל, רק בענין הזה של חסרות ויתירות, כיון שהבבלים בעצמם מודים שהם לא היו בקיאים בחסרות ויתרות, ואז המסורת הזאת נחתכה על פי בן אשר. ובכן הספרי תורה של יהודה תימן, ידוע שהם מועתקים מהספר תורה של הרמב"ם, הרמב"ם כותב בהלכות ס"ת שהוא העתיק מהספר של בן אשר, ויכול להיות שגם לתימנים היה את המקורות של בן אשר לאו דוקא דרך הרמב"ם בכל אופן סה"כ מדובר על אותו מקור. למעשה, יש לנו היום את הספר של בן אשר, אמנם חלק גדול של התורה נשרף, אבל לפני כן, עוד לפני שזה נשרף או נעלם, חלק גדול שם שהיה בחלאב, אבל בזמננו לפני כן, עוד לפני שזה נעלם החלקים החסרים בדקו את זה וראו שזה שווה עם המסורת של בני תימן, ויותר מזה למעשה הספרים שלנו יותר מדוייקים גם מהספר הזה של חלאב, לא נכנס לפרטי פרטים, הדפסתי את זה בשו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן קמ"ו, שם ביארתי כי כנראה שהספר הזה של היום של בן אשר זה כמו מהדורא קמא של בן אשר, אבל הרמב"ם לא התכוון על זה, אלא על ספר יותר מדוייק של בן אשר, ז"א שיש בו עוד קצת כמה שינויים. על כל פנים, באופן כללי, גם הספר הזה שמדברים עליו שהוא של בן אשר, זה 99 אחוז מתאים למסורת של יהודי תימן, בכל העניינים האלה של חסרות ויתרות, כגון ויהיו כל ימי נח, האפוד וכדומה, הענין של פרשת פרשת כל חלב, אבל בכל השינויים האחרים, תיעשה המנורה, אם יש שם יו"ד או לא, בספרי תימן זה חסר, וכו', וכו'. ובראשי חדשיכם בפרשת בהעלותך, אצלנו בלי י', וזה נגד הדרשה של הגמ' במסכת סוכה, בכל אופן, המסורת הזאת מתאימה עם הספר של בן אשר. וכיון שההלכה היא כבן אשר, אז אם כן נמצא שאנחנו בקיאים בחסרות ויתירות. ומי שרוצה לראות את הדברים במקורם, יכול לראות את זה בספר של הרמ"ה, רבינו מאיר הלוי. יש לו ספר גדול נקרא בשם מסורת סייג לתורה. הוא אומר נכון שבגמ' כתוב שלא בקיאים, אבל אנחנו נחשבים בקיאים. למה אנחנו נחשבים בקיאים? כיון שיש לנו שבן אשר בירר את כל הפרטים האלה, והוא ישב על המדוכה הזו, לכן זה נחשב שמבחינתנו אנחנו יודעים הוב"ד בהקדמת ס' לשכת הסופר חלק שני. אבל אם נתייחס מכל קהילות ישראל מי הכי בקיא, אז למעשה ליהודי תימן יש את המסורת הכי ברורה, והכי מדוייקת. וכלשון מהרי"ץ בנושא זה (בעץ חיים חלק ראשון דף ס"ה עמוד א') החסרות ויתרות שלנו מקובלים בידינו איש מפי איש כמשה מפי הגבורה יעו"ש. כאילו שהדברים אצלנו נחשבים בלי ספק. ולכן כל שינוי אפילו בחסרות ויתירות שאין משמעות לדינא, אנחנו גם כן מוציאים ספר תורה אחר, או אפילו בשינויים שאין הבדלים בין העדות. ז"א למשל ויהיו כל ימי נח, אם כתוב בספר תורה ויהי כל ימי נח, או כמו שאמרתי השינוי הזה של חדשיכם מלא יו"ד או חסר יו"ד, אם זה לא לפי המסורת שלנו, ואותו דבר בקשר לכל השינויים האחרים, אנחנו מוציאים ס"ת אחר. כיון שאצלנו נחשב ברור שזאת גירסא אחרת שהיא לא מדוייקת. ז"א אנחנו לא מחשיבים אותם כשקולים, אלא כדברים חתוכים. וברור לנו שאי אפשר להכשיר את זה, אלא אם כן בשעת הדוחק, שאין ספר תורה אחר, אז בדיעבד אז אפשר גם לברך. אבל אם יש ס"ת אחר, מוציאים במקום הראשון. (תשובת מרן הגר"י רצאבי שליט"א – תומלל ע"פ הקלטה)