פרשת בא – חשיבות מצות פדיון הבן הבכור

התורה ציותה לפדות כל בן בכור אשר יוצא מרחם אמו שנאמר "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהֹוָ"ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָ"ה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָ"ה: וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָ"ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָ"ה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָ"ה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות יג, יא-טו). וכן נאמר "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָ"ה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו-טז). ופדיון זה נעשה לאחר שעברו על הנולד שלושים יום, ועל ידי שהאב נותן מטבעות בשווי חמשה סלעים לידי הכהן בעבור בנו הבכור (ראה שו"ע חלק יורה דעה סימן שה סעיפים א,ג,יא,יז).

ויש להבין, מדוע יש מצוה על כל אב בישראל לפדות את בנו הבכור אשר יוצא מרחם אמו, על ידי נתינת חמשה מטבעות לכהן?

ה' יתברך הציל את בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים

מצרים היו בוטחים במזל טלה ועובדים אותו כאלוה, וזו היתה עבודה זרה ('אלשיך הקדוש' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך) עיקרית במצרים. לכן הם כיבדו וטיפחו את הטלה הגשמי בארץ כדי לעבוד על ידו את 'מזל טלה' שבשמים ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי על ספר מלכים א' סוף ד"ה ויאמר אליהו). משום כך ה' יתברך רצה להכניע את מזל טלה שהוא 'הבכור' שבכל המזלות ומושל בחודש ניסן שהוא ראש לכל החודשים בשנה, ועשה זאת על ידי שנתן את המכה האחרונה של עשרת המכות בבכורות לבדם, כי הם היו מושפעים ממזל טלה הבכור, יותר מאשר שאר מצרים. וזה מה שנאמר על מכת בכורות "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָ"ה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, כט-ל) ('אלשיך הקדוש' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך). ועם הכאת הבכורות במצרים, הוריד ה' גם את 'מזל טלה' הבכור ממעלתו ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא על הפסוק 'קדש לי כל בכור') (להרחבה על עבודת מצרים לטלה הגשמי ולמזל טלה שבשמים ראה אחד ממאמרינו לפרשת בא – 'ביטול העבודה זרה של מצרים').

בשעה שהוכו הבכורות במצרים, היו צריכים למות עמהם גם בכורי ישראל, כי גם הם היו עובדי עבודה זרה ועבדו את מזל טלה ('אלשיך הקדוש' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך, 'אלף המגן' על התורה למחבר 'פלא יועץ' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה). ועוד מטרת המכה היתה להכות את הבכורות המצריים ('אור החמה' על זוהר פרשת בא דף מא ע"ב 'רעיא מהימנא' מהרמ"ק) שהיו אחוזים ב'קליפה', ולבטלם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא על הפסוק 'קדש לי כל בכור') לפי שהיו ראשי ההנהגות. והיות שגם בכורות ישראל היו נאחזים שם בראשות ההנהגה, גם הם היו צריכים להיות מוכים – ועל ידי כן היתה מתבטלת ההנהגה של 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בא דף מא ע"ב 'רעיא מהימנא' מהרמ"ק. ראה 'רקנאטי' על התורה פרשת בא ד"ה קדש לי כל בכור). לכן כדי להציל את בכורי ישראל, הקב"ה קידש אותם, ועל ידי כן הוציאם מתחת כוח טומאת תועבת מצרים אל חלקו, ובזה הם ניצלו ('אלשיך הקדוש' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך) מהמשחיתים שנאמר "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי" (במדבר ח, יז) (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל פרשת בהעלותך פרק ח ד"ה כי לי כל בכור).

וזו הסיבה שהקב"ה בעצמו עבר בארץ מצרים במכת בכורות ('אלף המגן' על התורה לר' אליעזר פאפו מחבר ספר 'פלא יועץ' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה) שנאמר "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָ"ה" (שמות יב, יב), "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" – אני ולא מלאך, "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר" – אני ולא שׂרף (רמב"ן ספר שמות יב, יב). וכן נאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא, ד-ו), כי הוצרכה להיות מפלתם דווקא על ידי ה' יתברך כדי שהוא יבדיל בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, והתקיים אז הפסוק "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כז) ('אלף המגן' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה).

הס"מ נאחז בבכורות הנולדים לישראל מחמת הצלתם במצרים 

הקב"ה הרג במצרים את הבכורות של הסטרא אחרא (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה אי קדשא בריך הוא) שהם בכורי מצרים. לכן נעשה לס"מ מִשְׂטֵמָה עִם ישראל, והוא שולט על בכורי ישראל יותר מהשאר ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כב דף

 צ ע"א ד"ה 'והנה הר"ב זהרי חמה' בשם הרב 'זהרי חמה') כי יש לו עִילָּה עליהם (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה אי קדשא בריך הוא) מחמת מכת הבכורות שהיתה במצרים ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג). והיות שהס"מ ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא ד"ה כל בניך תפדה) הוא היצר הרע (עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג אות קכח ד"ה קדש לי) ועליו נאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז), כלומר שהוא רובץ בפתח רחם האם, לכן כשנפתח הרחם ויוצא הוולד הבכור, רוצה הס"מ לקחת אותו לחלקו ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא ד"ה כל בניך תפדה) ולשלוט בו ('ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג אות קכח ד"ה 'קדש לי' בשם 'זר זהב', 'דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת צו דף נז ע"א טור ב ד"ה 'אמנם אפשר' מהילקוט ראובני בשם 'זר זהב').

כוח 'הקליפה' אז חזק בבכור כי הוא ראשית אוֹנוֹ של האדם, ונעשה הבכור כמו פירות האילן בשלושת שנות הערלה. ומשום כך אמרו רבותינו 'כל בכור שׁוֹטה' (ראה גמ' בבא בתרא דף קכו ע"ב ורש"י שם ד"ה בוכרא סכלא). אמנם הבנים שיבואו אחריו אינם אחוזים כל כך בקליפה, כי נחלש כוחה במה שנאחזה כבר בבן הבכור ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' הקדמת הזוהר דף יד ד"ה וע"ד בפורקנא ההיא אתקיים, 'אשל אברהם' לר' אברהם טוביינא על טעמי המצות מצוה קמה דף פט ע"ב ד"ה 'ואמר כי' מר' שמעון לביא). ודבר זה הוא כמו כל דבר ראשון ליצירה שיש לס"מ אחיזה בו, וכפי שאמרו רבותינו "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (ראה גמ' סוכה דף נב ע"א בשם ההוא סבא). לכן בציעת הפת לאחר ברכת המוציא נעשית מהמקום שנאפה בו הלחם יותר, כי שם הקדימה אפייתו ויש בו 'אחיזה' לצד האחר, וצריך לברך עליו ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ג, יג ד"ה כי לי כל בכור) ועל ידי כן לדחות את 'החיצונים' ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד מחבר ספר 'בן איש חי' על גמ' ברכות פרק ה' ד"ה כלום אשכח), ולהכניסו תחת כנפי השכינה. וכך הבכורות של ישראל הם ראשונים ליצירה, ויש בהם אחיזה של 'הקליפה'. וזה הטעם שהבכורות חטאו בחטא העגל אף שהפסידו בזה את כהונתם, כי יצרם הרע הסיתם עד שכביכול הוכרחו לכך ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ג, יג ד"ה כי לי כל בכור).

מטעם זה כל בן שהוא בכור צריך שמירה יותר משאר הבנים, כי יותר מתאחזים בו 'החיצונים'. כעין זה היה ב'ראשית השלל' בעת הכניסה לארץ ישראל, שיהושע החרים את העיר יריחו כדי שלא יכשלו בה ישראל מחמת אחיזת 'החיצונים' באותה הראשית, וכפי שאמר להם "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהֹוָ"ה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהֹוָ"ה אוֹצַר יְהֹוָ"ה יָבוֹא" (יהושע ו, יז-יט), ואף על פי כן נכשל בה עכן. וזו הסיבה שכאשר יוסף ראה שאביו הניח את ידו הימנית על אפרים הבן הצעיר, אמר לו "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (בראשית מח, יח), וכוונתו כי מנשה בכור על כן הוא צריך יותר שמירה וראוי שיד ימין תהיה על ראשו. וכן הוא בבהמות שה'פטר רחם' גם כן קדוש, כי צריך לו שמירה על ידי המצוה ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד על גמ' ברכות פרק ה ד"ה כלום אשכח).

ובכל שנה ושנה בהתקרב ליל חג הפסח, מתעוררת שוב 'הקליפה' ורבה המִשְׂטֵמָה על הבכורות כמו שהיה אז ביציאת מצרים כאשר הכה ה' כל בכור ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה' בשם 'טור ברקת'). והס"מ מעורר חניתו על הבכורות, שעומדים אז בסכנה. לכן הבכורות מקדימים לענות נפשם בערב פסח ב'תענית בכורות' ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה נמצינו למדין. ראה שו"ע או"ח סימן תע סעיף א) ועל ידי כן נחלש חוּשם וחוֹמרם, ומותש גם כוחה של 'הקליפה' שלא מוסיפה לקום. ומטעם זה אם הבן הוא קטן ורך בשנים ואינו יכול להתענות, צריך אביו להתענות במקומו כדי שבנו לא ייתפס חלילה בידי 'הקליפה' ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה') ויבוא לידי סכנה. ועל ידי שמתענה האב בצום נפשו הוא מגן על בנו מפני המשטין הצופה לו ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'וכרחם אב על בנים' וד"ה 'נמצינו למדין') אשר לוחם מחדש נגד הבכור בזמן הזה, אף שיצא מרשותו על ידי הפדיון שעשו לו לאחר שלושים יום. ויש כוח לאב להגן בכך על בנו הבכור כי יש לו התייחסות לנפש הבן, היות שהבכור לוקח את עיקר הרוח שנותן האב באמו לאחר נישואיהם, ושאר הבנים לוקחים רק את הנותר ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה' ועיי"ש עוד).

בפדיון הבן מצילים את הבן מידי הס"מ השולט עליו מעת לידתו

כדי להציל את הבכורות מפני המִשְׂטֵמָה שיש לס"מ עם ישראל, ציוה הקב"ה לעשות 'פדיון הבן' כפי שנאמר "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָ"ה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו-טז) ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג). וזה נעשה שלושים יום לאחר לידת הבן הבכור כי כבר מתיישבת ומתחזקת הנפש בגופו של הבן ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה ומן יומא דאתת נפשא, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'נמצאנו למדים' בשם 'כתם פז', 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה קמה דף פט ע"א ד"ה 'ודע שבמצות' בשם 'כתם פז'), ואז על ידי הפדיון הוא נפדה מידי הסטרא אחרא ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים, עפ"י 'סנסן ליאיר' להחיד"א בתפילה ז' לפדיון הבן, 'שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת ויקהל שנת תרעט דף שיד טור ב ד"ה 'ולפי האמור' בשם חכמי האמת) שהתגבר קודם על בטן האם שנשאה את בנה הבכור ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים), ואין לו עוד עִילָּה על הבן כלל (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'אי קדשא בריך הוא' רעיא מהימנא).

כל זה נעשה על ידי מסירת השקלים לכהן איש החסד שדרכו מתקיים ציווי ה' "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָ"ה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָ"ה: וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יב-טו) ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים, 'שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב פרשת ויקהל שנת תרעט דף שיד טור ב ד"ה 'ולפי האמור' בשם חכמי האמת). וכך על ידי מצות 'פדיון הבן' נפדה הבן פעמיים שנאמר "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו), "פָּדֹה" – מיד הכהן, "תִפְדֶּה" – מיד הסטרא אחרא (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל במדבר פרק יח על הפסוק 'כל פטר רחם'). מטעם זה נהגו לחלק 'שׁוּם' בעת מצות פדיון הבן. כי כוחו של ריח השׁוּם להבריח את 'החיצוֹנים', כמו שנהגו בכמה מקומות לזרוק שׁוּם על גבי הקברות בבית העלמין כדי לסלק משם את 'החיצוֹנים' השוֹרים שם. וכאשר עושים את מצות פדיון הבן אז משתחרר הילד מהסטרא אחרא ששולט עליו – וחלוקת השׁוּם בין האנשים רומזת על כך ('ליקוטי פנחס' לר' פנחס זעליג הכהן שווארטץ דף קו בהערה בסופו ד"ה ע"ד המנהג לחלק שום).

בכורי ישראל ניצלו ממדת הדין של מכת בכורות, ולכן צריך לפדות את הבן ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבע וארבעים ד"ה ועל דרך האמת) בחמשה סלעים כנגד מכת בכורות שנעשתה 'בידו' של הקב"ה שהן חמש אצבעות ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג) וכן כנגד 'נפש' 'רוח' 'נשמה' 'חיה' 'יחידה' שהם חלקי הבן הנפדים ('יסוד מערבי' לר' רפאל אוחנא בחלק תיקוני החטא ד"ה והנה בעניותי). ואז אותם חמשה סלעים נעשים כופר בעבורו ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער ארבע וארבעים ד"ה ועל דרך האמת) ונטהר הבכור מזוהמתו ואדמימותו, ויוצא משליטת 'היצר הרע' ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת צו דף נז ע"א טור ב ד"ה אמנם אפשר, עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה 'קדש לי כל בכור' בשם 'זר זהב') שהוא הסטרא אחרא, אשר לא יכול לשלוט עליו עוד ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'כתם פז' על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה חד דחיים וחד דמותא, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה נמצאנו למדים, 'שם משמואל' פרשת וישב ושבת חנוכה שנת תרע"ט דף קיח טור ב ד"ה שם במדרש). לכן יש נוהגים לא לעשות את הפדיון בלילה, שאז האב עובר כביכול על "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד) כי זה זמן גבולם של 'המקטרגים' שהוא פודה מהם את הילד, וכמו שאין נותנים לכתחילה צדקה בלילה (שו"ת 'התעוררות לתשובה' לר' שמעון סופר בנו של הכתב סופר חלק א סימן קו).

צריך להיזהר שלא לאחר את פדיון הבן יותר משלשים יום, כפי שנרמז בסמיכות התיבות בפסוק "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי" (שמות כב, כח) ('רבינו אפרים' על התורה פרשת משפטים כב, כח ד"ה לא תאחר. ראה שו"ע יו"ד סימן שה, יא), כי כל זמן שלא פודים אותו מורידים אותו מקדושתו והוא נכנס בחלק הסטרא אחרא שמושך אותו אצלו, כי הוא חלקו (עפ"י 'מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה ערו ד"ה לערוף פטר חמור). וכמו שהיה מעשה ברב ושמואל ורב אסי שהגיעו לפדיון הבן והתעכבו מלפדותו, ובינתיים בא חתול וקטע את ידו של התינוק (גמ' בבא קמא דף פ ע"ב עיי"ש). ואם לא פודים את הבכור כלל, אזי הוא פגום, ונקרא 'בכור שוטה' ו'בכור שטן'. והלילי"ת אשת השטן מושכת אותו אצלה שהוא חלקה, ולעולם אין הוא מתברך שכבר שלטה בו עינה הרעה ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה ערו ד"ה לערוף פטר חמור). ועל כך אמר ה' בסמיכות "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות לד, כ) כלומר "תפדה את בנך! אחרת יימצא כי לריק נראיתי ופתחתי את רחמה של האשה" לפי שייקח אותו הס"מ לחלקו ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא על הפסוק 'כל בכור בניך תפדה'. וכתב שם שמטעם זה הביא 'רבינו בחיי' בשמות לד, כ שמי שלא נפדה לא רואה פני שכינה ולא יזכה לראות את בניין בית המקדש).

סעודת פדיון הבן היא על ההצלה מידיו של הס"מ ומעלתה גדולה

בשעת מצות פדיון הבן צריך האב לעשות סעודה (ראה רמ"א על שו"ע חלק יורה דעה סימן שה, י) על כך שנפדה נפשו של הבן הבכור מידי 'הסטרא אחרא' וניצול ממנו ('מקור חיים' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמידו של ר' חיים ויטאל על הלכות חול המועד סימן תקמו אות ד). לכן מצות 'פדיון הבן' נקראת גם 'ישוּע הבן' (ראה מעשה בגמ' בבא קמא דף פ ע"א ורש"י ד"ה 'ישוע הבן' ותוס' שם ד"ה 'לבי ישוע הבן' בשם הערוך) ('חֻקי חיים' לר' יעקב סופר מחבר 'כף החיים' דרוש ז לפדיון סוף ד"ה ונמצא) שהוא לשון פוּרקן (רש"י גמ' בבא קמא דף פ ע"א ד"ה ישוע הבן) כי ניוושע הוולד על ידי המצוה הזאת ויכול להאריך חיים. ועושים סעודה במצוה זו ('חֻקי חיים' לר' יעקב סופר מחבר 'כף החיים' דרוש ז לפדיון סוף ד"ה ונמצא) על שנמלט הבן הבכור מהסטרא אחרא, כפי שעושים סעודה בכל פעם שזוכה האדם להסיר מעליו את בחינת הרע. בדומה לזה ראוי לאדם לעשות סעודה גם בשעת ברית המילה על שמוּסרת מהתינוק ה'ערלה' השייכת לסטרא אחרא. וכן יהיה לעתיד לבוא כאשר יגדל המספד בירושלים על היצר הרע שייהרג, ואחר כך הקב"ה יעשה סעודה גדולה לכל הצדיקים ('מקור חיים' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמידו של ר' חיים ויטאל בחלק או"ח על הלכות חול המועד סימן תקמו אות ד).

ישמח האב ויודה מאוד לה' יתברך על שזיכה אותו במצות פדיון הבן, ובשעת הפדיון עצמו יכניס בלבו שמחה עצומה ביותר ויתן את חמשת הסלעים לכהן ויאמר "הנה לך חמשה סלעים בעד פדיון בני בכורי כאשר צווני הבורא יתברך ויתעלה!" או בנוסח דומה. ויברך ברכת 'שהחיינו' בשמחה עצומה עד מאד, על שזכה לקיום מצות עשה זו ('יסוד ושורש העבודה' לר' אלכסנדר זיסקינד בחלק פדיון הבן ד"ה ונוסף גם הוא על האב). ויזכור אז האב את הניסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל בשעת יציאת מצרים, וכמה גדולה מצוה זו שהקב"ה בעצמו ירד למצרים והרג בבכוריהם ועשה שפטים באלהיהם ולכל בני ישראל היה שמחה בבתיהם ('חקי חיים' לר' יעקב סופר מחבר 'כף החיים' דרוש ז לפדיון סוף ד"ה ומה שהניח). ואז על ידי השמחה שעושה אבי הבן בשמחת המצוה מופיע 'אור כי טוב' על הסעודה וכל מי שאוכל ונהנה מסעודה זו זוכה לאותו האור הגדול ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה ושמעתי בשם).

ויש קבלה איש מפי איש עד האר"י ז"ל שמי שנמצא בבית בשעה שנעשה שם פדיון הבן נחשב לו כאלו התענה פ"ד תעניות ('דבר שמואל' לר' שמואל עמאר מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' כפי שקיבל מרבותיו איש מפי איש עד האר"י הקדוש), שהוא תיקון לפגם הברית ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם' מרבותיו). ובפרט בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצאים שם ('דבר שמואל' לר' שמואל עמאר מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' כפי שקיבל מרבותיו). ומעלה זו היא גם בסעודת פדיון הבן, שהמכוון בה יכול לתקן על ידה מה שמתקנים על ידי פ"ד תעניות ('פרי צדיק' במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם' בשם רבותיו. וראה 'טעמי המנהגים ומקורי הדינים' עניני פדיון בכור סימן תתקלג). ובפרט אם הפדיון חל בחודש שבט, כי חודש זה נוצר בראשית הבריאה באות צ', והוא כנגד 'צדיק' הגדוּר מן התאוה ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם'). והרמז על תועלת המצוה היא בפסוק היחיד בתורה שבו מופיעה התיבה 'פִּדְיוֹם' והוא "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם" (במדבר ג, מט) כאשר התיבה "פִּדְיוֹם" נחלקת ל'פד-יום' לרמוז על פדיון הבן שנותנים בו "כֶּסֶף" לכהן וההשתתפות בו מועילה כמו 'פ"ד ימים' של תענית ('דבר שמואל' לחד מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' בהערה, 'שם משמעון' לר' שמעון פולאק בחלק יורה דעה סימן כט עיי"ש עוד דברים נפלאים). ועוד שלפעמים האות מ' ונ' מתחלפות, ולכן התיבה "פִּדְיוֹם" נקראת כמו 'פִּדְיוֹן' (עפ"י 'אבן עזרא' במדבר ג, מט והביא שם דוגמא מהתורה את השם 'גרשון' שבדברי הימים א' ו, א הוא נקרא 'גרשום').

והטעם ששמיעת הברכה על פדיון הבן וטעימת הסעודה נחשבת תיקון לפגם הברית, משום שכשאדם חלילה פוגם בברית אזי הלילי"ת אשת השטן לוקחת לחלקה את אותן הנשמות שהוא הוציא לבטלה בחטאו. ומכוח שכבר נדבקת הלילי"ת באדם על שפגם בברית, הרי היא עלולה גם לפגוע בבנים הקטנים שלו כי היא ממונה על מיתת הקטנים. וזה הוא מה שחלילה יימצא לפעמים ילד מת אצל אמו או כשהוא מוטל בעריסה ('יסוד מערבי' לר' רפאל אוחנא מחבר ספר 'מראה הילדים' בחלק העונשים אות ד עפ"י הזוהר שהלילי"ת ממונה על מיתת הילדים). אך לעומת כן מצות פדיון הבן היא סגולה להחיות את הבן הבכור, לכן הכהן שואל את אבי הבן "בְּמַאי בָּעִית טְפֵי?" שפירושו "מה הוא רוצה יותר?" האם הוא חפץ בבנו בכורו שיחיה ואז ייתן חמשה סלעים, או הוא חפץ בחמשה סלעים ואז אינו חפץ בבנו בכורו שיחיה. וכך נמצא שפדיון הבן גורם שיחיה הבן, וזה היפך מחטא פגם הברית הגורם מיתה לבנים הקטנים, ומשום כך הפדיון הוא תיקון לפגם הברית וכאילו התענו פ"ד תעניות ('יסוד מערבי' בחלק תיקוני החטא ד"ה 'ובאופן אחר פירשתי' ועיי"ש טעמים נוספים).

בן בכור שנפדה כדין יינצל ממלאך המוות ויאריך ימים ושנים

על ידי מעשה 'פדיון הבן' מוציאים את הבן הבכור מצד המוות ומקרבים אותו אל החיים ('כתם פז' לר' שמעון לביא על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה ומן יומא דאתת נפשא), לכן זה נקרא פדיון משום שעל ידי חמשה סלעים האב פודה אותו מהמוות ממש ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'והנה הר"ב זהרי חמה' בשם 'אור החמה'. וראה 'ואברהם זקן' לר' אברהם פאלאג'י מערכת פא אות א) וקושר אותו אל החיים. ויש שני מלאכים ממונים המלווים את האדם, אחד מלאך הממונה לחיים ואחד מלאך הממונה למוות, וכאשר האב עושה את מצות 'פדיון הבן' לבנו הבכור הוא פודה אותו מידיו של המלאך הממונה על המוות שלא יוכל לשלוט עליו, ועוזב אותו ולא אוחז יותר בבן שנפדה. ועוד על ידי מצות פדיון הבן נעשה קיום וחוזק למלאך הממונה על החיים שנלווה לבנו הבכור, וכיון שכנגד זה נחלש כוחו של המלאך הממונה על מוות – לכן נמצא שעל ידי כך האב קונה לבנו 'חיים' (הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה פקודא תליסר) ומתארכים חייו. וזה בתנאי שהמצוה נעשתה בשלימות ('חקי חיים' דרוש ז' לפדיון הבן סוף ד"ה נמצא שכ"כ גדלה) (להרחבה על שני המלאכים הממונים המלווים את האדם ראה אחד ממאמרינו לפרשת וילך – 'יצר הטוב ויצר הרע').

ומסורת בידינו מפי זקנים שקיבלו מהקדמונים, כי איש המקיים את מצות פדיון בנו הבכור כדין, ונותן חמשה סלעים לכהן בשמחה כך שהם לגמרי לכהן ולא מחזיר לו הכהן שום דבר בשום אופן – יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חוליי הילדים ויגדל ויהיה לאיש ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פ אות י, 'אורות אלים' לר' אליעזר פאפו בליקוטים מהחיד"א דף נו ע"א ד"ה פדיון הבן, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'וכרחם אב על בנים' בשם 'מדבר קדמות' וכתב שהמסורת שבידו נסמכה על הקדמת הזוהר דף יד ע"א לעיל, 'אברהם אזכור' מערכת פא אות ב בשם 'מדבר קדמות'), לפי שהחמשה סלעים נעשים תחת הבן, זה חילוף זה, הסלעים יוצאים לכהן ואילו הבן נכנס לחיים לתורה וליראת שמים (עפ"י שו"ת הרשב"א סימן ר). וזהו שכרו של האב בעולם הזה על שפדה את בנו הבכור. לכן יפדה על ידי הכהן היותר מיוחס וירא ה', על מנת שהמצוה תתקיים כתיקנה ('חקי חיים' דרוש ז' לפדיון הבן סוף ד"ה ושכרו בעוה"ז).

ה' ציוה לעשות פדיון לבכורי ישראל כדי לפדותם מצד המוות 'מכת בכורות' ולהכניסם לחיים ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י בנו של ר' חיים פאלאג'י מערכת פא אות ב) לכן נאמרה לשון כפולה "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו) שלבד מה שפודה מה' יתברך הוא פודה גם ממלאך המוות ('תשובות הגאונים' שערי תשובה מז בשאלה על סדר פדיון הבן). רק צריך האב להקפיד לתת את סכום הכסף בדקדוק ועל ידי חמשה מטבעות כסף, ולתת במתנה גמורה בלי להקפיד על המעות. ויקיים האב את המצוה בלי פקפוק כי מסוגלת מאוד לבן הנולד שיחיה חיים ארוכים ('רוח חיים' לר' חיים פאלאג'י בחלק יורה דעה סימן שה אות ב). לכן בעל נפש יחוש על זה ויתן את החמשה סלעים לכהן במתנה גמורה שלא על מנת שיחזיר לו (הרמ"ד וואלי שמות פרק יג פרשת בא על הפסוק 'וכל בכור אדם בבניך תפדה') ויהיה בטוח בה' יתברך שהוא ימלא לו כפלי כפליים ('יסוד ושורש העבודה' לר' אלכסנדר זיסקינד בחלק פדיון הבן ד"ה אחיי ורעיי). ואף אם הכהן ירצה להחזירם לו, לא יקבלם מידו, ובכך ישמור את המצוה כראוי ויתבטלו כל הקטרוגים, וישמח בבנו הפדוי באמת ולא בדרך של רמאות. כי כאשר הכהן מחזיר את הכסף לאב קופץ שוב הס"מ להיאחז בבן, וזה גורם שחלילה האב לא יראה סימן ברכה בבכורו כל ימי חייו (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל על ספר שמות פרק יג פרשת בא פסוק 'וכל בכור אדם בבניך תפדה').

והיה מעשה בבחור אחד שנטה למות והיה צועק "תפדוני! תפדוני!" ואמרו לחכם אחד מה שהוא אומר. אז ענה להם החכם "שמא הוא בכור?" אמרו "כן". אז ענה "תפדוהו והוא יחיה". וכך היה שנתנו לכהן חמשה סלעים בעבור פדיונו, ואותו בחור חי עוד עשרים וחמש שנה אחרי אותו המעשה ('ספר חסידים' סימן שלד). ובוודאי שאביו של הבחור עשה לו פדיון בזמן לאחר שלושים יום ללידתו, אלא שלא עשה לו כראוי ולכן בא לידי סכנת מיתה. על כן צריך להיזהר הרבה בפדיון הבן לעשותו כראוי בלי שום חשש, ולתת לכהן חמשה סלעים במתנה גמורה ולא לחזור ולקבלם במתנה מן הכהן, כדי שזה יועיל להחיות את הילד ('כף החיים' לר' יעקב סופר בחלק יורה דעה סימן קטז ס"ק קלט). ומטעם זה הגאון ר' אליהו מווילנא שהיה בכור עשה מעשה בעצמו, ולאחר שכבר היה גדול בשנים הוא נתן לכהן שוֹוי חמשה סלעים בעבור פדיון עצמו בנתינה של ממש כדי שלא יחזיר לו. ועשה כך משום שאחר לידתו אביו פדה אותו כמנהג העולם, בדרך שהכהן מחזיר אחר כך את כסף הפדיון אל האב ('שערי רחמים' לר' אברהם קאצנלבורגן סימן קסא כפי שהביא עדות על הגאון מווילנא).

וכן היה מעשה גם בעיר איזמיר שבטורקיה, באדם אחד שהיה בכור וכבר עברו רוב שנותיו, והוא חלה בחולי כבד מאד עד שכמעט היה מסוכן למות והתייאשו הרופאים ממנו. וכשנכנס ר' חיים פאלאג'י לבקרו בא בדעתו שמא בקטנותו לא עשו לו פדיון חמשה סלעים כהוגן. אז אמר לו ר' חיים פאלאג'י שהוא רוצה לפדותו על ידי כהן אחד בעד חמשה סלעים. והאדם הודה לדבריו ונתן בידו חמשה סלעים לתת לכהן תלמיד חכם שהיה לפניו. ואחר שנתנו את הסלעים תכף ומיד התרפא אותו האדם ועמד מחוליו וחי עוד עשרים שנה. וכל זה כי מצוה זו מאריכה ימים ושנות חיים ('רוח חיים' לר' חיים פאלאג'י בחלק יורה דעה סימן שה אות ב כפי שהעיד על מעשה שהיה עמו. וראה בספר 'מראה הילדים' מערכת פ אות ב ערך פדיון הבן שהביא אותו מעשה בשינוי קל. וראה מעשה מופלא נוסף שהיה עם מחבר ספר 'קול אריה' ב'ליקוטי פנחס' לר' פנחס זעליג הכהן שווארטץ דף צז בסוף טור ב). וילמד כל אדם מוסר השכל להיזהר הרבה במצות פדיון הבן ולפדות את בנו כמצוותו, למען יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ('סגולות ישראל' מערכת פ אות ב ד"ה 'פדיון הבן' בשם ספר 'האח נפשנו' לר' אברהם חמוי) אמן.