פרשת אחרי מות קדושים – קדושת הכהנים

ה' ציוה על עבודת הכהנים במקדש, כמו שנאמר בעבודת יום הכפורים "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ג-ו). הקב"ה הוסיף והזהיר על קדושתם של הכהנים שנאמר "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָ"ה לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא, ו), וכן ציוה את שאר ישראל לשמור על קדושתם של הכהנים שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא, ח), "וְקִדַּשְׁתּוֹ" זה הכהן ('תרגום יונתן' ויקרא כא, ח) שיש להקדימו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון (גמ' גיטין דף נט ע"ב).

ויש להתבונן, מהי המעלה היתירה שיש לכל אחד ואחד מהכהנים בני זרעו של אהרן הכהן, על פני כל שאר חלקי עם ישראל הקדושים?

הכהונה עברה ממלכי צדק מלך שלם לאברהם אבינו איש החסד

בתחילה ניתנה 'הכהונה' לשׁם בנו הבכור של נח אשר היה משרת לפני ה' יתברך ביום ובלילה, והוא היה נקרא "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" שעליו נאמר "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח) ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק ח). מלכי צדק ידע בנבואה כי אברהם אבינו הוא הנבחר מכל זרעו וראוי ליטול את הכהונה ממנו, לכן על אף שאין דרכו של מלך לצאת עם מאכל ומשקה הוא הקדים והוציא לאברהם לחם ויין שנאמר "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן" (בראשית יד, יח), כי בזה רמז לאברהם אבינו על הכהונה ('עץ הדעת טוב מאמרים' לר' חיים ויטאל מאמר לכהונה ד"ה ונבאר אומ' וד"ה ונבאר עתה) וגם לימד אותו הלכות כהונה גדולה, לפי שהוציא "לֶחֶם" כנגד 'לחם הפנים', ו"יָיִן" כנגד הנסכים שמקריבים ('בראשית רבה' מג, ו). ועל ידי שהתקרב מלכי צדק שהיה כהן וממדת החסד אל אברהם אבינו שהיה איש החסד, הם התגברו יחד על מלך סדום שהיה ממדת הגבורה והאכזריות ואשר בא לקראת אברהם אבינו (ראה בראשית יד, יז) ('בת עין' לר' אברהם דב מאווריטש פרשת לך לך דף ו ע"א ד"ה ויצא מלך סדום).

מַלְכִּי צֶדֶק גילה לאברהם כי הוא נבחר לנחול את כהונתו שנאמר "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט), "בָּרוּךְ אַבְרָם" – ברוך הוא אברהם שנבחר להיות כהן "לְאֵל עֶלְיוֹן" ('עץ הדעת טוב מאמרים' לר' חיים ויטאל מאמר לכהונה ד"ה ונבאר עתה סדר). מטעם זה מלכי צדק הקדים לברך את אברהם אבינו מדעתו ורצונו לפני שבירך את ה' שנאמר "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, יט-כ), כי כך היא הדרך שהכהן מתברך תחילה בכתר כהונה ואחר כך הכהן מברך את הקב"ה, כפי שר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול בירך את ה' יתברך כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים (ראה גמ' ברכות דף ז ע"א) ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה ונבאר אומ'). אמנם מתוך ענוותנותו של אברהם אבינו הוא השיב לשׁם בן נח שאין ראוי להקדים ברכת עבד לברכת אדונו (ראה גמ' נדרים דף לב ע"ב, 'ויקרא רבה' כה, ו) ורצה לתת בזה כבוד לה' יתברך. אך לא היתה בכוונתו לחלוק על שם בן נח הצדיק, שהרי צדק בדבריו ולא טעה בכך שהקדים את ברכת אברהם לברכת ה' ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה ואח"כ הודיענו).

לאחר שמלכי צדק בירך את אברהם ואת ה', הועברה הכהונה ממלכי צדק מלך שלם אל אברהם אבינו (גמ' נדרים דף לב ע"ב, 'ויקרא רבה' כה אות ו) ונשאר מלכי צדק עצמו ככהן אך לא שאר זרעו ('עץ הדעת טוב מאמרים' לר' חיים ויטאל בסוף 'מאמר לכהונה'), למעט אברהם אבינו שהיה מזרעו והתכהן (עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' פרק ח), וכפי שנאמר לאברהם "נִשְׁבַּע יְהֹוָ"ה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים קי, ד) ('ויקרא רבה' כה, ו). ומלכי צדק הסביר בפסוק "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט) מדוע נבחר דווקא אברהם אבינו, כי "אֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יט) הוא החסד שברא "שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט), כפי שנאמר "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), וכנגד זה השמים והארץ נבראו בזכותו של אברהם (ראה 'בראשית רבה' יב אות ט, 'בראשית רבה' מג אות ז) אשר שורשו הוא ב'חסד', כפי שנאמר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, כ) – לכן הוא ראוי לשמש לפני ה' יתברך ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה 'ועדין אנו צריכים' ועיי"ש עוד בדבריו הנפלאים. וראה 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש כסלו טבת מאמר י אות ג ד"ה 'עוד אבאר לך' שהכהן הוא איש חסד ונעשה מרכבה לשם 'אל' שנאמר "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נה, ג), וכן הכהן הגדול נאמר עליו "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח)).

אברהם אבינו שהיה כהן ומצד החסד, סידר את עצי המערכה לעקידת יצחק שנאמר "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים" (בראשית כב, ט), וזה כמו שעתידים הכהנים, שגם הם מצד החסד, לסדר את עצי המערכה ל'קרבן תמיד' של שחר. וכשם שאברהם אבינו סידר לבדו את העצים, כך הצטוו גם ישראל בזמן המקדש שכהן אחד יסדר את העצים בקרבן התמיד של שחר ('מעשה רוקח' על התורה' לר' אלעזר רוקח בחלק ליקוטים דף מו ע"ב ד"ה טעם נכון למה). וכשם שהכהונה היתה בתחילה אצל שם בן נח מכוח היותו בכור, ועברה אחר כך ל'איש החסד' אברהם אבינו ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה, וראה ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק ח' ד"ה שהיה בכור), כך היתה בתחילה הכהונה בידי הבכורים בעם ישראל, ולאחר שחטאו במעשה העגל ניתנה הכהונה לבני אהרן (ראה רש"י שמות לב, כט ושפתי חכמים שם) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל ספר יחזקאל ד"ה גם בזה תבין) שהם מצד 'החסדים' ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק כג) (להרחבה בענין החסד של אברהם אבינו ראה אחד ממאמרינו לפרשת חיי שרה – 'מצות גמילות חסדים').

אהרן ובניו התקדשו לכהונה וצריכים שמירה על קדושתם

ה' ציוה את משה רבינו, והוא קירב ויִחֵד והדביק את אהרן ובניו בה' עד שהם נעשו כמו קרבן, ו'הקריב' אותם בסוד "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָ"ה" (ויקרא א, ב), וכך נאמר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמות כח, א) וכן נאמר "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו" (ויקרא ח, ו) ('של"ה הקדוש' חלק תורה שבכתב פרשת ויקרא ד"ה ועתה נחזור). אהרן הכהן ידע ברוח הקודש שהוא עתיד לעלות 'קרבן' לה' יתברך, לכן שמח כאשר ראה את משה רבינו שנאמר "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). והוא אכן נעשה כמו קרבן חטאת, ונרמז במה שנאמר על אהרן "וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת" (ויקרא ט, כב) ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק ז).

על ידי הקרבת אהרן ובניו הסתלקה מהם 'הזָרוּת' והם נעשו קדושים ('של"ה הקדוש' חלק תורה שבכתב פרשת ויקרא ד"ה ועתה נחזור בפרטיות) ביותר ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר וגומר' מהרמ"ק), ומאז יש לכהנים קדושה גדולה (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'דנפקא וגומר זה' ממהרח"ו) שבגינה הם צריכים לשמור משמרת הקודש ביותר ולהתנהג בחסידות, על דרך שנאמר "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ז) ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו תחילת ערך 'כהן'). וה' הוסיף לקדשם במצוות נוספות כדי שתשמר ולא תיפגם מידתם ('רקנאטי' תחילת פרשת אמור ד"ה ויאמר, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שיו). וכן יש בכוח קדושתם אף לבטל את 'עשרים וארבע מיני טומאה' של הנחש, שהתגברו בעקבות חטא אדם הראשון אשר קלקל בעשרים וארבע תכשיטי חוה, שהיו כנגד עשרים וארבע צירופי שם אדנ"י. והדבר הזה היה נעשה על ידי הכהנים בעת הקרבת ואכילת הקרבנות בבית המקדש באמצעות עשרים וארבע משמרות כהונה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תזריע ד"ה 'עי"ל שידוע מה' עפ"י הזוהר).

מכוח קדושתם היתרה של הכהנים יש ביניהם הנעשים קפדניים, כמו שישנם תלמידי חכמים שמחמת ריבוי תורתם נעשים כעסניים (ראה גמ' תענית דף ד ע"א, וכן זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה ואי תימא וד"ה רוגזא דרבנן). לכן לכהנים המבקשים לגרש את נשותיהם התקינו גט מיוחד הנקרא 'גֵּט מְקֻשָּׁר' שהוא גט מורכב הכולל תפירות וכמה חתימות עדים, על מנת להאריך את משך הכנתו (ראה גמ' בבא בתרא דף קס ע"א, רש"י על גמ' בבא בתרא דף קס ע"א ד"ה מקושר עדיו מאחריו) ומתוך כך הכהן כבר יחזור בו, יתרצה לאשתו ולא יבוא לגרשה. וזה הטעם שכאשר היה הנביא מוכיח את ישראל על מדת הכעס שלהם הוא המשיל אותם לכהנים שנאמר "וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן" (הושע ד, ד) כלומר שהוכיח את פשוטי העם שהם רתחנים וקפדנים כמו הכהנים ('נועם אלימלך' לר' נועם אלימלך מליז'ענסק פרשת משפטים ד"ה וזהו ואלה המשפטים).

כל הכהנים אוחזים במדת 'החסד' של אביהם אהרן הכהן 

כל הכהנים באים מצד 'החסד' (השמטות הזוהר חלק א' סימן כד דף רנו ע"ב ד"ה תא חזי, 'טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות עשה מצות עבודת הקרבנות דף ו ד"ה 'ועתה הבן', 'טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי במצות עשה מצות שילוח טמאים דף יב ד"ה ובספר הזוהר מצאתי, 'אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב ליום הכפורים דף לד ד"ה בפסוק ומלכי צדק, 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש מרחשון מאמר א אות ב ד"ה ועוד אקדים לך) ופעולתם היא לעורר חסדים ('אגרא דכלה' פרשת קרח ד"ה ויאבדו מתוך הקהל) ולהמשיך 'רב חסד' ו'רחמים' על העולם בשליחות ה' יתברך ('בת עין' פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה בפי' רש"י להזהיר הגדולים) ועליהם נאמר "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח) ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער האהבה פרק ה' ד"ה הרי כל הדברים האלו). לכן הכהנים נקראים בתורה בשם "בְּנֵי אַהֲרֹן" כמו בפסוק "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא כא, א), כלומר על שם אהרן אביהם שהיה איש חסד "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (ראה פרקי אבות א, יב) ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת אמור) (ראה 'אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת שמיני אות ד ד"ה 'או יאמר קרב' שכתב כי יש כוח בידי הכהן להמתיק הגבורות בחסדים, כי שורשו משבט לוי הרומז ל'גבורות' ואילו הכהן עצמו הוא בחינת 'החסד' עיי"ש).

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה משבט לוי ולא התכהן בתחילה, קיבל כהונה אחרי המעשה עם המדינית שנאמר "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא-יג) והיה זה על ידי שהתלבשו בו נשמותיהם של נדב ואביהוא בני אהרן הכהן שהיו כהנים המשוחים מצד 'החסד', ואז נכנס גם הוא 'בחסד' לכהונת עולם ('אגרא דכלה' פרשת פינחס ד"ה במדרש פנחס בן אלעזר). וכהונה זו לא פסקה גם מזרעו של פינחס, שכל הנולד ממנו כנולד מנדב ואביהוא משום היותם בקרבו ('ולא עוד אלא' לר' אליהו הכהן על פרקי דרבי אליעזר פרק מו דף קה ע"א ד"ה רבי אלעזר אומר). ונרמז הדבר קצת בשמו 'פינחס' שהן אותיות 'פני חסד' שהיא מדתו של הכהן המושך כוח מן החסד ('רבינו בחיי' במדבר כה, יג ד"ה כתב החכם). ופינחס זכה לכהונה שהיא מצד החסד גם כי על ידי מעשיו המשיך רחמים וחסדים על ישראל ('ארֹן עדֻת' לר' שרגא יאיר מביאליברזיק פרשת פנחס דף כ א"א ד"ה פינחס בן אלעזר) (להרחבה בענין פנחס בן אלעזר הכהן ונשמות נדב ואביהוא שנכנסו בתוכו ראה אחד ממאמרינו לפרשת פינחס – 'עיבור נשמות נדב ואביהוא בפנחס').

משום ש'הקליפה' בעולם הזה נאחזת במי שאוחז ב'גבורות' ואילו האוחז ב'חסדים' הרע שבו הוא מיעוט, לכן מעלת הכהנים גדולה ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק כג). וכן מטעם אחיזתם של הכהנים ב'מדת החסד' גם טומאת הזוהמא שבאה בעקבות המעשה הקדמון של הנחש עם חוה היא פחותה אצלם ביחס לשאר עם ישראל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת אמור ד"ה והענין הוא כי הטומאה). ומעלתו של ה'כהן הגדול' גדולה יותר ממעלת שאר אחיו הכהנים, כי כנגד מה שהכהן הרגיל אוחז ב'חסד' הרי שהכהן הגדול אוחז ב'חסד שבחסד' (עפ"י 'מראית העין' להחיד"א מסכת סנהדרין דף קי ד"ה וסתרתה למזייה). מטעם זה חותמו של הכהן גדול שבו נחתם פך השמן בימי החנוכה היה האות ח', שהיא כנגד שלוש עשרה מדות הרחמים, כאשר האות ח' בכתב אשורית בנויה מאותיות ו' ו-ז' צמודות, שהן בגמטריא שלוש עשרה. וכנגד חותמו זה של כהן גדול תיקנו ח' ימים לימי החנוכה ('בת עין' לר' אברהם דב מאווריטש דרוש לחנוכה דף כב ע"ב ד"ה עוד יש לומר בדרך זה שכפי הנראה).

כנגד כהן גדול בבית המקדש למטה יש כהן גדול למעלה ('תולדות אהרן' לר' אהרן מזיטאמיר דף לב ע"א תחילת פרשת שופטים ד"ה ראשית) והוא מיכאל המלאך. מלאך זה נקרא בשם 'כהן גדול' לפי שהוא ממדת החסד ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו ספר ישעיה סימן ו' דף כח ע"א ד"ה 'ויעף אלי') כמו הכהן של מטה. וכשם שהכהן למטה שהוא מצד החסד מוריד ומשפיע חסדים לעולם התחתון, כך גם מיכאל המלאך תמיד ממליץ בעד בני ישראל. וכשבן ישראל עושה מצוה או לומד תורה או מתפלל בכוונה אזי מיכאל המלאך נוטל את המצוה ההיא או התורה או התפילה, ומביאה לפני הקב"ה ואומר לו "רבונו של עולם, ראה מצוה שעשה פלוני ופלוני! כדאי הם ישראל שתשפיע להם שפע חיים ברכה ושלום!" וכך מיכאל המלאך שהוא הכהן הגדול של מעלה עושה תמיד, להיות ממליץ בעד בית ישראל ('תולדות אהרן' לר' אהרן מזיטאמיר דף לב ע"א תחילת פרשת שופטים ד"ה ראשית). וגם אחרי שאדם הולך לבית עולמו, מיכאל הכהן הגדול מביא לפני ה' יתברך את כל המצוות והתורה שסיגלה נשמתו בעולם הזה ('פתוחי חותם' לר' יעקב אבוחצירא פרשת לך לך דף יג ע"ב ד"ה ומלכי צדק. וראה 'מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרק כו דף טל ע"ב ד"ה 'יש להבין' שעבודת מיכאל הכהן הגדול היא להקריב במזבח של מעלה נשמות של צדיקים).

הכהן נאסר באשה גרושה חללה וזונה כדי שלא יחלל את קדושתו 

התורה אסרה על הכהן לשאת 'זֹנָה' 'חֲלָלָה' ו'גְּרוּשָׁה' שנאמר "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו" (ויקרא כא, ז). והטעם הוא כי שלושתן מורות על דחייה מהקודש אל הקליפות ('של"ה הקדוש' תורה בכתב פרשת ויקרא ד"ה אחר כך מזכיר), ויחד עם ה'אלמנה' שנאסרה לכהן גדול הן כולן כנגד ארבע מראות שראה יחזקאל הנביא שנאמר "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב" (יחזקאל א, ד) שמשם באות רוחות הטומאה לעולם. לכן לא ראוי לכהן שהוא ממדת החסד להשפיע בהם. אמנם האלמנה רומזת למראה "נֹגַהּ" וקרובה לקדושה, לכן מותרת לכהן הדיוט שאין קדושתו גדולה, ונאסרה לכהן גדול בהיותו מקודש יותר לה' שנאמר "כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדְּשׁוֹ" (ויקרא כא, טו) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער שמונים ואחד ד"ה ועל דרך האמת). וככלל אין לחבר שני הפכים ולעשות את 'הקודש' של הכהנים ביחד עם 'החול' שהם הביאות האסורות הבאות מכוחות השמאל מצד הטומאה, שאין ראוי לכהן שהוא מצד החסד להשפיע בהן ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג, 'רקנאטי' פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו).

אשה שהפקירה את עצמה נקראת בשם 'זונה' לפי שהיא 'זנה' את עצמה מכוחות הטומאה ונהנית מהם. לכן השם 'זונה' הוא גם מלשון 'מזון' ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן פרשת אמור ד"ה אשה זונה). אשה זו מאבדת מצניעותה, וכשאבדה צניעותה גם קדושתה מסתלקת ממנה בלי ספק. לכן היא אסורה לכהן כי הוא קדוש ואילו היא איבדה את קדושתה ולא ראויה להידבק בגופו הקדוש. וכן אשה שנולדה מן הפסולים שבכהונה או שבא עליה אחד מן הפסולים שבכהונה נקראת 'אשה חללה' לפי שנתחללה מן הכהונה ואיבדה את קדושתה (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל בפירושו על התורה פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש). והיא גם נקראת 'חללה' משום שהיא 'חלולה' לקבל את הטומאה ואז 'החיצונים' נאחזים בה, כי אם הם מוצאים גוף 'חלול' הם נכנסים שם. משום כך אדם הרוג נקרא גם בשם 'חָלָל', על שהוא חלול מהנשמה ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת אמור ד"ה אשה זונה) שהסתלקה מגופו, וגם בו נאחזים ושורים כוחות הטומאה.

וכן 'אשה גרושה' לא על חינם התגרשה והתגלגל הדבר מן השמים שתתגרש, שהוא סימן כי בוודאי קלקלה באיזה קלקול המאבד את קדושתה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש), וחל עליה כוח הס"מ המפריד בין הדבקים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג). לכן היא אסורה לכהן שלא תאבד את קדושתו (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש). ויש אומרים שהיא אסורה לכהן משום שבא פירוד על ידה, שהרי כמו שהזדווגו הגופות למטה גם הזדווגו הנשמות קודם הבריאה למעלה, ועל ידי הגט שנקרא 'ספר כריתות' נכרת זיווג הנשמות שבינו לבינה. לכן נאמר עליה "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז), לא נאמר "גְּרוּשָׁה מֵאִיש" אלא "גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ" – לומר שנפרדה ונעקרה מזיווגה. ועל כן 'גרושה' לא ראויה לכהן אשר מוֹ‍רֶה על היחוד ולא על הפירוד ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור ד"ה 'אשה זונה' ועיי"ש לגבי אלמנה) (להרחבה בענין זיווג הנשמות ראה אחד ממאמרינו לפרשת חיי שרה – 'זיווגו של האדם').

כהן שעובר חלילה ונושא אחת מאלו הנשים האסורות לו, הרי הוא נעשה חלק מאותם כוחות הטומאה המכוונים כנגד 'זונה' 'חללה' ו'גרושה', ואין הוא יכול 'להילחם' בהם כי הוא נכנס בחלקם וגורלם על ידי האשה שלקח ('עיר מקלט' לר' דוד לידא פרשת אמור מצוות רסז, רסח, רסט, 'טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוה קנה), ובית דין כופים את הכהן לגרש את הנשים הללו על מנת שיוכל להתקיים בקדושתו (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה אשה זונה וחללה). ולכהן גדול נאסרה גם האלמנה בגלל קדושתו היתירה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שמונים ואחד). וכך יש ארבע נשים האסורות לכהנים שהן 'אלמנה' 'זונה' 'חללה' ו'גרושה', שכולן מקרבות את כוחות הטומאה. וכנגדן יש ארבע חיוֹת שבטומאה הנקראות גם בשמן, והס"מ רוכב על גביהן ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רעד-רעה). ואין לחבר שני הפכים ולעשות את הקודש של הכהנים ביחד עם 'החול' שהן הביאות האסורות הבאות מכוחות השמאל מצד הטומאה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג, 'רקנאטי' פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו).

כהן שנטמא בטומאת מת גורם שיכולים להידבק בו שאר הטומאות

טומאת המת הישראלי גדולה מאוד והיא אבי אבות הטומאה, משום שמיתתו היא על ידי מלאך המוות שהוא הס"מ הנקרא 'אבי אבות הטומאה'. לכן ציותה התורה הקדושה אזהרה גדולה לכהנים משרתי עליון, להתרחק מן הטומאה בכלל ומטומאת מת בפרט הנדבקת בכל סביבות המת עם הסתלקות הנשמה, כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א) ('עיר מקלט' פרשת אמור מצוה רסד). כי רוח הטומאה היא מ'הקליפה' ואילו הם קדושים, ואם הם מושכים אליהם את רוח הטומאה ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'יהיב חלשותא' מהרמ"ק) והיא נדבקת בהם ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה), אז הם מחללים את קדושתם העליונה ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'יהיב חלשותא' מהרמ"ק) ונותנים ל'חיצונים' אחיזה במדת החסד למעלה ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה).

הכהנים זכו שכוחות 'החיצונים' מתרחקים מהם, כדרכה של 'הטומאה' הבורחת מפני הקדושה ובסוד הפסוק "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (בראשית טז, ח) וטבע זה של הכהנים הוא מעל טבעם של שאר ישראל. אך בענין המיתה, כוחות הטומאה כן יכולים להידבק בכהנים על אף קדושתם בעוד נשמתם בקרבם בגלל חטא אדם הראשון שנגזרה עליו 'המיתה'. ואם חלילה נטמא הכהן 'בטומאת מת', אזי גם לשאר כוחות הטומאה שהיו מרוחקים ממנו בדרך טבעו יש יכולת לבוא ולהידבק בו ('שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב פרשת אמור שנת תרפ"ב דף שלב ד"ה נראה לפרש). ולכן על אף שהיה ראוי לצוות את הכהן לעסוק בקבורת מתים שהוא 'חסד של אמת' כפי מדת החסד שהוא אחוז בה, ציוה ה' יתברך שלא יטמא למתים מחמת גודל קדושתו ('בת עין' לר' אברהם דב מאווריטש פרשת אמור דף פו ע"ב ד"ה בפי' רש"י להזהיר הגדולים על הקטנים).

ומכל מקום, בשל רחמיו המרובים של ה' יתברך הותר לכהן להיטמא לקרוביו על מנת לעשות נחת רוח לנפטרים שנאמר "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כא, ב-ג). והכהן אף מצוּוה בכך, לפי שהאבלות היא מצוה מהתורה ('עיר מקלט' פרשת אמור מצוה רסד. ראה רמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פרק שני, ו-ז) וזהו חסד עם המתים המוטלים עליו ('רקנאטי' על התורה פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת אמור סוף ד"ה אם כן לזה). וכיון שבשעה שהכהן אָבֵל אין לו אחיזה ב'מדת החסד', לכן על אף שהוא נטמא לקרוביו אין 'החיצונים' יכולים בעקבות כך להיאחז ב'מדת החסד' למעלה ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה).

טהרת הנגעים היא על ידי הכהן איש החסד שמרחיק את כוחות הטומאה

טומאת וטהרת נגעים היא רק על ידי הכהן ולא על ידי שום רופא, לפי שאין כוח לרפואות חומריות של בשר ודם להרחיק את כוחות הטומאה הרוחניים המתלבשים על הנגעים של הטמא. וזה מה שציותה התורה "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב) (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע תחילת פרק יג), משום שכל אלו הם 'דינים', והדינים מסורים תחת יד 'החסד' בסוד "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" (בראשית כב, ט) שנאמר על אברהם שהיה 'חסד' ויצחק שהיה 'גבורה'. לכן רפואתו של המצורע היא דווקא על ידי הכהן שהוא מצד החסד ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה והובא אל הכהן, 'שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב פרשת חיי שרה שנת תרע"ד דף רכט ד"ה ענין שליחת אליעזר).

רק הכהן שמידתו חסד יכול להרחיק את הטומאה הרוחנית הזאת של הצרעת, שאם יאמר הכהן "טמא" אזי אותו כוח טומאה מתיישב בו, והנגע מתקשה ומתפשט. ואם יאמר הכהן "טהור" אזי כוח הטומאה מסתלק והנגע מתרפא על ידי החסד של הכהן, כך שהכל נגזר על פיו (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע תחילת פרק יג). וזו הסיבה שהדבר היה חייב להתבצע באמצעות הכהן עד שאפילו אם הכהן היה 'עם הארץ' והישראלי תלמיד חכם, עדיין היה צריך התלמיד חכם ללמד את הכהן מה לדבר בכדי שהוא זה שיאמר 'טהור' או 'טמא'. החכם היה אומר לכהן "אמור טמא!" והכהן היה אומר "טמא!", או שהחכם היה אומר לו "אמור טהור!" והכהן היה אומר "טהור!", ורק אז היה האדם נטהר או נטמא (ראה גמ' ערכין דף ג ע"א, ורש"י בגמ' ערכין דף ג ע"א ד"ה שאינו נקי) ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה והובא אל הכהן).

על ידי קדושתו הרבה של הכהן לא היתה יכולה טומאת הצרעת לעבור ולהידבק בו, כי היתה נדחית מפניו ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב) וכוחות הטומאה שלעומתו היו בורחים ממנו ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת חיי שרה שנת תרע"ד דף רכט ד"ה ענין שליחת אליעזר). אך אם היו מתעסקים בענין טהרת הצרעת אנשים שאינם כהנים, ואפילו הם תלמידי חכמים, הרי שהיתה הצרעת נדבקת בהם כי קדושתם היא קלה ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב). דווקא על הכהן היה מוטל לראות את הנגעים על מנת לבטל את טומאות 'הנחש', ולעשות תיקון לאותן הטומאות כאשר הוא מטמא בדיבורו את המצורע ועל ידי כן מחליש את כוחן. המצורע היה יוצא אז מחוץ למחנה ועל ידי כן נמצא כי הכהן הרחיק את הטומאה מן הקדושה כפי שנאמר "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו) ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת תזריע ד"ה עי"ל שידוע מה) (להרחבה בענין חולי הצרעת ראה אחד ממאמרינו לפרשת מצורע – 'צרעת הבית הבגד והגוף').

עבודת הכהנים היא בכוח מדת החסד המשפיעה על מעשי ידיהם

כפרת האדם על ידי הקרבת הקרבנות היא חסד מאת ה' ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ויקרא דף קי ע"ב ד"ה והקריבו בני אהרן), לכן נעשית דווקא על ידי הכהנים שמדתם היא בחסד ('סמיכת חכמים' בהקדמה דף נב ע"א טור ב ד"ה נ"ל לתרץ, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' ויקרא דף קי ע"ב ד"ה והקריבו בני אהרן) ויונקים מן החסד ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף נז ע"ב טור ב ד"ה נ"ל והנה הפגם של שלשה העולמות), ולא על ידי הלויים שהם מצד הדין ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה ג, ז ד"ה ובזה ינוח לנו). ובכפרה זו של הכהן מתקיים "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן" (משלי טז, ו) ('רקנאטי' על התורה לר' מנחם רקנאטי תחילת פרשת אמור). ואף שפרטי עבודת הקרבנות הם בחינת 'דינים', כגון השחיטה הניתוח והשריפה, הרי שכולם מתמתקים על ידי הכהן שהוא 'חסד' ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל פרקי אבות א, ב ד"ה ועל העבודה) (להרחבה בענין שהלויים הם מצד מדת הדין ראה אחד ממאמרינו לפרשת בהעלותך – 'עבודת הלויים במקדש').

לכן הכהנים משתתפים במעשה 'עגלה ערופה', לפי שמעצם היותם מצד 'החסד' הרי שהם יכולים לבטל את הקטרוג שנוצר בעקבות רציחתו של האדם כפי שנאמר "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהֹוָ"ה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דברים כא, ד-ה). מטעם זה דווקא הכהנים הם אלו שמבקשים אז כפרה ואומרים "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָ"ה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא, ח) (ראה 'תרגום אונקלוס' דברים כא, ח, 'תרגום יונתן' דברים כא, ח) ('של"ה הקדוש' בחלק תורה שבכתב פרשת שופטים עמוד גמילות חסדים ד"ה ואני אומר כי) (להרחבה בענין עגלה ערופה ראה אחד ממאמרינו לפרשת שופטים – 'מעשה עגלה ערופה').

התורה נתנה לכהנים כל מה שהוחרם שנאמר "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח, יד), כי במקום שיש בו 'חרם' יש בו אחיזה אל הדין הקשה, ואין כוח לבטל את אותה האחיזה להכניע את 'החיצונים' ולהעבירם מגבול הקדושה, כי אם לכהן לבדו שהוא סוד 'החסד' המכניע את הדין (הרמ"ד וואלי פרשת בחוקותי פרק כז ד"ה ואם גאול יגאל). וכן פודים בן בכור דווקא אצל הכהן, כי הסטרא אחרא מתגבר בבטן הבכור וצריך 'לפדות' את הבכור ממנו, וזה נעשה באמצעות הכהן איש החסד שמקבל את כסף פדיונו על מנת לפצות את 'כוח הדין' מעליו, ואחר כך הכהן מוציא כסף זה לפרנסת עצמו ('מעבר יבק' בחלק שפתי רנננות פרק כב). וזה גם הטעם שנותנים תרומה דווקא לכהן שהוא בחסד, כי על ידי כן מונעים את 'החיצונים' שיהיה להם אחיזה באותה תרומה שהופרשה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קרח ד"ה דין תרומות ומעשרות, 'בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש ו על דרך הסוד ד"ה 'ועתה ממילא רווחא' מכתבי האר"י ז"ל) (להרחבה בענין פדיון הבן הבכור ראה אחד ממאמרינו לפרשת בא – 'חשיבות מצות פדיון הבן הבכור').

וכיון שצד ימין הוא צד 'החסד', לכן כאשר היו נותנים לכהן את חלקי הזרוע הלחיים והקיבה של הקרבן, נתנו לו דווקא את זרוע ימין ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת שופטים ד"ה מצות ונתן לכהן) ואילו את זרוע שמאל היו פטורים מלתת לכהן ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת שופטים ד"ה מצות זרוע לחיים) כי הימין הוא חסד והשמאל הוא דין, ועל ידי נתינת המתנות האלו לכהן מושפע החסד מלמטה ונמשך שפע מלמעלה מ'מדת החסד' עצמה ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת שמיני דף קטז ע"א ד"ה 'תורת כהנים וישא'). והכהן שהיה מצד החסד עשה עבודה בבית המקדש שהיא בסוד הגבורה, כגון שחיטה, ניתוח, נתינת האש וכן הלאה, והכל על מנת להמתיקם על ידי הכהן שהוא איש החסד ('מובחר שבאבות' להאר"י ז"ל על פרקי אבות דף מא ע"א סוף ד"ה 'שמעון הצדיק' הובא בספר 'חבל נביאים'). וכן 'הביכורים' שהעלו לבית המקדש היו ניתנים אל הכהנים, לפי שיש בביכורים בירור גדול לניצוצות שהתפזרו בבריאה, והם נתקנים דווקא על ידי האכילה והברכה של הכהנים שהם מדת החסד ('מחשף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת כי תבוא דף צט ע"א ד"ה אי נמי).

ובברכת הכהנים נשפע הברכה והחסד לישראל על ידי הכהנים שהם אנשי 'החסד'. לכן הכהנים נושאים את כפיהם למעלה להורות שהם מקבלים את הברכה בידיהם כדי לתת לישראל ('טעמי המצות לרבינו מנחם הבבלי מצוה קמו, 'מאירת עיניים' לר' יצחק דמן עכו פרשת ויקרא ד"ה עוד על סוד הקרבן). ובאותה שעה שנמשך על ידם חסד ורחמים צריכים הכהנים שהם מצד 'החסד' להגביר את החסד על הדין על ידי שיגביהו את יד ימין שהיא חסד מעל יד שמאל שהיא דין ('מזבח אליהו' פרשת שמיני דף קטז ע"א ד"ה תורת כהנים וישא). כך עשה אהרן הכהן בעצמו בעת שבירך את ברכת הכהנים שנאמר "וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב) (ראה רש"י ויקרא ט, כב), שהתיבה "יָדָו" נכתבה בלשון יחיד כנגד יד ימין, ללמד שבשעת ברכת הכהנים צריכים הכהנים להגביה את יד ימין קצת יותר מיד שמאל (זוהר פרשת יתרו דף סז ע"א ד"ה וישמע יתרו, 'מאירת עיניים' לר' יצחק דמן עכו פרשת ויקרא ד"ה עוד על סוד הקרבן, שו"ע או"ח סימן קכח סעיף יב) (להרחבה בענין ברכת הכהנים ראה אחד ממאמרינו לפרשת נשא – 'מעלת ברכת הכהנים').

מטעם זה התורה החמירה בבת כהן שזנתה כפי שנאמר "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט) לפי שכל עבודתו של הכהן הוא לעורר את החסד, וכאשר יש לו חלילה בת שמזנה אזי מתעורר קטרוג המעורר את 'הדין', שזה הוא היפך ענין 'החסד'. לפיכך צריך לבער מן העולם את הבת שזנתה, ומיתתה דווקא בשריפה שנאמר "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט) לפי שהשריפה היא ממדת הדין שתוקף הקטרוג מתעורר מצדה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה ובת איש כהן(. וכנגד זה, קמחית זכתה ששבעה מבניה היו משמשים כ'כהנים גדולים' משום שלא ראו קורות ביתה את שערות ראשה ואת בשרה (ראה גמ' יומא דף מז ע"א, 'ויקרא רבה' כ, יא). והטעם לזה, לפי שהשערות והבשר הם דין, ואילו הכהן ובפרט הכהן גדול הוא מצד החסד שהם רחמים גדולים, לכן על שקמחית כיסתה את 'הדין' שלא יהא נראה, מדה כנגד מדה יצאו ממנה כהנים גדולים הממשיכים חסדים ומכסים את הדין במעשיהם ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן חלק ב' על גמ' ירושלמי חידושי יומא פרק א דף מד ע"א ד"ה אמנם וד"ה ונראה).

הכהן עולה לקרוא בתורה ראשון לפי שמדתו מדת החסד והיא הספירה הראשונה מתוך השבע ספירות התחתונות המכוונות כנגד שבעת העולים לתורה בשבת ('נגיד ומצוה' לר' יעקב צמח בחלק שחרית של שבת ד"ה ו' העולים לס"ת). ויש כהנים הנוהגים לומר לפני העלייה לתורה את הפסוק "דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהלים מח, י) ומכוונים לעורר את 'החסד העליון' ולתקן נפשם במה שלא גמלו חסד כפי הצורך ופגמו במדת החסד, ומהרהרים אז בתשובה ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך פרק יום שבת קודש ד"ה והיה השבעה עולים). וכיון שמדת החסד היא הראשונה בין השבע ספירות התחתונות, לכן יש גם מצוה להקדים את הכהן שיפתח ראשון בכל דבר ויברך ראשון בסעודה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה וקדשתו כי את לחם. וראה רש"י ויקרא כא, ח), ולנהוג בו קדושה שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָ"ה מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, ח) ה' יזכנו לעובדו בלבב שלם, אמן.