פרשת ויקרא – פגמי חטאיו של האדם

בזמן שהיה בית המקדש קיים, כאשר אדם חטא הוא הביא קרבן לכפרתו כמו שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְהֹוָ"ה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה: אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָ"ה לְחַטָּאת" (ויקרא ד, ב-ג). וכן נאמר "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה: וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָ"ה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ" (ויקרא ה, ד-ו).

ויש להבין, מהם הדברים שהאדם מביא על עצמו בעולם הזה על ידי החטאים? וכיצד הקרבנות שהיו מביאים במקדש כיפרו על דברים אלו?

העוונות של האדם נחקקים על מצחו וידיו

כאשר אדם חוטא אז עוונו נרמז ומתגלה ('יסוד יוסף' לר' יוסף יוסקא מדובנא פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י) ונרשם בפניו (זוהר פרשת שמיני דף לו ע"ב ד"ה דהא אינון) על המצח ('יסוד יוסף' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י, 'צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה ושבת עד ה') ב'אש שחורה' ('ספר זכירה' לר' זכריה סמינר דף נ ע"ב ד"ה 'סגלת המצוה' בשם האר"י ז"ל, 'קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנוור פרק כב ד"ה 'ועוד אמר האר"י ז"ל' בשם האר"י ז"ל). וזה על מנת שתשלוט בו קליפת הס"מ ('צמח דוד' למחבר 'שו"ת בית דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה 'ושבת עד ה' ' בשם האר"י ז"ל) כאשר תראה את חטאיו, ואז תשטין עליו, תכה אותו ותביא עליו רעות ('לקוטי כתובים' להאר"י ז"ל פרשת איוב ד"ה ואחר עורי נקפו). וזה הטעם שמכסים את פניו של המת, לבל יביט המקטרג בפניו ובמצחו ששם נרשמו העוונות ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בענין 'תפלה בשעת הרחצה' דף נב ע"ב ד"ה עוד שם). ומטעם זה אם אדם מת בעוונו וחזר בגלגול, הקב"ה משנה את צורת פניו ממה שהיה לו, כדי שאם אותו האדם יעבור לפני הס"מ הוא כבר לא יכירו מחמת חטאו בגלגול קודם ('צמח דוד' למחבר 'שו"ת בית דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה 'ושבת עד ה' ' בשם האר"י ז"ל, 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי).

וכן משום כך אם יש חלילה מגיפה בעיר, צריך שהאדם לא יֵרָאֶה בחוץ (זוהר פרשת נח דף סג ע"א ד"ה תא חזי תנינן במנא) אלא יישאר בביתו ('עיר מקלט' פרשת נח ד"ה הזוהר כתב כמה), כי המלאך המשחית יכול להזיק לאדם (עפ"י 'אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מהרמ"ק) בשעה שרואה את העוונות החקוקים על מצחו ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי, פירוש 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א). ואם בכל אופן הוא הולך בחוץ בשעת המגיפה, נכון שתמיד (ספר 'מראה הילדים' לר' רפאל אוחנא דף ע בעניין המגפה) יכסה את מצחו ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א) לבל יראה אותו המלאך המשחית (ספר 'מראה הילדים' דף ע בעניין המגפה), כי על ידי 'מדת הדין' המרקדת אז ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי) יוכל המלאך המשחית להיות נאחז באותם עוונות שניכרים באדם ולחבל בו ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א) (להרחבה בענין ההצלה מפני המגיפה ראה אחד ממאמרינו לפרשת נח – 'מעשיהם של בוני מגדל בבל', וכן ראה אחד מאמרינו לפרשת בלק – 'הצלה מפני מלאך המשחית').

העוונות שנמצאים על מצח האדם פוגמים בצורתו ('תולדות יצחק' לר' יצחק מנעשכיז פרשת יתרו דף כט ע"א ד"ה 'לא תעשה לך' ועיי"ש הרמז שהביא בזה) וניכרים לכל 'החיצונים' (זוהר פרשת שמיני דף לו ע"ב ד"ה דהא אינון), והעליונים והתחתונים מסתכלים בו ומכריזים לכולם להסתלק מסביבת האדם ואומרים "אוֹי לו ואוֹי לנפשו!" ושופכים קללות על ראשו (זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה 'תא חזי האי מאן' וד"ה 'תנינן האי צדיקא'). ואם אדם יביא בן בכל אותם ימים כשיש רושם וסימן בפניו המעידים על עוונותיו, אזי הוא חלילה ימשוך לבנו רוח טומאה ויהיה בנו מרשעי הדור ועזי הפנים, מאותם אלו שה' מניחם כדי שיעשו רצונם בעולם הזה על מנת לכלותם מהעולם הבא (זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה וכל אינון יומין). לכן תיקון גדול הוא לאדם להתוודות ולהיטהר מעוונו קודם קיום המצוה עם אשתו כדי שיעבור ממנו כל רושם ופגם, ואז הוא יוכל להוליד בטהרה ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה 'ותאנא כל אינון' מהרמ"ק).

גדולי הדורות הראשונים היו יכולים לראות את כיתוב העבירות במצח האדם. וכן כמה צדיקים בדורות המאוחרים היו רואים את האותיות במצח ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף אותיות ד"ה 'חסד' מספר 'חסד לאברהם') ועל ידי כך הכירו את כל חטאיו של החוטא. ובזה היה מעשה עם האר"י ז"ל שאמר לאדם אחד את כל העבירות שעשה והודה לו על כולם, ורק על אחד לא הודה. ואז העביר האר"י ז"ל את ידו על פניו של האדם והציב לפניו את העבירה עצמה שעבר עליה. וכן היה עם הרב המגיד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב ז"ל שעל ידי התבוננות במצח אמר לאדם אחד את איסור העריות שעבר, בכל האותות והסימנים שהיו באותה העבירה ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ על מסכת אבות פרק חמישי אות ח). ומכל מקום, אם הרשע חוזר בו מעוונותיו אז מעבירים ממנו את הרישומים של העוונות אשר על מצחו ('צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת 'בית דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"ב טור א ד"ה ובזה יובן).

עוונות האדם נחקקים גם על כפות ידיו של האדם באותן השרטוטין שבהם ('עץ הדעת טוב' דרושים לר' חיים ויטאל על תהלים כד, ד דף שכד ד"ה 'נקי כפים' נדפס בשנת תשס"ח מתוך כתב יד), ועל כך נאמר "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז), כלומר שנחתמים שם העוונות. וכן רמזו לכך רבותינו כאשר אמרו על אלו שאינם יוצאים למלחמה כי "הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו" (גמ' סוטה דף מד ע"א) כי העבירות רשומות על ידו ממש ('דרך חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה וכן מ"ש שח בין תפילה לתפילה). וכאשר היה ר' יוחנן מתייסר ביסורים שאל אותו ר' חנינא האם "חביבין עליך יסורים?" ור' יוחנן ענה לו "לא הן ולא שכרן" כי הבין שהם ייסורים של אהבה שיש עליהם שכר. אז ביקש ממנו ר' חנינא "הב לי ידך" כלומר שיביא לו את ידו לראות אם לא נרשמו שם עוונות, וכך לדעת שאכן אין ייסוריו משום ניקוי עוונות אלא הם ייסורים של אהבה. וכשנתן לו את ידו וראה שאין שם עוונות הוא הקים אותו מחוֹליו (ראה המעשה בגמ' ברכות דף ה ע"ב) ('ארץ החיים' לר' חיים הכהן על התהלים מזמור כא, נ).

ומעשה היה בבחור אחד שנכנסה בו רוח של מת. וכאשר דיברו חכמים עם הרוח להבין מה טיבו, החל לספר להם שבחייו הוא קלקל עם אשת איש בעיר קושטנדינא ואז נעשה בו מה שאמרו רבותינו כי 'דין ארבע מיתות בית דין לא בטלו' (ראה גמ' סנהדרין דף לז ע"ב בשם בית חזקיה) והוא נענש על חטאו וטבע בים. ואחר כך אכלו דגים את בשרו ורוחו היתה משוטטת בארץ, והיה מחביא עצמו אבל עדיין היו מצערים אותו המזיקין בכל מיני צער, עד שבסוף נכנס בתוך הבחור זה. ואחר כל דבריו, הרוח קם על רגליו. וכששאלוהו מדוע, אמר שחכם פלוני בא עתה, וכך היה שתכף בא אותו חכם. ואחר זאת נכנסו לשם כת של בחורים ואמר עליהם הרוח "למה באים אלו לכאן, לראות אותי? הלא אלה עשו כמעשיי ויהיו כמוני!" אז נבהלו אותם הבחורים. ואמרו החכמים לבחורים "מה אתם תמהים? הלא גם הרוח הזאת עשה כך בקושטנדינא!". ונבהלו הבחורים יותר והיו מסתכלים זה בזה. ובסוף כולם הודו והתוודו על מעלליהם. ושאל אחד החכמים את הרוח "מנין אתה יודע מה חטאו אלה?" וענה הרוח שעוונותיהם חקוקים בידיהם, והוא רואה אותן אף שהן תחת בגדיהם. ולא עברו שמונה ימים ומת אותו הבחור שהרוח היתה בתוכו ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק עשירי ד"ה 'ושוב אירע' עיי"ש עוד פרטים במעשה).

כאשר אדם מתחרט על עוונותיו וְיָגֵעַ וטורח לתקן בעשיית התשובה את העיוות אשר עשה, אזי הוא מסלק את ה'אש השחורה' אשר הושת במצחו כסימן מאותו העוון. ובזה יש מעלה ליום שבת קודש, כי כאשר באה 'הנשמה היתירה' בשבת אז מתכסה רושם העוון שבמצח מכל וכל. וזה זולת אם האדם טמא בטומאת קרי, שאז לא מתכסה העוון בלא טבילה ('יסוד יוסף' פרק כא ד"ה 'ועוד אמר האר"י' בשם האר"י ז"ל, 'קב הישר' פרק כב ד"ה 'ועוד אמר האר"י' בשם האר"י ז"ל). ואפשר גם למחוק את רושם העוונות שבמצחו על ידי הדמעות שמוריד על עוונותיו, כאשר ייקח מהן וירחץ בהן ('דרך חכמה' דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה וכן מ"ש שח בין תפילה לתפילה) את מצחו ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה אות יג), כי זה כוחן של הדמעות להעביר הכתמים הרשומים שם ('מסכנות יעקב' ליעקב פרדו על ספר ישעיה פרק א דף ח ע"ב ד"ה רחצו). וכן ירחץ בהם את ידיו אשר גם בהן נרשמים העוונות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה אות יג) (להרחבה בענין מחיקת העוונות על ידי הדמעות ראה אחד ממאמרינו לפרשת ויצא – 'כוחן העצום של הדמעות'), ובפרט את יד שמאל, כי הזכויות חקוקות בכף ימין ועוונותיו בכף שמאל. וצריך אדם להיות נקי מהעוונות בשתי כפות ידיו שנאמר "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהלים כד, ד) (עפ"י 'עץ הדעת טוב' דרושים לר' חיים ויטאל על תהלים כד, ד דף שכד ד"ה 'נקי כפים' נדפס בשנת תשס"ח מתוך כתב יד) (להרחבה בענין כיסוי העוונות על ידי הנשמה היתירה ראה אחד ממאמרינו לפרשת ויקהל – 'נשמה יתירה של שבת').

החטאים הדקים והקלים של האדם נחקקים על עצמותיו

במצח ובידיים נחקקים העוונות והעבירות החמורות אשר נראות אל הסטרא אחרא כדי שיפרע מהם תחילה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי תעניות ציבור ד"ה ואמנם ראוי, 'מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' ענף זכות ד"ה 'רעיא מהימנא' עפ"י הזוהר), אך העוונות והעבירות הדקות והקלות נחקקות על העצמות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי תעניות ציבור ד"ה ואמנם ראוי, 'מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' ענף זכות ד"ה 'רעיא מהימנא' עפ"י הזוהר, 'תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא פרשת ראה דף תטו ע"ב טור א ד"ה מזמור לדוד). ולכן אחרי מותו של הרשע, נפרעים בתחילה מהעוונות הגלויים שחקוקים על ידיו. ואחרי שכלה הבשר ונראים גם העצמות, אז 'בעלי הדין' נפרעים ממנו גם על אותם עוונות דקים. ולכן נאמר "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי" (תהלים לח, ד) כלומר אין שלום בעצמות מחמת השגגות הנקראות בשם 'חטא'. אבל מה שנאמר "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז) זה על עוונות ('תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא פרשת ראה דף תטו ע"ב טור א ד"ה מזמור לדוד) שהם במזיד (גמ' יומא דף לו ע"ב בשם חכמים, גמ' כריתות דף כה ע"ב) וחמורים יותר  ('תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא פרשת ראה דף תטו ע"ב טור א ד"ה מזמור לדוד).

כשהצדיקים הראשונים הענישו את האדם הרשע הם היו עושים אותו 'גל של עצמות' (ראה מעשים בגמ' ברכות דף נח ע"א, גמ' שבת דף לד ע"א, גמ' בבא בתרא דף עה ע"א, גמ' סנהדרין דף ק ע"א) וזה כדי להראות לעולם איך בדין המיתו אותו ועצמותיו הן המעידים על העבירה שעשה אשר חקוקה עליהן, ולכן לא עשאום 'גל של עפר' על אף שנאמר "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) ('מדרש האיתמרי' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש א קול חתן ד"ה עוד יש לפרש, 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן ענף זכות ד"ה כיון שהעונות נחקקי, 'תהלות ה' ' לר' אליהו הכהן על התהלים מזמור ז דף כד ע"ב ד"ה 'ונראה' ועיי"ש עוד בזה). וכן משום כך הקב"ה מחכה לכל אדם שיישא אשה עד גיל עשרים, ואם הגיע לגיל עשרים ולא נשא אז הקב"ה מקלל את עצמותיו ואומר "תיפח עצמותיו" (ראה גמ' קידושין דף כט סוף ע"ב) היות שמגיל עשרים מענישים את האדם בבית דין של מעלה והעצמות נטמאות בחקיקת העוונות שעליהן ('מדרש האיתמרי' דרוש א' קול חתן ד"ה עוד יש לפרש, 'מדרש תלפיות' לאליהו הכהן ענף זכות ד"ה רעיא מהימנא).

העוונות נחקקים על עצמות האדם (זוהר פרשת ויקרא דף טז ע"ב ד"ה 'ואית חובין רשימין' רעיא מהימנא, 'תקוני זוהר' תקונא תליתאה דף קלט ע"ב ד"ה ואם לא זכה) כדי שאלו יישארו בקיומם, כי העור והבשר משתנים אם גופו מכחיש או מתמלא שומן, אבל העצמות קיימות תמיד בגדרן ('עץ הדעת טוב' דרושים לר' חיים ויטאל דף ה אות יז ד"ה 'אמרו' נדפס בשנת תשס"ח מתוך כתב יד). לכן הרשע שמת, עתיד לומר "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי" (משלי ה, יא-יב) כי כל זמן שהרשע קבור ליד הצדיק אין לרשעים חרטה גמורה כי רואים שגם לצדיק יש יסורים בכילוי הזוהמא הדבוקה בבשר שנאמר "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב" (איוב יד, כב), למעט באותם צדיקים גדולים שעליהם נאמר "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהלים טז, ט). אך כאשר כלה כבר הבשר ונתעכל ונראו העצמות של הצדיק והרשע, אז על עצמות הצדיק נראות זכויותיו, וכנגד על עצמות הרשע נראים עוונותיו (ראה זוהר פרשת ויקרא דף טז ע"ב ד"ה 'ואית חובין רשימין' רעיא מהימנא). ובאותה שעה הצדיק בא למעלתו הרמה ואילו הרשע נתחדש דינו בעבור העוונות שבעצמותיו. לכן הרשע נוהם אז ואומר "אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי" ('חומת אנך' להחיד"א תהלים פרק כז ד"ה בקרב עלי מרעים).

בניו של אדם רשע יכולים לגרום לכך שימחקו העוונות מעצמות אביהם כי "ברא מזכי אבא" (ראה גמ' סנהדרין דף קד ע"א) כלומר הבן מזכה את אביו, ועל ידי מעשה הבן נמחקים העוונות החקוקים על עצמותיו. לכן אמרו רבותינו שמי שכותב את כל נכסיו ירושה לאנשים אחרים ולא לבניו הרי הוא כמעיד על בניו שאינם בניו ועליו נאמר "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם" (יחזקאל לב, כז), כלומר שעוונותיו לעולם לא ימחקו מעצמותיו אחרי שפרסם בחייו שלא רוצה שבניו יִזַּכּוּ אותו לכך, והעדות על כך שכתב את נכסיו לאחרים ובזה גילה דעתו לומר שהם אינם בניו ואינו חפץ שיצילוהו מעוונותיו החקוקים בעצמותיו. לכן יישארו שם עוונותיו כאשר אהב ('ידו בכל' על התורה לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' סימן שפב ד"ה בירושלמי). אך לעתיד לבוא אם הוא יזכה, אז ה' ימחוק את העוונות מעצמותיו כפי שנאמר "וְנָחֲךָ יְהֹוָ"ה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח, יא), ועל ידי שימחקו העוונות יתקיים בו "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם" ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת וילך דף רכ ע"ב ד"ה ונחך ה').

כיון שהעוונות חקוקים על עצמות הרשע לכן גופו נעשה אותו החטא. וזה הטעם שהרשעים נקראו "חַטָּאִים" ולא חוטאים כמו שנאמר "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, לה) (ראה רש"י תהלים קד, לה) ('ברכת מועדיך לחיים' לר' חיים פאלאג'י דרוש ב לתשובה דף פג ע"ב ד"ה עוד נראה). ובזמן שבית המקדש היה קיים, הקרבנות שהקריבו היו מכפרים על העוונות, ובזה היו נמחקים גם העוונות החקוקים על העצמות (עפ"י 'עץ הדעת טוב' דרושים לר' חיים ויטאל דף ה אות יז ד"ה 'אמרו' נדפס בשנת תשס"ח מתוך כתב יד). ואילו בעת הזאת שהמקדש עומד חרב, כאשר אדם מתענה ומתאבל על חרבן בית המקדש, הרי הוא זוכה לנחמתו ולבניינו שנאמר "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיה סו, י), לכן נחשב לו כאילו נבנה בית המקדש והקריב קרבנות שנאמר "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג), ועל ידי כן נמחים העוונות שעל עצמותיו. ומטעם זה גם ההיפך, אם אדם אוכל ושותה ביום תשעה באב אשר בו נחרב בית המקדש, אזי אין עוונותיו מתכפרים והם נשארים חקוקים על עצמותיו. וכפי שאמרו רבותינו "כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז) (ראה גמ' תענית דף ל ע"ב) (עפ"י 'עץ הדעת טוב' דרושים לר' חיים ויטאל דף ה אות יז ד"ה 'אמרו' נדפס בשנת תשס"ח מתוך כתב יד).

בכל עבירה נברא מלאך משחית הסובב את החוטא ועתיד להמיתו

כאשר אדם עושה עבירה הוא בורא מלאך משחית, כפי שאמרו רבותינו "והעובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד" (ראה פרקי אבות ד, יא) (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה רבי אלעזר פתח, 'האלשיך הקדוש' פרשת תזריע פרק יב, יז ד"ה למה, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון) ואין עבירה שאדם עובר בה ולא בורא כנגדה משחית ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה למדנו כמה צדדין). ואחר כך הקטיגור הזה עולה לפני הקב"ה (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה רבי אלעזר פתח, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון) ואומר "פלוני עשאני!" (ראה זוהר פרשת קדושים דף פג ע"ב ד"ה 'עבר על פתגמי' רעיא מהימנא). והיות שהקב"ה לא חפץ שהמשחית יירד ויזוֹן ויתפרנס מאותו אדם אשר עשהו כי על ידי כן הוא ייטול את נשמת האדם, לכן ה' הרחמן סובל את המשחית, וכמו שהוא זן את העולם כולו הוא מפרנס גם את המשחית ההוא ('תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון, 'חומת אנך' להחיד"א על מיכה פרק ז ד"ה מי אל כמוך, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה למדנו כמה צדדין). כך נמצא כי האדם החוטא עושה שתי רעות, רעה אחת על עצם עשיית החטא ורעה שנייה שגרם לברוא מלאך מחבל מתוך אור האש של גיהנום ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת נצבים דף קכ ע"ב).

המלאך האכזרי שברא האדם משתייך לחיילותיו של הס"מ ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ב' פרשת טהרה דף קכז ע"ב ד"ה אמנם לבא), ואותו מלאך מתעבה ומתחזק ומתרבה באכזריות, והוא עתיד לקחת אותו בשעת מותו. לכן אמרו רבותינו "אין מיתה בלא חטא" (ראה גמ' שבת דף נה ע"א בשם רב אמי) משום שאם האדם לא חטא כלל אז הוא גם לא ימות, כי לא ברא מלאך שממיתו ואין מי שימיתו בלעדיו. וזהו גם מה שאמרו "אין ערוֹד ממית אלא החטא ממית" (ראה גמ' ברכות דף לג ע"א) משום שמהחטא נברא מלאך והוא זה שממיתו. ונמצא כי המלאך המשחית מוציא את נפשו של האדם וגם מצערו בעת יציאת נפשו על ידי חוֹליי כפי מה שֶׁהִרְבָּה בחטאיו, שאם הרבה בחטאיו ואשמיו הרי עיבה את אותו מלאך כך שנתגבר באכזריות, ומיתתו על ידו תהיה בקושי גדול ובאכזריות שאין כמוה. אך אם לא הרבה בחטאים אז המלאך המשחית שנברא בחטאו חלוש הוא, ומיתתו על ידו לא תהא כל כך בקושי ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ב' פרשת טהרה דף קכז ע"ב ד"ה אמנם לבא).

מכל עוונות וחטאי האדם נבראים מזיקים הסובבים את האדם מכל צדדיו. והרבה מהם נמצאים בכל רגע ורגע כמעט, וכל שכן כאשר יתקבצו יחד מימים ושנים ('שער התפלה' לר' חיים טירר מטשרנוביץ מחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק יז ד"ה מכל אלה נבראים) (ראה 'מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן פרק חמישי מעשה הרוח דף ז ע"א ד"ה 'שאלתי לו'). ומעשה היה עם ר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' שפעם אחת שוחח עם רוח רעה שנכנסה בתוך בחור, והיתה הרוח יודעת על הנוכחים שם מי יש בידו עבירה פלונית כזאת או אחרת. וסיפרה הרוח לכל אחד מה שעשה אף מלפני כמה שנים, וכולם היו מודים שכך האמת. וכששאל אותו ר' אליהו הכהן "מהיכן אתה יודע עבירה של כל אחד ואחד?" השיב הרוח שהוא רואה בצידו של כל הנכנס צורה מכוערת בתכלית הכיעור, ו'העבירה' שעשה כתובה על מצח הצורה. ואז שאל את הרוח "מה טיבה של 'צורה' זאת?" ענתה הרוח שהכוונה בזה ש'העבירה' עצמה נעשית לשד שהולך אצלו תמיד, כל זמן שלא שב ממנה בתשובה. והוסיף הרוח כי 'צורה' זו היא שמכריחה אותו לומר לרב מה העבירה של כל אחד ואחד ('מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'מדרש תלפיות' ו'שבט מוסר' פרק חמישי מעשה הרוח דף ז ע"א ד"ה 'שאלתי לו אם' וד"ה שאלתי לו עכשיו').

אותם המזיקים שברא האדם בחטאיו ועוונותיו נקראים "שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" שעליהם נאמר "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" ('שיר השירים' ה, ז) כי סובבים את האדם כמו חומה סביב סביב וממתינים שיבוא תחת ידיהם ('שער התפלה' לר' חיים טירר מטשרנוביץ מחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק יז ד"ה ולזה אמר). וכיוון שבמקום הָרָשָׁע שם חנית 'הסטרא אחרא' לכן מקומו מקום סכנה להינזק בו חס ושלום. מטעם זה גם יזהר אדם שלא לשבת בבית הכנסת סמוך לאדם רשע ('קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנוור פרק יא ד"ה ועוד דבר אחד מועיל) כי יש קטרוג לתפילת הצדיק אצל הרשע ('יסוד יוסף' לר' יוסף יוסקא מדובנא רבו של מחבר 'קב הישר' בסוף פרק ג) וחלילה לא תקובל תפילתו (עפ"י 'קב הישר' לר' צבי הירש קאיידנוור פרק יא ד"ה ועוד דבר אחד מועיל). ואם כבר יש לו שכן רע בבית הכנסת, אז יראה להוכיחו בדברים יום יום אולי יקבל תוכחתו, ואם יראה שהוא עומד ברשעו, יניח את מקומו וילך ממנו לשלום ('יסוד יוסף' בסוף פרק ג, 'קב הישר' פרק ג ד"ה ויראה לבחר).

המלאכים המשחיתים שיצר אדם בעוונו מביאים לו צרות ונזקים 

השטן שנברא מן העבירה מקטרג על האדם ומכניס אותו בסכנות ובכל צרות שבעולם. ולזה אמרו רבותינו "וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) וכוונתם כי יראה האדם שהשכר שהוא מקבל מהעבירה הוא השטן המקטרג בעצמו, לכן הוי "בוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) ששׂכרה שטן ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן קו ד"ה ועבירה). ולזה גם אמרו "וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) כי אותו המשחית שברא על ידי עבירה אחת גורר אותו אל העבירה השניה ('קנה חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרושי הערבות דף ז ע"ב טור ב ד"ה והו' בהקדים, 'ידו בכל' לר' אליהו הכהן סימן קו ד"ה ועבירה). וכן נאמר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא" (משלי א, י) ולא נאמר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חוֹטְאִים" אלא "אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים", כי מהחטא עצמו נברא שטן מזיק המקטרג ומפתהו לעבירות גדולות. וכוונת שלמה המלך בדבריו "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים" הוא שהחטאים עצמם נעשו שׂטנים ובאים לפתותך לעשות עבירות חמורות, כדי שתוליד עוד שׂטנים יותר מזיקים כפי חומרת העוונות, לכן "אַל תֹּבֵא" להם ('ידו בכל' סימן קו ד"ה אמנם ידוע).

כאשר יש בידי האדם עוונות והוא לא שב בתשובה, אז באים אותם מלאכים הרעים הנבראים מכוח עוונותיו ומפחידים אותו במחשבותיו. הם גם באים בחלומותיו ומחלימים אותו דברים של שקר ומכניסים קולות של שקר באזניו כדי להפחידו שנאמר "קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו" (איוב טו, כא), והם מפחידים אותו אפילו בזמן של שלום בעולם כפי שנאמר בסוף אותו הפסוק "בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ" (איוב טו, כא) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על ספר איוב סימן טו על הפסוק 'קול פחדים באזניו' מהאר"י ז"ל) כאשר התיבה "שׁוֹדֵד" הוא מלשון שׁדים ומזיקין ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על ספר איוב סימן טו על הפסוק 'קול פחדים באזניו' ממהרח"ו). מטעם זה המדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש לא היה יוצא למלחמה (ראה גמ' סוטה דף מד, א), לא מחמת העבירה עצמה שהרי יכול לחזור עליה בתשובה, אלא ללמד כי אפילו עשה האדם רק עבירה מדרבנן הרי הוא בורא משחית שמטיל עליו פחד ואין הוא יודע ממה מפחד, לכן מוכרח הוא לחזור מעורכי המלחמה ('דרך חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה שח בין תפילה לתפילה).

המקטרגים שנבראו מהעוונות נעשים צוררים לאדם ומזה באים לו כל הצרות וכל האויבים למטה ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת בלק אות ה ד"ה תרום ידיך). מזיקים אלו רודפים את האדם החוטא מבית ומחוץ והם מכשילים אותו, מפסידים אותו ומייסרים אותו שנאמר "וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ" (ישעיה סד, ו) וכן שנאמר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב) כלומר שאלו המכשולות והרעות שהשיגוך הן בעוונך, ובעוון עצמו אתה נכשל ונרדף ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה ובזה נבא). וכן נאמר על כך "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי יג, כא) ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף כ ע"א טור א סוף ד"ה ותחילה דרש) וגם נאמר "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" (ירמיה ב, יט), וכן אמר דוד המלך "הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי" (תהלים מ, יג) ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על תהלים מ ד"ה אפפוני עלי רעות). וכך כל חולי ומכה הבאים על בני האדם הם מאותם מקטרגים שנוצרו בחטאים ('האלשיך הקדוש' פרשת תזריע פרק יב, יז ד"ה למה) והם עצמם מריעים לאדם ('דגל מחנה אפרים' לר' משה חיים אפרים מסדילקוב נכד הבעש"ט תחילת פרשת דברים ד"ה אלה הדברים), לכן אמרו רבותינו "אין יסורין בלא עון" (ראה גמ' שבת דף נה ע"א בשם רבי אמי, 'קהלת רבה' ה, ד ד"ה אמר רבי מנא) כי העוונות ממש הם אלו המייסרים את האדם ('דגל מחנה אפרים' פרשת שמיני ד"ה עוד ירמוז כי).

ועוד נאמר "אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ישעיה ג, יא) "גְמוּל יָדָיו" – הם אותם המזיקים אשר נבראו על ידי האדם הרשע, והם עושים בו נקמה וזה "יֵעָשֶׂה לּוֹ" ('כסא דוד' להחיד"א דרוש ט לשבת תשובה דף לו ע"א ד"ה ואמרו פ"ק דכתובות). וכן על אותם מזיקין המייסרים את האדם נאמר "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה, כב) ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על תהלים מ' ד"ה אפפוני עלי רעות). והם מכשילים לו בכל אשר הוא הולך ('תהלות ה' ' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' מזמור קיט דף עא ע"א ד"ה או יאמר עם מה), שאותם משחיתים מתלבשים בתוך עץ או אבן והאדם נכשל וניזוק בהם וסובר כי העץ או האבן הזיקו, אך טעות הוא במחשבתו, כי אינו יודע שבעוון עצמו הוא נכשל והעוון עצמו הוא המזיק ('קב הישר' פרק יא ד"ה ועוד דבר אחד) ועל כך נאמר "וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו" (יחזקאל ג, כ) שקנה המכשול בעוונו ('חומת אנך' להחיד"א על ספר יחזקאל פרק יד ד"ה ובשוב צדיק מצדקו). ועל זה גם נאמר "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהֹוָ"ה יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג) כי האדם הולך בשטוּתוֹ ומקלקל דרכו, ועל ידי עוונותיו בורא מקטרגים והם בעוכריו. אך הוא אינו נותן ליבו כי עוונותיו גרמו אלו, "וְעַל יְהֹוָ"ה יִזְעַף לִבּוֹ" ומבקש שירחמהו ('חומת אנך' להחיד"א על משלי פרק יט ד"ה אולת אדם).

ביטול המשחיתים הוא בתשובה וייסורים ובזמן המקדש על ידי קרבן

אדם יכול לפשפש במעשיו על מה שחטא ולחזור בתשובה ועל ידי כן לשבור ולבטל את כל 'הקליפות' שנוצרו בעוונו ('דגל מחנה אפרים' פרשת שמיני ד"ה עוד ירמוז כי, עפ"י 'פתח עינים' להחיד"א חלק שני על מסכת שבועות דף יב ע"א) וזה על ידי חזרה בתשובה שלימה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ת' אות לד). וכן יכול האדם לבטלם בסיגופים וייסורים ('תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול) ותעניות שמקבל על עצמו ('מגן אבות' לר' מאיר ביקייאם פרק ב על המשנה 'הלל אומר אל תפרוש מהציבור' ד"ה ונלע"ד 'שכונת התנא הוא' בשם האר"י). ואם האדם לא ביטל בחייו את המשחיתים שנבראו בחטאיו ועוונותיו, הם באים לאחר מותו ומעידים על כל עוונותיו ('חומת אנך' להחיד"א ספר ירמיה פרק יד ד"ה אם עונינו ענו בנו, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי סימן כח-א' ד"ה והנה אותם המזיקין) בבית דין של מעלה, ואוי לאותה החרפה ואוי לאותה הבושה ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ על מסכת אבות פרק ה, ח). וזה מה שנאמר "עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ" (ירמיה יד, ז) כלומר ש"עֲוֹנֵינוּ" בעצמם הם "עָנוּ בָנוּ" לעתיד לבוא להעיד עלינו על כל עוונותינו ('חומת אנך' להחיד"א ספר ירמיה פרק יד ד"ה אם עונינו ענו בנו). (להרחבה בענין ביטול אותם מקטרגים על ידי התשובה והיסורים ראה אחד ממאמרינו לפרשת נצבים – 'כוחה של מצות התשובה'. וכן ראה אחד ממאמרינו לפרשת תולדות – 'מעלת היסורים של האדם').

אם האדם לא תיקן את מעשיו בעולם הזה ובכך ביטל את המקטרגים, אז אותם המקטרגים נעשים למעלה לבוש לנשמתו ומכניסים אותו לגיהנום כדי שיתעכל שם החושך שבנשמתו. לכן אמרו רבותינו "כל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין" (ראה גמ' סוטה דף ג ע"ב) כלומר שהמקטרג שיצר בעוונו מלביש ומלפף את הנשמה ומוליכה לגיהנום. וכנגד מקטרגים אלו אמרו שהנשמה לובשת 'לבושים צוֹאים' בגיהנום. וכפי מניין עוונותיו של האדם, כן מניין הלבושים שנעשים לו בגיהנום כי כל עוון ועוון נעשה לו לבוש בפני עצמו ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרושי הערבות דף ו ע"ב טור ב ד"ה ולבאר זאת נקדים. ראה זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"ב ד"ה מהכא אית). וכאשר אדם פורע את חובו בגיהנום, מת המשחית ההוא ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון, עפ"י 'תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול) המלובש על הנשמה, על ידי הצתת חיצוֹניוּת הנשמה באש הגיהנום. לכן נאמר על הרשע לשון כפולה "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת" (יחזקאל ג, יח), מיתה אחת על שריפת פנימיותו באש הגיהנום ומיתה שניה היא על שריפת חיצוניותו כשמבעירים את המשחית אשר עליו ('קנה חכמה' דרושי הערבות דף ז ע"א טור ב ד"ה ובזה ית').

בזמן בית המקדש היה מצוה על האדם החוטא להביא קרבן על חטאתו, להתוודות ולסמוך עליו בכל כוחו. ועל ידי סמיכה זו היה בא כוח המשחית שיצר האדם בעוונו בתוך הבעל חי הנשחט ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן' בשם הזוהר) כי היו מתנתקים מהאדם החוטא כל 'המשחיתים' ו'החיצונים' שנבראו על ידו בעת עשיית החטא והם עברו אל הקרבן, וכך נעקר לגמרי בחינת הרע מהאדם החוטא והוא נשאר נקי. ובזה היה נעשה לו כעין 'שעיר המשתלח לעזאזל' ביום הכפורים, שבו הכהן הגדול אשר היה שליחם של כל ישראל, סמך בכל כוחו על השעיר ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, ז) ועל ידי כן העביר את כל מלאכי המשחית שנבראו מחטאי ישראל על ראש השעיר ('אלשיך הקדוש' פרשת ויקרא טז, כא על הפסוק 'וסמך אהרן את שתי ידו') בעל כורחם ('שפתי כהן על התורה' פרשת אחרי מות ד"ה ונתן אותם). ולאחר שהתקבצו כל הטומאות והזוהמות של עם ישראל ובאו על ראש השעיר המשתלח, היו מיד ממהרים לשולחו עם כל הרע שנשׂא עליו אל המדבר ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, ז) שנאמר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז, כב) (להרחבה בענין שעיר המשתלח ראה אחד ממאמרינו ליום הכפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').

מיד אחרי שהאדם היה סומך בכל הכוח על קרבן החטאת ומעביר אליו את 'החטאים' ('אלשיך הקדוש' בפירושו על התורה פרשת ויקרא ד"ה הועל כן בגלל), הוא היה צריך לשחוט את הקרבן, קודם שיחזור הכוח הנשפע אל המלאך המשחית לכוחו הראשון על ידי איזה חרטה באדם. ולאחר שהעלו את הקרבן על המזבח ירדה אש מן השמים, שכוחה גדול, כדי לשבר את כוח המשחית ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן לפי שקודם החטא' בשם הזוהר). וכך אותו הקטיגור שברא בעוונו שהוא 'המשחית' שהיה צריך להיות מזומן לו בגיהנום, נשרף על העבירה ההיא ומתבטל בסוד תשובתו ושריפת איברי חטאתו או אשמתו ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין חמישי עין משפט נהר י). וכל זה היה דווקא כאשר חטא האדם בנפש וגוף בשוגג, אבל כשחטא בנפש וגוף במזיד היה נברא מלאך משחית שכוחו גדול ואז הקשר היה אמיץ וחזק כך שלא היה יכול להיקרע על ידי קרבנו ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן לפי שקודם החטא' בשם הזוהר). "הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָ"ה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), אמן.