פרשת שמיני – סוד השחיטה היהודית

התורה ציותה על איסור אכילת בהמה טריפה שנאמר "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל). וציותה גם על איסור אכילת נבילה כלומר בהמה אשר נפסלה על ידי כל מיני פסולי שחיטה ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב אות א), כפי שנאמר "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד, כא). והוסיפה התורה להזהיר על טומאת הנבילה שנאמר "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יא, לט-מ). וכן התורה הזהירה על טומאת אכילת נבילות וטריפות שנאמר "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (ויקרא יז, טו).

ויש להתבונן, מדוע עם ישראל מותרים לאכול רק בשר אשר נשחט עם סכין כשרה כדת וכהלכה, ואילו בשר נבילות וטריפות נאסר עליהם?

השחיטה הכשרה מוציאה מהבהמה את הנשמה ואז באה לתיקונה

הרבה נשמות של בני אדם מתגלגלות בבעלי חיים כשרים ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש, 'תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה), ונמצא שברוב אלו העומדים לשחיטה יש נשמות מגולגלות ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן מחבר 'מדרש תלפיות' פרק לו דף כט ע"א ד"ה וכיון שעל הרוב). וכאשר שוחטים איזה בעל חי ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש) והשחיטה היא בכוונה, זה מועיל להעלות את הנשמה המגולגלת בה מעונשה ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה). וכשייאכל הבשר ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש) היא תחזור לתוך גוף אדם כבתחילה ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה) להיות חלק מאברי האדם עצמו, ושם תבוא על תיקונה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש), לכן טוב שהשוחט יכוון במעשיו להעלות את הנשמה ('נחת השולחן' לר' נחמן מטשערין הלכות שחיטה סימן י"ט ד"ה 'וזה' עיי"ש עוד כוונות לשוחט). וזה עיקר השחיטה, לתקן את שבתוך הבהמה בשחיטה ואכילה וברכת המזון ושאר התיקונים, כדי שתתעלה מבעל חי לאדם ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג סוף דרוש נד לתפילין דף קא ע"א טור ב ד"ה 'והמ' שהקדמנו' וכתב שיכול להיות בתוך בעל חי נשמה מגולגלת או ניצוץ קדושה הצריך תיקון).

כל שוחט צריך לכוון ולומר לפני שחיטתו "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי בעל הרחמים כולם, החפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אף על פי שהרבה להכעיסך, ואם שולחה ברשת רגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט, שתיתקן על ידי הברכה על שחיטתה ועל ידי הכשר הסכין כאשר צוית לעשות. ואף על פי שאיני כדאי והגון שתיתקן על ידי, קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן, יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה, ולהחזירה למדרגת אדם כבתחילה. כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכליתית כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצוות, כדי להנחיל הגן עדן ולהרבות בשכרה. וכיון שכוונתך זו, ריבון העולמים אל תביט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט, כדי שתיקון זה יקרא על שמי, כדי לזכות את נשמתי שנתת בי, כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכויות. לכן מפיל אני תחינתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועוונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת, כדי שייתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט, כי בעל הרחמים אתה חפץ לזכות הנשמות, ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל" ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק לו דף כט ע"א ד"ה ולכן צריך).

שחיטת בעלי החיים היא מרחמיו וחסדיו הרבים של ה' על כל בריותיו, וזה בסוד הפסוק "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהֹוָ"ה" (תהלים לו, ז) כי על ידי השחיטה הנשמה המגולגלת ב"בְהֵמָה" נוֹשעת ועוברת לאדם, ואחר כך במיתת האדם שוב נשמת ה"אָדָם" תיוושע ('שערי אורה' לר' יוסף ג'יקטיליא השער החמישי - הספירה שישית) ותידבק עם ה' יתברך. וזה מה שאמרו רבותינו "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים" (ראה גמ' ברכות דף יז ע"א), כלומר שעתידה הבהמה להישחט ולהיאכל, ואחר כך תבוא על תיקונה על ידי מיתת האדם שאכל אותה, שזה תכלית האדם ('של"ה הקדוש' בחלק 'תורה שבכתב' פרשת משפטים על הפסוק שמות כב, ל). ולכן ראוי לבעל תשובה שכל זמן שלא השלים תשובתו לא יאכל בשר (ראה גמ' פסחים דף מט ע"ב שרבותינו אמרו כי עם הארץ אסור באכילת בשר), כי עדיין הוא לא מתוקן מעוונות שבידו ואין לו כוח לתקן אחרים. אך בשבתות ובימים טובים שמתלוות עמו קדושת הימים ובפרט בשבתות שנוספת לו 'נשמה יתירה' יאכל בשר כי אז יוכל לתקן ('שבט מוסר' פרק לו דף ל ע"א ד"ה וזהו טעם הבעל תשובה). לכן יתפלל השוחט בליבו שהבשר ששחט יתוקן על ידי הברכה באוכלם אותה, שאז עיקר תיקונה, ובפרט אם יאכלו אותה תלמידי חכמים ויראי שמים או בסעודות מצוה ('שבט מוסר' פרק לו דף ל ע"א ד"ה גם יתפלל בלבו).

רוב הבהמות והחיות והעופות הנשחטים יש בהם נפשות מגולגלות. לכן צריך השוחט להיות תם וישר וירא אלקים וסר מרע ורחמן מאוד, ואחר שאמר בפה בתחילת השחיטה את התפילה לעיל 'יהי רצון'' וגו', אזי בעת השחיטה ידאג השוחט ויצטער על הצער שמרגישה הנפש המגולגלת בתוך הבעל חי, אם ישנה שם. ויראה השוחט בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלת הנפש, להושיעה מצערה שיושבת עתה בגוף בהמה ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק לו דף כט ע"ב ד"ה וכיון שעל הרוב) וסובלת (עפ"י 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש). ועוד שהנפש בגלגול בעל חי זוכרת את גלגולה הראשון, ולכן מצטערת איך ירדה מצורת אדם לצורת בהמה ('שבט מוסר' פרק יד דף לב ע"א 'ורמז לדבר אדם' בשם המקובלים). ואף על פי שהשוחט מצערה עם השחיטה הרי כוונתו לטוב לה, כמשל הרופא שמצער לחולה בהקזות הדם אבל כוונתו לרפאו מחוליו. והיות השוחט ירא אלקים, לכן יטהר לבו לכוון כל זאת ולתקן את הנפש המגולגלת שם. ועוד יתפלל השוחט להקב"ה "יהי רצון שֶׁיֵּאָכֵל בשר זה בדבר מצוה ובברכה, כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה" ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק לו דף כט ע"ב ד"ה וכיון שעל הרוב). וזה נרמז בפסוק "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר" (דברים יב, טו) "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח" – שיהיה השוחט מוכן לתקן בשחיטתו איזו נפש, אם התגלגלה בבהמה ('שבט מוסר' לר' אליהו הכהן פרק לו דף כט ע"ב ד"ה 'ובא רמז אזהרה' ועיי"ש עוד בזה).

הנשמה המגולגלת בבהמה מרגשת בצער השחיטה, שכן הוא העונש הנגזר עליה ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש סיון מאמר ה' על מעלת התורה אות ח"י ד"ה ונראה לפרש). אך מכל מקום ציותה התורה להרוג את הבהמה במיתה יפה, באמצעות סכין חדה לחלוטין ללא פגמים, בהולכה ללא שהייה ודריסה, לפי שזוהי המיתה הכי מהירה והכי פחות כואבת מכל שאר המיתות הקיימות לבעלי החיים, ומקיימים בזה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) (ספר 'התמונה' לר' ישמעאל כהן גדול תמונה ג אות ה, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ראה ד"ה ונחזור לענין), כי מי יודע אם יש איזה גלגול באותו בעל חי ולכן צריך לברור לו מיתה יפה ('שבט מוסר' פרק יד דף לב ע"א ד"ה ורמז לדבר). ועושים את השחיטה על ידי הולכה והבאה של סכין כשרה, על מנת ל"משוֹך" כביכול את הנפש מתוך הבהמה החוצה. ולכן זה נקרא 'שחיטה' שהוא מלשון 'משיכה', כפי ש'זהב שחוּט' הכוונה ל'זהב משוּך' כלומר זהב טוב שנמשך כשעווה (ראה 'מצודת ציון' במלכים א' י, טז). ובעת שמכוון השוחט בברכת השחיטה, הנשמה שבתוך גוף הבהמה מכוונת ועונה "אמן!" ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה) (וראה 'שבט מוסר' פרק לו דף ל ע"א ד"ה 'גם אם יחשוב' שכתב כי יכוון השוחט בשעה ששוחט שאם היה נעשה כך לנפש שבבהמה על 'קידוש השם' היתה מקבלת זאת. ואז הקב"ה מצרף מחשבה טובה של השוחט למעשה, ומועיל לתקן הנפש ולהעלותה מיד למדרגת אדם כמו שהיתה קודם שנכנסה לבהמה עיי"ש).

ובזה המעשה מתעלה הנפש שבתוך הבהמה ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה), ומתוקנת על ידי השחיטה בצירוף כוונת השוחט ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות סוף מצוה סג דף נה ע"ב ד"ה וע"פ מר"ן ז"ל). והנפש מתעלה אחר כך לדרגה של 'אדם מדבר' כאשר היא נאכלת. לכן השחיטה עצמה היא מצוה גדולה, ומלבד שמתרת את הבשר לאכילה הרי היא עצמה תיקון גדול לנפש שבבהמה. וזו כוונת הברכה שמברכים במצות השחיטה "ברוך אתה יהו"ה אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על השחיטה" כלומר שהשחיטה עצמה יש בה ענין לבד מאכילת הבשר. וזה מה שרבותינו אמרו "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה" (ראה גמ' ברכות דף יז ע"א בשם ר' יוחנן), כי על אף שלכאורה הדבר נראה כאכזריות, שלוקח דבר שהיה בו חיות כמו האדם ושוחט אותו ואוכלו, אין זה כך, אלא מוכרח לומר שאדרבא זהו עיקר שלימות תיקונו של הבעל חי שעל ידי כן עולה ונכלל בחיות האדם ('נחת השולחן' לר' נחמן מטשערין הלכות שחיטה סימן י"ט ד"ה 'וזה'(. (וראה 'שבט מוסר' פרק יד דף לב ע"א ד"ה 'והאוכל אבר' שכל זמן שלא שחטו את הבהמה נאסר לאכול ממנה 'איבר מן החי', כי העושה כן הוא כאוכל את בשר אחיו לפי שיש שם בתוכה גלגול של נפש, וזה סוד הפסוק "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג)).

והיה מעשה בזמן רבותינו שהובילו עגל לשחיטה, וברח והתחבא תחת כנפי כסותו של רבי יהודה הנשיא, ובכה. אמר לו רבי יהודה הנשיא לעגל "לך, כי לכך נוצרת!" ובעקבות כך אמרו בשמים "הואיל ולא מרחם עליו יבואו לו יסורים". וכך היה שבאו לו שלש עשרה שנה יסורים (גמ' בבא מציעא דף פה ע"א, גמ' ירושלמי מסכת כלאים דף מב ע"א פרק ט הלכה ג) של כאבי שיניים (גמ' ירושלמי מסכת כלאים דף מב ע"א פרק ט הלכה ג). ואמרו המקובלים שבעגל הזה היתה נשמה מגולגלת, ובא העגל לפני רבי כדי שיתקנו בלי שיצטרך להישחט לתיקונו. ורבי השיבו "לכך נוצרת!" כלומר נוצרת לתיקון על ידי שחיטה דווקא, ומשמים הכניסוך בעגל לכן מוכרח שזה תיקונך ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א דף צז ע"ב אות ג ד"ה 'ושמעתי' בשם חכמי הקבלה). ורבי חשב שאדרבא, הרחמנות בענין זה אין אכזריות גדולה ממנה, כי על ידי השחיטה והברכה הוא עולה למדרגת אדם, ואם ימנע אותו יעכבו מלקנות השלימות הגדול הזה. אך משמים הקפידו על רבי, לפי שהיה לו לרחם עליו לעת עתה משום "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), שהרי לא משום כך יהיה ניצול מהשחיטה אחרי יום או יומיים. ולפי שרבי יהודה הנשיא הניחו לשוחטו ושיאכל בשרו כדי שיעלה מדרגה, לכן נענש דווקא בשיניו כי האכילה היא בשיניים ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה א דף צז ע"ב אות ג ד"ה ובזה יבא על נכון. וראה 'שבט מוסר' פרק לו דך כח ע"ב ד"ה 'וכיון דכשהשוחט' כי נפש החוטא שבבהמה עולה למדרגת חי מדבר על ידי השחיטה).

אנשי דור המבול שחטאו, היו הראשונים שנשמותיהם התחילו להתגלגל בתוך בהמות ועופות על מנת להביא לתיקונם, עד שהתגלגלו בצאן יעקב אבינו. לכן מיד אחרי שה' יתברך העיד על צִדקוּת נח שנאמר "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א), הוא ציוה את נח להביא לתיבה שבע בהמות ועופות מכל מין ומין של בעלי החיים הטהורים שבבריאה, בשביל שיהיה ריבוי בעלי חיים שבהם יתגלגלו דור המבול ויבואו על תיקונם בשחיטתם ואכילתם על ידו ועל ידי בניו שנאמר "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית ז, ב-ג). ולכן הותר לנח אכילת בשר מה שלא הותר לאדם הראשון, לפי שרק באותה העת התחיל תיקון הנשמות בתוך בעלי החיים ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א פרשת נח ד"ה אמנם נראה) (להרחבה בנושא גלגול הנשמות בצאן יעקב ראה אחד ממאמרנו לפרשת ויצא – 'גלגול נשמות ישראל בצאן לבן').

בהמות שלא היו בהם נשמות מגולגלות לתיקון לא הוצרכו לשחיטה

שחיטת הבהמה צריכה להיות בשני סימנים, בחיתוך 'קנה' הנשימה והדיבור ובחיתוך ה'וושט' שהוא צינור האכילה. ומצוה זו ניתנה דווקא בסימנים אלו כדי לצרף ולזכך את ישראל מעוונם הקדום, כי ב'וושט' חטאו כל הבריות שהיו באדם הראשון על ידי אכילתן מעץ הדעת, וגם ב'קנה' חטאו על ידי דיבורו של אדם הראשון. לכן 'המיתה' שהיא העונש על אכילת עץ הדעת מתחילה דווקא בסימנים אלו ('נחלת בנימן' לר' בנימין וואלף מצוה קכה דף קס ע"ב ד"ה 'ולכך' והוסיף שלולא 'כבוד הבריות' מלאך המוות היה הורג גם את האדם בשני סימנים אלו עיי"ש). פעולה זו של שחיטת בעלי החיים בסכין כהלכה, נשמרה על ידי האבות הקדושים עד הגעתם של עם ישראל למדבר סיני. כך היה גם אצל יוסף הצדיק שנאמר "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (בראשית מג, טז), "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" – שהראה להם את מקום השחיטה של הבהמה, כדי להראות שמאכילם בשר שחוט, לפי שבני יעקב היו מקפידים על שחיטה כתיקנה (ראה גמ' חולין דף צא ע"א עפ"י רש"י שם ד"ה ופרע להן בית השחיטה) ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק). 

כאשר יצרו השבטים אחי יוסף בהמות בשמות הקודש על ידי 'ספר היצירה' הם לא שחטו אותן, כי מה שנברא בשמות הקודש לא טעון שחיטה ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנובר אביו של מחבר 'קב הישר' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מהאר"י ז"ל) שהרי הוא 'בריה חדשה' שלא היתה בכלל גזירת המיתה של חטא אדם הראשון ('נחלת בנימן' מצוה קכה דף קס ע"ב ד"ה 'ולה"ט אילו של יצחק'). אך לעומת האחים, יוסף הצדיק סבר שהן כן טעונות שחיטה משום 'מראית העין', כי אנשים יבואו לטעות ביניהן לבין שאר הבהמות שנוצרו בדרך הטבע ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנובר אביו של מחבר 'קב הישר' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מהאר"י ז"ל). וכך היה גם עם ה'שלו' שירד לבני ישראל במדבר ('נחלת בנימן' מצוה קכה דף קס ע"ב ד"ה 'ולה"ט אילו של יצחק') שעליו נאמר "דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה אֱלֹקֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (שמות טז, יב-יג), שהיה השלו הזה כולו רוחני מן השמים, ולכן לא היה טעון שחיטה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך דף כה ע"ב על הפסוק 'והאספסוף' ד"ה 'ויש לשאול'. ועיי"ש שאחר כך בא להם שוב 'שלו' אחר, אך לא מן השמים (ראה פסוקים במדבר יא, לא-לב) והוא כן היה טעון שחיטה (ראה 'ילקוט שמעוני' במדבר יא רמז תשל"ז ד"ה וישטחו להם)).

בתקופת מסע בני ישראל במדבר הותר להם לאכול 'בשר נחירה' (ראה גמ' חולין דף יז ע"א), כלומר בשר בהמה שנהרגה על ידי תקיעת סכין בנחיריה וקריעתה עד החזה ('תוספות יו"ט' במשנה כריתות פרק ה משנה א, רש"י על גמ' חולין דף יז ע"א ד"ה והנוחר). והסיבה להיתר אכילת בשר נחירה בזמנם, משום שדרך כלל הבעל חי אוכל עשבים וצמחים ונכנסת בו 'נשמה גרועה' אשר בעשבים שמצטרפת לנשמה שיש לו. ואז מחמת ריבוי הנשמות שבבהמה, צריך שחיטה על ידי האדם וגם תיקון על ידי הברכה על המאכל כפי שנעשה עם הצומח. אך כאשר היו ישראל במדבר, הבהמות היו אוכלות עשבים וצמחים ש'בארה של מרים' היתה מעלה להן מגן עדן, ועל כן בוודאי לא היה גלגול רע בתוך הצמחים והעשבים האלו, והיתה בבהמות רק נשמה אחת של עצמן. לכן לא היה צורך בשחיטה, ודי היה ב'ברכה' כשם שנעשה עם הצומח, על מנת לתקן את הנשמה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק) (להרחבה על 'בארה של מרים' ראה אחד ממאמרינו לפרשת חקת – 'הניסים של באר מרים').

לאחר שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, חזר להם חיוב שחיטת הבהמה על ידי סכין בכשרות כפי שקיבלו ממשה רבינו בהר סיני וכפי שנהגו אבותיהם, שנאמר "כִּי יַרְחִיב יְהֹוָ"ה אֱלֹקֵיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָ"ה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כ-כא) (ראה רש"י דברים יכ, כ-כא) ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק). וכך הוא במשך שנות העולם הזה, אך לעתיד לבוא כאשר תכלה כל ה'זוהמא' שבאה לעולם מהנחש הקדמון, אז תחזור להיות מותרת הריגת הבהמה על ידי פעולת נחירה ולא יהיה צריך עוד שחיטה בסכין כפי שנוהגים ('מטה אהרן' לר' אהרן דרשן תאומים הי"ד על הגדה של פסח בביאור 'חד גדיא' ד"ה חד גדיא חד גדיא). ולא יהיו אז יותר נשמות המגולגלות בבהמות הצריכות את צער השחיטה, שכבר יתוקן העולם ולא יהיה עוד חטא ממשי ('בני יששכר' מאמרי חודש סיון מאמר ה' מעלת התורה אות חי ד"ה והנה על פי זה).

הנשמה נטמאת ונאבדת מתוך בשר בהמה שנעשה נבילה או טריפה 

כאשר נשחטת הבהמה עם סכין על ידי יהודי, וכפי ההלכות שנמסרו למשה רבינו בהר סיני, אזי בשֹרה נחשב כשר ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין חמישי נהר לב). אך אם נפסלת הבהמה בשחיטה הרי היא הופכת ל'נבילה' ('מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה שענין הקרבנות) ופגם כשרותה נחקק בבשרה (עפ"י 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף חכמה ד"ה 'למה לא' עיי"ש). והיא נקראת בשם 'נבילה' כיון שהיא תחת מלאך המוות שנקרא 'נבל' (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא אקרון, 'מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה שענין הקרבנות) ועמו הנקבה שלו שנקראת 'נבלה' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה ונלע"ד אם אפשר), ומיד נפסלת הבהמה. והס"מ שׁוֹרֶה על בשרה משום ששחיטה זו היא חלקו והנבלה הזו היא שלו (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא אקרון), וכן כל מקום שהוא שֹׁורה בו נקרא 'נבלה' כי המנוול הזה שורה במקום של פסול (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא בכל אתר). ורמז לכך כי התיבה 'מנוול' עולה בגמטריא 'סמא"ל' עם הכולל ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב אות א).

ובפרט אם השוחט חתך את הבהמה עם סכין פגומה, מפני שהסכין הפגומה פוגמת בנפש האדם שבבהמה, ואז הנפש שוהה ואינה עולה למעלה, ומחלידה אל תוך הקליפות, ונדרסת, ויורדת לשאול, ונעקרת מן הקודש ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ה נהר לב), וזה כנגד חמשה דברים הפוסלים את השחיטה שְׁהִיָּה, דריסה, הגרמה, החלדה ועקירה (ראה גמ' חולין דף ט ע"א) (עפ"י 'חסד לאברהם' מעין ה נהר לב). וכן בהמה שטרפה אותה חיה בשדה או שלא יכולה לחיות שניים עשר חודשים נקראת 'טריפה' ואסורה באכילה. והסיבה לאסור אכילת נבילות וטריפות היא משום הטומאה האוחזת בהן ('ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין מחבר 'סדר הדורות' ערך חטאים סעיף נ"א), שכל הנבילות והטריפות שנפגמו ונפסלו נחה עליהם 'רוח הטומאה' שהיא חלק הס"מ הרשע ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו), והחיצונים נאחזים בהן ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה ונלע"ד אם אפשר).

השוחט שהתנבלה איזו בהמה על ידו, ידאג ויצטער מאוד בינו לבין עצמו שמא איזה עוון שבידו גרם לזה. כי אפשר שהיתה בבהמה איזו נפש מגולגלת וקלקלה בידו, וכמה צער הגיע לאותה נפש שהרגישה וסבלה צער השחיטה בלי תיקון. ואדרבא, איבוד הוא לה וצער שאין כמוהו. לכן ראוי לשוחט שיצטער הרבה כשיוצאת תקלה מתחת ידו, ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב"ה על צער הנפש ההיא, אם אכן היתה בבהמה זו שהוא קלקל. ועל כן יראה השוחט בעיני שכלו איך מחויב בכל הכוונות והתפילות לעיל, שאם לא כן נעשה שותפו של הס"מ הרשע, שהרי הס"מ מוציא נפשות בני האדם, וגם הוא שוחט ומוציא נפש מהבהמה. אמנם הס"מ טוב ממנו, שגורם לפעמים לאדם הרואה שהגיע עת פקודתו להתוודות להקב"ה, וכך לקנות את עולמו. מה שאין כן השוחט בהמה חיה ועוף, שאם אינו ירא שמים וחסר בו במעלות השוחט אזי בוודאי גורם איבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה בחיה ובעוף, ונחשב לו כאילו הורג נפשות ('שבט מוסר' פרק לו דף ל ע"א ד"ה 'ואם נתנבלה' ועיי"ש עוד פרטים בזה).

אם גורמים לבהמה שתהיה 'נבילה' או 'טריפה', אז למעשה מונעים מהנשמה המגולגלת בתוכה להשלים את תיקונה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תצא אות אלף כט ד"ה ונלמד מהמאמר הנכבד) שהיה צריך להגיע לה על ידי השחיטה (עפ"י 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה כז דף כח ע"ב ד"ה אמר הכותב), ואז הנשמה נאבדת לזמן רב עד שתחזור להתגלגל בבהמה אחרת. וזה מה שהתרעם הקב"ה על הקרבנות של הרשעים שבישראל, כפי שאמר הנביא בשם ה' "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ" (ישעיה סו, ג) כלומר ששחיטת "הַשּׁוֹר" לא כפי ההלכה נחשבת ל"מַכֵּה אִישׁ" לפי שפוגם בנשמה שבתוך הבהמה ומאבד אותה וכאילו היכה את אותו האיש ממש ('מגלה צפונות' חלק ב' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אחרי מות ד"ה ולע"ד). ואוי לנפשו של השוחט שפגם וניבל ודחה את הנפש שבבהמה אל 'החיצונים' ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'ר' חייא מבעיא' מהרמ"ק). ועונשו של השוחט ששחט בסכין פגומה יהיה שימות במגיפה, ורמז לכך כי התיבה 'פגימה' היא אותיות 'מגיפה'. ואם לא ימות בגלגול זה במגיפה, הרי תתגלגל נשמתו שוב ואז ימות במגיפה ('שבט מוסר' פרק לו דף כט ע"א ד"ה ויש שוחטים).

ישנם שבעים מיני טריפות בבהמה (ראה רמב"ם ספר הקדושה הלכות שחיטה י, ט), והם כנגד שבעים שרים רוחניים של מעלה ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות מצוה עו) שכנגדם ישנם את שבעים אומות העולם. לכן שבעים הטריפות אסורות לישראל, שמי שאוכלן נדבק באותו שר רוחני חיצוני, שרומז לאותה טריפה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' בנימין וואלף שנת תמ"א מצוה עד. וראה 'דבר שבקדושה' למחבר ילקוט ראובני פרק ט' טריפות אות י). וכן הנשמה שהיתה בבהמה ונטמאה ואבדה על ידי מלאך המוות, נמסרת מאותה העת בידי אחד משבעים השרים הרוחניים שבטומאה, ובפרט אם נשחטה על ידי גוי או בסכין פגומה. ועתידה הנשמה להתגלגל שוב, ותצטרך לדחות גם את הטומאה שנדבקה בה עתה עקב 'טומאת הנבילה' ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין חמישי נהר לב, 'ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין פרק חולה ויסורין אות ה).

לכן כאשר יעקב אבינו שלח מנחה לעשו אחיו שהיה עובד עבודה זרה, הוא חשש על הבהמות שמא מגולגל בהן נפשות ולא רצה לשלחן פן יקריב אותן עשו הרשע לעבודה זרה ויהיו נאבדות. לכן יעקב הניח את הבחירה בידי הבהמות, ואותן אלו שהיו באות לידו מאליהן אותן שלח לעשו שנאמר "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב, יד). וזה משום שכל בהמה שיש בקרבה איזו נפש מגולגלת, אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, לפי שהנפש המגולגלת בקרבה מכריחה שלא תלך. וזה גם הטעם שהיו עושים גורל ביום הכפורים ליידע איזה משני השעירים יהיה לה' ואיזה לעזאזל. כי לכאורה לא היה צורך בגורל, שהיו יכולים לחלק כפי ראות עיני הכהן, אלא שהיה חשש שמא מגולגל בשעיר איזו נפש, ואם היא תלך לעזאזל היא תאבד. לכן הקב"ה ציוה שיתחלק בגורל, ואז הוא יתברך עשה שיפול הגורל לה' על אותו שעיר שיש בו נפש, כדי שיבוא לתיקונו. והקב"ה גם עשה שלא יעלו נפשות מגולגלות בשני השעירים, אלא או שניהם פנויים מנפש אדם או שיש רק באחד מהם ('שבט מוסר' פרק לו דף כט ע"ב ד"ה וכן תראה כי).

האוכל בשר נבילות וטריפות מטמא את גופו ונפשו ועתיד להתגלגל בכלב

אין בנבלה שום חלק לתיקון, משום כך נאסרה על ישראל שנאמר "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד, כא) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג סוף דרוש נד לתפילין דף קא ע"א טור ב ד"ה 'והמ' שהקדמנו'). ופגם האוכל נבילות וטריפות קשה ביותר, לפי שעם ישראל קודש הוא. ובשר 'טריפה' שייך לכוח המשחית ('רבינו בחיי' שמות כב, ל) ששלט בו הדין הקשה מצד טורפי הטרף ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'אמר ר' חייא' מהרא"ג). וכן 'הנבילה' טומאתה מרובה, על שנדחתה ביד בני האדם לחיצונים. לכן הנבילה מתאימה להיאכל דווקא על ידי 'גר תושב' שהוא גוי אשר קיבל עליו שבע מצוות בני נח, משום שגוי זה עדיין 'חיצוני' בצד מה, ומין במינו אינו חוֹצץ. וכל שכן שהנבילה ראויה לשאר הגויים. וזהו מה שהצטוו ישראל "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ" (דברים יד, כא) ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'ר' חייא מבעיא' מהרמ"ק). וזה חלקם, כי הטריפה משויכת לאחד משבעים השרים הרוחניים של אומות העולם אשר הטילו בה פגם (ספר 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה עו).

בשר הטריפה נקרא בשם 'אִסוּר' על שהוא "אָסוּר" ביד החיצונים. וכאשר אדם אוכל את אותו 'אִסוּר' אזי נדבקים בו כוחות הרע והקליפות ('באר מים חיים' פרשת נח ד"ה וזה רמזו), ומטמא את גופו שהוא מלבוש לנפש, וגופו מטמא את נפשו, והנפש מגורשת מקדושתה ('ספר הקנה' בסוף פרק 'סוד מי הם האנשים הראויים לשחיטה'), והוא מושך עליו מאותם כוחות טומאה השורים בבהמה. ובשל זאת ציותה עליו התורה לצאת מחוץ למחנה ולטבול במקוה ועל ידי זה להעביר את הטומאה שנאמר "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא יז טו) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז). ואפילו רק הרֵיח של הנבילה פוגם מאד בנפש ('טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת משפטים ד"ה דיני ד' אבות, 'מדרש תלפיות' ענף הסתכלות ד"ה הסתכלות, 'זרע שמשון' פרשת חקת דף קיח ע"א טור ב ד"ה מדרש רבה), ומרחיק אותה מהאדם ('טעמי המצוות' על 'ליקוטי תורה' פרשת משפטים ד"ה דיני ד' אבות, 'מדרש תלפיות' ענף הסתכלות ד"ה הסתכלות). 

אדם שאוכל נבילות וטריפות חוזר בגלגול של כלב ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז, 'קהלת יעקב' מערכת 'גל' ערך גלגולים, 'דעת חכמה' שער התשובה פרק כה ד"ה האוכל נבילה, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר סדר תיקוני התשובה דף סה ע"א ד"ה האוכל נבילה) כפי שנרמז בפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז, 'קהלת יעקב' לר' יעקב יולס מערכת 'גל' ערך גלגולים) וכשם שהוא היה אוכל נבילות בחייו, כך עתה בהיותו בגלגול כלב ישליכו לו לאכול טריפות ונבילות ('שפתי כהן על התורה' פרשת משפטים ד"ה ועוד כתב, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר סדר תיקוני התשובה דף סה ע"א ד"ה האוכל נבילה). ויש אומרים שהוא מתגלגל בבהמה טריפה שיאכלו אותה הכלבים, וזהו מה שנרמז בפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל), שאותו האדם שאכל טריפות עתיד להתגלגל בבהמה טריפה ואז יתקיים בו "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" ('צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת בית דוד חלק א פרשת משפטים ד"ה ואנשי קדש).

לכן אם יש ספק טריפה בבהמה וחכם הורה בה היתר, אז אפילו אם רוב הפוסקים מכשירים – צריך לחוּשׁ ולא לאכול, וחסידות זו עדיפה מכל ההתחסדויות שבעולם שנאמר "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג, ב). וצריך להיזהר ולהחמיר בזה כי "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו, ז) ואם יפגע באיסור הרי הגוף גדל ועושה עצמו חתיכת איסור, ורוח הטומאה שורה עליו, ואין דרך ומבוא לרוח הקדוּשה שתשרה עליו. ומתוך כך יוצא מרעה לרעה, ואינו יכול להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד ולכוון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך טרף) שנטמטם לבו ('לב אריה' לר' יהודה אריה ליב בן האשקי פרשת שמיני אות לט ד"ה 'אבל לדרכינו' בשם מדרש תנחומא, 'עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו). וגם מתרבה בו תאות המשגל, שהרי מטעם זה אומות העולם שטופים בזימה ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו).

המאכיל נבילות לישראל עתיד לשוב ולהתגלגל ולסבול סבל רב

מעשה היה בטבח אחד בעיר צפורי שהיה מאכיל את ישראל נבילות וטריפות. ופעם אחת בערב יום הכיפורים עם חשיכה שתה הטבח יין והשתכר ועלה לראש הגג, ומשם הוא נפל לארץ ומת, והיו הכלבים מלקקים את דמו. וכששאלו התלמידים את רבי חנינא האם מותר להם להזיז אותו מלפניהם, אמר להם הרי כתוב "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) וזה הטבח גזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות, "על כן תעזבו אותו לכלבים שהרי הם אוכלים עתה מה שנגזל מהם, והרי הוא שלהם" (גמ' ירושלמי מסכת עבודה זרה דף יב ע"א, 'ויקרא רבה' פרשה ה, ו). נמצא שאותו טבח האכיל את ישראל הקדושים בנבילות וטריפות שהם חלק של 'הכלב הרע' הוא הס"מ, לכן באו הכלבים שהם בחלקו, ונפרעו ממנו לאכול את בשרו ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן סימן תנה ד"ה במדרש ויקרא רבה).

עונשו של המאכיל נבילות לישראל להתגלגל בעָלֶה אילן, והרוח תכה בו ותזיז אותו לכאן ולכאן בלי מנוחה, ואחר זמן ייעקר העלה ויפול לארץ. והנפילה לארץ היא כמו מיתה אצלו שנעקר מהעולם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לט ע"א ד"ה והמדבר לשון הרע) והוא מרגיש צער גדול עד אין חקר באותה העת, ממש כצער יציאת נשמה מהגוף. ולפעמים חוזר ומתגלגל בעלה אחר וגם עלה זה נופל כעין מיתה, וחוזר שוב ושוב ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב). וזה סוד הפסוק "וְהֶעָלֶה נָבֵל" (ירמיה ח, יג) ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לט ע"א ד"ה והמדבר לשון הרע) לרמוז שמי שמאכיל נבילות יתגלגל בעלה. וזה גם סוד הפסוק "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ" (ישעיה א, ל) ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק ט ד"ה והמאכיל נבלות לישראל). וגלגול זה הוא מדה כנגד מדה, שכשם שהוא גרם לכל הנשמות שהיו בבהמות צער רב ביציאת נשמתן כי נמסרו בידי הס"מ באותה סכין פגומה, על כן גם הוא סובל כל פעם מחדש צער קשה של נפילת העלה מהעץ שהוא כצער יציאת הנשמות שהוא ציער בחייו. וכל זה משום שנכנס ברשות הס"מ כאשר האכיל נבילות ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תנה ד"ה והמאכיל נבלות וטרפות. וראה 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לח ע"ב ד"ה השוחט בסכין פגומה דינו).

וראוי לו לאדם להיזהר ולגדור עצמו גדר על גדר בשביל שלא ייכשל אפילו פעם אחת באיסור חמור של אכילת נבילות וטריפות ויפגום את נשמתו. וכל האוכל נבילות וטריפות בעולם הזה לא זוכה לאכול מסעודתו של לויתן לעתיד לבוא ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן פרשת אמור ד"ה ושמרו את משמרתי). אך לעומת כן אם נשמר ולא אכל נבילות בעולם הזה יזכה לראות את הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים מדג הלויתן ומשור הבר שעתיד להישחט בנחירה ('ויקרא רבה' יג, ג בשם רבי יצחק) ואף שאין שחיטה זו כשרה בעולם הזה, הרי שהיא תותר ב'שור הבר' כיון ששור הבר נעשה בששת ימי בראשית על ידי הקב"ה בצירופי שמות הקודש כמו כל מעשה בראשית ולכן אינו טעון שחיטה כלל ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנובר פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מאת בנו של המחבר). ועל כך נאמר "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" (ויקרא ז, כד) לומר שאם "לֹא תֹאכְלֻהוּ" בעולם הזה אז תזכו ש"אָכֹל" תאכלוהו לעתיד לבוא ('ויקרא רבה' יג, ג) בסעודת הצדיקים ('ברכת שמואל' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מאת בנו של המחבר), כן יהי רצון.