פרשת תזריע מצורע – מעלת הטהרה במקוה

התורה מתארת כמה סוגי טומאות אשר בכולן יצטוו להיטהר באמצעות טבילה במים. בטומאת המצורע נאמר "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, ח). בטומאת הזב נאמר "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא טו, יג). באיש הרואה שכבת זרע נאמר "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, טז). וכן למדו רבותינו כי אשה שהיא טמאה בטומאת הנידה צריכה טבילה במקוה טהרה (ראה תוס' על גמ' יומא דף עח ע"א ד"ה מכאן).

ויש להתבונן, מדוע תקנת הטהרה של האיש והאשה מכל הטומאות הללו וכן מטומאות אחרות היא דווקא על ידי טבילה בתוך המים?

בימי בראשית הופרדו המים התחתונים ונקבע שיעבירו טומאה מהאדם

בתחילת הבריאה היה כל העולם מכוסה במים כפי שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, א-ב). ביום השני לבריאת העולם לקח הקב"ה את המים שהיו בעולם וחילק אותם לשניים, חלק שם למטה והם הנהרות והמעיינות, וחלק שם ברקיע השמים כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ו-ז). באותה שעה היו המים שנתן הקב"ה למטה מתרגשים ומייללים צווחים ובוכים מדוע לא זכו להיות קרוב ליוצרם. ואז הם העזו פניהם בקעו תהומות וביקשו לעלות למרום, עד שגער בהם הקב"ה וכבש אותם תחתיו (ספר 'רזיאל המלאך' דף כט ע"ב).

אז אמר הקב"ה למים התחתונים שכיון שהם עשו לכבודו לכן אין המים העליונים יאמרו שירה עד שייטלו רשות מהם שנאמר "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָ"ה" (תהלים צג, ד), כלומר קודם ישבחו המים התחתונים שהם "מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם" ורק אז "אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָ"ה" – שישבחו גם המים העליונים. ועל שם מעשה זה שבתחילת הבריאה נקראו המים שלמטה 'מים הבוֹכים' (ספר 'רזיאל המלאך' דף כט ע"ב. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון ה' דף יט ע"ב ד"ה והאי איהו). מיד אחר כך ציוה הקב"ה שיתכנסו המים התחתונים. והם היו הולכים לכיוונים שונים לצפון ולדרום, לפי שלא הודיעם לאן להתכנס, עד שסטר בהם הקב"ה ואמר להם להתכנס לאוקיינוסים ולימים שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב" (בראשית א, ט-י) ('מדרש תנחומא' פרשת חיי שרה אות ג).

באותה שעה התנה הקב"ה עם המים שלמטה שיהיו מפרישים את ישראל מטומאה לטהרה, כלומר שישראל יטהרו על ידי הטבילה בהם (זוהר פרשת ויקהל דף קצח ע"ב ד"ה ביומא תניינא). ודין הוא שהמים התחתונים יטהרו את האדם הטובל בהם, לפי שהם כנגד המים העליונים ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן תחילת ענף טהרה ד"ה מפני מה) ומיסודם של המים העליונים ('גליא רזיא' לרבי אברהם תלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"ב), וכמו שהמים העליונים נמצאים בטהרה והם היפך מקור הטומאה, כך כנגדם גם המים התחתונים פועלים את היפך הטומאה (עפ"י 'טעמי מצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות עשה מצוה לשלח טמאים). ואפילו שהמים התחתונים נמצאים על הארץ שהוא מקום טומאה, אף על פי כן ה' הטביע בהם שיוכלו להעביר את הטומאה מגופם הגס של בני האדם ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצח ע"ב ד"ה 'א"ר חייא מאן' מהרמ"ק). ומשום שעל פי דבר קודשו של ה' יתברך נקבעה הטהרה 'במקוה המים', על כן נקרא הקב"ה בעצמו בשם "מִקְוֵה" כפי שנאמר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהֹוָ"ה כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהֹוָ"ה" (ירמיה יז, יג) (ספר 'רזיאל המלאך' דף ט ע"ב טור ב).

הטומאה רוצה להיאחז בבני ישראל ובפעולות מעשי ידיהם

ה' יתברך חקק כי הטומאה לא שורה ביסודות הבריאה כל זמן שהיסודות עומדים במקום בו הניחם ה' בששת ימי בראשית ('גליא רזיא' לתלמיד האר"י ז"ל דף י ע"א), לכן כל גידולי קרקע וכן המים המחוברים לקרקע לא נטמאים. אמנם בדברים הנעשים על ידי פעולות האדם ומסיבותיו והקרובים לצרכיו, כן יתכן טומאה או טהרה ('משך חכמה' לר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק פרשת וירא ד"ה ואנכי עפר ואפר). והטעם הוא, כי האדם נעשה מן העפר, והרי העפר הוא לחמו של הנחש שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) לכן יש לסטרא אחרא יכולת שליטה באדם ובמעשיו ('גליא רזיא' לתלמיד האר"י ז"ל דף י ע"א). וכן הוא כאשר האדם חוטא, שאז שורה עליו כוח הרע והטומאה שכפי חטאו הוא מלובש בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"א), כמו שגם נוצר מזיק בעוון חטאו (עפ"י 'וישכם אברהם' לר' אברהם פאלאג'י על תהלים מזמור נו ד"ה לב טהור ברא).

מטעם זה עם ישראל הוזהרו על 'הטומאה' בעבירות החמורות כי הדברים תלויים בהם עצמם. כגון איסור אכילת שרצים שעליו נאמר "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג) וכן באיסור שכיבה עם בהמה שנאמר "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא יח, כג-כד), וכן באיסור הלנת גופת אדם תלוי שנאמר "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא

 

אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כג). וככל שהאדם קרוב יותר לשלימות יכולה יותר הטומאה להיאחז בו. לכן היא נאחזת בבן ישראל ('משך חכמה' לר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק פרשת וירא ד"ה ואנכי עפר ואפר), אך לעומת כן הגויים אף שהם טמאים מצד עצמם (עפ"י 'נחלת בנימן' לר' בנימין וואלף על טעמי המצוות מצוה יד ד"ה אמור מעתה), לא נטמאים מטומאות העולם הזה לפי שהם רחוקים מהשלימות, וממילא קרובים להיות כמו יסודות הטבע שאינם נטמאים ('משך חכמה' פרשת וירא ד"ה ואנכי עפר ואפר).

רוח הטומאה לא נכנסת לתוך המים לפי ששם מקום הטהרה

הטומאה נקראת "רוּחַ" כפי שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג, ב). וכפי שאין דרכה של רוח רגילה להיכנס לתוך מים, ואף אם נכנסת היא מיד יוצאת החוצה, כך גם בטומאה, שאם נכנס אדם לתוך מים הרי 'רוח הטומאה' מושלכת ממנו החוצה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שני עין הקורא נהר נט, 'דעת חכמה' שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב בשם 'חסד לאברהם'), ועל ידי כן האדם מפשיט מעליו את רוח הטומאה ('דעת חכמה' שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב בשם 'ראשית חכמה'). לכן אין סילוק לטומאה השורה על כל הגוף אלא על ידי טבילה במקוה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וירא ד"ה עוד אחרת), שבאמצעותה האדם פושט מעליו את 'רוח הטומאה', והיא עוזבת אותו לעולם ('דעת חכמה' בחלק 'שער התשובה' תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב). וזה דומה להטבלת כלים שהיו בבעלות גוי, שעל ידי הטבלתם מסתלקת מהם אחיזת הזוהמא והם נכנסים לקדושה (עפ"י 'ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב חלק יורה דעה א' הכשר כלים ב' אות ז).

וזה הטעם מדוע גֵר חייב לטבול לגרותו וכל זמן שלא טבל הרי שעדיין לא נקרא 'גר' (ראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג, ג), כי כאשר הוא היה 'גוי' תחת יד השרים החיצוניים הרוחניים, הם השליטו עליו כוחות 'חיצוניים' טמאים ולא מצאה 'הקדושה' מקום לחול עליו שהרי הקדושה והטומאה 'צרות' זו לזו. אך בשעת הכנסתו לדת מכניסים אותו לתוך המים ('נחלת בנימן' לר' בנימין וואלף על טעמי המצוות מצוה יד ד"ה אמור מעתה) ואז הוא נטהר מזוהמת שבעים האומות, ונכלל בקדושת ישראל ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב תלמיד ר' נחמן מברסלב יורה דעה ב' הלכות גרים אות טז) ששם יד הקדושה כן שולטת עליו, כפי שאמר ה' "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי" (ישעיה מג, ב) ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה יד ד"ה אמור מעתה). ובעוד הַגֵּר בתוך המים תלמידי חכמים מודיעים לו שוב מקצת מצוות קלות ומצוות חמורות (גמ' יבמות דף מז ע"ב. ראה שו"ע יורה דעה סימן רסח סעיף ב) ובזה 'מעמיסים' עליו את המצוות ('נחלת בנימן' מצוה יד ד"ה אמור מעתה), והוא מצדו מקבל עליו עול מצוות (רש"י גמ' יבמות דף מז ע"ב ד"ה ומודיעין אותו). ואז בעת צאתו מהמים אי אפשר כבר ל'קליפה' לחזור ולשלוט עליו, כי הוא כבר קיבל עליו את אדנות הבורא בקבלת המצוות ('נחלת בנימן' מצוה יד ד"ה אמור מעתה) (להרחבה על הגרים ושורשם ראה אחד ממאמרינו לפרשת עקב – 'מקור נשמות הגרים').

ומשום שהטהרה היא דווקא במים, לכן מצינו שהשכינה שורה במקומות שיש מים. כך נאמר על גן עדן "וַיַּצְמַח יְהֹוָ"ה אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית ב, ט-י). כך מצינו בהר סיני כפי שנאמר בעת שריפת העגל "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר" (דברים ט, כא). וכן היה אצל יחזקאל הנביא כאשר התגלה אליו ה' "בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים" הטמאה שנאמר "הָיֹה הָיָה דְבַר יְהֹוָ"ה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהֹוָ"ה" (יחזקאל א, ג) (ראה זוהר פרשת יתרו דף פב ע"ב ד"ה אלא הכי תאנא). וכך יהיה לעתיד לבוא כאשר ייצאו מים מבית ה' שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהֹוָ"ה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח) ('ספרי חיים' לר' חיים פאלאג'י סימן נו בשם 'ילקוט ראובני' פרשת בראשית דף יד ע"ב).

על ידי הטבילה במים לא נשארת שום שארית טומאה, כי המים מעבירים את כל ה'טינוף' וה'לכלוך' המולידים מיאוס וחולי בנפש, וכל זמן שלא טבל האדם הוא עדיין בטומאתו (עפ"י 'אלה המצות' לר' משה חאגיז מצוה קפא ד"ה 'ובאהבת ה' ' ומדבר שם בענין הנידה). רק שטהרת האדם צריכה להיות דווקא בנהר או מעיין או ים המחוברים לקרקע, לפי שאז אין יכולת לסטרא אחרא לשלוט או לפגוע במים הללו, ואז הם ראויים להשלים מקוה לשיעור של ארבעים סאה אפילו אם הם מלוחים או פסולים לאכילת כלב. אך אם האדם ישאב מהמים הללו וינתקם ממקור שורשם באדמה אזי מיד הטומאה יכולה לשלוט בהם. וזה למעט אם האדם חיבר את המים שהפריד וכינס אל 'מים שאינם שאובים' ועשה הכל כפי הדין שהורו רבותינו ('גליא רזיא' לתלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"א-ע"ב). מטעם זה לא מועיל להיטהר באמבטיה או בריכה, שבהם ישנם רק מים שנשאבו על ידי בני האדם (ראה שו"ת 'תורה לשמה' חלק אורח חיים סימן שע"ה שמקל לבעל קרי בארבעים סאה שאובים).

אם יש חציצה בטבילה לא מסתלקת הטומאה מהאדם שטבל

אדם טמא שטובל לטהרתו צריך להכניס את כל גופו בתוך המים, כי אם תישאר אפילו שערה אחת מחוץ למים הוא לא יטהר, משום שהטומאה עדיין תהא נאחזת שם (ספר 'גליא רזיא' דף יא ע"ב, 'חסד לאברהם' מעין שני עין הקורא נהר נט ד"ה ועם), והיא תחזור לשרות על כל גופו אחרי שהוא ייצא מהמים ('חסד לאברהם' מעין שני עין הקורא נהר נט ד"ה ועם, 'עיר מקלט' לר' דוד לידא פרשת נשא סימן שס, 'דעת חכמה' שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב בשם החסד לאברהם). ועוד ישנם עשרה מקומות בגוף האדם שבהם גָּדֵל שיער, ומקומות אלו הם כמו 'כסא' לכוחות הטומאה – הראש, לחי ימין, לחי שמאל, בית השחי ימין, בית השחי שמאל, החזה, ירך ימין, ירך שמאל, סביב הגיד, החלק שבאחוריו ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שביעי נהר יג). ואם לא יגיעו המים בעת הטבילה לאותם המקומות אז לא יטהר האדם. משום כך אם בעת הטבילה אדם קומט את אצילי ידיו אל גופו כך שלא מגיע לשם שטף המים, הרי הוא עושה באותם המקומות 'בית מנוֹס' אל כוח הטומאה, וכאילו מעולם הוא לא בא אל תוך המים. לכן צריך הטובל לפשוט את ידיו ורגליו כדי שיגיעו המים בכל מקומות ממשלת כוחות הטומאה ('נחלת בנימן' לר' בנימין וואלף על טעמי המצוות מצוה יד ד"ה וטעם הדבר).

ומשום שמקום אחיזת הטומאה באדם היא בגופו ומבחוץ בלבד (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה אמר ליה אי הכי), לכן לא צריך שיבואו מים בפועל במקומות נסתרים כמו 'בית הסתרים' ו'בית הקמטים' ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה תנה ד"ה פרטי המצוה) אף שמקומות אלו צריכים להיות ראויים לביאת מים (רמב"ם הלכות מקואות פרק ב, ח וכן 'כסף משנה' שם. וראה גמ' נידה דף סו ע"ב וכן שו"ע יורה דעה סימן קצח), כי אין 'הרוח רעה' של הטומאה שורה בדבר הסמוי מן העין ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה תנה ד"ה פרטי המצוה). וכמו שמועילה הטבילה לאיש הישראלי לסלק מעליו את הטומאה, כך גם אצל גרים, על ידי הטבילה הם פושטים מעליהם את 'רוח הטומאה' שמצד הגויים ועוזבים אותה עולמית, ואחר כך נכנסים אל קדושת ישראל ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ג אות סז ד"ה והטבילה).

הטבילה במקוה מחזירה את האדם להיות כביכול שוב בבטן אמו

המים במקוה הם בחינת המים שקדמו לכל חלקי בריאת העולם ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק יורה דעה ב' נדרים ב אות יא), וכאשר האיש או האשה טובלים במקוה טהרה, הם נעשים מכוסים במים כפי שהבריאה היתה בתחילתה מכוסה כולה במים, ובזה הם כביכול חוזרים ליסודם ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות ז). לכן כל טהרה מוכרחת להיות בתוך מים כדי שתהיה כדמיון מה שהיה בתחילת בריאת העולם כפי נאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, א-ב) ('עיר מקלט' לר' דוד לידא על טעמי המצוות פרשת מצורע סימן קע"ה, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק מח דף קכב ד"ה וטהור ידים). וצריך שהאדם הטובל במים יחשוב כי כל העולם כעת חוזר להיות מים במים וכאילו עתה זה התחלת בריאת העולם ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין הנקרא 'החוזה מלובלין' דף ד ע"ב ד"ה וכך הם) שהיה כולו מים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא במאמר א פרק מח דף קכב ד"ה וטהור ידים), ועמו גם הוא נברא ונולד מחדש ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ד ע"ב ד"ה וכך הם).

ויש במקוה שיעור 'ארבעים סאה' מים המכונסים, לפי שכשאדם טובל ומתחדש בעלותו מהם ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מח דף קכב ד"ה וטהור ידים) הוא כביכול חוזר לאותם 'ארבעים יום' ראשונים שבהם נוצר במעי אמו והיה ללא חטא ('אשל אברהם' לר' אברהם טוביינא על טעמי המצוות מצוה רמח דף קלד ע"ב ד"ה ועם מ' סאה). ולכן אדם שטובל מקופל כמו תינוק המקופל עם רגליו בבטן אמו ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש אלול מאמר א אות טו ד"ה ואגב אפרש). המקוה הוא בחינת 'אֶם הבנים' שבו האדם בא בבחינת עיבור מחדש, ומונח במים כמו בבטן אמו ונעשה על ידי זה בריה חדשה עם כל חלקי שורשי נשמתו, בבחינת לידה חדשה. לכן כשצדיקים ואנשי מעשה רצו לפעול 'המתקת הדינים' עבור אשה המתקשה בלידה הם היו הולכים אל המקוה לטבול, כדי לעורר בזה את בחינת הלידה לצאת מרחם אמו. וזה נרמז בפסוק "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד) כאשר התיבה "סוּפָה" עולה בגמטריא 'מקוה', והאותיות "אֶת וָהֵב" הן ראשי תיבות הפסוק "בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א, יט) ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת בשלח אות יב ד"ה וענין העלאת ניצוצין קדישין).

היוצא מן המקוה מתיילד ונעשה כבריה חדשה ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש אלול מאמר א אות טו ד"ה ואגב אפרש), ונרמז הדבר בפסוק שתיקן האר"י ז"ל לומר אחרי שיוצאים מהמקוה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח' סימן ו' ד"ה ונראה) "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא, יב), כאשר ראשי התיבות "לֵב טָהוֹר בְּרָא" עולים 'טבל' (ראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על תהלים מזמור נא) וסופי התיבות הללו עולים 'ברא', לפי שהטבילה עם כוונה גורמת לאדם להיות בריה חדשה ('מאמר שבתות ד' ' להרמ"ע מפאנו חלק 'יחודים' יחוד מב ד"ה לב טהור ברא, 'ליקוטים יקרים' מהמגיד ממעזריטש בדף לז ע"א ד"ה והנה פעולת התענית) ש'רוח הטומאה' מסתלקת מעליו, ומתקיים בו "רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" כי ה' יתברך מְחַדֵּשׁ בו רוּח חדשה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח' סימן ו' ד"ה ונראה), וחוזר להתלבש בו סוד הנשמה שעזב אותו בעוונו, שהטבילה היא סיוע גדול לקניית הנשמה מחדש. ויש בכוח האדם להרגיש בעצמו את הרוח החדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו בטבילה. ואחר כך ביציאת האדם מהמקוה כבר נתקנים אבריו ונשמתו, והרי הוא 'חדש' ואין יותר ל'חיצונים' חלק בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב).

וכן הוא אצל הגרים, שעל ידי הטבילה לשם גירות, כביכול מתעברת נשמתו ב'בטן' האמהות הקדושות, שרה רבקה רחל לאה, שיש בשמותיהן יחד י"ג אותיות כמניין התיבה 'אחד', וזה בא לרמוז שכל מי שמקבל על עצמו את אחדותו יתברך נעשה בריה חדשה וכאילו נולד מחדש ויצא ממעיהן של האמהות הקדושות. וזה סוד דברי רבותינו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (ראה גמ' יבמות דף כב ע"א, גמ' יבמות דף מח ע"ב בשם ר' יוסי, גמ' יבמות דף סב ע"א, גמ' יבמות דף צז ע"ב, גמ' בכורות דף מז ע"א בשם ריש לקיש), כלומר שהוא כמו עובר היוצא ממעי אמו. וכל זה נעשה אחרי שמלו את הגר בבית הדין ועל ידי כן הרחיקו ממנו את קליפת הנחש של הערלה. כי צריך קודם להוציא את הגר מרשות 'הקליפה' ורק אז הוא יכול לכנוס לרשות הקדושה ולקבל 'עול מלכות שמים' בשלימות על ידי פעולת הטבילה לשם גירות, כאשר מכסה כל גופו במים ומכניס עצמו לרשות אחרת היא 'רשות הקדושה', להיות מקושר בשורש הקדושה ('ארֹן עדֻת' לר' שרגא יאיר מביאליברזיק פרשת משפטים דף מא ע"א ד"ה כי תקנה עבד עברי).

זה הטעם שכאשר חטאו בני האדם בדור המבול וקלקלו את העולם במעשיהם הרעים, היה צריך 'להטביל' אותם ואת כל העולם במים. והקב"ה הביא אז מבול שכיסה את כל העולם כולו ואף את ההרים שנאמר "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים" (בראשית ז, יט-כ) ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' פרשת נח ד"ה ויהי הגשם, 'כלי חמדה' לר' שמואל לניאדו בראשית רבה פרשת נח דף ז ע"ב טור ב ד"ה הביאור). ואז תוקן פגם המבול על ידי הטהרה והטבילה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק אורח חיים ב' נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת ב) של העולם, כי הארץ נטהרה כאשר נימוחו ממנה שלשה טפחים מהאדמה והסתלק ממנה הזוהמא והטומאה, שהיתה מָטָה את בני האדם אל החומר הגס והעבה ביותר של החומריות ומגבירה את יצרם הרע ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת נח דף ט ע"א טור א). וכעין זה היה בשעת קריעת ים סוף שהמים עמדו "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב) של ישראל, ונחשב שבאו מים במים בבחינת עיבור במעי אמם ועל ידי כן ישראל נעשו בריה חדשה וכאילו נולדו באותו היום ('אמרי נועם' לר' מאיר הורוביץ מדז'יקוב פרשת בשלח אות יב ד"ה וזהו שרמז להם משה).

מקוה הטהרה מכיל ארבעים סאה מים כנגד מה שנפגם האדם בעוונו, שהרי עיקר זמן יצירתו של האדם הוא בארבעים יום ראשונים במעי אמו ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' פרשת נח דף סא ע"ב ד"ה כי לימים עוד שבעה). ועל ידי שיעור ארבעים סאה במקוה יכול לסור כוח הטומאה שדבוק באדם ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב ד"ה ודע שכל הטבילות). לכן צריך להקפיד במקוואות על שיעור המים כך שיהיה לכל הפחות ארבעים סאה ולא יהיה חסר משיעור זה אפילו מעט, כדי שהמקוה יהיה נעשה כהוגן וְיַקְנֶה על ידו טהרה וקדושה. וכן האדם מצדו, לא יעכב את הסרת הטומאה מעליו אלא יזדרז להסיר אותה על ידי טבילה במקוה, כי אם תתיישן הטומאה בנפשו אז יהיה לו קשה אחר כך להפרידה ממנו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מח דף קכב ד"ה ויזהר בטבילה בכל הדברים). וכתבו המקובלים שסגולה לבעל תשובה לטבול במקוה טהרה בכל עת שיוכל, ויכוון כוונה בטבילה להתהוות בריה חדשה, ואז הימים הראשונים של חשבון עוונותיו יפלו וסר מעליו חטאתו, ונעשה כבריה חדשה אחר טבילתו ('בני יששכר' מאמרי חודש אדר מאמר ג דרוש ו ד"ה והנה עת לדרוש ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק).

הטבלת המת מרחיקה ממנו רוחות רעות ואת חומריות העולם הזה

מטעם זה ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפת אמת פרק כ"ה ד"ה וממה ששמעתי) גם נהגו כל ישראל ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תנה ד"ה שיטבול) לרחוץ את ידיו של המת בשעה שמכינים אותו לקבורה, כשם שרחצו אותם בשעה שבא לעולם ('ספר חסידים' סימן תקס). ואחר כך מטבילים את המת ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק כ"ה ד"ה וממה ששמעתי), כי על ידי כן בורחות להן הרוחות השורות על הזוהמא שבמת ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק יב ד"ה בעת שמסירין), ומסולקת ממנו הטומאה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תנה ד"ה שיטבול). ובזה גם מרחיקים מגוף המת ומנשמתו את חוֹמריוּת העולם הזה, ומתמעטים השִׂיג והשִׂיח שיש לו בחומריות העולם הזה והוא תאב אז ללבוש בגדים רוחניים ולהתעלות. מטעם זה המת יודע פחות מענייני העולם הזה אחרי הטבילה מאשר לפני הטבילה ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק כ"ה ד"ה וממה ששמעתי).

וכן בתהליך הרחיצה של המת זורקים מים על ראשו ואומרים "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד, טו) וכן אומרים "אִם רָחַץ אֲדֹנָ"י אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר" (ישעיה ד, ד) ומוסיפים "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה) ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק יב ד"ה בשעת הרחיצה). ולכן שגור בפי כל לקרוא לרחיצת המתים 'טהרת המת' לפי שבזה הוא נטהר ומתעלה מהעולם הזה ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק כ"ה ד"ה וממה ששמעתי). וכך היה עם האר"י ז"ל שציוה כי אחרי מותו יקחו את גופו ויטבילו אותו בבית הטבילה. ואכן לאחר שהוא נפטר הוליכו אותו החברים לבית הטבילה, ובשעה שהכניסו את גופו הקדוש בתוך המים אמרו לו "ימחול לנו אדוננו ונעשה לו הטבילה". ואז הרכין האר"י ז"ל את גופו עם ראשו וטבל בעצמו בתוך בית הטבילה, והיה הדבר לפלא ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בסוף חלק ליקוטים ד"ה ציוה מורי זצ"ל שיעשו לו).

מעלת הטבילה במקוה גדולה מאוד ומביאה קדושה והשגות בתורה

טבילת האדם החי היא צורך גדול ('מעבר יבק' בחלק 'אמרי נועם' תחילת פרק יח) ומעלתה עצומה מאוד ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק 'יורה דעה' הלכות הכשר כלים ד' אות כ ד"ה 'וזה שאמר אדוננו') כי הטומאה מטמטמת את ליבו של האדם, עד שהוא נהיה סתום אטוּם וחתום חדל להשכיל ולהטיב ('פלא יועץ' אות ט ערך טומאה ש"ה ראוי לאדם). ועוד שהטומאה השורה עליו מגבירה את היצר הרע, והקדושה אינה שורה עליו לעוזרו עד שבסופו יכול לחטוא ולפגום בנפשו ('מעבר יבק' בחלק 'אמרי נועם' תחילת פרק יח). ואם אדם לומד תורה בעוד שגופו בטומאה כמו 'טומאת קרי', אזי אי אפשר לו להגיע בשום אופן לגופי תורה ומצוות ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין פרשת אמור ד"ה במדרש) ואי אפשר לו לכוין בתפילתו כראוי בלי שתבלבל אותו מחשבה אחרת. כי הטומאה מטמטמת את לבו בהיותו טמא ('דעת חכמה' שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב ד"ה ודע שכל הטבילות). ואם הוא גם לומד ספרי קבלה בעוד שהוא לא טהור, הרי שיוכל על ידי זה להגיע לאפיקורסות כפי שהיה עם הכת של משיח השקר שבתאי צבי שר"י, שהיו לומדים ספרי קבלה בעוד שהיו טמאים בגופם ('מאור ושמש' פרשת אמור ד"ה במדרש).

לכן צריך האדם להיות טהור בכל עת, שהטהרה על ידי הטבילה היא סיוע גדול לדבק נפשו באלוקים ובעבודתו ('דעת חכמה' שער התשובה תחילת פרק שמיני דף כ ע"ב ד"ה ודע שכל הטבילות) ואי אפשר להיכנס לשום קדושה אלא על ידי הטבילה במים. וכמו שהיה עם כלל ישראל בעת שהתקרבו לאביהם שבשמים בשעת קבלת התורה בהר סיני שכולם היו צריכים טבילה במים. וכן הכהנים בעבודתם במקדש היו עולים לטהרה על ידי טבילתן במים ('לקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק יורה דעה א' דגים ה' אות א, 'ליקוטי הלכות' לר' נתן יורה דעה א' תולעים ד' אות ג). ובזה היא גם טהרת הגר הנכנס לדת ישראל, וטהרת אשה לבעלה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק יורה דעה א' תולעים ד' אות ג). לכן אדם שנטמא בקרי ימהר ויטבול באותו היום שנטמא בו ('אברהם אנכי' לר' אברהם פאלאג'י על ספר ירמיה סימן יג ד"ה ראיתי שקוציך), כי על ידי כן יביא על עצמו קדושה וטהרה ('וישכם אברהם' לר' אברהם פאלאג'י על תהלים מזמור נו ד"ה 'לב טהור ברא') ואף יבטל את המזיק שנברא בעוון קרי, ובלבד שיתוודה אז כראוי ('צפורן שמיר' להחיד"א סימן ז אות קד ד"ה 'מסורת היא' וכתב שיש מסורת כי ניתן לבטל את המזיק באותו היום על ידי מקוה) (וב'ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק 'יורה דעה' הלכות הכשר כלים ד' אות כ ד"ה 'וזה שאמר אדוננו' כתב בשם רבו ר' נחמן שטוב לשבת בתוך המים שבמקוה עד שכמעט לא יוכל לנשום, שנחשב 'מסירות נפש' ועל ידי כן מתבטלים 'הדינים' וזוכה לרוח חדשה של קדוּשה עיי"ש).

וכבר אמר האר"י ז"ל כי אין דבר יותר מוכרח וצריך לאדם לענין ההשגה כמו הטבילה, כי צריך שיהיה האדם טהור בכל עת ('שער רוח הקודש' ד"ה גם א"ל הר"י סאגיס). והאר"י ז"ל עצמו היה מקפיד בכל כוחו ונזהר לטבול לטהרה ולא היה מבטלה כלל אף שהיה בגופו חולי קשה שהטבילה מזיקה לו מאוד ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא ד"ה ענין). וכן העיד הבעל שם טוב ז"ל על עצמו שכל המדרגות שהוא זכה להם היה בעבור שהתמיד בטהרת המקוה. כי המקוה מטהר את הגוף והנפש, ובלבד שיעשה הכל בכוונה ולא חס וחלילה כמצות אנשים מלומדה ('ליקוטים יקרים' להמגיד ממעזריטש בדף לז ע"א ד"ה והנה). ומי שזהיר בטבילת המקוה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן לד, לו) להיות טובל בזמנו ('זכר דוד' מאמר א פרק מח דף קכב ד"ה 'ויזהר בטבילה' מספר ראשית חכמה) מובטח שלא יזיקו לו המים ('אור צדיקים' סימן לד, לו, 'זכר דוד' מאמר א פרק מח דף קכב ד"ה 'ויזהר' מ'ראשית חכמה').

וכפי שהמקוה מטהר את האדם ומוציאו מטומאה לטהרה, כך יהיה לעתיד לבוא שיטוהר העולם כולו מטומאתו ויעביר ה' יתברך את רוח הטומאה מכל וכל ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח ד"ה ונראה) וזה מה שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג, ב). ועל זה נאמר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (ירמיה יד, ח) כי כמו שמקוה המים מעביר מהאדם את 'רוח הטומאה' ומטהרו כיום, כן יהיה בעתיד כאשר ה' יתברך יושיע את ישראל מכל הצרות והגלויות על ידי שיעביר את 'רוח הטומאה' מן הארץ ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כג תהלות ה' ד"ה וזהו שאמר) באלף השישי לבריאת העולם ('אברהם אנכי' לר' אברהם פאלאג'י על ספר ירמיהו תחילת סימן יד ד"ה 'מקוה ישראל' בשם 'אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר') שאז יתקיים "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כד-כה) ('אברהם אנכי' על ספר ירמיהו תחילת סימן יד ד"ה מקוה ישראל) במהרה בימינו, אמן.