פרשת במדבר – הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין

הקב"ה ציוה לִמְנוֹת את עם ישראל שנאמר "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב-ג). מניית עם ישראל היתה באמצעות שקלים (רש"י במדבר א, ב ד"ה לגלגלתם), לכן נאמר "תִּפְקְדוּ אֹתָם" ולא "תִּסְפְּרוּ אֹתָם", לפי ש'פקידה' פירושו להשגיח עליהם ולידע כמה הם על ידי חצאי שקלים, ואילו 'ספירה' פרושה ספירת האנשים עצמם ('רבינו בחיי' במדבר א, ג ד"ה תפקדו אתם). וסיבת הציווי לקחת חצאי שקלים היה על מנת ללמדם שאם יהיה צורך לספור את ישראל אזי שיימנו אותם על ידי מתן 'כופר נפש' (עפ"י 'מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת במדבר ד"ה אבל עדין יש לפקפק).

ויש להבין, מדוע צריכים להשתמש ב'כופר נפש' של חצאי שקלים כאשר סופרים את עם ישראל, ולא יכולים לספור את האנשים עצמם?

הסטרא אחרא שולט בדברים הגלויים והנראים לעין

כל דבר שהוא גלוי ונראה לעין, רוח 'הקליפה' שולטת בו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה והסוד בזה כי הגלוי והנראה). לכן ה' ציוה את נח להיות נסתר בתיבה מעין כל, וכך לא תפעל עליו מדת הדין. ואם נח היה אז מגולה, הוא היה כָּלֶה עם שאר כל חי. לכן נאמר "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א), ובוודאי שאין שכחה לפניו יתברך, אלא שנֹחַ היה נחבא בתיבה ונסתר אז מן העין ('כתם פז' על זוהר פרשת בראשית דף סד ע"ב ד"ה ובגין דנח הוה סתים). וזה מה שציוה ה' את נח "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד), "עֲשֵׂה לְךָ" – לך דווקא, כדי שתוכל להינצל מהמשחית ולא יוכל לשלוט עליך (זוהר פרשת נח דף סג ע"א ד"ה תא חזי, 'השמטות הזוהר' ח"א סימן יא דף סה ע"ב) (להרחבה על הצלת נח בתיבה ראה אחד ממאמרינו לפרשת נח – 'עונשם של אנשי דור המבול').

מחמת כן כאשר נשלח אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, ה' לא גילה לו בתחילה את מי לשחוט, ורק אמר לו בדרך רמז "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" (בראשית כב, ב), ואחר כך פירש עוד יותר "אֶת יְחִידְךָ" (בראשית כב, ב). אך כאשר לבסוף נאלץ לְפָרֵשׁ לגמרי לאברהם אבינו במי מדובר ולומר "אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בראשית כב, ב), מיד הלך השטן אצל שרה אמנו לספר לה על כך וגרם למותה ('שפתי כהן על התורה' פרשת לך לך ד"ה ועל דרך הפשט). ולמרות זאת, באותה עת יצא מכך תועלת, לפי שהשטן הסיח את דעתו מיצחק וכך נשארה 'עקידת יצחק' סמויה מעינו וראויה לקבל ברכה ('שׁמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י חלק א' במערכת ע ערך עקידה אות ח בשם 'שפתי כהן על התורה'). וזה אחד הטעמים מדוע כאשר שלח הקב"ה את אברהם אבינו אל ארץ ישראל, הוא לא גילה לו להיכן הוא משלח אותו – על מנת שהדבר ימשיך להיות סמוי מן העין, ולא יקטרג על זה השטן כפי שעשה לשרה בשעת העקידה ('שפתי כהן על התורה' פרשת לך לך ד"ה ועל דרך הפשט).

וכן יעקב אבינו התחזה לעשו וקיבל את הברכה בדרך של ערמה, שבה כביכול רימה את יצחק אביו, וזה במטרה להסיח את דעתו של השטן על מנת שיעקב אבינו יקבל את הברכה. וכך אכן היה, שהשטן חשב לעצמו כי לא יתכן שברכה שהתקבלה בערמה תתקיים ('שפתי כהן על התורה' פרשת תולדות ד"ה וכתב הרב), והיה הדבר נחשב ל'סמוי מן העין'. וזה בעצמו הטעם שיצחק היה כהה עיניים בשעה שבירך את יעקב שנאמר "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א), על מנת להורות שהברכה עברה כי היתה 'סמויה מן העין'. וזאת גם הסיבה שיעקב אבינו היה כבד בעיניו בשעה שבירך את בניו שנאמר "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (בראשית מח, י) ('ערבי נחל' לר' דוד שלמה אייבשיץ פרשת תולדות דרוש ז' ד"ה וידוע כי. וראה 'ספורנו' בראשית מח, י שהכוונה כי לא היה יכול לראות היטב). וגם את אוהל מועד ה' ציוה לעשות כאשר הוא מכוסה ומחופה בכמה כיסויים, בשביל שדיבורו עִם ישראל יהיה בצניעות וחשאיות רבה מחמת כן ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ט' ד"ה וכן הדבר) (להרחבה בענין הברכות שלקח יעקב מיצחק אבינו ראה אחד ממאמרינו לפרשת תולדות – 'לקיחת הברכות מיצחק אבינו').

וכן כאשר עלה משה רבינו לקבל את התורה, הקב"ה כיסה אותו והגן עליו מפני המלאכים שקינאו בו כשראו אותו עולה למעלה וניסו לשרוף אותו בשלהבת פיהם, שנאמר "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ" (ישעיה נא, טז) ועל ידי שהיה משה רבינו 'נסתר מהעין' הוא התעלה ('הקדמת הזוהר' דף ה ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). ואחר כך כאשר משה רבינו הוריד את הלוחות הראשונים, הם נשתברו. ועלה להם כך משום שהם ניתנו לעם ישראל בפומבי ובגלוי, ו'החיצונים' פגעו בהם והטילו בהם עין הרע ('מדרש תנחומא' פרשת כי תשא אות לא). וכן כאשר שמואל הנביא משח את שאול למלך הוא עשה זאת בסתר (ראה שמואל א' פרק ט, כה - פרק י, א), על מנת שיהיה סמוי מן העין, ויצליח. וזה היות ששאול היה משבט בנימין ולא משבט יהודה שהוא שבט המלוכה, וגם מלכותו עתידה היתה להינטל ממנו לבעליה ('כלי יקר' על הנביא לר' שמואל לנייאדו מחכמי צפת וארם צובא על שמואל א' פרק י על התיבות הפסוק 'ויקח שמואל' ד"ה 'ולעד"ן שלהיות') (להרחבה בענין כוחה של העין הרע ראה אחד ממאמרינו לפרשת בלק – 'סכנת העין הרע').

ובזה טעה חזקיהו המלך, שכאשר באו אליו שלוחי מלך בבל הוא פתח והראה להם את כל אוצרותיו שנאמר "וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ" (מלכים ב' כ, יג). ובכלל זה גילה להם את 'סתריו של הקב"ה' כלומר שפתח בפניהם את ארון הברית, והראה להם את שני הלוחות שבפנים ('ילקוט שמעוני' מלכים ב' סוף רמז רמד), ועל זה קונן ירמיה הנביא ואמר "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ" (איכה א, ח). וכיון שהתגלה מה שהיה נסתר, אזי מיד הסתלקה הברכה השׁוֹרה שם, והיה יכול הסטרא אחרא (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה תא חזי) שהוא בעל העין הרע ('כתם פז' על זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה ותבין גם כן) לשלוט (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה תא חזי).

ואכן מחמת מה שהראה חזקיהו המלך עליו השלום לעבדי מלך בבל, הגיע הרבה הפסד והיזק לישראל ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה וסבת הקנאה) ולחזקיהו המלך בעצמו. רעה זו לא היתה בימיו של חזקיהו כי הוא התפלל על זה, ורק היתה אחריו בימי בניו ('כתם פז' על זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה ותבין גם כן). לכן בנו מנשה יצא לתרבות רעה (עפ"י 'ילקוט שמעוני' מלכים ב' סוף רמז רמד), וכן שאר בניו נהיו סריסים בבית המלך יחד עם כל אוצרותיו שנלקחו לבבל, וכפי שניבא לו הנביא "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְהֹוָ"ה: וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (מלכים ב' כ, יז-יח) (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה מנלן וד"ה תא חזי).

הברכה שורה בדבר שהוא סמוי ונסתר מן העין

כל דבר שהוא סמוי מן העין מתברך ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה וסבת הקנאה) לפי שהוא מחלקו הנסתר של ה' יתברך הנחבא בחביון עוזו. ובחר ה' בישראל וחפץ שיהיו כמוהו נחבאים מן העין כדי שלא תשלוט בהם 'העין הנגלית', שהיא 'רוח הקליפה' הנגלית בעולם ושולטת בו ('כתם פז' על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה והסוד בזה כי הגלוי והנראה). וזה אחד הטעמים לכך שמכסים את הפת במפה לפני הסעודה, בשביל שתשרה שם הברכה, כפי שנאמר "יְצַו יְהֹוָ"ה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח) כלומר בדבר הסמוי מן העין (ראה גמ' בבא מציעא דף מב ע"א) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער שלש עשרה ד"ה ועל דרך האמת). ורמז לכך כי התיבה "בַּאֲסָמֶיךָ" עם הכולל עולה בגמטריא 'זהו סמוי' ('בעל הטורים' דברים כח, ח). וזה גם נרמז בפסוק "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י), שאחרי שדבר הוּרק אל כלי אזי חלה הברכה באותו דבר, כי אינו נראה ואין מי שיאמר עליו "דָי" ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ב אות תעג ערך ברכה).

כאשר נח אסף אוכל לבהמות לחיות לעופות ולבני משפחתו, ה' ציוה אותו לאסוף בצנעה באופן שיהיה סמוי מן העין, על מנת שתחול על זה הברכה. כי לא היה אפשר שיביא אוכל בכמות גדולה כל כך שתספיק על מנת להאכיל במשך שנים עשר חודשים את כל החיות והבהמות, ועוד שביניהם היו פילים וראמים שכל האוכל בתיבה לא היה מספיק להם אפילו ליום אחד. אך כיון שנח הביא לתיבה אוכל באופן שהיה נסתר מעין כל, אז אפילו מאכל מועט הספיק לו ולהם. וזה מה שאמר ה' לנח "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, כא), נאמר "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל" וגם נאמר "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" אף שפשוט כי לקח את האוכל לשם אכילה, אלא ה' אמר לו כן בכדי ללמדו שייקח בהצנע ועל ידי כן תחול עליו הברכה ('שפתי כהן על התורה' פרשת נח ד"ה ומכל חי).

יוסף מלך בארץ מצרים וידע כי הברכה לא שורה בדבר הגלוי, לכן הוא אסף שני סוגים של אוצרות תבואה. סוג אוצרות אחד היה נמצא בכל עיר ועיר, ועליהם מינה פקידים בכל הארץ ומסר להם את התבואה ב'מידה' וב'מניין', ולכן הברכה לא שלטה באוצרות אלו. והיה אוצר נוסף אחר, שעליו היה שולט רק יוסף הצדיק והוא היה בלי מספר ומידה, ובו הברכה היתה שורה עד שהספיקה התבואה הזאת לכל מצרים ולכל הארצות שבאו אליה. וזה מה שנאמר "וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מא נו-נז), "וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם" – שפתח להם את כל האוצרות בערים ההם, "וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם" – נתן להם מהתבואה שאסף שם. אך זה שלא הספיק להם שנאמר "וַיֶּחֱזַק הָרָעָב" לכן הוא פתח את אוצר התבואה עליה הוא לבדו היה אחראי אשר לא היה מָדוּד ולא היה גלוי, ובו היתה הברכה שורה. ועל כך נאמר "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף" – כלומר שוב באו לקחת תבואה, אך הפעם הלכו לאוצר שהיה בידיו של יוסף הצדיק וזה הספיק לכולם לשוֹבע ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ פרשת מקץ ד"ה והרעב היה).

וכן כאשר הכהן הגדול היה מתייחד עם קונו פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, הוא היה עושה זאת בחשאיות לפני ולפנים בקודש הקודשים, בזמן שהיה אסור לאף אדם להיות שם שנאמר "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז) ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת אחרי מות ד"ה עוד במדרש). ובפרט שהקטרת הקטורת אז על ידי הכהן הגדול היתה חייבת להיות בחשאיות רבה לפני ולפנים בקודש הקודשים, משום שכוחה של הקטורת הוא לבטל את 'הסטרא אחרא' ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ט ד"ה ולכך במדבר). ואז על ידי הנחת הקטורת בחשאי בין בדי הארון לא היו עליה מקטרגים, ו'הברכה' שרתה בדבר הסמוי מן העין ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שי ד"ה והנה אעתיק לך) (להרחבה בענין הקטורת ראה אחד ממאמרינו לפרשת קרח – 'סוד מעשה הקטורת').

כל דבר שנמדד ונספר נעשה גלוי לעין ומסתלקת ממנו הברכה

כך אמרו רבותינו "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין" (גמ' תענית דף ח ע"ב, גמ' בבא מציעא דף מב ע"א), כי על ידי שהאדם מונה ומגביל בתוך גדר של מספר מסוים, אזי הוא מונע את הדבר מלהיות 'כלי' שיחזיק את הברכה שהרי כבר גָדַר בגבול שלא להוסיף עליו, ואילו הברכה היא דבר שמרבה למעלה מהגדר והגבול שמציבים לה. וכשאין לברכה 'כלי' להיות בו היא מסתלקת משם ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'לית ברכתא דלעילא' מהרמ"ק). ובפרט שעל ידי שמדדו ושקלו את הדבר הרי הוא כבר עומד לעין כל, ועינו של האדם חלה עליו והוא נפגם ונפסל. ואז גם צד הקדושה לא חל עליו, היות שהוא צריך מקום שלם ולא פגום בכדי לחול עליו ('סדר היום' לר' משה בן מכיר חלק כוונת נטילת ידים ד"ה ועוד רומז).

וכשהברכה חלילה מסתלקת, אזי נמסר הדבר תחת ממשלת 'החיצונים' שיש להם שלטון על הדברים התחתונים ('אור החמה' על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'לית ברכתא דלעילא' מהרמ"ק). ובפרט שהדבר נמדד ונשקל ועומד לעין כל, הרי שהוא נפגם ונפסל אז על ידי עין האדם, ויכול לשלוט בו צד הטומאה ששורה במקום שהוא פגום ('סדר היום' לר' משה בן מכיר חלק כוונת נטילת ידים ד"ה ועוד רומז הכתוב). וכך הוא בכל עניני העולם הזה אשר לא באים מצד הקדושה, שאין הברכה שורה עליהם כשהם בחשבון, בעוד שהסטרא אחרא שהוא 'הרע עין' כן שולט עליהם (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'אבל כל שאר'). וכשהוא שולט שם, אז יש גם רצון מאת ה' שתסתלק משם הברכה, בכדי שלא תגיע ברכה לאותו 'רע עין' שבצד הטומאה (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'רבי יצחק שאיל') והוא יינק ממנה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק) (להרחבה על השראת הטומאה במקום פגום ראה אחד ממאמרינו לפרשת אמור – 'סוד מומי האדם והבהמה').

וגם אם יִמָּצֵא ברכה במקום בו יהיה חשבון ומספר, הרי שהברכה שם לא תהיה שלימה. כי המספר הוא מקום התכלית וההפסד ואילו ברכת ה' אין לה תכלית ולא הפסד ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה 'שרש ישי' מהרמ"ק). וכך הוא גם בעולמות העליונים, כל דבר שהוא מושפע מכוח ה'אין סוף' ברוך הוא, הרי גם מספרו הוא 'אין סוף', ואז אין העין הרע שהוא הס"מ נכנס שם. לכן משה רבינו בירך את ישראל "יְהֹוָ"ה אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא) כלומר עד אין מספר, ואז על ידי כן גם לא תשרה בהם העין הרע כי הם אינם 'במספר'. אמנם דבר שהוא מנוי יש לס"מ כוח להיכנס שם ולשרות בו ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה 'ת"ח משכנא דא קיימא' מהמהרח"ו), ויש גם לַשֵּׁדִים שליטה לקחת משם ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת ראה דף צו ע"ב טור א ד"ה אמנם אשר אני).

ועוד טעם לסילוק הברכה בדבר המדוד, לפי שאין הקב"ה עושה נס מפורסם אלא לצורך רב, משום שהוא אינו משנה את הטבע שטבע בעולמו כפי שתיקן בשעת בריאת העולם. לכן לפני שהאדם שוקל ומודד ומונה את הדבר עדיין זה נמצא ברשות 'אדון הכל' שעליו נאמר "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים קלו, ד) כי יש בכוחו לשלוח ברכה במאה סאים שיעלו ויהיו מאתים סאים, וזה יהיה עדיין בגדר 'נס נסתר' שנעשה מחמת מדת חסדו של ה' יתברך להטיב תמיד עם כל אדם אף שאינו ראוי. אבל כשהאדם כבר יודע את מניין הדבר על ידי ששקל מדד ומנה, אזי הדבר עבר לרשותו של האדם וקשה לעשות לו 'נס מפורסם' לעין כל עד כדי שיימצא כפול ממה שהוא הניח – שאין כל אדם זוכה אז שתשרה בו הברכה ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת תבוא ד"ה מסכת תענית).

לכן כאשר מוצאים "חָלָל" כלומר אדם מת באדמה, יש מצוה למדוד אל הערים הקרובות שנאמר "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, א-ד). ואף אם כבר יודעים בבירור איזו עיר היא הקרובה אל החלל, עדיין יש מצוה להתעסק במדידה ולמדוד עד לאותה העיר, וזה על מנת לרמוז שכשם שהברכה לא שורה על דבר המדוד, כך גם לא היתה ברכה בעיר הזאת ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תפג ד"ה 'פרטי המצוה אע"פ שנודע'), ובעקבות כן קרה המקרה בקרבתה.

אין סילוק ברכה על מניית ומדידת דברים שבקדושה

בכל מקום בו הקדושה שורה, אפילו אם הוא יעמוד בחשבון וספירה – אין הברכה נמנעת משם (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). שבמדידה וחשבון של קדושה תמיד נוספות ברכות (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה ומדידו). וכפי שאמרו בני קורח על ירושלים "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ" (תהלים מח, יג) כלומר תראו את תפארתה של ירושלים ותִּסְפְּרוּ את מגדליה כי רבים המה ('מצודת דוד' תהלים מח, יג. ראה מלבי"ם תהלים מח, יג), סובבו אותה מבחוץ ותקיפו אותה מבפנים לידע את מדתה בלי שום פחד ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון אות קסח), היות ש"צִיּוֹן" היא 'דְּבַר קדוּשה', ולא מזיקה המדידה בדבר של קדושה אלא אדרבא הברכה שורה בו ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת פקודי ד"ה 'בדבר של קדושה' בשם יד יוסף). ואחר כך גם יוכלו לספר זאת לדורות הבאים, בלי פחד פן ישלוט המקטרג בקודש, כפי שנאמר בסוף "לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן" (תהלים מח, יד) ('שער החצר' אות קסח). ו"צִיּוֹן" עומדת בקדושתה אף שכבר חרבה שנאמר "כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים מח, טו) כי מעולם לא זזה השכינה מכותל המערבי (ראה 'מדרש תנחומא' שמות ב, ב) ('ילקוט דוד' פרשת פקודי ד"ה 'בדבר של קדושה' בשם יד יוסף).

וכך היה גם המשכן שהוא קודש ובא מצד הקודש (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה רבי יצחק שאיל, 'צרור המור' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא) וכל כליו ומניינו קודש ('צרור המור' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא), לכן לא היה יכולת וכוח לסטרא אחרא לחול בהם מפני מורא המקדש, והיה בורח מהם כבורח מפני האש הגדולה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון אות קסח ד"ה דידוע שהטעם). לכן כל עבודת ובניית המשכן היתה במניין ומידה בלי חשש, כפי שנאמר "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא), "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" כלומר לאלה שבמשכן יש מניין. ולא רק שאין הקפדה לִמְנוֹתָם אלא אדרבה מנייתם תביא ברכה, שעל ידי זה יבואו להרבות מעבר לנדרש ותתווסף הברכה לאותו המרבה ('אור החיים הקדוש' שמות לח, כא ד"ה עוד ירצה). ומשה רבינו בעצמו עשה עבור ישראל חשבון מדויק על הוצאות בניית המשכן, על מנת להסיר ממנו את כל החשדות שחלילה עלולים היו לעלות כנגדו בגלל הממון הרב (זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"א ד"ה כד אתעביד). ובאותה השעה ה' יתברך כופף את הס"מ והכניעו לפני משה רבינו, עד שהסכים כי כל עבודתו של משה רבינו היתה בנאמנות (זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה אלה פקודי המשכן).

כך הוא גם במעשר, שהחשבון בו הוא קודש ולכן נמצאת בו הברכה (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה רבי יצחק שאיל). על כן החשבון הקדוש של 'מעשר בהמה' שבה אדם מקדש כל בהמה עשירית, גורם לשמור מן ה'עין הרע' גם את שאר הבהמות שנמנות עמו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'רבי יצחק שאיל' מהרמ"ק). וכן הוא ב'מעשר תבואה' שהברכה שורה שם אף בדבר המנוי והמדוד, וכפי שנאמר על יצחק אבינו "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (בראשית כו, יב) ומיד כתוב על כך "וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָ"ה" (בראשית כו, יב) ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך מחכמי בגדד ביום ראשון חלק מוסר ד"ה אסור למנות). ובזה מובנת הבטחת ה' על "בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" למי שמביא את המעשר, כפי שנאמר "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) (ראה גמ' תענית דף ט ע"א). 

על אף שעם ישראל קדושים יש סכנת מגיפה אם מונים אותם

ישראל בסוד נשמתם למעלה, הם בלי מספר וחשבון. אמנם אם הם יכנסו במספר וחשבון למטה אזי אפשר שתכנס ביניהם רוח הטומאה, שהיא מביאה מיתה ונגף ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק). לכן אף שעם ישראל נקראים "קֹדֶשׁ" כפי שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָ"ה" (ירמיה ב, ג), הרי בשעה שמונים אותם (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא וד"ה אמר ליה) שלא לצורך מצוה ('נחלת בנימן' לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קו ד"ה 'הגם דלפי פשוטו' הוצאה ראשונה בשנת תמ"ב) הם צריכים 'פדיון' שיעמוד במקומם למניין (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא וד"ה אמר ליה). שאם לא, אזי (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה מותנא אמאי, זוהר כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה מותנא אמאי) הסטרא אחרא יכולה להזיק (זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה מותנא אמאי) ותפרוץ שם מגיפה (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה מותנא אמאי) (וראה 'קומץ המנחה' לר' אריה לייב צינץ פרשת במדבר דף ג דרוש א אות ח ד"ה 'ומה שתלה' שהיה 'מזיק' אחד שגילה לרבותינו כי אין לו רשות לקחת מדבר שהוא מדוד וספור (ראה גמ' חולין דף קה ע"ב), אז כנגדו הרי שישראל תמיד בתורת 'מניין' לפי שורש נשמותיהם שהוא שש מאות אלף, ובבחינה זו נקראים מנויים ולא שולט בהם אותו המזיק עיי"ש).

לכן כאשר מנו את ישראל במדבר הם עשו זאת באמצעות 'מחצית השקל' ולא ספרו את האנשים עצמם. והשקלים היו מהווים אז 'כופר נפש' עבור ישראל (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא) על ידי שהשקלים נכנסו במספר וגבול, ואילו ישראל היו למעלה בלי מספר וחשבון במקום שאין העין הרע שולטת ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק) וכך נמנעה מהם המגיפה (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא) ולא עלה בהם המוות (זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי). וזה כפי שציוה אותם ה' שנאמר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָ"ה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָ"ה" (שמות ל, יב-יג) (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא. וראה 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודש אדר מאמר ב דרוש ה ד"ה 'על פי הדברים' וכן במאמר ב דרוש ח אות יח ד"ה 'שם אמר הקדוש ברוך הוא' שכתב כי מחצית השקל אשר מהווה 'כופר נפש', הוא סוד 'פדיון נפש' שנמסר מהמקובלים הקדמונים לעשותו עם ק"ס מטבעות, כמניין 'כסף', וכמניין 'עץ' שבפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט) עיי"ש).

לאחר שאספו את מחצית השקל מכל ישראל, עוד קודם שספרו אותם ברכו את ישראל ואמרו "יְהֹוָ"ה אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, יא) (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא). ואז מנו את השקלים בכדי לדעת את מספרם של ישראל בדרך של גְרַמָא. אך למעשה גם השקלים הללו לא היווּ את מספרם המדויק של ישראל היות שישראל כבר התרבו בכוח הברכה שהתברכו, ואילו השקלים שנאספו היוו את מניינם של ישראל לפני הברכה. אחרי המנייה חזרו וברכו שוב את ישראל. ובכוח כל הפעולות האלו, עיכבו את הברכות מלהסתלק מעם ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'ואי תימא ישראל' מהרמ"ק). והאיסור למנות את ישראל הוא אפילו בדבר מצוה ודווקא על ידי בני אדם שאז יכול לשלוט בהם עין הרע, ועוברים בזה איסור שנאמר "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמות ד"ה עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות), וכן על איסור "אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יג) (רש"י שמואל א' טו, ד).

אך כאשר המנייה היא בידי שמים, אין שולט בזה עין הרע ואדרבא ישראל מתברכים ומתרבים ('צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת בית דוד פרשת שמות ד"ה עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות). לכן ה' יתברך מנה את השבטים כאשר הם ירדו למצרים שנאמר "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ: וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מו, כו-כז). וכן מנה אותם בשעת מיתתן של האחים השבטים בני יעקב שנאמר "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (שמות א, ה) ולא ציוה אז לתת מחצית השקל ('צמח דוד' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא וכו' לפקודיהם). ולא היה לישראל שום הפסד ממה שמנו אותם משמים אלא אדרבא הם פרו ורבו, כפי שנאמר בסמוך למנייתם "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת שמות ד"ה 'עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות'). וזה מה שציוה ה' "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָ"ה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב),"לִפְקֻדֵיהֶם" – שדווקא במניין שישראל מונים צריכים להשתמש ב'מחצית השקל', אבל לא במניין שה' יתברך מונה ('צמח דוד' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא וכו' לפקודיהם).

גם לצורך מצוה לא מונים את של ישראל אלא רק על ידי אמצעי אחר

שאול המלך ידע שבמניית ישראל למטרת מצוה אין צורך ב'כופר נפש' כמו 'מחצית השקל' כי המצוה מגינה עליהם לבל יינזקו ויהיה בהם נגף, אך עם זאת עדיין חל איסור למנותם. לכן כאשר הוא יצא להילחם בנחש העמוני בכדי להציל את אנשי יבש גלעד, הוא מנה את לוחמיו על ידי דבר אחר כפי שנאמר "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל א' יא, ח) ('נחלת בנימן' מצוה קו ד"ה הגם דלפי פשוטו וד"ה ולכך), "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק" – אלו היו 'שברי חרסים' שהוא מנה אותם בהם (רש"י שמואל א' יא, ח). וכך עשה שאול גם כשיצא בשליחותו של שמואל הנביא למלחמה בעמלקים לצורך מצות מחיית עמלק, כאשר כל אחד מהלוחמים לקח טלה אחד מִצֹּאנוֹ של שאול המלך, והוא היה מונה את הטלאים שנאמר "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א' טו, ד) (רש"י שמואל א' טו, ד).

כאשר השטן הסית את דוד המלך לִמְנוֹת את ישראל (ראה דברי הימים א' כא, א) ('מצודת דוד' שמואל ב' כד, א), טעה דוד לחשוב שזה רצון ה', ועל כן יש פה מנייה לצורך, וביקש למנות בלי 'כופר נפש' ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן פרשת כי תשא דף סג ע"ב טור ב ד"ה 'כי תשא' וכתב שקרה כך לדוד כי כבר טעה בזה כשאמר לשאול המלך "וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהֹוָ"ה הֱסִיתְךָ בִי" (שמואל א' כו, יט), וזה למרות שהשטן הוא שהסית את שאול לרדוף אחריו ולא ה' יתברך ועיי"ש). יואב שר הצבא נאלץ לבצע את ציווי המלך והביא את מספר העם לפניו שנאמר "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב' כד, ט). בעקבות המנייה פרצה מגפת דֶּבֶר בעם, ובפחות משעה מתו במגפה שבעים אלף איש בכל הארץ (ראה שמואל ב' פרק כד ובמפרשים). וזה קרה משום שדוד המלך מנה את ישראל ללא שימוש בשקלים, וממילא לא היה לעם ישראל פדיון עבור הסטרא אחרא שהתעורר עליהם בעקבות המנייה, ומיד פרצה בהם המגיפה ונפלו ממחנות ה' (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רכו ע"א ד"ה וישראל לתתא). אך אם דוד המלך היה מונה אותם על ידי 'מחצית השקל' לא היה בהם נגף ('רבינו בחיי' שמות ל, יג ד"ה והנכון), שעל ידי ה'כופר נפש' לא היה כוח ב'חיצוני' לפגוע (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב סוף ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק).

וכן היה במקדש, כאשר היו צריכים לעשות גורל מי יזכה לעסוק בכל עבודה. שהכהנים היו עומדים בעיגול, והממונה היה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם, לסמן כי ממנו יתחיל למנות. וכל כהן היה מוציא אצבעו, ואחר כך הממונה היה אומר מספר גדול ממספר הכהנים שהיו שם, ואומר "מי שֶׁיִּכְלֶה חשבון זה אצלו יזכה!" ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו את המצנפת, וסובב והולך ומונה אצבעות וחוזר חלילה עד סוף המניין. ומי שכלה בו הוא הזוכה. וכל זה נעשה כי אסור למנות אנשים מישראל (משנה יומא ב, א) (רבינו עובדיה מברטנורא יומא ב, ב ד"ה ואם היו שניהם שוים), אבל למנות חלק מהגוף כמו האצבעות מותר, ולא נחשב שמונה את גוף האדם (שו"ת 'תורה לשמה' המיוחס לר' יוסף חיים מבגדד סימן שפו וכתב שם שמותר למנות גם את הרגלים של בני האדם ואין בזה איסור, וכן כיוצא בזה). וזה נרמז בפסוק "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִֽהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב), כלומר אם תרצה למנות ראשיהם לדעת מניינם או להטיל גורלות במקדש, אל תמנה אותם לגולגלותם שדבר זה אסור לעשותו, אלא יוציאו אצבעות וימנו או על ידי מחצית השקל ('ברית שלום' לר' שלום פינחס בן פילטא פרשת כי תשא דף נט ע"א טור ב ד"ה זה יתנו במדרש).

כללו של דבר, צריך אדם לשים נגד עיניו שאין דבר יפה מן הצניעות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מו דף קיז ד"ה 'ולהנצל מהאויב האכזרי'), ויסתיר את מעשיו ולא יגלה. אז הברכה תשרה עליו ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער התשובה פרק ו ד"ה עוד במעלת גמילות) שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ו ד"ה עוד במעלת גמילות, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מו דף קיז ד"ה ולהנצל מהאויב האכזרי). ועוד יזהר שלא למנות את עם ישראל במספרים או באותיות, שהוא איסור ממש וסכנה להם, ויכול למנות אותם במראית העין ובמחשבת הלב ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך מונה). וכן לא ימנה את ישראל ממש אפילו לדבר מצוה או כדי להתפלל תפילה במניין. ואם מוכרח לכך, יוכל למנותם על ידי פסוק שיש בו עשר תיבות, כגון "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם" (תהלים כח, ט) (קיצור שו"ע לר' שלמה גאנצפריד סימן טו, ג) או "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה, ח) ('ספר האורה' לרש"י חלק א סימן נו, ג) כאשר בכל תיבה ימנה אדם אחד. וכך יהיו שמורים, כן יהי רצון.