פרשת נשא – גנות מדת הקנאה

משה רבינו מינה על פי ה' את "בְּנֵי קְהָת" לעבודת המקדש שנאמר "וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (במדבר ד, א-ד). משה רבינו מינה עליהם את אליצפן בן עוזיאל שנאמר "וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל" (במדבר ג, ל). קורח התקנא בנשיאותו של אליצפן כי חשב שהנשיאות מגיעה דווקא לו, ואז הוא קם וחלק על משה רבינו ('במדבר רבה' יח, ב, 'מדרש תנחומא' פרשת קרח אות א). שכך דרכה של מדת 'הקנאה' להביא לשנאה ומחלוקת (עפ"י 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן ר"ן ד"ה 'רבינו מהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש), ומדה זו מגונה עד מאוד ('מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרק יג בפטירת משה רבינו דף יז ע"ב ד"ה עוד נר' לפרש).

ויש להתבונן, מדוע מדת הקנאה מגונה מאוד? ובמה יכול לזכות אדם שמצליח להתגבר על יצרו הרע ונמנע לחלוטין מלקנא בחבריו?

הנחש הקדמון קינא באדם הראשון וזה הביא לחטא אכילת עץ הדעת

בתחילה אדם הראשון היה מֵיסֵב בגן עדן ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין (גמ' סנהדרין דף נט ע"ב בשם ר' יהודה בן תימא, 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף אדם הראשון ד"ה אבות בשם 'אבות דרבי נתן'), כסימן לשפע שהוא משך מן השמים (ביאור הלבוש על 'רקנאטי' פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה ד"ה אמר). ועוד הקב"ה חלק לו כבוד ועשה לו עשר חופות בגן עדן, ומלאכים היו מתופפים ומרקדים לפניו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יב ד"ה עשר חפות). ואז הס"מ שהוא 'סמל הקנאה' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה וזה אחר), כפי שנרמז בשמו 'סמא"ל', אשר עיקר אותיותיו 'סמל' וכן קנאתו רמוזים בפסוק "אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה" (יחזקאל ח, ג) ('אמרי נועם' על התורה פרשת בא דף פ ע"א ד"ה בא אל פרעה), התקנא באדם הראשון על הכבוד שעשה לו ה' על ידי המלאכים (גמ' סנהדרין דף נט ע"ב בשם ר' יהודה בן תימא, פירוש מהרז"ו על 'פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק יג), ועל הממשלה שניתנה לו על הברואים למטה שבזה היה דומה לעליונים (ביאור אבן יקרה על 'רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה ד"ה אמר, 'טור ברקת' על הלכות פסח סימן תסג אות א ד"ה הנה), לכן הלך ו'רכב' על גבי הנחש הגשמי בארץ, כדי להחטיא את האדם ולגרשו מלפני ה' יתברך ('רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה).

'הנחש' הוסיף לקנא באדם הראשון בשעה שראה אותו יחד עם חוה אשתו ('בראשית רבה' יח, ו, שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת וישלח דף כג ד"ה במדרש לא נתתי), כלומר שהוא התקנא בו בסיבתה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת לך לך דף נ ע"א ד"ה בילקוט, 'שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת וישלח דף כג ד"ה במדרש לא נתתי) לפי שהתאווה לה ('בראשית רבה' יח, ו). ואז הנחש שהיה מהלך על רגליו (פירוש 'רד"ל' על 'פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר הגדול פרק יג ד"ה והיה דמותו כמין גמל), החטיא את אדם וחוה באכילת עץ הדעת מחמת קנאתו זו ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב), כשמטרתו היתה שאדם הראשון יאכל מהעץ ואז ימות, כפי שאמר לו הבורא "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז) ואחר כך, הוא הנחש, יישא את חוה אשתו ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן תחילת פרשת חיי שרה דף יז ע"א). וכשאדם וחוה אכלו, שלט בהם יצר הרע בפועל, והתהווּ 'הקליפות' ו'הסטרא אחרא' שהיו עד אז רק ב'כוח' ('צמח דוד' פרשת לך לך דף נ ע"א ד"ה בילקוט). ונמצא כי כל הרעה בעולם מזמן הבריאה היתה בסיבת 'הקנאה' ('טור ברקת' לר' חיים הכהן על שו"ע אורח חיים סימן תסג אות א ד"ה הנה) של הס"מ, והיא שורש חטאת האדם ('קול יעקב' לר' יעקב צבי יולס מחבר 'מלא הרועים' פרשת מטות דף רצד ד"ה וכל בגד).

בעקבות האכילה מעץ הדעת, נענש אדם הראשון ונגזרה עליו מיתה שנאמר "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). ועל זה רמזו רבותינו דבריהם "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (ראה פרקי אבות ד, כא) שהכוונה היא על האדם הראשון, כי על ידי הקנאה שהתקנא הנחש הקדמון על חוה אשתו ('ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה מ"ש ז"ל הקנאה והתאוה. ראה 'פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק י"ג) וגם על כבודו הרב ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו) – באה מיתה לעולם ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו, 'ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה מ"ש ז"ל הקנאה והתאוה). אדם הראשון איבד על ידי כן גם את 'בגדי הַשֵּׂכֶל' שהיו לו, ולבש 'בגדים אחרים' ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע) מהעור שהפשיט ה' יתברך מהנחש, שנאמר "וַיַּעַשׂ יְהֹוָ"ה אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כ ד"ה רבי אליעזר בן יעקב). ומאז נטרד האדם הראשון מגדולתו ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע).

גם הנחש נענש כאשר נקצצו רגליו והתקלל מכל חיה ובהמה שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד). ועוד פקד עליו ה' שיהיה הנחש מפשיט את עורו ומחליפו כל שבע שנים בצער גדול (ראה 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יד ד"ה אמר אדם לפני). ועמו הופל גם הס"מ יחד עם הכת שלו ממקום קדושתו מן השמים ('רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה). ואף שהס"מ היה קודם לכן שר גדול בשמים ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק יג ד"ה והיה סמא"ל) אף יותר מן השרפים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד הקנאה היא גרמה) וחיות הקודש, שהרי יש לשרפים וחיות הקודש שש כנפים כל אחד ואילו לס"מ היה שתים עשרה כנפים ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק יג ד"ה והיה סמא"ל), אף על פי כן הוא נעקר מן הקדושה בשביל קנאתו באדם הראשון ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד הקנאה היא גרמה). והס"מ נרמז אצל בלעם הרשע שביקש להיעזר בו נגד ישראל כאשר אמר "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג) כשכוונתו לסמא"ל. ושתי אותיות ו', אחת נסתרת ואחת גלויה, שבתיבה "מִשֻּׂמוֹ", הן גמטריא שתים עשרה כנגד שתים עשרה כנפיו ('רבינו בחיי' במדבר כד, כג).

קין קינא בהבל אחיו על ריצוי מנחתו ועל תאומתו היתירה

כך היה גם עם קין שהתקנא בהבל, ונענש בגלל 'הקנאה' ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה). קין נולד מצד 'הזוהמא' שהטיל הנחש בחוה (זוהר פרשת בראשית דף נד ע"א ד"ה רבי אלעזר אמר) אשר היתה מכשכשת במעיה של חוה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלא ע"א ד"ה 'ואולי תולדין' מהרמ"ק,

הרמ"ד וואלי פרשת בראשית סוף פרק ג), ויצאה בקין הבכור ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלא ע"א ד"ה 'ואוליד תולדין' מהרמ"ק), שממנה היה עיקר עצמותו (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית תחילת פרק ד ד"ה והאדם ידע את חוה). וכיון שהוא יצא מתוך 'הקליפה' לכן הוא נולד ערל בבריתו, בשונה מהבל שיצא מתוך 'הקדושה' ולכן נולד מהול. קין היה מתקנא על הבל אחיו, כי היה רוצה שיהיה לו גם חלק בקדושה העליונה כאחיו, ולא היה יודע שיש דרך למול עצמו ועל ידי כן להיטהר ולהיכנס אל הקודש. וכך במקום להיכנע אל הבל ולהיות כבוש תחתיו, הוא מרד בו וקם והרגו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק ג דף ז ע"א ד"ה 'וכתב מהר"ם אלמושנינו' מהרמ"ק).

קין גם התקנא בהבל על קרבן המנחה, כי מנחתו לא התרצתה ואילו מנחתו של הבל כן התרצתה שנאמר "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהֹוָ"ה: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָ"ה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ג-ה) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת בראשית דף יח ע"ב ד"ה ובזה יובן מ"ש). "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד" – שהתקנא להבל על ריצוי קרבנו ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו פרשת בראשית ד"ה עוד מצאתי על סוד). ועוד קין התקנא מאוד בהבל גם על האחות התאומה היתירה שנולדה יחד עם הבל. קין אמר שהוא זה שצריך ליטול אותה לפי שהוא הבכור, ואילו הבל אמר שהוא יטול אותה כי היא נולדה עמו ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב פרשת שמות על הפסוק 'וירא איש מצרי') ותאומה זו היתה עיקר קנאתו של קין בהבל ('גאולת עולם' להחיד"א דף קטו ע"א ד"ה במה לקו), שהיא היתה היפה בנשים (ביאור 'אבן יקרה' למחבר 'הלבושים' על הרקנאטי דף טז ע"ב ד"ה וקני קין להבל).

קין קם בקנאתו והרג את הבל אחיו ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה עוד מצאתי על סוד, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' פרשת שמות על הפסוק 'וירא איש מצרי') שנאמר "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). אז קין התקלל ונענש שנאמר "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יא-יב). ועל אף שקין היה מדבר פה אל פה עם ה' יתברך, הוא נענש להיטרד מהעולם יחד עם כל זרעו על שקינא לתאומתו של הבל ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה), וכפי שאכן היה כאשר כל זרעו נמחה במבול ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ד פרק יד ד"ה והנה בארו), ולא נשאר לו בן אחד. אך כן נשארה בת אחת מזרעו, והיא נעמה אחות תוּבל-קין אשתו הצדקת של נח (ראה רש"י בראשית ד, כב וכן 'בראשית רבה' כג, ג) ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג סוף פרק ט, 'מגלה עמוקות' על התורה לר' נתן נטע שפירא פרשת פנחס ד"ה ונתתם את נחלתו), שמעשיה היו נאים ונעימים, ולכן גם נקראה בשם 'נעמה' ('בראשית רבה' כג אות ג, 'ילקוט שמעוני' חלק א' פרשת בראשית רמז לח).

הקנאה גרמה למחלוקת קורח ועדתו ולגלות עשרת השבטים

הקנאה היא ראש לכל העבירות שבין אדם לחברו, וממנה באים לשנאה ומחלוקת ולשון הרע ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן ר"ן ד"ה 'רבינו מהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש). כך היה עם קורח בן יצהר שהתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל על בני הקהתי. קורח אמר כי לסבו היו ארבעה בנים והם עמרם יצהר חברון ועוזיאל. מהבן הגדול עמרם יצאו משה ואהרן שהם נעשו 'מלך' ו'כהן גדול'. ועל כן ראוי שבנו של יצהר שהוא השני בבנים, יהיה נוטל את הנשיאות. אבל משה רבינו לא עשה כך אלא מינה את אליצפן בן עוזיאל כנשיא. אז קורח חלק על משה רבינו לבטל דבריו (רש"י במדבר טז, א). קורח גם טען על משה כי מה שהחליף את הלויים תחת הבכורות, היה כדי לתת גדוּלה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו. וכן אמר שהוא הגדיל את בני קהת במעלתם על כל שאר הלויים לשאת את הדברים המקודשים שבמשכן, מפני שהם קרובים אליו יותר שהרי קהת היה זקנו ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה ודבר ידוע). ובאמת קורח היה ראוי לנשיאות יותר מאליצפן כי היה יותר חכם וגם בנו של היותר גדול מבין האחים, אלא שמשה עשה את אליצפן נשיא על פי צווי ה' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני תחילת פרשת קרח).

בקנאתו זו, קורח דבק בדרכו של קין, כי היה גלגולו ('ילקוט דוד' פרשת קרח ד"ה לפי שבא קין) שהרי חלק 'הרוח' של קין התגלגל בקורח ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל בראשית על הפסוק 'כי שבעתים יוקם קין'). וזה מה שאמרו רבותינו כי קורח "לקח מקח רע לעצמו" (ראה גמ' סנהדרין דף קט ע"ב) כשכוונתם שהוא לקח את רוחו של קין מצד הרע שבו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית על פסוק 'כי שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). לכן גם נרמזה תיבת 'קין' בתוך שמו "קֹרַח בֶּן יִצְהָר" (במדבר טז, א) ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת בראשית ד"ה עוד ויסתר משה, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית על פסוק 'כי שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). קורח נחלק על משה בענין צפורה בטענה שהיא אשתו, כשם שקין חלק על תאומתו של הבל. וזה סוד כוונת רבותינו שחשדו אז את משה רבינו באשת איש (ראה 'במדבר רבה' יח, כ) ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית על הפסוק 'שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). ומשום שקין בא מזוהמת הנחש אשר קינא לאדם הראשון, לכן נאמר גם על קורח בקנאתו על משה רבינו "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה" (תהלים קו, טז). וגם משה רבינו אמר לשון כזאת ליהושע בן נון "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר יא, כט), כי משה היה גלגולו של הבל שקינא בו קין בגלגולו הקודם ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת קרח ד"ה לפי שבא קין). 

בעוון הקנאה נחלקה מלכות ישראל וגלו כל עשרת השבטים, כי היתה למלכות ישראל קנאה על מלכות יהודה ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע). דבר זה התחיל עם ירבעם בן נבט המלך הראשון של מלכות ישראל אשר כל חכמי הדור היו לפניו כעשב השדה לגודל חכמתו בתורה (ראה גמ' סנהדרין דף קב ע"א בשם רב), אך בקנאתו למלכי בית דוד הוא 'נטרד מן העולם' ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה), כלומר שאיבד את חלקו בעולם הבא (גמ' סנהדרין דף צ ע"א). כי ירבעם שמלך על מלכות ישראל קינא לרחבעם שמלך על מלכות יהודה, היות שהישיבה בעזרה שבמקדש בשעת הרגל היתה מותרת רק למלכי יהודה. לכן ירבעם נאלץ לעמוד בעזרה ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב), והוא חשש שישראל יראו זאת ויגידו שהוא ירבעם 'העבד' ואילו רחבעם הוא 'המלך', שהרי זה עומד וזה יושב (גמ' סנהדרין דף קא ע"ב). לכן ירבעם הלך ועשה שני עגלי זהב לעבודה זרה ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב), והעמיד אותם ב'דן' ו'בבית אל' ואמר לישראל "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א' יב, כח) (גמ' סנהדרין דף קא ע"ב), וכך חטא והחטיא את ישראל (פרקי אבות ה, יח).

מי שאין בלבו קנאה על חברו אין עצמותיו מרקיבין בקבר

המידה הרעה של הקנאה היא מ'הסטרא אחרא' ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק ב בביאור מאמר חז"ל כוס של ברכה ד"ה לאחר שאוכלין). ומי שיש לו קנאה אזי הרע שולט בו ונרקבין עצמותיו ב'קליפה' ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי סימן מג) אחרי שהוא נקבר באדמה ('שיחת מלאכי השרת' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ח ע"ב) שנאמר "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה ודבר ידוע, 'ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו, 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית) ועמהם נרקב גם הבשר ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי סימן מג, 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל דרושים דף טו אות לו נדפס מתוך כתב יד בשנת תשס"ח). ריקבון של העצמות הוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה, כי כשהבשר נרקב בחיי האדם הנה הוא חוזר ומתחדש אבל העצם הנרקבת אין לה רפואה לעולמים. לכן 'הקנאה' נמשלה לרקב עצמות, לומר שכמו שאין רפואה לרקבון העצמות כך מדת הקנאה היא חולי שאין לה רפואה ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך

'קנאה' ד"ה חיי בשרים). ומטעם זה ראשי התיבות של "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) הם 'עקר', לפי שאדם המקנא בליבו עוקר את עצמו מן הקדושה ועצמותיו מרקיבין "עָשׁ יֹאכְלֵם" (ישעיה נ, ט) ('מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא על התורה פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית). ועל כך אמרו רבותינו ש'הקנאה' היא מהדברים ש"מוציאין את האדם מהעולם" (ראה אבות ד, כא בשם ר' אלעזר הקפר) והכוונה בזה לגמרי, שלא נשארות אפילו עצמותיו בקבר ('בית פרץ' לר' פרץ בן משה דרוש יד גאוה וענוה דף כז ע"ב ד"ה במס' קנים סוף משניות).

אך מי שליבו נקי וטהור מהקנאה, זכות היא לעצמו ומנוחה לעצמותיו, כי אין עצמותיו מרקיבין ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע) וגם אין גופו כלה, שהתולעת לא שולטת בבשרו ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו) הרך (עפ"י 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל דרושים דף טו אות לו נדפס מתוך כתב יד בשנת תשס"ח) וגופו נשאר חי וקיים ('מגלה עמוקות' פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית) כאילו הוא בחיים ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל דרושים דף טו אות לו נדפס מתוך כתב יד בשנת תשס"ח). וזה נרמז בפסוק שאמר דוד המלך "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהלים טז, ט), כלומר כיון ששמח ליבי ולא קנאתי (עפ"י 'ארץ החיים' למקובל ר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור טז, ט אות פ, 'מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך מבגדד בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי) בשולחנם של אחרים ואפילו לא בשולחנם של מלכים ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך מבגדד בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי), לכן "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" בתוך הקבר ולא יירקב (עפ"י 'ארץ החיים' ר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור טז, ט אות פ, 'מזמור לאסף' בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי) ועד תחיית המתים מתקיים בו "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (משלי ו, כב) ('ארבע חרשׁים' לר' יששכר בער פרק כד קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הרי יצא לנו).

והיה מעשה באיש אחד שנפטר, ואחרי שעבר כמה זמן באו אנשים וחפרו בשדה של קברו ומצאו שהוא היה חי ולא שלטה בו רִמָּה. ושאל אותו החכם בחלום מאיזו סיבה זכה לכך, והשיב שלא היתה בו קנאה בחייו ולא הִטָּה אזנו לשמוע דברים בטלים ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יא ד"ה 'עוד מצאתי' בשם תנא דבי אליהו). וכן היה מעשה עם רב נחמן, שכמה חופרים חפרו בשדה אחת והיה קבור שם רב אחאי בר יאשיה. לפתע סימן להם רב אחאי בר יאשיה המת מתוך הקבר. אז הלכו החופרים ואמרו לרב נחמן שהמת עשה להם סימן! רב נחמן בא ושאל את רב אחאי "האם המתים לא אמורים לשוב לעפר?" ענה לו רב אחאי, שכתוב "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) כלומר שכל מי שיש לו קנאה בליבו על חברו עצמותיו מרקיבין לאחר מותו וכל מי שאין לו קנאה בליבו אין עצמותיו מרקיבין, והוא לא היה לו בחייו קנאה בליבו. אז מישש אותו רב נחמן לראות שיש בו ממשוּת גופנית, ואמר שיקום וילך לביתו. אך ענה לו רב אחאי שאין לו רשות עד שיגיע העת של תחיית המתים ויעלהו הקב"ה שנאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָ"ה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" (יחזקאל לז, יג) (גמ' שבת דף קנב ע"ב).

כאשר גופו של אדם עדיין קיים בקבר ולא מתכלה, אין 'הנשמה' ו'הרוח' שלו נכנסות למנוחתן ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מה'חסד לאברהם' על פי הזוהר). כי צריך קודם שהגוף ההוא ייענש בקבר על מעלליו המכוערים, ורק אחר כך 'הרוח' תגיע למנוחתה. אך אותם אלו שגופם נשאר שלם בקברם כי לא היה בהם קנאה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מספר 'חסד לאברהם'), הם זוכים שרוחם תעלה למנוחתה מיד עם פטירתם וגופם לא יעכבם כלל (עפ"י 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מספר 'חסד לאברהם'). אמנם שעה אחת קודם שיבוא עת תחיית המתים גם גופם של אלו יצטרך להרקיב ולשוב לעפרו כדי לקיים את גזירת הכתוב "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) (גמ' שבת דף קנב ע"ב במעשה עם אחאי בר יאשיה). ושאר האנשים שקינאו בחייהם ונרקבו עצמותיהם, להם נשארת בקבר עצם קטנה הנקראת 'לוז' ונמצאת בעמוד השדרה, והיא לא נרקבת כי היא איננה נהנית מהעולם הזה כלל, ולכן אין לה שייכות למדת הקנאה. וממנה עתיד המת לחיות מחדש, ולהיכנס בגופו לגן עדן כדי ליהנות מזיו השכינה עדי עד ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' לר' שמואל הידא על 'תנא דבי אליהו רבא' פרק ב ד"ה והשתא א"ש שהלוז של שדרה) (להרחבה על עצם הלוז ותחיית המתים ראה אחד ממאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים לעתיד לבוא').

לא היתה קנאה בין השבטים ולכן עצמותיהם לא נרקבו שנים רבות

יוסף הצדיק ציוה לפני מותו שכאשר ישראל ייצאו ממצרים הם יעלו איתם את עצמותיו שנאמר "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה). ועם עצמותיו ציוה שיעלו גם את עצמות שאר האחים השבטים. ואף שהשבטים היו עתידים להיות קבורים במצרים מאה ועשרים שנה, ויוסף אף יותר מכך במשך מאה שלשים ותשע שנה, בכל אופן ציוה אותם יוסף על כך כי הוא ידע שאין עצמותיהם יירקבו באדמה, כי מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו נרקבין, ויוסף ואחיו נשבעו אחד לשני שאין בלבם קנאה זה על זה ולא כלום. לכן יש לשון כפולה בפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" (שמות יג, יט), לומר שיוסף נשבע לאחיו, וגם אחיו נשבעו לו, על אין בלבבם שום קנאה אחד על השני (ראה 'שמות רבה' פרשת בשלח כ, יט) ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנובר אביו של מחבר 'קב הישר' פרשת בשלח דף יז ע"ב טור א ד"ה אמנם כדי להבין, 'לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת בשלח אות כ, 'יוסף אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ע אות לח ערך עצמות, 'בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת בשלח דף כד ע"ב טור ב ד"ה ויראה דהענין יובן).

יוסף הוצרך להשביע את ישראל לעלות את העצמות, כי לולא כן ישראל היו אומרים שוודאי ברבות השנים הרקיבו העצמות ואין מה לעלות אל הארץ ('לב אריה' פרשת בשלח אות כ). ומה שנאמר אצל האחים השבטים על יוסף "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בראשית לז, יא) אין הכוונה חלילה לקנאה רגילה בין בני האדם לפי שלא יתכן שתהיה מדה מגונה כזאת בין שבטי י"ה ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת וישב דף מב ע"ב ד"ה ובאופן אחר), אלא קנאתם היתה ל'שם שמים' על שפניו של יוסף היו מיופיו של יעקב אביהם, פנים מצהילות באור הגדול כתרה של תורה ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת ויגש אות יד ד"ה ולפי הקדמות אלו). וכן על שדווקא ליוסף, יעקב מסר את מה שלמד בחכמת התורה וסודותיה (רמב"ן בראשית לז, ג, ד"ה בן זקונים). כך שקנאתם היתה על דרך 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (ראה גמ' בבא בתרא דף כא ע"ב – כב ע"א) ('לב אריה' פרשת ויגש אות יד ד"ה ולפי הקדמות אלו. ראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ואני נתתי), שהיא קנאת אדם על שלא הגיע למדרגתו הרוחנית של חברו אשר למעלה ממנו, ועל ידי קנאתו הוא מוסיף על שלימות חכמתו ('כלי יקר' שמות כה, י ד"ה והקרוב אלי), והיא קנאה טובה ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך קנאה ד"ה 'אבל יש קנאה טובה' ועיי"ש).

ומכל מקום מי ששמו יוסף מסוגל יותר שיקנאו בו, רמז לכך בשם 'יוסף' העולה בגמטריא 'קנאה' ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ז בשם ספר 'מצרף לחכמה', 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות י ד"ה כה תאמרו, 'פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות ח בשם הרב יש"ר מקנדיא). וזה מה שאמר יוסף לאחיו "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג), אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף" כי רצה לפייסם ששמו גרם שיקנאו בו ועל ידי כן בסוף מכרוהו, ואין להאשימם בזה ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות ח). וכן על דרך זה אמר להם "וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מה, ד), כדי לנחמם ששֵׁם 'יוסף' עלול שיתקנאו בו, ואל ייחר בעיניהם, כי כך היא המידה למי ששמו יוסף ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות כח יוסף הצדיק). וכן אמרו השבטים ליוסף "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר" (בראשית נ, טז) "אֶל יוֹסֵף" – לומר ששמו גרם את הקנאה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות י ד"ה כה תאמרו). ולכן אחרי שיוסף ידע גם שבעים לשון והיה חשש שאנשים התקנאו בו יותר, הקב"ה הוסיף לו אות ה' לשמו כדי להגן עליו מפני הקנאה, ונקרא בשם "יְהוֹסֵף" ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ז ועיי"ש כיצד הגן עליו) שנאמר "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פא, ו).

קנאה בהבלי העולם הזה במיני עושר, כבוד, ובפעולות המעשים הרעים היא אסורה, אבל קנאה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים הרי זו מדה משובחת ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה ודבר ידוע). כך היה עם רחל אמנו שנאמר בה "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (בראשית ל, א), שקנאה זו לא היתה חלילה קנאה רגילה שהרי רחל היתה נביאה ו'רוח הקודש' שרתה עליה ואיך תעשה דבר מגונה בעיני ה'. וגם אם חלילה היתה נכשלת, התורה לא היתה כותבת בגנותה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא). ועוד שרחל בעצמה מסרה ללאה את מקומה ונתנה לה את הסימנים באותו הלילה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת נשא דף קיג ע"ב ד"ה שעקר זכות). אלא שקנאת רחל היתה 'קנאת היראה' ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא) במעשיה הטובים של לאה, ואמרה "אם לא שהיתה צדיקה ממני לא היתה זוכה לבנים ('בראשית רבה' עא, ו, רש"י בראשית ל, א) מיעקב", כלומר שלא היתה מזדמנת להזדווג לו כלל שהרי הוא לא היה חפץ בה. אך בעבור צדקותה זכתה להיבנות מאותו הצדיק בזרע כשר והגון, ונעשה לה נס מן השמים שלא הכיר אותה כל אותו הלילה ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא).

אדם שחפץ בחיים יסלק וירחיק את הקנאה עד הקצה האחרון

אין בין כתות המלאכים של מעלה שום קנאה ('שמן הטוב' וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב פרשת שמות על הפסוק 'ואלה המשפטים'), ואם מוזכר בדברי רבותינו ענין קנאה במלאכים, היא איננה קנאה ממש הנולדת מסיבת החומר, אלא היא מסמלת על הֶפְסֵק השגת מַעֲלָה כלשהי או שפע ממנו יתברך, ולאחר המעשה עצמו היא מכונה בשם 'קנאה'. אך היא איננה קנאה הנמשכת מעצמוּתם כמו אצל בשר ודם. וכן תאוות המלאכים להשיג את מדרגת המלאכים הגדולים מהם כמו 'חיות הקודש' נושאי הכסא, גם נקראת בחינת 'קנאה' אף שאיננה קנאה ממש הנמשכת מהחומריות. וכן הוא במקומות שהזכירו רבותינו שהמלאכים התקנאו בעם ישראל ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' אות שסט ד"ה עוד דע) כמו במעמד הר סיני ששם התקנאו המלאכים ואמרו לפניו "רבונו של עולם! חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם בעלי טומאה בעלי זיבה בעלי יצר הרע?! "יְהֹוָ"ה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם"! (תהלים ח, ב)" (ראה 'דעת זקנים' בראשית יח, ח) ('ידו בכל' אות שסט ד"ה 'עוד דע' מדרש בשם 'רבינו בחיי'). וכן הוא במה שהתקנאו על משה רבינו, בשעה שרצה לקבל את סודות התורה. וכן אצל ר' עקיבא כשנכנס לפרד"ס (ראה גמ' חגיגה דף יד ע"ב) אל סוד 'עולם האצילות' שמשם סודות התורה, וביקשו אז מלאכי השרת לדוחפו כי נתקנאו בו ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן על ספר בראשית דרושים דף ו ע"ב ד"ה ר' הושעיא). 

אין קנאה בין נשמות ישראל השוכנות למעלה, כי מדה זו של הקנאה היא 'חיצונית' ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענווה דף סד ע"א אות טו), שהרי כל הנאות העולם הזה שבני האדם מקנאים בהן הן מחלק 'הקליפה' ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' לר' שמואל הידא על 'תנא דבי אליהו רבא' פרק ב ד"ה והשתא א"ש שהלוז של שדרה), ומשום כך אין למעלה מקום למדת הקנאה ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענווה דף סד ע"א אות טו) מעין זה היה בדור המדבר הנקרא 'דור דעה', שכולם היו אוכלים שם בשווה את המן שירד מן השמים ולא היו צריכים לשום משא ומתן, וכן כולם ישבו בשווה באהלים והתרבתה התורה, וכך לא היה איש מקנא לרעהו בתאוות העולם הזה ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על 'תנא דבי אליהו' פרק כא אות טו בפירוש). ומה שאמרו רבותינו שבגן עדן התחתון כל אחד נכווה מחופת חברו (ראה גמ' בבא בתרא דף עה ע"א בשם רבי חנינא), אין הכוונה לקנאה ממש, אלא שכל אדם שם אוהב את חברו שזכה לַמַּעֲלָה ההיא הגבוהה ממנו על ידי מעשיו, והוא מתבושש בחושבו שהיה ראוי גם הוא להגיע למדרגה ההיא שיאיר בו 'האור העליון' יותר ממה שיש לו. לפי שכל חשק הצדיקים בגן עדן הוא לאור הזה ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הענוה תחילת פרק ה ד"ה טעם אהבת החברים).

אדם שמקנא בחברו בעולם הזה פוגם למעלה ('ארבע חרשים' לר' יוסף יששכר בן אלחנן פרק כד בחלק קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הנה הקנאה). ומי יוכל לספר את גודל רעת הקנאה ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך קנאה ד"ה קנאה היא) שהיא חמורה כמעט יותר מכל החטאים ('ארבע חרשים' פרק כד בחלק קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הנה הקנאה). לכן אדם שחפץ בחיים יברח ממנה ('פלא יועץ' ערך קנאה ד"ה קנאה היא). ועוד אדם שמקנא פוגם בליבו, כי מכניס שם את 'הקליפה' וגורם לנפשו השורה בלב להסתלק, וכאילו הכניס 'צלם' עבודה זרה בתוך 'קודש הקודשים' שבמקדש, וסילק משם את השכינה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז ד"ה ובשער היראה, 'דרך חכמה' נתיב הז' הקדושה דף כא ע"א אות ג ד"ה וקודם). וחלילה לאדם לעשות כך, אלא יזהר שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה, ולא תמצא השכינה חלילה פגם חיצוני שידחה אותה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז ד"ה ובשער). על כן נכון שיתרחק האדם מהקנאה עד הקצה האחרון ולא יחוש שעל ידי כן לא יבוא לקנא ביראת ה'. ויפעל על מנת לעקור מעצמו את מדת הקנאה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמיד ר' חיים ויטאל על הלכות פסח בשו"ע סימן תסג אות א ד"ה הנה). ויהיה שמח בחלקו, אף אם חלקו הוא מעט ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה). 

ואם מקנא אדם ביופיו של אחר או בגבורתו או בעושרו, הרי זה מראה שאינו חפץ במה שגזר עליו ה' יתברך. והוא דומה לעבד שיש לו תלונה על מעשה אדונו, שאז אין הוא עבד נאמן. לכן אין לאדם להתרעם על הבורא יתברך, לפי שכל מעשיו ישרים ונכונים ואין להרהר אחריו ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הענוה פרק ז ד"ה הקנאה באה). ואם אדם זוכה שיש לו 'לב טוב', הרי שאין לו קנאה על שום אדם אחר ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה חיי בשרים). ויש נוהגים להתפלל על סילוק ענין הקנאה בסוף תפילת העמידה "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָ"ה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים" (מתוך סידור בנוסח סְפַרְד). ועתיד הקב"ה להסיר את הקנאה מהעולם ואחריה יבוא משיח בן דוד, שנאמר "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיה יא, יג) ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה), כלומר שלא תקנא עוד מלכות ישראל במלכות יהודה ('ברכת מועדיך לחיים' חלק ב' לר' חיים פאלאג'י דרוש לחודש אב דף קלט ע"ב טור ב ד"ה ומה מתוק), כי 'הקנאה' תתבטל ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו על ספר ישעיה יא דף מה ע"ב ד"ה 'וסרה קנאת אפרים' ועיי"ש שהאריך בזה), ויהיו כולם יחד באחדות ('ברכת מועדיך לחיים' חלק ב' לר' חיים פאלאג'י דרוש לחודש אב דף קלט ע"ב טור ב ד"ה ומה מתוק) במהרה בימינו, אמן.